1

המתעתע: פרויד ועולם התרבות האירופי

איך הצליח רופא וינאי צעיר, לשטות בכל עולם התרבות המדע והרפואה, של המאה ה20? מה הלקח ההיסטורי מפרשיה זו?

מסתבר שניתן לשטות בעולם התרבות והרפואה, נכון, זה לא קל, היו התנגדויות, שקיבלו גם הן הסבר אנליטי כ'התנגדויות', הפיכת המכה לתרופה בעזרת מרכאות… אבל בסופו של דבר נותבה התנועה הפסיכואנליטית לכותל המזרח של רפואת הנפש.

נכון, שפרויד היה גאון יוצר, אין ספק שהוא תרם תרומה גדולה. ובסופו של דבר, הפסיכולוג החביב שיכול להקל עלינו התמודדות עם טראומה או עם סבל, אינו אלא גלגול כל שהוא של שיטת פרויד. טיפול פסיכולוגי יכול לרפא סבל, וגם להציל חיים, ולפרויד שמורה זכות הראשונים בהתמקדות בריפוי הנפש לכשעצמה, ובהבנה עד כמה רחוק יכולה נפש פגועה לדרדר את הגוף. אבל, בדרך לכאן, האמינו בני אדם במשך עשרות שנים, להמון דברי הבל שתוארו באדיקות כ'מדע', על מי שהעז לחשוב אחרת – הופעלה אלימות, לפעמים הוסתרה האמת. איך זה התרחש? מי איפשר זאת?

הפסיכואנליזה, ניצלה את הנטיה של החברה הגבוהה הליברלית לפריצת מוסכמות, את ההתלהבות מהחדשנות, ממה שתואר כמדע, מבלי לעצור ולבחון מה בדיוק לובש מלך נפש האדם החדש, האם הוא בכלל ניחן ברגישות מינימלית ובאנושיות, כדי שיוכל להתעסק עם אנשים, ועוד עם אנשים חולים? האם יש באמת מדע 'קר ויבש' שיכול לתאר מה קורה בתוך הנפש פנימה?

ביקורת על הפסיכואנליזה אינה חידוש, התנועה עברה שינויים וספגה טלטלות, היא עברה מתיחות פנים, שיפוצים רטרואקטיביים, ואבולוציה (ראו כאן סקירה על הויכוחים המוקדמים מול הפסיכואנליזה, וכאן דוגמא לפסיכואנליזה 'משודרגת'). המטרה במאמר זה היא לעקוב אחרי הדמויות, כיצד אנשים, שחרגו בהרבה מהנורמות המדעיות, לא פעלו לפי שום כלל מקובל, עיגלו פינות, וערבבו דמיון עם מציאות, הצליחו לפרוץ את  תקרת הזכוכית של מוכרי האשליות, ונהפכו לפורצי דרך בקדמת הבמה המדעית והרפואית.

הנסיון לחדור את חומת השתיקה של הקבוצה הפסיכואנליטית, על מה שבאמת היה שם, הוא קשה מאד. אלפים רבים של מסמכים ומכתבים נעולים מבלי גישה אליהם, אלו שכן יצאו לאור עברו שינויים מהותיים, השמטות של עשרות מכתבים ופרקים, וצנזורה של משפטים. החבורה הפסיכואנליטית מתנהגת לפעמים בדומה לכת דתית, כפי שנדגים בהמשך. (אחד המכתבים, כפי שמדווח כאן, מציע לזנוח את הרעיון של מדינה יהודית בפלסטינה ולנסות במקום אחר).

מנס ספרבר, פסיכולוג צרפתי ממוצא אוסטרי, הוא מהאנשים ש'היו שם', ספרבר עוד הסתובב בחוג האנליטיקאים הוינאיים לפני המלחמה, בספרו פסיכולוגים כבני אדם  (עם עובד תשל"ג) הוא מתאר את הדברים ממקור ראשון. הסופר הבריטי פול פריס, עשה נסיון לחזור לאחור בזמן, ולהשיג מסמכים שיד הצנזורה לא שלטה בהם (למשל מכתביו של פרויד לפליס, שפרויד ניסה לרכשם בסכומים גדולים מאד כדי שלא יחשפו פרטים אישיים עליו), בספרו 'ד"ר פרויד' (מהדורה עברית בהוצ' עליית הגג 2010), הוא מתאר מהלך דברים דומה, המשלים את דבריו של ספרבר.

למעשה יכלנו להסתפק בנכתב בדברי הפתיחה של פריס למהדורה העברית:

"העשורים האחרונים לא היו כל כך קלים  לפרויד ולמורשתו. למרות החיסיון המוטל עד היום על חלק גדול ממכתביו (ועל מסמכים אחרים הקשורים בו)… חוקרים שונים חשפו לא מעט פרטים על דרך חייו ועל דרך עבודתו שאותם ביקשו להעלים יורשיו וממשיכי דרכו הנאמנים. אל הגילויים האלה נלוה לפעמים ערעור על עצם תקפותם של הרעיונות העומדים בבסיסה של התיאוריה הפרוידיאנית. פרויד עצמו יצא מן המהלך הזה קצת חבול – פחות מושלם, פחות הגון וישר ממה שהיה רוצה שיראו אותו (יהיה מי שיגיד אפילו: נוכל ממש)…

כמו חוקרים פורצי דרך אחרים, טוען פריס, פרויד לא תמיד ברר באמצעים כדי להשיג מה שרצה, ובעיקר להסיק את המסקנות שנראו לו נכונות ברגע נתון.

כמה מתיאורי המקרה המפורסמים של פרויד, פריס כאילו אומר, לא רק נראים מופרכים – הם באמת מופרכים…

הרבה מפרשת יחסיו עם יונג, אותה אהבה שהפכה לאיבה, מוסבר בשאיפתו של פרויד לראות בתוך הנהגת התנועה הפסיכואנליטית גוי רציני אחד, כזה שיוכל 'לייצא' את הבשורה הפסיכואנליטית אל העולם הלא יהודי".

אבל יש בהחלט עוד הרבה מה לפרט ולהרחיב. (האמת היא שהספר של פריס הוא לא הוגן, אין לו אפילו מילה אחת טובה או אנושית לומר על פרויד. תחקיר היסטורי זה בסדר, וגם מסקנות שליליות כל עוד הן נכונות או סבירות זו אפשרות. אבל לשנוא את האדם? לנסות ללעוג לו בציניות על כל פעולה הכי קטנה שלא עשה, ולהניח מראש תמיד שהוא היה מפלצת? זו לא גישה לאדם באשר הוא אדם. השתמשתי בנתונים שהוא מביא, והוא לא הראשון שמראה אותם, אבל יש לי הסתייגות מהספר הזה, ולכן לא אמליץ עליו, יש בו רוע, ואולי אפילו טיפל'ה אנטישמיות מן הסטייל האירופי. אני בטוח שגם פרויד עשה דברים טובים, אהב לפעמים אנשים באמת, רצה גם בטוב ולא רק בכבוד שלו, גם מול תופעה שלילית, יש מקום לקצת עין טובה, גם ליברלים הם בני אדם…).

לפי פרויס בהקדמתו לספר, פרויד היה 'חסר רחמים ופתלתל', המטרה שלו להסביר את טבע האדם, הצדיקה לדעתו את האמצעים. גישה לנתונים שיוכלו לשפוך אור על מה שהתרחש שם באמת, אין, "ארכיון זיגמונד פרוינד"  אינו מעניק גישה, אלפים רבים של מסמכים גנוזים עמוק בכספות הארכיון, וגם אלו שמפורסמים עוברים שינויים מהותיים, "הצנזורה צמחה מתוך אדיקות יתרה ועדיין לא נעלמה".

"טענותיה של הפסיכואנליזה הן פסקניות במידה כזו שמאמינים רבים אינם מסוגלים להעלות בדעתם שאפשר להטיל בהן ספק. התנועה היתה נתונה להתקפות למן ההתחלה – עוצמתן ודאי סייעה להתלכדותה, ובכלי ספק עזרה לפרויד להציג את עצמי כדמות משיחית, נרדפת על אמונותיה… בתגובה על העוינות החליטו פרויד והתנועה בכללותה שרק המאמינים  מסוגלים להבין את השיטה. הסתייגות נחשבה 'התנגדות', טעות שניתן לתקן רק בעזרת מנה נוספת מהדבר המותקף עצמו, הפסיכואנליזה, מהלך מבריק שנמצא עדיין בשימוש" (פריס)

"כאשר החולה בפסיכונוירוזה דוחה את פירושיו של המרפא, הדחיה נחשבת להתנגדות נוירוטית, וכך הדבר מובא לידיעת החולה. ההתנגדות נובעת מהמקור המזין את המחלה, היא מופיעה בכל טיפול, התגברות החולה עליה היא תנאי לריפויו. אך מה הדין כאשר החולה דוחה קביעה או פירוש של המרפא, לא מפני שהתנגדות נוירוטית דוחפת אותו לכך, אלא פשוט מפני שהדברים מוטעים, ויש בידי החולה לקבוע זאת שהרי הוא מיטיב לדעת את חייו?… יחס בין שני אנשים שבו האחד, ותמיד דוקא הוא, חייב להיות הצודק, ואין הצדק יכול להיות כלל עם השני בשום פנים, מוליד במוקדם או במאוחר לשעבוד, הוי אומר להפעלת שפלות טוטליטרית" (ספרבר, 51).

