לקראת קץ האקדמיה?
פרופ' אילן זאב גור (ז"ל) מאוניב' חיפה, במשך שנים רבות הגדיר את עצמו כפוסט ציוני, והוציא מתחת ידו הרבה מאמרים חסרי מובן של קשקשת פוסטמודרניסית, כגון זה. לקראת סוף ימיו התפכח, והתחיל להוציא את האמת הפשוטה שבמשך שנים טרחו הוא וחבריו לערבל בחבילות של מלים מתוסבכות.
ב2003 תיאר במלים הירואיות את מאבק האקדמיה להשתחרר מכבלי המדינה, במאמרו :"לקראת קץ ההיסטוריה של האקדמיה?", כך:
"במעבר מהמודרניות הפוסטמודרנית הוכרע המאבק בין מסורת התבונה האובייקטיבית לבין הרציונליות האינסטרומנטלית! מעתה, עקרונות התכליתנות העונג וה״הצלחה״, כלומר החיים ־גרידא כמטרת החיים, מושלים כמעט ללא עוררין, השפעותיה של הגלובליזציה הקפיטליסטית ממחישות את המעתק המושגי האקזיסטנציאלי והפוליטי שבו אנו אסורים. כיום, כחלק מתהליך גלובלי של רציונליזציה וייעול של הייצור והצריכה, מבנה האוניברסיטאות וייעודן מוגדרים מחדש על פי צורכי השוק והגיון הגלובליזציה…
ואילו מעתה בשל השפעות הגלובליזציה הקפיטליסטית והמצב הפוסטמודרני — שהביא עמו שינויים במעמד הידע ובמעמד הסובייקט האנושי — האוניברסיטה נדרשת לבחון את הרלוונטיות של הידע על פי אמות המידה של האופנות התרבותיות ועל פי תרומתו ליצרנות הטכנולוגית, השוק, ולא הארוס האינטלקטואלי, הופך לשופט העליון…
שינוי התנאים והמאבק לשינוי המציאות חייבים להיות פרותיו של אותו דיאלוג, שחלק מאתנו כה מסור לו, על אף הכל, שהרי אנו אוטופיסטים חסרי תקנה, לא הניצחון הוא שעומד על הפרק, אלא עצם היכולת להיענות להידרשות מיוחדת זו, הברבריות העומדת בפתח ומסרבת להתביית, האינסטרומנטליזם העומד להפוך לבעל הבית, הסבל והבורות — הם הנותנים לנו היום את התכלית למאבק, גם אם לא את הניצחון, רמזים על אפשרויות כאלה אפשר לראות, לדעתי, בהתקפה של בן לאדן על ניו־יורק ב־ 11 בספטמבר 2001: כוחות ההתנגדות לרציונליות של השוק רוחשים חיים, מסרבים להתביית במסגרת גלובלית, סטנדרטית ורציונלית, הנה כי כן, במצב הפוסטמודרני, הברבריות היא השער האחרון שעור נותר פתוח לתקווה".
ב2010, בריאיון תחת הכותרת "לאינטלקטואל שאינו פסאודו-אינטלקטואל אין מקום כיום בישראל", מתואר:
בחדר צנוע בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה יושב פרופ' אילן גור-זאב ומנהל את מלחמתו באנטישמיות החדשה. גור-זאב, פילוסוף של החינוך ואחד התיאורטיקנים המובילים בזרם הפדגוגיה הביקורתית, עשה לפני כשנתיים מהלך שהדהים רבים: הוא החל לעסוק בקשר שבין אינטלקטואלים ואנשי רוח מהשמאל, רובם אנשי שמאל קיצוני שאותם הוא מגדיר "הפרוגרסיבים החדשים", לבין האנטישמיות החדשה שביסודה שלילת ישראל ואנטישמיות המוסווית כאנטי-ציונות. המהלך של גור-זאב הדהים את חבריו לא בשל תוכנו אלא יותר מפני שגור-זאב עצמו ביצע אותו. מי שהיה אסיסטנט של הפילוסוף הפוסט-ציוני הנודע עדי אופיר, שעסק במפורש בנכבה, שהיה ממבקריה החריפים של ישראל ושהטיף להתארגנות לגלות מאורגנת בגבולות הארץ, עבר מהפך רעיוני ואידיאולוגי.
בכינוס בינלאומי שערך בנושא האנטישמיות החדשה באוניברסיטת חיפה קרע עצמו בגלוי מהשמאל הישראלי. לא קל לגור-זאב להתמודד עם השינוי שעבר עליו. זהו שינוי שהפריד בינו ובין חברים לדרך ולמקצוע, ובמידה מסוימת אולי בודד אותו….
"הגעתי למידה של חוסר סיפוק שליוותה אותי תמיד כאדם חושב. הרגשתי מצוקה מול התפיסות, המושגים והפירות של העשייה החינוכית שהייתי נאמן לה", מספר גור-זאב בתשובה לשאלתי בדבר השינוי שעבר. "עמדתי מול הפירות של ההצלחות החינוכית שלי, וראיתי קודם כול שנאה וכעס. לא פגשתי בין תלמידיי הטובים ביותר אהבת חיים ואדם, אפילו לא אהבת הרוח החופשית. פגשתי כעס, התכווצות ודוגמטיות. מצאתי את עצמי עומד מול האופן שבו אני עצמי השתמשתי במושגים ורואה ריטואל, איזשהו חלק מדוֹגמה; הייתי חלק מאופנה מאוד בלתי-סובלנית שאיתה אני אמור לשתף פעולה ואחד מגיבוריה".
