1

אריאל קלגסבלד: מהי בחירה חפשית?

בהמשך למאמר הקודם, ולדיון שהתעורר, אנו מפרסמים כאן מאמר המשך:

דיונים רבים נובעים מכך שהמתדיינים יוצאים מהנחות יסוד שונות, או שהם מבינים באופן שונה את המושגים שהם מתדיינים עליהם. זה נכון גם לגבי הדיון על דטרמיניזם ובחירה חופשית. אנשים שונים מתכוונים לדברים שונים כאשר הם אומרים 'בחירה חופשית', ולכן כדאי להגדיר את סוגי הבחירה השונים.

ישנם אנשים הסוברים שיש קשר בין בחירה חופשית ליכולת חיזוי (סטיבן הוקינג, באחד מספריו הפופולריים, הציב את יכולת החיזוי כמבחן לבחירה החופשית. הוא טוען שאם יש יכולת לחזות את פעולותיו של יצור, אין לו בחירה, ולהיפך). לכן, לגבי כל סוג של בחירה, נבחן האם ישנה סתירה בינו ליכולת החיזוי. ומיותר לציין, שהדברים מיוסדים על דברי רבי משה שפירא (רעה אמונה, עמ' קסד ואילך) ורבי אליהו דסלר (מכתב מאליהו, קונטרס הבחירה). הרי דבריהם הם הבסיס לכל הסוגיה של הבחירה.

סוג ראשון – בחירת הכלב

נתאר לעצמנו כלב שהוא רעב וצמא. ניתן לו שתי קערות, באחת מזון ובשנייה מים. לאיזו מהן הוא ייגש ראשונה? יש לו דחף לאכול ודחף לשתות, והדחף החזק יותר ינצח. זהו גם האופן בו פועלים ילדים קטנים. כאשר ילד מתלבט האם לאכול את העוגה או לא, יש לו דחף לאכול (כי זה טעים) ודחף לא לאכול (כי אמא תעניש אותו), והדחף החזק יותר ינצח. אם, לאחר החלטתו, נשאל אותו "מדוע פעלת באופן זה?", הוא יענה "כי רציתי", וכוונתו היא, שהוא בחן (במודע או בתת-מודע) את עוצמת הדחפים שלו, ונכנע לדחף החזק יותר, ולזה הוא קורא "רצון" ו"בחירה".

האמת ניתנת להיאמר, שיש גם אנשים מבוגרים שעדיין פועלים באופן זה. אין זה אומר שאין להם שכל, אלא שהשכל משועבד לרצון. השכל יכול לברר טיעונים (כגון לברר עד כמה סביר שאמא תעניש אותי אם אני אוכל את העוגה, ומה תהיה חומרת העונש), וכך לחזק או להחליש דחפים. השכל גם יכול לפעול בדיעבד, כלומר לספק הצדקה להחלטה שנקבעה ע"י הדחפים. אך בסופו של דבר, האדם נשלט ע"י הדחפים, והשכל משועבד להם.

אין סתירה בין בחירה שכזו לבין יכולת חיזוי. אם אני יודע את עוצמת הדחפים של הכלב (כגון שאני יודע שהוא לא אכל יומיים, ולא שתה שלושה ימים, ולכן הוא יותר צמא מרעב), אוכל לחזות את בחירתו. אמנם בד"כ אין לי מספיק נתונים לכך, ולכן בד"כ קיים חוסר יכולת לחזות את תוצאת הבחירה, אך זהו חוסר יכולת טכני ולא עקרוני.

ישנם פילוסופים שכל חייהם נשארו ברמה זו של בחירה, ולכן טענו שכל יכולת הבחירה החופשית של האדם היא אשליה, שכן כל בחירה נקבעת על ידי גירויים חיצוניים והמצב הנפשי שלו, שגם הוא תוצאה של גירויים חיצוניים קודמים (או מצבים מולדים). קשה לומר שהם טועים. בחירה זו אכן אינה חופשית.