פריס מפרט באריכות את המקרים אותם 'חקר' פרויד, הוא מראה על פי המקורות שניתן להשיג (חלק גדול מהם מצונזרים ,וגם אלו שפורסמו הושמטו מהם משפטים המלמדים על מה שבאמת קרה, חלקם מכתבים שפרויד שלח לאנשים וניסה לקנות אותם חזרה בכסף), כי מדובר הרבה פעמים בסירוס העובדות מתוך פרשנות המסתמכת על הנחות מיסטיות:

"במה שנוגע לפרויד, העיקר בברתה פאפנהיים הוא שהיא סיפקה כמויות של נתונים שהתאימו לפרשנויות יצירתיות. אם לאחר מכן הוא גזר ותפר את העובדות כך שיתאימו אלה לאלה, הוא עשה בסך הכל את מה שהיה עושה בהזדמנויות אחרות כששכנע את עצמו שהמטרה מקדשת את האמצעים. סיכום המקרה על פי פרויד שנכתב כעבור עשרים שנה, תיאר איך "יום אחד התגלה שהסימפטמים הפתלוגיים אצל מטופלים נוירוטיים מסויימים יש בהם היגיון. על התגלית הזו נוסדה שיטת הטיפול הפסיכואנליטית". מכאן משתמע שהטיפול באנה או הוכתר בהצלחה. פרויד, שידע כי לא כך היה, אולי היה טוען שהראיה החודרת לתוך הנוירוזה היא החשובה ולא אם ברתה פאפנהיים נרפאה. היו לפרויד דעות מוצקות כמעט משיחיות על המצב האנושי… הוא לא הרשה לשום דבר לעמוד בדרכו של בעל החזון הזה… הראיות שהוא השתמש בהן בייחוד בימים המוקדמים מעוררות תהיות. (פריס, 130).

הספר עובר מקרה אחרי מקרה, ומראה שריפוי לא היה, התיאורים מסורסים ומשובשים, פרויד נכנס להזיות שלפעמים גבלו בטירוף, כמו במקרה של אמה אקשטיין, בה הגיע למסקנה כי צודק ידידו פליס, שיש איזה קשר ביולוגי בין האף לאיברי המין, והדימום הקבוע באפה קשור לאיזו נוירוזה מינית ('כיסופים'). פליס שפיתח אסטרולוגיה מתמטית של חישובי מחזוריות נשיים וגבריים, ניסה לקבוע את תאריכי הדימומים בהקשר הזה, אלא שהמטופלת מחמת 'התנגדות' לא סיפקה לו את תאריכי הווסת שלה.  פרויד שלח אותה לניתוח אצל פליס, כדי להוציא 'נקודות מיחוש' בעייתיות הניתוח גרם לדימום עצום שהביא אותה אל סף מוות כירורג אחר שבדק אותה מצא חצי מטר של גזה שפליס השאיר בתוך גופה, הסרת הגאזה הביאה לדימום נוסף ממנו בקושי התאוששה, פניה נשארו מושחתות ומצולקות. התיאוריה היתה כנראה שאקשטיין נכספה והשתוקקה לפרויד, והכיסופים האלו הביאו לה דימומים מהאף בתאריכים מאד מיוחדים בעלי משמעות  מינית. כל הטירוף הזה עבר צנזור ויפוי והוצג  כאיזה מקרה בו התרפיה של פרויד ריפאה את המיחוש הפיזי…

"לא היתה לפליס תשובה לפראות המוסרית של פרויד וליכולת שלו לספר סיפורים משכנעים. כי אפילו התיאוריות היו סיפורים, שנראו שלמים רק בכח הדמיון ולאו דוקא בגלל משקל הראיות. איך בדיוק גרמו רגשותיה של אמה אקשטין לכך שתדמם כמעט עד מוות? הראיות חסרו אבל הסיפור לא התערער. פרויד לא בזבז דמעות על אקשטיין. מחקרים בהיסטוריה ראה אור באביב 1885… דיבר על הריפוי המוחלט של ההיסטוריה ותיאר מחלה שנמשכה מיולי 1880 עד יוני 1882. הריפוי, כידוע לנו, לא היה כפי שנראה אז, אבל מחקרים בהיסטריה היה נחוש להציג את המקרה כדוגמה העומדת בפני עצמה לתיאוריה". (פריס, עמ' 170).

18 המקרים שהולידו את החיבור הראשון שמתאר את השיטה באופן כללי, נראים כעת כמו מיתוס גרידא, לאור הנתונים, כפי שמראה פריס מעמ' 183 והלאה:

ההרצאה המפורסמת של פרויד בפני האגודה הפסיכיאטרית ב1896, שפורסמה גם בכתב מלה במלה, התבססה על 18 מקרים שחקר לדבריו, "בדיקה אישית מפרכת, ברוב המקרים מאות שעות עבודה או יותר לכל מטופל", אבל בדיקה של תיעוד עבודתו והשוואה להתכתבויות, לא משאירות אפילו חלק קטן מהזמן הזה למקרים המדוברים. פרויד טען שהצליח לרפא את כל הנוירוזות של המטופלים המדוברים, ע"י גילוי של איזו טראומה הקשורה במין שהתרחשה כביכול בילדות המוקדמת שלהם, היו מקרים שהוא 'שיחזר' אירוע שקרה בגיל שנה וחצי. למעשה פרויד בהרצאתו כלל לא הביא את הנתונים עצמם, את פרטי המחלה ושלבי הריפוי, הוא שאל את המאזינים "האם להציג לפניכם את החומר שקיבלתי מהאנליזות שלי?", אבל באופן רטורי, הוא השיב שלא יפרט בדבר, כתריס נגד ה'התנגדות' של קהל השומעים… הוא נפנף בחומר שוב באויר כמו להטוטן, ותיאר אותו כ'ראיות שאם הייתם שומעים את הסיפור השלם של כל מקרה, הן היו ברורות לכם כאור היום', "זה נשמע ערמומי ומעליב בעת ובעונה אחת". אין פלא ש"החמורים נתנו קבלת פנים צוננת", כפי שתיאר פרויד, אבל, הוא לא התרשם, "הם יכולים ללכת לעזאזאל", סיים.

הנתונים מעולם לא היו נגישים, נראה שהוא הגיע לתיאוריית הטראומה המינית המוקדמת בעזרת עבודת ניחוש יצירתית, מדובר על דברים שהמטופלים לא ידעו עליהם במודע, "רק הכפיה החזקה מאד של הטיפול יכולה לדרבן אותם להתחיל בשיחזור הסצנות", אחת ה'הוכחות' לקיום הטראומה המינית, היתה מצב בו מטופל חש פתאום באיזו תחושה אלימה, ולאחר מכן קובע ש"לא היתה לו שום תחושת זכרון של הסצינה המינית", גילויה של ה'התנגדות' והרצון להכחיש, 'מוכיח' את התרחשות הסצינה, שאם לא כן מנין בא הרצון להכחיש?

עם כאלו טיעונים, אנסלם הקדוש מסמיק מבושה, איך לא חשב להוכיח את קיום האל בדרך אלגנטית ופשוטה כזו. כפי שכותב פריס:

"העמדה הזו שנעשה בה שימוש נרחב, היתה לסחורה פסיכואנליטית קבועה, טיעון הבלעדיות ששימש לחיסול הספקנים בכך שאמר להם כי ההתקפות על הדוקטורינה הן הוכחה להתנגדות האמוציונלית שלהם עצמם, יותר מכל הם זקוקים למנה של פסיכואנליזה, ואחריה הם יווכחו בטעותם".

השיטה היא:

"הכרזות נחרצות הטוענות בתוקף שהמטפל אינו צריך לחשוש מלומר למטופליו מה תהיה מחשבתם הבאה, שכן "זה לא יגרום שום נזק". יש "לחלץ" מהמטופלים זכרונות על אירוע מיני מוקדם "קטע אחרי קטע". על התנגדותם של המטופלים יש להתגבר ע"י "הדגשת הטבע הבלתי מעורער של אמונותינו".

