1

שמעון מרום מכניס את הפסיכולוגיה הביולוגית לפרופורציות

פרופ' שמעון מרום (פרופסור לפיזיולוגיה וביופיזיקה; מופקד הקתדרה למדעים על שם פרל זיידן בפקולטה לרפואה של הטכניון) בספר חדש: "פסיכואנליזה ונוירו-פיזיולוגיה".

מרום מנסה להוריד את ההתלהבות הרבתי מהנסיונות הפשטניים להסביר את ההתנהגות האנושית על בסיס ביולוגי, כאשר מדי פעם יוצא 'מחקר' בקול רעש גדול המסביר סוף סוף מדוע האדם משתוקק למשמעות? זה משום שיש לו ריבוי חלבונים בערמונית, משהו שאין לציפורי דרור ולעורבים. מבלי לראות שהמבנים הנפשיים הם מבנים אוטונומיים של הנפש, והרבה פעמים אינם מוסברים ע"י הבדל ביולוגי כזה או אחר.

באתר פסיכולוגיה עברית נכתב על הספר:

"קשה שלא לחוש אי־נחת מאופייה האָ־סימטרי של מערכת היחסים הנוכחית בין פסיכולוגיית המעמקים וחקר המוח, הקלות שבה "מוסברים" מושגים נפשיים מופשטים במונחים ביולוגיים קונקרטיים והעמדה המתגוננת (לעתים נמנעת, לעתים נכנעת ולעתים תוקפנית) של הפסיכולוגיה האקדמית. מהשיח נעדר קולה של פיזיולוגיה אשר עֵרה למגבלותיה ולאוטונומיה האינטלקטואלית של התיאוריה הפסיכולוגית.
בספרו של שמעון מרום, פסיכואנליזה ונוירו-פיזיולוגיה, שבה ומאמצת הפיזיולוגיה עמדה מסורתית וצנועה ביחס לשאלת הנפש, מבקשת כיוון, מתבוננת ותוהה מה יכולה היא ללמוד מהפסיכואנליזה. הדיאלוג מתקיים במרחב שבין התיאוריה הפסיכולוגית של יחסי אובייקט לבין נוירופיזיולוגיה המפרשת את התארגנות המוח כתוצר של תבניות יחסים בשנות החיים הראשונות".

להלן דברי הסיום של פרק 1 בספר:

"בעקבות ההערה מאירת העיניים של ארנסט מאך, אפשר לדמיין עד כמה נחוץ פרויקט שבו פסיכולוגים מנסים לזהות את עקבותיהם של שינויים אפשריים בתיאוריה הפסיכואנליטית, שינויים ששורשיהם נטועים בגישות מדעיות מודרניות למורכבות ולארגון מערכות דינמיות, או בממצאים נוירופיזיולוגיים. אולם פניה של המסה הנוכחית לכיוון ההפוך: מטרתה לזהות את עקבותיהם של שינויים שפסיכולוגיית המעמקים עשויה לחולל בתוך הנוירופיזיולוגיה; שינויים שישרדו את ההתפכחות מהאשליה שלפיה הפסיכולוגיה תיבלע בתוך פיזיולוגיה שבכוחה להסביר הכול. לשם כך, יש להציג את הדיאלוג בן מאה השנים בין פיזיולוגיה לבין פסיכולוגיית המעמקים באופן שיעזור להבין מה יכולות שתי הדיסציפלינות הללו, וחשוב מכך מה הן אינן יכולות, למפות האחת אל האחרת. בעודו מכיר בחוסר היכולת לצמצם את השיח של פסיכולוגיית המעמקים למושגים פיזיולוגיים גרידא, צריך הדיאלוג להיפרד מהילת האומניפוטנטיות השולטת היום במחקר הפיזיולוגי. חשוב שנעשה זאת כדי להגן על הפיזיולוגיה עצמה מפני פנייה למטריאליזם עיוור כשהיא עוסקת בסוגיות העדינות של תהליכים נפשיים. חובה עלינו – לטובתה של הנוירופיזיולוגיה – לשמור על האוטונומיה האינטלקטואלית של שיח פסיכולוגיית המעמקים מפני השפעותיו של רדוקציוניזם נאיבי, שעל ידי הצבעה על מנגנון ביולוגי ויחסים סיבתיים ריקים מתוכן, חותר למַסְמֵס מושגים של עולם הנפש.

