אריאל קלגסבלד: דטרמיניזם ובחירה חופשית:

אריאל קלגסבלד, ממנו הבאנו כאן, במאמר נוסף על בחירה חפשית מהפן הפילוסופי:

"דטרמיניזם" היא תיאוריה פילוסופית, הגורסת שלאדם לא תתכן בחירה חופשית, אלא הוא מוכרח להתנהג באופן מסוים, ותחושת הבחירה החופשית שלנו היא אשליה. לעומת זאת, יש אנשים הסוברים שאין להם בחירה חופשית, לא מתוך נימוק פילוסופי כלשהו, אלא משום שאינם חשים שמעשיהם נתונים לשליטתם, או שאינם מגיעים להרגשה וודאית בכך. טעות זו נובעת בד"כ מחוסר הבנה של האופן בו הבחירה החופשית פועלת, ונושא זה מצריך מאמר נפרד.

הדטרמיניזם מתחלק לשלושה סוגים: מדעי, מטאפיזי ודתי. מאמר זה יבחן את שני הסוגים הראשונים, וינסה להראות שהם מבוססים על הנחות רבות, שאינן ברורות כלל. הדטרמיניזם הדתי, הלא הוא "שאלת הידיעה והבחירה" המפורסמת, כבר נידון באריכות בכתבי רבותינו הראשונים והאחרונים, ואינו מצריך התייחסות נוספת.

דטרמיניזם מדעי:

תיאוריה זו גורסת, שחוקי הטבע הם דטרמיניסטיים. דהיינו, אם נתונה מערכת מסויימת, חוקי הטבע מכריחים אותה להתנהג באופן מסוים, שבעקרון ניתן לחיזוי ע"י מי שמכיר את חוקי הטבע, וא"כ גם האדם, בהיותו כפוף לחוקי הטבע, אינו יכול להתנהג באופן אחר מזה המוכתב לו ע"י החוקים. הקשר בין דטרמיניזם ליכולת חיזוי אינו ברור לגמרי, ובעקרון ייתכן מצב של מערכת דטרמיניסטית שאינה ניתנת לחיזוי, ולכן במאמר זה נתעלם מהנושא של יכולת החיזוי, ונשקול את הדטרמיניזם לגופו (המעוניין יוכל לקרוא את מאמרו של הפילוסוף קארל פופר On Clouds and Clocks, המנתח נושא זה לעומקו).

חסרון בולט של הדטרמיניזם המדעי הוא שהוא מגביל את עצמו לתיאוריה מדעית מסוימת. אבל כידוע, תיאוריות מדעיות נוטות להתחלף מדי פעם. במשך אלפי שנים האמינו בני אדם שחוקי הטבע של אריסטו הם הנכונים, ואחר כך במשך מאות שנים האמינו בחוקי ניוטון, והתיאוריות הנוכחיות הן היחסות והקוואנטים. באופן עקרוני המדע אינו יכול להוכיח תיאוריות, אלא רק להפריכן, ולכן אין לנו וודאות שהתיאוריות הנוכחיות לא תתחלפנה ביום מן הימים. ואף אם במקרה התיאוריות הנוכחיות הן "הנכונות", אין לנו דרך לדעת זאת. ולכן, אף אם יוכח שהתיאוריות הנוכחיות הן דטרמיניסטיות, אין לנו סיבה לחשוב שחוקי הטבע ה"אמיתיים" הם דטרמיניסטיים.

ויש כאן עוד נקודה, שלפעמים הדטרמיניסטים אינם שמים לב אליה. 'דטרמיניסטיות' היא אינה תכונה של התיאוריה, אלא של פרשנות של התיאוריה. אמנם בזמן אריסטו וניוטון היתה ידועה רק פרשנות אחת של התיאוריה המקובלת, אבל בשנים האחרונות גוברת ההכרה שלכל תיאוריה תתכן יותר מאשר פרשנות אחת. לתיאוריית הקוואנטים יש יותר מעשר פרשנויות מקובלות (ועוד הרבה פרשנויות שאינן מקובלות), וכן ישנן פרשנויות נוספות ליחסות (אמנם בזמנו של איינשטיין הניחו כולם שמשוואות השדה מתארות את עיקום המרחב-זמן, אולם בשנים מאוחרות יותר הוכח שאין זו הפרשנות היחידה, אלא אפשר להציג את התיאוריה במרחב-זמן אוקלידי, שאינו עקום כלל, ומשוואות השדה פשוט מתארות את האופן בו סרגלים ושעונים מתנהגים). ואם כן, אפילו אם הסכמנו לצמצם את הדיון לתיאוריה פיזיקלית יחידה (מתוך אמונה שהיא ה"נכונה"), ואפילו אם לא ידועה פרשנות לא-דטרמיניסטית שלה, עדיין על הדטרמיניסט להניח שכל הפרשנויות האפשריות של התיאוריה הן דטרמיניסטיות.