אשר לאפשרות שהוא הכניס מחשבות למוחם של מטופליו פרויד ביטל אותה בהרצאה כ"רעיון שלא ניתן להחזיק בו", ההגנה שלו (שם ובמקומות אחרים) היתה וריאציה של טענת הבלעדיות, שרק אלה שעוסקים בפסיכואנליזה –ב1896 מדובר בזיגמוינד פרויד לבדו – מוסמכים לשפוט ב"תחום הלא מוכר הזה". אם אתה פרויד אתה מבין. אם אתה לא פרויד, אתה לא מסוגל להבין" (פריס, 188).

הניסוי והטעיה של פרויד לא היו שייכים לעולם המציאותי, אלא לעולם הפנימי שלו, פרויד חיפש את האמיתות הגדולות שיושיעו את כל החולים, אחרי התקופה בה החליט שהקוקאין הוא התרופה לכל המחלות והלעיט בו את חוליו, בטענה שאינו ממכר ואינו מזיק, היתה תקופה בה הלך לפי הזיותיו של פליס וחישב תאריכים ומחזוריות גברית ונשית כדי להסביר בה את כל המתרחש, כשהתגבשה אצלו התיאוריה על קשר בין אירועים מיניים לבין כל מה שקורה בחיים, הוא פשוט זרם עם זה, כמעט בלי להסתמך על משוב מהמציאות. חלק מהמונחים והתיאוריות שלו על 'הנפש' קשורים באירועים שעבר בעצמו בילדותו או שחשב שעבר, אותם תיאר בצורות שונות, בד"כ מסולפות, כמקרים אנונימיים (פריס, עמ' 212 ואילך ועוד).

במקרה המפורסם של דורה, פרויד משנה את גילה כלפי מעלה, אולי כדי שהטענה שלו להוכחת היותה 'היסטרית' היא העובדה שלא חשה הנאה מינית כשגבר זר חיבק אותה ונצמד לגופה (ילדה בת 13, אחרי ה'שיפוץ' בגילה! במאה ה19, בחברה פוריטנית, אמורה להרגיש הנאה מינית מהטרדה מינית גסה ע"י מבוגר????), "המאמר הוא רקיחה מזהירה של עובדות וניחושים… המסקנות עצמן דומות לחלום, כמעט כמו הצהרה של סופר בדיוני המאמין באמיתות שמגלם הסיפור", והנה דוגמא ללוגיקה הפסיכואנליטית: "דורה אמרה שגברת זלנקה אוהבת את אביה רק מפני שהוא אדם בעל אמצעים. פרויד החליט שמאחורי הביטוי הזה הסתתר היפוכו, אביה הוא "אדם חסר אמצעים", לזה יכול להיות פירוש אחד בלבד, מיני כמובן: הוא אימפוטנט" (ברור שדורה ידעה את זה…), בהמשך מתוארים עוד פלפולים מעוותים ופרשנויות הזויות של כל דבר טריויאלי, במובן של טראומה מינית מודחקת, דורה עצמה שהלכה לטיפול בלחץ אביה, פשוט הפסיקה את ה'אנליזה' באמצעה ועזבה ('בגידתה' הביאה את פרויד לתאר אותה "אחת הנשים ההיסטריות הדוחות ביותר"), אבל דורות של 'מלומדים' ופסיכואנליטיקאים עדיין לומדים ומסבירים לעצמם את מה שהיא לא יכלה להבין לגבי עצמה… (פריס, 270 ואילך).

פרויד טען שהוא השתמש בפסיכואנליזה רק למקרים החמורים ביותר שבילו שנים רבות בבתי החלמה, עובדה שאיננה נכונה (פריס, 276).

צורת הניתוח המוזרה של פרויד ליותה אותו בחיי המעשה, ואין להתפלא שהפרידה בינו לבין כל כך הרבה אנשים, כאשר ביקר יחד עם יונג בקתדרלה, בה נחנטו גופות בצורת מומיה, פירש פרויד את השיחה אודות המתים האלו, כי "יונג מטפח משאלת מוות כלפיו", יונג הגיב כי הוא "נבהל מעצמת הפנטזיות של פרויד" (פריס, 348).

מבחינת ביסוס עובדתי, הדברים שלו חסרי כל אחיזה, ילמד על כך הסיפור המביך עם העיט של ליאונרדו. ה'מחקר': 'ליאונרדו דה וינצ'י וזיכרון ילדותו', מסביר את גדלות היצירה של ליאונרדו, איך לא? בהיותו הומוסקסואל מודחק, שאת הצמא למין תרגם לתשוקה לידע. החלומות של ליאונרדו על הרצון לעוף הם חלומות להיות בעל יכולת מינית. החלק האמנותי שב'מחקר', הוא מציאת פשר, סוף סוף, לזכרון ילדות של ליאונרדו, ליאונרדו מספר שבהיותו ילד עף אל תוך עריסתו עיט, והכה בזנבו על שפתיו של הילד. אחרי ארבע מאות שנים בהם הסיפור לא היה מובן, פתר פרויד את התעלומה, מדובר על פנטזיה עם משמעות מינית הקשורה ביחסיו של ליאונרדו עם אמו. ההקשר הוא על פי האמונה של המצרים הקדמונים שהעיט הוא עוף נקבה המתעבר מן הרוח, ללא זכר, ולכן זה סימל אצל ליאונרדו את האמהות, ומכאן הסיק פרויד שליאונרדו היה ילד שגדל בלי אב (אבל בלי ספק ידע את המיתוס המצרי…). הרעיון קסם לחברי הדת החדשה, והם מצאו את העיט חבוי בציור 'מדונה וילד עם אנה הקדושה', למרבה המבוכה כשיונג הגיע לזירה מיד 'ראה' עיט בתוך הציור, אבל לא במקום שהאנליטיקאי הגאון שקדם לו ראה… ואילו פרנצי הפטיר כמושבע ועומד "נדהמתי שלא מצאתי את הציפור בעצמי"…

דא עקא, שלפרויד קשישא היתה טעות בתרגום, אם לא טעות פרוידיאנית, או סילוף, ליאונרדו לא דיבר על עיט אלא על ציפור טורפת אחרת (דיה), כשהכינו הצנזורים האנליטיקאים את המהדורה החדשה, התייעצו ביניהם איך לשנות את הטקסט, עד שנושא הכלים, ג'ונס, פסק: "בענין העיט, שהוא מביך, אינני רואה איך נוכל לזייף את כתבי הקודש", עכ"ל… (פריס, 363).

חבל להשחית  מלים על ה'מחקרים' בסיפורי העמים, די לציין שפרויד יודע לתקן את סיפור הבריאה, לפי הסיפור ה'מקורי' חוה היתה אמו של אדם, והם נענשו על כך שהוא שכב עם אמו… משה רבינו נרצח על ידי בני ישראל (אדיפוס וכו'), דומה שפרויד התבלבל בין פשר חלומות ובין פשר מציאות. בהתאם לזה היחס של אנתרופולוגים או היסטוריוניים לתיאורים הפסבדו אנתרופולוגיים שב'טוטם וטאבו'.

הביוגרפיה כולה זרועה שערוריות מין ופרשיות אהבים שניהלו האנליטיקאים עם כל מי שזזה באיזור שלהם, רצף של פרשנויות חולניות, שהומרו ל'תיאורי מקרה', ותוארו בשקר כנוירוזה שנרפאה. פחד של ילד בן 5 מסוסים, – שהוא, יש לציין, תופעה הגיונית – התפרש כמובן כפחד מהפין של האבא, כל שער או גינה סימלו אצל האנליטיקאי המצוי איבר מין נשי, וכל מגדל או ירק סימלו אצלם גבריות. כולל נסיון לאנוס אדם שנפצע בהפגזה מצפלין, לראות בצפלין איבר מין גברי (פריס, 488).[1] בעולם דמיוני ומעוות זה צמח המקצוע הסודי והמכובד, וכל מי שהעיז להביע ספקנות או לזלזל, נתפס כאויב האנושות וכפושע מלחמה שרק הטבע האכזר יכול לגמול לו במוות ראוי.

"הקריטריון הראשון בהכשרת המרפאים הוא קבלת הדעות הכתתיות האורטודוקסיות ללא הרהור, כאלו היו אמתות בלתי מעורערות, ודברות בדעות אלו בנוסח הגיבור הנלעג באותה קומדיה, עד שלא נותר בדעתם מקום לתפיסה אחרת או לצל של ספק… נאמר בסאטירה מופרזת… הפסיכואנליזה היא מחלת הרוח הרואה את עצמה כרפואתה… הפרשנות הפסיכואנליטית מספקת לחולים מסויימים תוכן של נוירוזה שבה הם מחליפים את הנוירוזה שנרפאה כביכול" (ספרבר).[2]

אחד החידושים הגדולים של פרויד הוא לבטל דיווחים על הטרדות מיניות או אונס מצד בני משפחה או מכרים, בהסבר כי זה ביטוי לאהבה בלתי מודעת של המוטרדת כביכול  למטריד כביכול, על כך כותב ספרבר:

"שימושו של פרויד בפיקציה של האונס, בסופו של דבר מדובר באונס רוחני מצד המרפא" (ספרבר, 151).