אנו נושאים את תסמיני הכישלון הסימבולי של פגישת ג׳יימס ופרויד ב־1909, גם אם הם נדמים לעתים מסולפים באופן פרדוקסלי. זו העת להשיב את הכבוד ההדדי בין הדיסציפלינות על כנו ולקיים דיאלוג במרחב נכון, ללא התנשאות וללא שום כוונה שהדיסציפלינות יתעלמו זו מזו במשך מאה שנים נוספות. לדיאלוג המושתת על כבוד הדדי בין פסיכולוגיית המעמקים לבין הפיזיולוגיה מוזמנים פסיכולוגים בעלי נטייה תיאורטית ופיזיולוגים המעוניינים ללמוד מתובנותיה של פסיכולוגיית המעמקים ומוטרדים מן הבִּיולוֹגיזְם הפשטני המאפיין את המגמות העכשוויות. בדיאלוג כזה יש לבחון באורח ביקורתי נקודות מגע פוטנציאליות במרחב מופשט שמתקיים בין שתי הדיסציפלינות, להשתמש במושגים באופן המקדם שיחה, ולהתמקד בהיבטים גֶנֶריים של פסיכולוגיית המעמקים ושל נוירופיזיולוגיה, במרכיבים האלמנטריים שהם המסד של שני התחומים הללו. על הפיזיולוגים השותפים לדיאלוג כזה מוטלת חובה להימנע מניתוח של מבנים אנטומיים ודינמיקה עצבית במונחים של מיקום זה או אחר במוח, או באמצעות מקבילה תאית או גנטית להתנהגות מסוימת; חשוב להימנע מלעשות כך לא כדי לחסוך מפסיכולוגים את ייסורי הכניסה לנבכי הפרטים הפיזיולוגיים, אלא משום שעצם הגישה הממקמת (מִיקוּמִיוּת, לוקליזציה), במובנה הרחב, הרסנית לדיאלוג בין פסיכולוגיית המעמקים לבין הפיזיולוגיה.

אני נמנה עם המאמינים שבאופן עקרוני איננו יכולים למפות בצורה ישירה בין מושגי השיח הפסיכואנליטי למושגי השיח הנוירופיזיולוגי; ואף על פי כן, אני סבור שבאמצעות הפשטה נכונה של השיח אפשר לחשוף אזורים בכל דיסציפלינה שדרכם יכול להתקיים דיאלוג משמעותי. אחרי ככלות הכול, לשתי הדיסציפלינות היסטוריה משותפת של עניין בהתפתחות ובאדפטציה התייחסותית ופונקציונלית של ייצוגים הפְּרוּשִׂים על פני צירים נרחבים של מקום וזמן; בדרכים שבהן הייצוגים הללו (אמנם של אובייקטים שונים מאוד זה מזה) נוצרים, מתפתחים, פועלים זה על זה, מתפצלים ומתמזגים; יש להן היסטוריה משותפת של בלבול בנוגע לשאלה מה נקבע מראש ומה יכול להתפתח לאורך חייו של האדם, מה פיזיקלי וגשמי ומה אינו תלוי במבנה. כשבוחנים ממרחק מתאים סוגיות אלו וסוגיות דומות, ואת הקשרים ביניהן, נוצר מקום לדיאלוג; נוצרת במה שעליה הן פסיכולוגיית המעמקים והן הנוירופיזיולוגיה יכולות לנסות להבין זו את זו באמת, ואולי חשוב יותר – להגדיר את גבולותיהן ואת ייחודן".

למעשה כבר הבאנו מאמר מפורט של שמעון מרום הדוחה את הגישה שהביולוגיה מסבירה את הנפש, החידוש שבספר זה הוא השיטתיות בה הוא משוה בין שני הענפים החוקרים את הנפש, פסיכולוגיית המעמקים, והרובד הביולוגי. (כן עוסק בנושא מאמרו "מקום לדיאלוג").