בנוסף לכך, על הדטרמיניסט להניח שהאדם כפוף לגמרי לחוקי הטבע. כידוע, אחת הבעיות המרכזיות של הפילוסופיה היא בעיית הגוף-נפש. ישנן תיאוריות הגורסות שהנפש היא נפרדת מהגוף (כגון הדואליזם), וישנן הטוענות שהנפש היא רק אופן לתיאור התנהגות הגוף (כגון המטריאליזם), וישנן הסוברות שהגוף הוא תכונה מסוימת של הנפש (כגון תיאוריות אידאליסטיות מסוימות), וישנן גם תיאוריות אחרות. הדטרמיניסט המדעי רוצה לטעון שנפש האדם כבולה ע"י חוקי הטבע, ואין לה מקום לרצון חופשי אם הוא אינו מאופשר ע"י חוקי הטבע, וא"כ הדטרמיניסט המדעי צריך להיות מטריאליסט. במסגרת זו די לציין, שבאלפי שנות פילוסופיה עדיין לא פותחה תיאוריה מטריאליסטית קונסיסטנטית, וכל דור ודור של מטריאליסטים זורק את התיאוריות של הדור הקודם ומפתח תיאוריות חדשות. אם כן, טענה שמבוססת על מטריאליזם אינה יכולה להיות חזקה במיוחד.

בנוסף לכך, הדטרמיניזם המדעי סותר את אחד מעקרונות היסוד של המדע. להבהרת העניין, נדמה לעצמנו אדם בשם ראובן ההולך ברחוב, ולפתע ניגש אליו חברו שמעון, ואומר לו:

"ראובן ידידי, אתה עיוור!"

"מצטער לאכזבך, שמעון, אך ראייתי מצויינת."

"הנה, אוכיח לך באופן מדעי שאתה עיוור!"

ושמעון מוציא מתיקו גלאי, מחבר אותו לעצב האופטי של ראובן, ומראה לו שאין סיגנאל…

"נו, אתה רואה? אתה עיוור! אם אתה חושב שאתה רואה, זו בהכרח רק אשלייה!"

"יש לך טעות במבנה הגלאי, או בתיאוריה שהוא מבוסס עליה."

"היאך אתה אומר כך? וכי אתה מבין בכלל בתיאוריה שלו? וכי בחנת את מבנה הגלאי? האם יש לך מושג כמה מאמרים פורסמו בנידון בספרות המדעית הנחשבת ביותר??"

"לא. אבל אני יודע שהמדע אמור להסביר את האופן שבו אנו קולטים את המציאות, ולא להכחיש אותה. אני חש שאני רואה. אם ההסבר שלך לכך הוא 'זו אשלייה', זה אינו הסבר מדעי רציני. ואם התיאוריות שלך אינן מאפשרות לך להבין את הקלט החושי שלי, זה הזמן להחליף תיאוריה, ולא משנה עד כמה היא נראית מבוססת."

עקרון יסוד במדע קובע שאם התיאוריה סותרת את העובדות, יש להחליף את התיאוריה, ולא לטעון שהעובדות הן אשלייה. אמנם אם בוצע ניסיון יחיד שהפריך את התיאוריה, ייתכן שהייתה טעות בניסוי, אבל זה לא נידון שלנו. הרי רוב האנשים בעולם מדווחים על בחירה חופשית, ואם התיאוריה הנוכחית אינה מאפשרת לנו להבין את זה (כלומר אם אכן יוכח שהיא דטרמיניסטית), זה הזמן להפטר מהתיאוריה, אף אם היא מסבירה הרבה עובדות אחרות, ואף אם עדיין אין לנו תיאוריה חלופית. נמצא, שאם הדטרמיניסט צודק, והתיאוריות הנוכחיות הן אכן דטרמיניסטיות, אזי המסקנה אינה שאין בחירה חופשית אלא שהתיאוריות שגויות.