.

הג'יהאד נגד הכופרים

כאשר פרויד התקבע על התיאוריה שלו, הוא לא יכל לסבול שוב את ידידו הקרוב פליס ועמיתו המקצועי עמו בילה כל כך הרבה, במהלך חופש בטירול ב1900 דיווח פליס כי "פרויד גילה כלפיו אלימות", בהמשך סיפר כי פרויד תכנן לדחוף אותו מצוק כדי שייהרג, ההקשר היה טינה מקצועית וקנאה בהכרה של גופים רשמיים בתגליות של פליס, לפני ההכרה בפרויד. האירוע נרמז כנראה באחד ממאמריו של פרויד, קשה להיות בטוחים אבל כנראה גם רומן שלו עם גיסתו נרמז בכתביו כתיאור בדוי של אנליזה שעשה ל'מלומד' אחר, מה שמתאים עם כל מיני צנזורות במכתבים שביניהם (פריס, 244 ואילך).

פרויד, במרוצת השנים ניתק קשרים בנוסח תנכ"י חסר פשרות, עם הקרובים בידידיו, לצערו ולצערם כאל זועם היה, המבקש להסתיר את זעמו, כרגיל, אך הניע את חסידיו במירב התושיה, וכאילו על כרחו לרדוף כחית בר את הידיד שנטשו, ולחסלו משום שחשדו כי בגד בו. די היה באי הסכמה הניכרת בקושי, בנטיה מסתמנת לחילוקי דעות כדי שיטיל פרויד בכנות ספקות בידידות רבת שנים יותר עליה ויהרוס אותה" (ספרבר, 36).

כשקרל קראוס כתב:

"לילדים של פסיכואנליטיקאים אין כל כך מזל. בילדותו הבן חייב להודות שהוא חווה רגשות ארוטיים בזמן שהוא עושה את צרכיו. לאחר מכן הוא חייב לספר לאביו מה חולף במחשבתו כאשר בדרך לבית הספר הוא רואה סוס עושה את צרכיו. הוא בר מזל אמיתי אם הוא מגיע לגיל שבו הוא יכול להתוודות שהוא חולם שאנס את אמו".

הגיב פרויד "שחצנות וזלזול חסרי גבולות של פרא אדם מוכשר" (פריס, 364), ברגע שתפסה התנועה כח, היא הגיבה מיד בתגמול הוגן בצורה של משרות ופרסום למי שידע להחניף לפרויד, ורדיפה נבזית במי שהעיז להטיל ספק במשהו. התארים שפרויד כתב למכותביו בראשית המכתב היו ענין גדול לענות בו, היו כאלו שהמתינו 18 חודשים עד שזכו לתואר "ידיד יקר", היו כאלו שזכו בתואר "קולגה יקר" למשך כמה חדשים, וכך הלאה, ממש כמו ההמתנה לתואר ה'מאסטר' בכתות המזרח. פרויד נהג לפעמים בתלמידיו בגחמות מטופשות, וכתב עליהם כינויי גנאי ביומניו הסודיים.

"אדלר ביקש לנהוג בריבוי המניעים של מעשי אדם וכשלונותיו כראוי להם לפי ערכם. ב'תולדות התנועה הפסיכואנליטית' תלה פרויד את עמדתו זו של אדלר בהשקפה הסוציאליסטית הנוטלת את כשרו להבין את הפסיכואנליזה כפי שיש להבינה. תיאור זה שבפי פרויד מסולף היה וכל כוונתו לסכל את מאמצי אדלר לקבל קתדרה באוניברסיטה. מובן מאליו היה בימים ההם כי השקפת עולם סוציאליסטית של מועמד לפרופסור מטה רבים מראש נגדו ומבאישה את ריחו. מובן גם מאליו שהבל היא הסברה כי המרקסיזם או השקפת עולם סוציאליסטית מפחיתים את הכושר להבנת הפסיכואנליזה" (ספרבר, 47).

"טענו הפסיכואנליטיקאים האורתודוקסים, כי כל חבריהם שנידחו או נטשו אותם, לא הבינו מעולם את הענין לאשורו, אילו הבינו את תורת פרויד, ודאי שהיו מודים כי כל הצדק עמו. אך מדוע לא הבינו אותו? מיד התפתחה צורת לחימה משמיצה, ועל כן מסוכנת במיוחד. את 'חוסר היכולת להבין' תלו הללו בהתנגדות לא מודעת, והתנגדות זו – בהפרעה נפשית, אפילו בחולי נפשי. הם השתמשו באבחנות שרירותיות המופצות על ידי רכלנים, כבנשק סודי נגד הפורשים, להם צורפו גילויים פסיכולוגיים וולגריים על רדיפת הכבוד הבלתי מרוסנת של הכופרים, ועל תאוותם לקנות להם מקודם כמייסדי תורה, וכך לרכוש סמכות במרמה ואף יותר מזה.

מעשים אלו פעלו כמחלה קשה, מדבקת, קרבנות אחדים של מעשי ביטול ופסילה אלה נקטו לימים אמצעים דומים במאבק עם הפורשים והכופרים שלהם. ושוב יוחד תפקיד איום לרכילויות הקרויות אבחנות. עדים היינו לפעולתה של שיטת מאבק שלא היתה תוצאה של אופי בעלי הפולמוס ומצבים המיוחד בלבד, אלא גם תוצאה של המיסטיציזם האוניברסלי והסגולות המיוחדות של כל כתתיות… כל דת כופה על מאמיניה תשובות מוחלטות על שאלות היסוד של העול, החיים והבריות… לאחר שהביאה המהפכה האזרחית את החילון לכל מקום, קמו מיסטיציזמים חילוניים, ואף הם הסתמכו על משפטים קדומים עתיקים… המרקסיסט האורטודוקס בטוח ללא צל של ספק כי יש בידו להסביר ללא פגם התרחשויות היסטוריות חסרות משמעות לכאורה" (ספרבר, 48-9).

"כדי להיראות נאמנים לא הספיק שהחברים יגלו אהדה כללית לפסיכואנליזה. היה עליהם לקבל עיקרי אמונה מסויימים, ביחוד זה שהמין הוא שורש כל נוירוזה, ואת תפקידו המרכזי של תסביך אדיפוס" (פריס, 372), כשאדלר הטיל ספק בבלעדיות של המין, טען פרויד ל"היעדר מוחלט של פסיכולוגיה" אצלו, והביע את החשש שיריבינו בקרוב ידברו על פסיכואנליטיקאי מנוסה שמסקנותיו שונות משלנו, מעוקם ומזיק, פרויד גם ידע מה הסיבה לכל זה, כמה מפתיע – הומוסקסואליות מודחקת של אדלר. "עכשיו נפתח תהליך של טיהור", פרויד קבע שדעותיו "חכמות אך מסוכנות, התנהגותו נוירוטית לגמרי"!!, גראף תיאר את האוירה בפגישות של מועצת החכמים הפרוידיאנית כמו ב'יסוד של דת'. פרויד הכריז כעת שאדלר הוא פרנואיד, הוא  תקוע בהתנגדות אילמת, "אדם לא נורמלי ששאפתנותו דוחפת אותו לשיגעון". כל מגע עם קבוצת אדלר נאסר על חסידיו של פרויד, למעט אשה יפה יוצאת דופן, לא הסכים פרויד לשום קשר עם מישהו שבא במגע עם הקבוצה האסורה… (גם ממנה ביקש לא לספר על כך, חלילה). על מותו הפתאומי של אדלר ב1937, הגיב פרויד (במכתב לצוייג שחטא בהבעת צער על מותו) "איני מבין את אהדתך לאדלר… גמל לו העולם בשפע על שקם לחלוק על הפסיכואנליזה", (מצוטט אצל ארנס ג'ונס בביוגרפיה של פרויד כרך 3 עמ' 223).