גור-זאב מספר כי "עוד לפני שנתיים-שלוש התפרסם מאמר עם אינטלקטואלים שהייתי חלק מהם. עמדתי מול עבודתי שלי ולא יכולתי להמשיך בה, הן מבחינת פירותיה והן מבחינת התלמידים המקולקלים, החניכים המייאשים, שהם תלמידיי שלי. חשתי צורך לחשוב מחדש על עבודתי ועל המסורת האינטלקטואלית שבתוכה שגשגתי. הגעתי לניסיון לנסח מחדש שלא בערוצים שגרתיים של מודרני/פוסט-מודרני את המחשבה, את המאמץ החינוכי שלי ואת האחריות שלי כלפי צעירינו. אני יכול רק לומר שאני מתחיל מההתחלה. אף אדם בוגר לא יכול ממש להתחיל מההתחלה, אבל במובנים מסוימים אני מרגיש שאני מתחיל כעת. העבודה שעשיתי עד כה הייתה רק עבודת הכנה, כיוון שהזיקה בין הפרוגרסיביות החדשה לאנטישמיות החדשה היא הקובעת למעשה את סדר היום האינטלקטואלי והפוליטי"…
נציגי הקדמה, במובן האינטלקטואלי המסורתי של הנאורות וההומניזם, והפרוגרסיבים החדשים, אשר בשם הציניות, הפרגמטיות, הדקונסטרוקציה, יוצאים נגד מסורת החשיבה החופשית, הדמוקרטיה, החינוך לאהבת האדם, הליברליזם, ההומניזם. יריביהם של הפרוגרסיבים החדשים מוצגים כקולוניאליזם מערבי שאנחנו לשיטתם נדרשים להיאבק נגדו. הם מבקשים לדבר בשם קטגוריות כמו 'ביקורת', 'מאבק חברתי' ו'סירוב להגמוניה או לחשיבה הדוגמטית'; בארץ, הם מדברים בשם 'האינטלקט', 'הרוח', ולכן יוצא שלחשיבה חופשית, לאנטי-דוגמטיות, לרפלקסיה שאיננה מתנהלת לפי משטרת המוסר של השמאל הקיצוני, נשאר מקום קטן בישראל, הן בפרסומים והן בשטח האקדמי".
אם ניתן לשפוט מן המציאות, אותם אינטלקטואלים שאתה מגדיר כ"פרוגרסיבים החדשים" שולטים בכל הסצנה האקדמית.
"הפרוגרסיביות החדשה – שהיא גם בית היוצר לאנטישמיות החדשה – אינה מתקיימת רק ברובד האינטלקטואלי, אלא גם ברובד הפוליטי והארגוני. למשל, האופן שבו פועל הרוב המוחלט של הארגונים החדשים למען זכויות האדם. כך יוצא שדוֹגמה מסוימת, בשם האנטי-דוגמטיות והאנטי-הגמוניה, הופכת למחסום בפני מחשבה חופשית. לא מדובר בהתארגנות שמעבר לגדר בלבד או באנטישמים החדשים שחורשים את רעתנו מעבר לגבול, אלא קודם כול בפרוגרסיבים הפעילים ביותר שכאן".נדמה שמי שאינו מסכים עמם פשוט לא יכול למצוא את מקומו ביניהם או באקדמיה.
"אני מסכים איתך. מבחינה מסוימת לאינטלקטואל שאינו פסאודו-אינטלקטואל אין מקום בישראל. אין לו במות שביכולתו לפרסם בהן מאמרים. לא בכתב העת 'אלפיים', לא ב'תיאוריה וביקורת' ובטח שב'הארץ' אין לו מקום. זה נובע ממהות התקוות והרגישויות האינטלקטואליות של האינטליגנציה הישראלית. מיטב ילדינו נוהים אחר חרושת התרבות, אחר האופנתיוּת הפסאודו-אינטלקטואלית, הרעיון שאין אמת אחת והסירוב לכל יומרה לאמת-מידה אובייקטיבית. זה קיים לא רק בשוק הממשי, אלא גם בשוק הסחורות התרבותיות שמדבר בשם האינטלקטואליזם בישראל."במידה רבה, הפרוגרסיבים החדשים הם הנטורי-קרתא של הקִדמה. נותר מעט מקום לאינטלקטואל שאינו אופנתי, שאינו דוגמטי, שמאתגר כל דוגמה ושנמצא מעבר לתיחום של ימין ושמאל, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים. מצער לומר שלאינטלקטואל שאינו בוגד באתוס האינטלקטואלי אין מקום בתרבות הישראלית. עליו להיות במצב שנגזר על כל איש רוח ראוי לשמו: להיות ללא מקום ונאמן לשליחותו; בלי לזכות ללגיטימציה, בלי שישחרו לאמירה חדשה שלו, ללא אוזן כרויה".
בינתיים הנטורי קרתא הנ"ל הולכים וכובשים כל פינה פנויה באקדמיה. אכן, אין מקום אמיתי למי שאינו פסאודו אינטלקטואל, ה'כוכבים' הגדולים הם אנשי הנרטיבים, הסיפורים, והמיתוסים.