הדטרמיניסט יוכל לטעון, שעקרון זה נכון כאשר התיאוריה סותרת עובדה, ולא כאשר היא סותרת אשליה, והבחירה החופשית (לדעתו) היא אשליה. טענה זו יכולה להיות נכונה במקרים מסוימים, אם אכן התיאוריה מסבירה כיצד נוצרת אשליה זו, אך בנידון דידן טענה זו מופרכת מיסודה, משום שכמו שביאר הרב דסלר, המושג 'אשליה' אינו קיים כלל לגבי תחושותיו הפנימיות של האדם. אשליה מוגדת (למשל במילון אוקספורד, בערך Illusion) כמצב בו האדם קולט את המציאות שמחוצה לו באופן שונה מרוב האנשים האחרים. אבל הגדרה זו אינה רלוונטית לגבי תחושות פנימיות. אם נראה ברחוב אדם שמח, האם נוכל לומר לו "אתה באמת עצוב, ורק משלה את עצמך שאתה שמח"? אם נפגוש אדם שאוהב את ילדיו, האם ייתכן שהוא באמת שונא אותם, ואהבתו היא רק אשליה? מושג זה אינו קיים לגבי העולם הפנימי של האדם. אם אדם חושב שהוא שמח, אז הוא באמת שמח. אם כן, הטענה שבחירה חופשית היא אשליה, היא טענה מופרכת מיסודה (נקודה זו רלוונטית כמובן לכל סוגי הדטרמיניזם).

 

דטרמיניזם מטאפיזי:

 

דטרמיניזם זה אינו מגביל את עצמו לתיאוריה מדעית מסוימת, אלא טוען שעקרון הסיבתיות מכריח שכל אירוע הוא תוצאה סיבתית של אירועים שקדמו לו, ואם כן גם התנהגות האדם היא תוצאה סיבתית של אירועים קודמים, ולא תתכן בחירה חופשית.

הדרך המסורתית להפריך את הדטרמיניזם המטאפיזי היא לבקש מהדטרמיניסט להגדיר את עקרון הסיבתיות. למשל, כאשר אמא אומרת לבנה "אם תלך בגשם יחף, תקבל דלקת ריאות", הרי זה משפט סיבתי. אבל מה כוונת האמא במשפט זה? שאם הוא ילך יחף בגשם, אזי בהכרח הוא יקבל דלקת ריאות? ודאי שלא. אולי כוונתה שאם הוא קיבל דלקת ריאות, זה סימן שבהכרח הוא הלך בגשם יחף? ודאי שלא. אולי כוונתה שאם הוא ילך יחף בגשם, הוא עלול לקבל דלקת ריאות, ועלול שלא לקבל? אז היא לא אמרה כלום. ואולי כוונתה שהליכה בגשם מגדילה את ההסתברות לדלקת ריאות? זה משפט שדטרמיניסט אינו יכול לקבל כלל. בשלב זה, הדטרמיניסט בד"כ מודה שהוא לא יודע בדיוק מהו עקרון הסיבתיות… מובן, שאם הוא לא מבין בדיוק את עקרון הסיבתיות, הוא אינו יכול להוכיח דברים על פיו (הקושי הניכר בהגדרת עקרון הסיבתיות, גרם לפילוסופים מסוימים, כגון האמפיריציסטים, לכפור בו לגמרי).

פילוסופים שונים חקרו לא רק את משמעות עקרון הסיבתיות, אלא גם את התוקף שלו, דהיינו מנין הוא נובע. הפילוסוף עמנואל קאנט הסיק, שעקרון זה טבוע בדרכי חשיבתנו, דהיינו איננו יכולים כלל לחשוב באופן שאינו סיבתי. ממילא, כאשר אנו מנתחים (למשל) מערכות מתימטיות או פיזיקליות, אנו רואים הגיון סיבתי בכולן, לא בהכרח משום שהטבע הוא סיבתי, אלא משום שאנו מנתחים אותו באופן סיבתי. ואם כן, עקרון זה הוא בעל תוקף גדול יותר מאשר חוקי הטבע והמתימטיקה (עד כמה שהם עצמם אינם טבועים בדרכי חשיבתנו). אך באותה מידה אנו יודעים שתחושת הבחירה החופשית טבועה בנו. כל פעולה שאדם פשוט עושה מבוססת על אמונתו בבחירה חופשית. כל התלבטות מה לקנות במכולת, מתי ללכת לישון או מה לומר לחבר, מבוססת על אמונה בבחירה חופשית. גם כל ניסוי מדעי מבוסס על כך שהמדען יכול לארגן את המעבדה כרצונו, לשנות את הפרמטרים של הניסוי כרצונו, ותוצאת הניסוי תהיה תלויה במעשיו. בעולם דטרמיניסטי כל ניסוי הוא חסר משמעות. אפילו עצם הדיון על הדטרמיניזם מניח חוסר דטרמיניזם, כלומר הוא מניח שאנו יכולים לשקול בדעתנו את הראיות לכאן ולכאן ולהכריע לפי שיקול דעתנו. נמצא, אם כן, שעקרון הבחירה החופשית טבוע בתודעתו לפחות כמו עקרון הסיבתיות, ואם אכן יש סתירה בין השניים, אין סיבה להעדיף את עקרון הסיבתיות.