כאשר יונג, שנשאר כרוך לפרויד בהתאם לאינטרסים של שניהם, הביע איזו סטיה קטנה מהפסקנות של פרויד, הוא קיבל מכתב מהמורה הנערץ: "מסוכן לביצה לנסות להיות חכמה יותר  מהתרנגולת".. (פריס, 378). העובדה שיונג ניהל רומן עם שתי נשים, אחת מהן מטופלת שלו, ושתיהן נעשו פסיכואנליטיקאיות בדרך ההיקש, נרמזה בעדינות ע"י אשתו של יונג במכתבה לפרויד "נדמה לי שכאילו לפעמים אתה נותן יותר מדי אמון בקרל", אך בעיה פעוטה זו לא הטרידה את המורה הגדול פרויד יותר מדי, הוא הוטרד הרבה יותר מהנסיונות של יונג לסטות מתורת המורה, ופרסם מאמר על אפסוס, בו מתואר איך "הקהילה שהקים השליח פאולוס לא נשארה נאמנה לו לאורך זמן", היא נכנעה להשפעת השליח יוחנן שהביא איתו נטיות  מיסטיות. יונג הגיב ביציאה לשיט באגם ציריך במקום לתכנן פגישה עם פרויד שהיה באיזור, ופרויד הסיק "נראה עכשיו שכוונתי למזג יהודים וגויים בשירות הפסיכואנליזה לא עלתה יפה, הם נפרדים כמו שמן ומים" (פריס, 384), לא נותרה ברירה אלא להקים "מועצה חשאית" שתכליתה "כמו הפלדינים של קרל הגדול לשמור על הממלכה והפוליטיקה של אדונם", פרויד עמד על כך שהכל יישאר בסוד, והוא קבע את החברים (385). אחרי הפרידה הרשמית, התגובה על המעידות של יונג היתה "אם יתנו לכלב מספיק חבל הוא יתלה את עצמו" (406). כאשר פרש ראנק, הגיב פרויד "אנחנו צריכים לקבור אותו", ואכן שמו הוכפש במשך עשרות שנים (469). ב1924 פרש פרנצי, הוא כמובן הושמץ ואף נרמז שהוא משוגע, התנועה התעלמה ממנו לחלוטין (493). כאשר מת פרנצי מסרטן, הבין פרויד איך זה קרה לו, הוא יצא מול האמת של האנושות והטבע גמל לו: "זה שנים שפרנצי לא נמצא איתנו באמת… עכשיו קל יותר להבין את תהליך ההרס האיטי שהוא נפל לו קרבן, בשנתיים האחרונות הדבר התבטא באופן אורגני באנמיה ממארת" (פריס, 498).

ב1926 עלתה ביקורת מן הצד הנשי, פסיכואנליטיקאית בשם הורני טענה שהתיאוריות הפסיכואנליטיות גבריות בעליל, והאגדה על 'קנאת פין' אין לה בסיס, פרויד בתגובה הכריז כי לנשים חסר ה'אני העליון' המחמיר, המעניק לגברים את תחושת המוסריות הגבוהה שלהם, והתנועה לא תסטה מדרכה בגלל פמיניסטיות שלהוטות להכריח אותנו להסתכל על שני המינים כשוים לחלוטין במעמדם ובערכם. (פריס, 476).

על חוסר האנושיות שהתגלה בהקמת הקבוצה הזו, כותב ספרבר:

דברים אלה אומרים הרבה על פרויד, אין הם מגלים את הרשעות בלבד… אלא חושפים את אפיו… לדברי הביוגרף שלו ארנסט ג'ונס, פרויד הוא האיש היחיד שהיה עשוי להצליח בריפוי עצמו מהנוירוזה שלו… ניאלץ לשאול את עצמנו, מהי אותה הצלחה בריפוי, שהניחה את החולה שהחלים, במצב המאפשר לו להגיע לשמחה לאיד זו ליד הקבר, ללעג פרנואי זה… בשנת חייו השמונים ואחת, בשיא תהלתו העולמית שאין לה אח ודוגמא, נהג פרויד כאילו לא הגיעה לאזניו הידיעה הפסיכולוגית המועטת ביותר, וכאילו לא התחיל עוד כלל תהליך הכרתו העצמית… כך הפכה להיות דלותה של הפסיכולוגיה ענותם של הפסיכולוגים עצמם" (ספרבר, 210).

מכת מיסטית – לאליטה

מצפים היינו משר ההיסטוריה, שישכיח מהתודעה המדעית והרפואית את הקבוצה הזו, שנחשבה מלכתחלה כהזויה. איך קרה שבין שתי מלחמות העולם הסתער המעמד הבינוני על הקליניקות האנליטיקאיות, נכנס למצב שכיבה והחל לפטפט את עצמו לדעת, בתקוה לגלות איזו טראומה מינית בעברו?

"מאלף הסיפור מה הניע את מיניסטר ההשכלה של הקיסר להעניק תואר פרופסור ל'פרייבט דוצנט" היהודי. שעה שכבר לא היה צעיר. הוא הוכתר הודות לגברת מהחברה הגבוהה, ששכנעה את השר בנימוקים רבים כי השגיו של פרויד חשובים. הנימוק המשכנע ביותר היה כנראה הבטחת אותה חסידה נלהבת של הפסיכואנלזה כי לאחר מינויו של פרויד תתרום תמונה, אשר השר מוקיר אותה במיוחד לאחד המוזיאונים הממלכתיים" (ספרבר, 36).

"לקוחותיהם של מרפאי הנפש באו מחוגי המעמד הבינוני, והיהודים רבים ביניהם. הוידוי של הקתולים הוא בבחינת מתחרה רציני לכל סוג של טיפול בנפש, וללא קשר לתפקידו הדתי שמורה לו השפעה רבה" (ספרבר, 124)

מלחמת העולם הראשונה על זוועותיה, נתנה מקום לתורות מהפכניות על נפש האדם ומה שמסתתר מאחוריה, פרויד הרגיש את עצמו אז חוד החנית של האנושות, תלה את תקוותו בפרס נובל "לגמרי בניגוד לרצונו", והציג את עצמו כמכה השלישית לבגרות האנושות אחרי קופרניקוס ודרוין (פריס, 425).

מסתבר, שלמרות היעדר כל תמיכה, ואף התנגדויות, מצד הגוורדיה הותיקה, של ה'חמורים' כפי שכינה אותם פרויד. הטלטלות הרבות שעברה אירופה, יחד עם הקסם שבפתיחות המינית, ההסברים האינטלקטואליים המשולבים במיתוסים של העמים, עם עין בוחנת לשכיות חמדה אירופיות, פשוט קרצו לאנשי המעמד הבינוני. פרויד לא התייחס לאנשים פשוטים, והרי אלו לא יכלו לעמוד בהוצאות של טיפול בן מאות פגישות.

שנדור פרנצי, ב'יומן קליני', טען שמטרת האנליטיקה היא להקל את חייהם של האנליטיקאים, עצתו של פרויד היא לא לתת למטופלים ללמוד שום דבר על הטכניקה, "הנוירוטים הם סתם אספסוף, והם טובים רק בשביל לתמוך בנו כספית ולאפשר לנו ללמוד מהמקרים שלהם, יתכן שהפסיכואנליזה כתרפיה היא חסרת תועלת" (פריס, 495). כנראה שהמטופלים הרגישו אחרת, הם הרגישו טוב ביכלתם לפזר ממיטב כספם כדי לעבור 'אנליזה' שתחשוף את המיניות הטבועה בהם.

הרעיונות המעניינים והיצירתיים של פרויד, שנכנסו לשדה חדש שלא נכתב עליו בצורה מסודרת. משכו את לב ההמון האינטלקטואלי, ודוקא משום הזלזול של הותיקים, שביטל לכאורה גם את החלקים המענינים והמעמיקים שבתורת פרויד, נעשתה התופעה מרתקת ומסעירה עוד יותר.

בזמן השתלטות הנאצים על אוסטריה, נאמנו של פרויד, ג'ונס, השיג אישור לקבוצת האנליטיקאים להימלט לאנגליה, ג'ונס היה זה שקבע מי יבא ומי לא, הנס למפל ואשתו, סורבו על ידם "בגלל חוות דעת לא ברורה שהיתה נגדם". (פריס, 522), שלשת אחיותיו של פרויד הושארו בוינה, פרויד כתב מלונדון "החזקתן בלונדון היא מעבר לכחותינו", הן נספו במחנות המוות.

פרויד ששרד עוד מעט אחרי ההגירה, יחד עם ג'ונס הביוגרף שלו, ושאר החברים שנותרו באגודה הפסיכואנליטית, הציבו יסודות לתנועה שתחזיק עוד מאה שנה קדימה. עם כתבי קודש, מיתוסים, וטכניקות סודיות. הויכוחים הגדולים במחצית השניה של המאה העשרים, לא ביטלו את הקבוצה הפסיכואנליטית, הם הנציחו את הנוקשות וההסתגרות שלה. גילדה סודית המעניקה שירותים תמורת זהב.

ספרבר אומר:

"פרויד, הנודע בפסיכולוגים בעולם, לא הצטיין בידיעת אדם על אף חריפותו וערנותו החשדנים תכופות, ואין הדבר קשה להוכחה. אך הוא ידע להעריך מיניה וביה כושר שכלי, אם לא נסתנוור תחילה במשפט קדום" (ספרבר, 41).

קשה לנו לדמיין מי ש"לא הצטיין בידיעת אדם", כמי שפענח את סודות נפש האדם בכלל, והביא מזור לאנשים בפרט.

ניטשה כתב על הפסיכולוגים בני זמנו:

"כולם מעמידים פנים כאילו גילו את דעותיהם והגיעו אליהן ע"י התפתחות עצמית של דיאלקטיקה קרה, טהורה, אלוהית בחוסר הדאגה שלה… ואילו ביסודו של דבר הם מגינים בנימוקיהם שחיפשו לאחר מעשה על הנחה מראש, על המצאה, על הרהור של השראה, ועל פי רוב על משאלת לב מופשטת ומנופה".

ספרבר מתאר את האכזבה מחוסר הקשר בין הפסיכותרפיה ובין הנתונים בשטח:

"האנס ג. אייזנק הפסיכולוג הבריטי הנודע אשר  חבוריו על תוצאות הפסיכותרפיה עוררו בכל מקום ובדין הוקרה מזה ופולמוס ער ופורה מזה… אייזנק סקר את כל הבדיקות שכנקודת  מוצא שימשו להן השוואות הניתנות  לבחינה. הושוו קבוצות של מקרים דומים אשר לחלק מהם ניתו טיפול פסיכותרפי ולחלק האחר טיפולים מסוגים אחרים… קבוצה שלישית… לא זכתה לכל טיפול שהוא. נביא להלן את תמצית מסקנותיו של אייזנק שנתגלו כרציניות לאחר בדיקות לאין מספר, פיקוח תוך שנים אחדות ובדיקה נוספת ע"י ניסויים חוזרים… בהשוואת קבוצות הביקורת של אנשים נוירוטים שלא זכו לטיפול עם קבוצות חולים שזכו לטיפול פסיכותרפי נתגלה, כי מספר ההחלמות או ההשתפרויות המהותיות שנמנו בשני סוגי הקבוצות היו שוים בקירוב" (ספרבר, 143).

'משפט הקופים' של הפסיכואנליזה, התקיים ב1982 (תואר ע"י יורם יובל), ד"ר רפאל אושרוף, רופא במקצועו, אושפז שלש שנים קודם לכן, 1979, במוסד פסיכיאטרי יוקרתי בשם צ'סטנט לודג', בין המטפלים המפורסמים שעבדו ולימדו בצ'סטנט לודג' היו הארי סטאק סאליבן, אבי הפסיכואנליזה הבינאישית, ופרידה פרום־רייכמן, הפסיכואנליטיקאית האגדית שהונצחה בספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים", אושרוף אושפז שם בכפיה לאחר היעדר יכולת תפקוד, הוא אובחן כסובל מדיכאון על רקע הפרעת אישיות נרקיסיסטית.

האנליטיקאים גייסו את כל כובד משקלם לעזרתו, הם טיפלו בו בכלים הכבדים ביותר: פסיכותרפיה פסיכואנליטית אינטנסיבית ארבע פעמים בשבוע. הטיפול עסק בעיקר בהגנות הנרקיסיסטיות שלו וביחסיו המורכבים עם הפסיכיאטר שטיפל בו. במהלך הטיפול שאמור היה לעזור לו, הוא איבד 18 קילוגרם ממשקלו וסבל מנדודי שינה ומעצבנות קשה. הוא פסע הלוך ושוב בחדרו ללא הפסקה עד שכפות רגליו התנפחו, נפצעו ונזקקו לטיפול רפואי. מצבו הוסיף להידרדר במקביל לאנליזה הכל כך מושקעת, והוא איבד את הקשר עם שני ילדיו מנישואיו הקודמים. הוא לא קיבל שום תרופה, מכיון שלפי האנליזה, הבעיה היא הקונפליקטים הנרקסיסטיים, ורק 'טיפול' נפשי מסוג אנליזה יכול לעזור.

לאחר שבעה חדשים בהם מצבו הנפשי והפיזי הידרדר כתוצאה מחיבוק הדב האנליטי, העבירו אותו בני משפחתו למוסד אחר בקונטיקט, שם טופל בתרופות נוגדות דיכאון ועוד, תוך שלשה שבועות חל שיפור ניכר, וכעבור שלשה חדשים שוחרר וחזר לעבוד כרופא. מאז ועד יום מותו היה בריא בנפשו.

ב1982, תבע כאמור אושרוף את צ'סטנט לודג', על הימנעות מטיפול רפואי אמיתי, והענקת טיפול רשלני ולא יעיל שרק החמיר את מצבו.  משפט פומבי שהתפרסם כ: Lodge Chestnut. vs Osheroff.

"אין מדובר בשאלה של פסיכותרפיה לעומת טיפול ביולוגי, אלא בשאלה של דעות לעומת עובדות", קבע בפסקנות הפסיכיאטר והחוקר פרופ' ג'רלד קלרמן, שמונה על ידי הנשיא ג'ימי קרטר לעמוד בראש הרשות הפדרלית לטיפול במחלות נפש ובהתמכרויות. מאחורי הקלעים הסתתרה האשמה כבדה אף יותר: הפסיכואנליזה והטיפולים הפסיכואנליטיים הרבים והשונים שנגזרו ממנה אינם יעילים ואינם מועילים. לא רק שלא קיימות עדויות מחקריות ליעילותם, אלא שהפסיכואנליטיקאים אינם מוטרדים מכך ואינם טורחים לבדוק בצורה אמפירית את יעילות הטיפולים שלהם.

התגובה של הפרוידיאנים היתה אופיינית:

"פסיכואנליטיקאים מובילים בארצות הברית הוסיפו שמן למדורה כשהגיבו בזעף, בהסתגרות ובהתנשאות על התביעות הגוברות להצגת עדויות אובייקטיביות ליעילות הטיפולים שלהם. 30 שנה מאוחר יותר, במאבק בין הטיפולים הפסיכואנליטיים לבין הטיפולים הקוגניטיביים־התנהגותיים לקראת הרפורמה כאן בישראל, חזרו פסיכולוגים תומכי הטיפול הפסיכואנליטי על אותה השגיאה ממש: כפי שתיאר פרופ' גבי שפלר (בכתבתו של הילו גלזר, מוסף "הארץ", 14.6.27") ,באו הפסיכולוגים הקוגניטיביים־התנהגותיים ואמרו — איך ייתכן שאנחנו כל כך חזקים ומשפיעים באקדמיה, אבל בשדה לא מכירים בנו, עד כדי כך שלחלקנו אפילו אין רישיון? תגובת הוועדה (שרוב חבריה באוריינטציה פסיכואנליטית) היתה — תמירו את דתכם, תתאימו את עצמכם או שלא תהיו חלק מאיתנו. זה היה מעשה יהיר, מטופש, והגלגל התהפך כל כך מהר".

בפועל, מהיעדר יכולת לדעת על תועלת האנליזה, התפשרו האנליטיקאים עם אושרוף על סכום צנוע של כמה מליונים.

מה שאומר יובל, הוא שאי אפשר או שקשה מאד למדוד השפעה של טיפול כזה, כאשר אין לו כלים ידועים וכל מטפל עושה משהו אחר, באופן חסוי מאחורי הדלת, איך נמדוד ונשוה תוצאות?

"אחד הסודות השמורים והמשעשעים של הפסיכואנליזה הקלאסית הוא שהטיפול שנתן זיגמונד פרויד למטופליו היה שונה מאוד מן הטיפול שאותו תיאר בכתביו. ב–1998 התפרסם מאמר בעל השם היבש "אנונימיות, ניטרליות וחיסיון בשיטות הטיפול האמיתיות של זיגמונד פרויד: סקירה של 43 מקרים, 1907–1939 ."במאמר הזה, שהתבסס על מחקר מעמיק ועשוי היטב, הראו דיוויד לין וג'ורג' ויילאנט, חוקרים מאוניברסיטת הרווארד, שפרויד האמיתי היה רחוק מאוד מן הדימוי של האנליטיקאי השתקן, זה היושב ללא תנועה מאחורי המטופל ונזהר מאוד מכל חשיפה עצמית ומתן עצות, כמו גם מכל קשר אישי עם המטופל מחוץ לחדר הטיפולים. לין וויילאנט אספו את החומר הכתוב שהשאירו אחריהם מטופליו של פרויד, שבו תיארו את הטיפול שעברו אצל אבי הפסיכואנליזה, וריאיינו את אותם מטופלים שעדיין היו בחיים אז. הם הצליבו את המידע הזה עם הרשומות הרפואיות שהשאיר אחריו פרויד, ועם ההמלצות הטיפוליות שלו כפי שתוארו בכתביו הרבים. המסקנה החד־משמעית והבלתי נמנעת היא שפרויד היה פסיכואנליטיקאי סורר, ודברן בלתי נלאה: הוא דיבר ודיבר, סיפר על עצמו בהרחבה, נתן עצות למכביר, כתב למטופליו גלויות כשהיה בחופשה, השאיל להם ספרים ואף הלווה להם כסף"

יובל עצמו (הוא פסיכואנליטיקאי, כמובן) מנסה בכל כחו למצוא איזו נפקות ניתנת למדידה בפסיכואנליזה, אבל זה נשמע מאד גרוע. משוב מהשטח לא מבלבל אותו, בשבדיה הונהג טיפול פסיכואנליטי שעובדות בשטח הראו שלא קידם בשום דבר את החולים במשך שנים רבות, אבל זה מוסבר לדעתו של יובל – באשמת המטופלים השבדיים, לא היתה להם סבלנות לעשות את התהליך של האנליזה, ולכן הם אשמים שלא הבריאו, השיטה בסדר גמור.