אבל באמת, חשיבה קאנטיאנית מובילה למסקנה שאין סתירה בין השניים. אנו קולטים את העולם דרך סידרה של מסננים. המסנן החיצוני ביותר הוא חושינו. חוש הראיה הוא מסנן, משום שהוא אינו מעביר אלינו את מלוא המידע על העולם החיצון (הוא אינו קולט חפצים שקופים, את רוב אורכי הגל של האור וגם לא עוצמות אור נמוכות מאד). חוש השמיעה הוא מסנן, משום שאינו מדווח לנו על חפצים שקטים, וכו'. רוב האנשים מניחים שלמרות זאת, החושים הם אמינים, כלומר הם מדווחים לנו במדויק על חלק העולם שאותו הם כן קולטים, ואינם "מעוותים" את המידע באופן משמעותי. להנחה זו אין בסיס, שכן אין לנו כל דרך לבדוק את אמינות החושים. אין לנו דרך לגלות את "פונקציית התמסורת" שלהם, פשוט משום שאין לנו דרך לקלוט את העולם בלא החושים (לפחות, למי מאיתנו שאינו נביא), ולכן אין לנו אפשרות להשוות את העולם-כפי-שהוא-נתפס-בחושים לבין העולם-כמות-שהוא. זאת ועוד, שמבחינה מתימטית אפשר להוכיח שכל מסנן (שאינו אידאלי) בהכרח מעוות את המידע שהוא מעביר (קונוולוציה עם פונקציה שאינה אידאלית, בהכרח גורמת עיוות).

אם כן, כשאנו אומרים "אני רואה אבן נופלת בתאוצה קבועה", איננו מתארים את העולם "כמות שהוא", אלא את האופן שבו חושינו קולטים אותו. אם היו לנו חושים אחרים, אולי היינו קולטים את העולם באופן שונה, ומנסחים חוקי טבע שונים. כלומר, חוקי הטבע אינם מתארים את העולם, אלא את האופן בו אנו קולטים אותו, ולכן הם תלויים בחושינו כמו שהם תלויים בעולם החיצוני. כמו כן, חוקי הפיזיקה (התלויים בחושים) אינם חלים על אובייקטים שאיננו קולטים דרך החושים, כגון מספרים, מטריצות ווקטורים. המסנן הבא בתור הוא החשיבה הלוגית-מתימטית שלנו. כל הקלט החושי שלנו, והאובייקטים המתימטיים שתודעתינו מבחינה בהם, עובר דרך מסנן זה, ואם יש דבר שאינו נקלט בחשיבה המתימטית והלוגית שלנו, הרי לא נוכל להבחין בו. כלומר, התבניות הלוגיות שאנו "רואים" בעולם סביבנו, הן תוצאה של חשיבתנו לא פחות מאשר תוצאה של מבנה העולם. אם יש חלק של העולם אשר משום-מה אינו נקלט בחושינו, או אינו מציית להגיון שלנו, לא נוכל להבחין בו. אנו מבחינים ומדברים רק על החלק של העולם שיכול להיתפס על ידינו. ישנם גם אובייקטים, כגון רגשות, אשר נקלטים בחלק פנימי יותר בתודעתינו מאשר מסנן זה, ולכן הם אינם כפופים לא לחוקי הטבע ולא לחוקי הלוגיקה. המסנן הבא הוא החשיבה הסיבתית. כל המידע שעבר דרך שני המסננים הראשונים, עובר גם דרך מסנן זה, ולכן אנו רואים בכל תופעה פיזיקלית או מתימטית גם הגיון סיבתי, פשוט משום שמסנן זה אינו קולט דברים שאין בהם הגיון סיבתי. כמו כן, גם בניתוח רגשות אנו מבחינים בהגיון סיבתי (אנו יכולים לומר למשל שרגש מסוים נגרם כתוצאה מאירוע מסוים). תהליך הבחירה החופשית מתבצע בתודעתינו בחלק יותר פנימי ממסנן הסיבתיות, ולכן אנו קולטים אותו באופן שאינו כפוף לחוקי הסיבתיות, בדיוק כמו שאינו כפוף לחוקי הפיזיקה או המתימטיקה. לעומת זאת, כאשר אנו מנתחים את פעולותיו של אדם אחר, הרי אנו קולטים אותן דרך כל המסננים שלנו, ולכן פעולותיו אינן יכולות לסתור את חוקי הפיזיקה, המתימטיקה או הסיבתיות. אם כן, אין כל סתירה בין חופשיות הבחירה שלנו לבין עקרון הסיבתיות, כמו שאין סתירה בין חוקי הפיזיקה לעובדה שמספרים אינם מצייתים להם, ואינם מוגדרים כלל במרחב ובזמן.