אחת ההתפתחויות הכואבות מן הפסיכותרפיה, היתה של ג'פרי מייסון, לקראת סוף המאה הקודמת, הרגיש הפסיכותרפיסט מייסון, כי הוא חי בתוך בועה של שקר, האנליזה שהוא עבר, וכן זו שעשה למטופליו, נראו לו כשרלטנות והונאה מתחילה ועד סוף, כל נסיון לדיון או להטלת ספק זכה לחומה של הסתרה ושתיקה, להדחקה והכחשה, הנובעות מאמונה עזה באמיתות השיטה ותו לא. הוא מגולל בספרו שורה של מקרי שרלטנות נוראים, ניצול מיני, השפלה וריסוק של מטופלים, נסיונות בבני אדם, שלא רק שאין להם הצדקה  מוסרית, הם גם לא יעילים בשום צורה, הרסניים ופוגעניים, המטרה היחידה היא גביית סכומי עתק וביצור האגו של המטפל.

מה שמפליא הוא, שעקב הסיטואציה ההיסטורית של הולדת הקבוצה הפסיכואנליטית, הרי שלהבדיל מפסיכולוגיה, אין הפסיכותרפיה מקצוע המעוגן בחוק באיזה תחום לימוד אקדמי, וכל אחד יכול להכריז על עצמו שהוא 'פסיכותרפיסט'.  (ראו באריכות: מישהו מטפל בך, אבל מי?)

"הפסיכותרפיה בטעות יסודה", טוען ג'פרי מייסון, מחבר הספר בגנות הפסיכותרפיה. הקשר הטיפולי הוא מטבעו לא שוויוני ומוביל בהכרח לעריצות. ההנחה שמישהו אחר יודע טוב ממך מה אתה מרגיש, חושב, ומה באמת קרה, ויש לו הכוח להחליט במקומך מה טוב בשבילך, אינה יכולה להיות הדרך להקל על מצוקותיך ולפתור את בעיותיך.

מייסון מעגן את טענותיו בגנות הפסיכותרפיה בהתפתחות התיאוריות של ריפוי הנפש. הוא מאשש את קביעותיו בחשיפה מדהימה של מעלליהם של אבות הפסיכולוגיה – מפרויד, דרך פרֶנצי ויונג, ועד ג'ון רוזן, קרל רוג'רס ותיאורטיקנים בני ימינו.

ג'פרי מוסאייף מייסון קיבל את הכשרתו כפסיכואנליטיקאי וכפסיכותרפיסט במכון לפסיכואנליזה בטורונטו. בשנים שעסק בטיפול הלכו וגברו ספקותיו בתועלת של הקשר הטיפולי. כשהביע את הסתייגויותיו הקים עליו את הממסד הפסיכותרפויטי וכיום הוא אינו עוסק יותר בשום צורה של טיפול נפשי ומייחד את זמנו לכתיבה בנושא ולהרצאות. עדיין לא קם שום תיאורטיקן של הפסיכולוגיה שהתמודד עם הטענות המועלות בספר בגנות הפסיכותרפיה.

התיאורים בספר מסמרי שער, ופשוט קשה לחזור עליהם. באופן הפשוט ביותר, הוא מראה כיצד מטפלים נחשבים הם אנשים עריצים שמנצלים אומללים מהם בשיטות פסבדו מתוחכמות, שנעזרות בהסתרה כאילו מקצועית, ומצדיקות כל עוול.

הפסיכותרפיה, עד זמננו, כוללת חלקים מאד אגרסיביים, ובלתי רגישים כלפי המטופל. צביאל רופא, במאמרו 'פסיכותרפיה, היכן התרמית? מתאר את הפסיכותרפיה בת זמננו, כעלולה לכלול לחץ כבר המופעל על המטופל, שבמצבים מסויימים עלול לדחוף להתאבדות:

"הלחץ הכבד שמופעל על מטופל במהלך טיפול עמוק בהפרעת אישיות עלול להחריף באופן זמני את מצבו בתחומי חייו השונים, לשבש את יחסיו עם סביבתו הקרובה והרחוקה, ובמקרים קיצוניים, כאשר המטופל סובל מנטייה אובדנית, אף לדחוק אותו לכיוון אובדני. שניים מחבריי, שהתלוננו באוזניי קשות וחמורות בזמן אמת על סבלם הנורא שנבע מיחסיהם עם מטפליהם, שמו קץ לחייהם…

עולים רגשות חריפים ומייסרים בעקבות תחושות של "בגידה" ושל "תקיעת סכין בגב" שנחוו במהלך הפסיכותרפיה. כמו כן עולות חוויות של השפלה, של חוסר אמון ושל כעס עצום שהשפעתן נמשכת שנים לא מעטות לאחר סיומו של הטיפול. כל אלה מעלים את הצורך בשיקום – לא מפני החולי ומפני תוצאותיו אלא בעיקר מפני הטיפול המסוכן…

התירוץ המשומש בדבר כוונות טיפוליות טהורות אינו תקף… התרמית אם כך אינה בחוסר יכולת מצד הפסיכותרפיה, כפי שסוברים ההדיוטות, אלא דווקא בכוחה הרב…

כבר מאה שנים מתקיים קשר חמור של שתיקה בכל הנוגע לטיפול שיש בו מידה רבה של סממנים פולשניים-ניתוחיים. מדעי ההתנהגות העדיפו להשאיר את הציבור הרחב בבורות מוחלטת, בהגנה על סודותיהם המקצועיים. מעניין מדוע. יתרה מזאת, קיימת הכחשה גורפת של טיפול זה. שאר הפסיכותרפיסטים, שאינם נוטים לאסכולה זו, אינם מסכנים אמנם את מטופליהם באופן אישי, אך גם אינם מבקרים את השיטה בפומבי. העמימות היא שם המשחק. הם מחפים על קולגות ובכך הופכים לשותפים פסיביים לפטרנליזם אנכרוניסטי ומשפיל, שאיננו חוקי עוד".

בין  מבקרי הפסיכולוגיה המודרנית היא הסוציולוגית פרופ' אווה אלוז, בין השאר בספרה 'גאולת הנפש המודרנית', היא מצביעה על חסרונות מרכזיים בתורה הפסיכולוגיה של פרויד ובכלל.  כך בריאיון עיתונאי היא שואלת שאלה 'פשטנית':

המשפט המוזר 'הוא לא מצליח לעבור את המבחנים, נראה שהוא מפחד מהצלחה'. איך אני יכולה לגרום לעצמי להיכשל במה שאני הכי רוצה? אנחנו מסוגלים להגיד את המשפט הזה, כי הוא מכיל הנחת יסוד פסיכולוגית. כיצד אופנים אלה של הבנה והסבר של התנהגות אנושית נעשו כה שגורים?"

כלומר, איך פרשנות פלפולית המיוסדת על מיתוס של אבסורדיות פנימית מובנית במניעי האדם, הופכת לקלישאה יומיומית שכולנו מקבלים בלי להטיל ספק?

בנוגע לתגובה הלגלגנית והמתנשאת של חברי האגודה הפסיכואנליטית, היתה לאילוז תשובה מן המוכן: "מדובר במנגנוני הגנה והכחשה…  העיוותים, האגרסיביות, ההתגוננות המלאה שנאה עיוורת – אלה הם הדברים המשמעותיים המצביעים על כך שמדובר בדבר בעל משמעות". חייב לציין שהיא פשוט השתמשה בשפה הפנימית שלהם. כנראה שנגדם זה מותר… (עוד יש לציין שבדבריה יש נטיה מרקסיסטית, כבר פרויד טען שאדלר לא יכול להבין אותו עקב הנטיה למרקסיזם, ויש בזה משהו. לפי אילוז הפסיכולוגיה היא 'הפרטה של הנפש', וכבר במונח 'הפרטה' היא מזדעזעת).

ועוד פנינה אחת ממאמרה:

"הפרקטיקה הפסיכולוגית קשורה קשר הדוק לאינטרסים מקצועיים חזקים. תרבות העזרה העצמית, סדנאות להכשרת מאמנים, סדנאות מנהיגות, סדנאות לשיפור המיניות והתקשורת, תעשיית הייעוץ (המספקת ייעוץ לארגונים כמו הצבא ולארגונים כלכליים), עבודה סוציאלית וייעוץ פסיכולוגי פרטי: כל אלה מייצגים אינטרסים כלכליים, הגדלים ככל שאנחנו מגדילים את הספקטרום של "הפרעות" או "ליקויים בתפקוד".

דוקא הפסיכואנליטיקאי – יונגיאני, ד"ר מיכה אנקורי, הגיב לביקורתה בצורה שונה:

"התגובות לספרה ולמאמריה של אווה אילוז מזכירות את ההתקפות שזכה להן ג’פרי מייסון עם פרסום ספרו “בגנות הפסיכותרפיה”. גם מייסון וגם אילוז נזקקו לשיטות פסיכואנליטיות כדי לתקוף את הפסיכואנליזה, ושניהם זכו לביקורת בשל כך. נגד שניהם התריסו שאין הם מכירים את תחום הטיפול הנפשי והם מתבוננים בשדה הפסיכותרפיה מבחוץ.

טעות עושים עמיתי כשהם מתגוננים מפני הביקורת בתירוצים בלתי ענייניים. הן מייסון והן אילוז חשפו רבות מן המחלות של המקצוע, ויש ערך רב לביקורתם. העובדה ש”איך אתה מרגיש עם זה” נהפך לערך עליון מביאה להתנכרות לערכים נעלים כמו עזרה הדדית ואלטרואיזם. אין ספק שהפסיכולוגיה לענפיה תרמה לתרבות של אגוצנטריות ושל התגדרות הפרט בענייניו, על פני היותנו יצור חברתי ובני תרבות המחויבים לזולת ולחברה".

(הרחבה על כך ראה: כשל הפסיכולוגיה, לחגי הופר).

עם פרסומו של הספר בעל השם הקליט והפשוט "על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים: לקראת פסיכואנליזה שלאחר הפוסטמודרניזם" (בהוצ' רסלינג כמובן), המעיד כמאה עדים על השתייכותו לאסכולה של חכמי רזים, פרסם ערן רולניק, אנליטיקאי בעצמו, דיון תחת הכותרת 'מי יטפל בפסיכואנליזה', בו הוא כותב:

"מי שמנסה לעמוד בפרץ ולתחום את גבולות השיח האנליטי, נאלץ להקצין את עמדותיו, לכפור לחלוטין באפשרות של דיאלוג מפרה בין הפסיכואנליזה לשכנותיה ולהישמע כשוטה הכפר…

עם השאלה מה אירע לה לפסיכואנליזה שאיבדה את הבכורה כשיטה לטיפול בחולי הנפשי מבקש שלמה מנדלוביץ להתמודד בספרו…

הוא תולה את העדר השוויוניות ביחסים שבין המטפל למטופל בעובדה שהמטופל סובל. ובכן, ידועים מקרים שבהם סבלו של האנליטיקאי לא נפל ואף עלה על סבלם של מטופליו. העדפתו של הסבר הלקוח מתוך האתיקה הרפואית מבשרת על מה שבהמשך החיבור יתגלה כנטייה לפישוט יתר ולהימנעות מהתמודדות עם האתיקה של הפסיכואנליזה…

על הסכנות ש"תאוות הריפוי" צופנת לתהליך הטיפולי פרויד עמד בשלב מוקדם בעבודתו. כבר ב-1909 הוא כתב לקרל גוסטב יונג: "מגיע הרגע שבו לעוסק בפסיכואנליזה, שנחל את הצלחותיו הראשונות, נכונה שעה מרה שבה יקלל אותה ואת מי שהמציא אותה. אחר כך העניינים נרגעים מעט ושיווי המשקל שב על כנו… לעצמי אני אומר לעתים קרובות: רק לא לשאוף לרפא. ללמוד, להרוויח כסף, אלו הן המטרות התכליתיות ביותר"…

הנקודות הקצרצרות האלו מתוך דיון ארוך, משקפות את התמודדות הפסיכואנליזה עם העולם שבחוץ, מעט מדי, וכנראה גם מאוחר מדי…

רוב המטפלים השפויים בזמננו, אין מסתכלים על הטיפול כתרופת פלא, כגילוי איזה מנגנון סודי. אלא כשיחה היכולה להקל על הכאב, לעבד אותו, וללמוד לחיות איתו, או להיות מסוגלים לשכוח לאחר העיבוד וההשלמה. בכל פעם שמישהו מנסה לחקור לעומק הנפש, הוא מכיר תודה לפרויד שהיה אחד החלוצים לצלול לתוכה, אבל הוא גם מסמן לעצמו נורת אזהרה, משרלטנות, מפסבדו מדע, מיומרות שאינן מגובות בנתונים. הוא צריך להיות מודע שיצר המין אינו רק מחולל נוירוזות אצל המטופל, אלא גם פוגע בכושר השיפוט של המטפל. ככל שניסו לחקור את הנפש האנושית, כך התברר שיש בה יותר ויותר מסתורין, המטפל כיום אינו מנסה ואינו מתיימר להגיע לחצי העומק, אלא אך ורק לנסות לגעת ולרפא באהבה ובהקשבה. כמעט ההיפך הגמור מפרויד, ובכל זאת, בעקבותיו.

עולם המדע והרפואה, שהרכין ראש מול תיאוריות שיסודן במיתוס והבסיס התיאורי והעובדתי שלהם מסולף ולקוי, צריך היה לעשות חשבון נפש יסודי.

במבט לאחור, ניתן לטעון כי הסטיה (תרתי משמע) תוקנה במדת מה, אבל בזמן אמת, כאשר התיאוריות החדשות נישאות בפי כל המלומדים והבורגנים, המתנגדים מוקעים כמיושנים שאינם מכירים בערכו של המדע. עכשיו אנחנו ב'זמן אמת' של כל מיני תיאוריות כביכול חדשניות, המסתמכות כביכול על נתונים או על היעדר נתונים.

אל נא נמהר להיגרר אחרי השרלטנים האלו, אין שום ספק שההיסטוריה תשפוט אותם. הם, כפרויד בשעתו, מתבטאים בנוסח "עוד מאה שנה כולם ידעו שצדקתי", הנסיון ההיסטורי מראה אחרת, עוד מאה שנה, רוב התיאוריות האלו יוקעו כפסבדו מדע.

הערות:

[1] המקרה המפורסם של איש הזאבים, כלל היסקים מגוחכים כמו: חלומו על ששה זאבים לבנים המתבוננים בו ומפחידים אותו עד אימה, הוא עיבוד של טראומה בה בגיל 18 חדשים ראה את הוריו מקיימים יחסי מין, הפרפר בעל הפסים הצהובים מסמל אשה המפסקת את רגליה, וגם את האות הרומית V היא השעה 5 בה התרחש האירוע… בנוסף הפסים הצהובים מזכירים אגס, המכונה ברוסית 'גרושה', שזו היתה שמה של עוזרת בית, שבגיל שנתיים וחצי הוא ראה אותה מתכופפת בעת עבודתה… 'איש הזאבים' יש לציין לא קיבל את ה'פרשנות' הזו וכמובן לא ידע כלום על האירוע, אבל בעיני פרויד היה זה אחד מתיאורי המקרה המוצלחים ביותר… ה'התנגדות' של איש הזאבים רק מוכיחה את אמיתת ההשערה הודאית.

עד כמה מנותקים מהמציאות היו ההסברים, ממחיש חוסר האונים כאשר 'הסבר' אחד נהפך להרגשה בת קיימא אצל המטופל:

"פסיכואנליטיקן אשר לא ניתק את קשריו עם הכופר אלפרד אדלר ועם חבריו לאחר 'פרישתם' בשנת 1911, בא אליו באחד הימים ובפיו שאלה קשה בלתי צפויה: זה שנים מטפל הוא באמריקני בן 30 ומעלה. סוף סוף עלה בידו להביא את החולה למודעות, האיש הסכים לכל הפירושים, וכמובן גם לאלה שהוכיחו את קבעון העריות שלו כלפי אמו, אך הנה הודיע החולה, כי אכן רוצה הוא לשכב עם עמו, מה לעשות שאל הפסיכואנליטיקן…" (ספרבר, 68).

לזה הם לא היו מוכנים… הרי אם המטופל מודה בזה, נעדרת הוכחת ה'התנגדות', ההכחשה המוכיחה את האמיתות. אם לפי דבריו מדובר ברצון מודע, הרי שבהכרח בלא מודע הוא אינו רוצה בזה, היתכן אדם שאיננו רוצה לשכב עם אמו? ואיך נשכנע אותו כעת שהוא באמת אינו רוצה לשכב עם אמו?

[2] עוד הוא אומר:

"הסברה אמיתית סופית של האהבה המודחקת והמשוחררת הנכספת והמאיימת, ציפינו לשמוע מפי הפסיכואנליזה, שכן הקצתה לחיי המין מקום יחודי בשיטתה. עלינו לקבוע כי ציפינו לשוא, תורת פרויד העמיקה אך מעט את הבנת יחסי הבריות בכלל ויחסי האהבה בפרט, ובמקרים רבים הכבידה התיאוריה על ההבנה ועירפלה אותה על ידי אסימונים שחוקים" (ספרבר, 104)