סוג שני – הבחירה הרציונאלית

נתאר לעצמנו מתמטיקאי המנסה לפתור בעיה פשוטה. חשבון הבנק שלו היה ריק, הוא הפקיד בו עשרה שקלים, ולאחר מכן הפקיד עוד עשרה שקלים. כמה יש לו עכשיו בחשבון? הוא לוקח דף גדול, כותב עליו "=10+10" ומנסה לפתור את התרגיל. כמובן שהוא גם בן אדם, ויש לו דחפים ורצונות, והוא מאד מאד רוצה שהתשובה תהיה "20,000,000" לפחות. אבל הוא רציונאלי, ויודע שיש מציאות מתמטית אמיתית, ואם הוא יפעל בניגוד למציאות, כלומר יכתוב מספר שאינו נכון, לא תהיה לו מכך שום תועלת. לאחר שהוא כותב את התשובה "20", נשאל אותו "מדוע פעלת באופן זה?", והוא יענה "כי רציתי", וכוונתו היא שהייתה לו בחירה לכתוב איזה מספר שהוא רוצה, אבל הוא יודע שרק אפשרות אחת היא אמיתית, וברור לו שבחירה לא אמיתית לא תועיל כלל. הדחפים והרצונות שלו פשוט אינם רלוונטיים, ואינם משפיעים כלל על פעולותיו, שנקבעות רק לפי הכרת האמת הברורה. גם אם הוא רוצה להתעלם מהאמת, הוא אינו יכול.

אין כוונתי לטעון שאדם זה אינו מושפע כלל מדחפים. ייתכן מאד שלאחר שיגמור את חישוביו, המבוססים אך ורק על הרציונאל, הוא יחליט לאכול ארוחת צהרים, ילך למקרר, ויבחר לעצמו תפריט רק על פי הדחפים שלו (הוא אוהב ממתקים), בהתעלם מכל שיקול רציונאלי של כולסטרול או קלוריות. האדם אינו יצור חד-מימדי, ואופן הבחירה שלו בשטחים שונים יכול להיות שונה. הרוצה להעמיק בנושא זה, מוזמן ללמוד את דבריו של רבי אליהו דסלר (שם), לגבי נקודת הבחירה.

גם סוג בחירה זה אינו סותר את יכולת החיזוי. אם אני חושב בצורה רציונאלית כמוהו, אגיע לאותה תוצאה כמוהו. ואם אני חושב יותר מהר ממנו, אדע לאיזו תוצאה הוא יגיע, עוד לפני שהוא יגיע אליה.

סוג שלישי – הבחירה הערכית

ישנו מצב, שהתנהגות האדם כבר אינה נקבעת באופן בלעדי על ידי דחפיו, אבל עדיין אינה נקבעת באופן בלעדי על ידי הכרת האמת שלו. נתאר לעצמנו אדם שיש לו שני רצונות – רצון לעשן, ורצון לחיות. הרצונות הללו נראים כסותרים, משום שעל חפיסת הסיגריות כתוב שהעישון הורג. איזה רצון חזק יותר? ודאי שהרצון לחיות, שהרי אנו רואים שאדם זה אינו יורה בעצמו וגם אינו קופץ מהגג. ואם יבהילו אותו לבית חולים עם סרטן מתקדם, הוא ודאי יבטיח לעצמו שיותר לעולם לא יגע בחפיסת סיגריות. אז מדוע בכל זאת יש אנשים שבוחרים ברצון החלש, ומעשנים? האם השכל גורם להם זאת? השכל יכול להעלות טיעונים לכל צד. הוא יכול להשתכנע שהרופאים יודעים מה שהם מדברים, ומצד שני הוא יכול להיזכר במעשן בגיל 90 שפעם הכרתי… בחינה שכלית תבחין שהטיעונים לעשן אינם אמיתיים. אבל האדם יכול להתעלם מהאמת השכלית ולבחור להעלות טיעונים דווקא לצד הרצון החלש יותר. אם כן, אדם זה אינו יכול לטעון שהוא נשלט על ידי דחפיו, כי הרי בחר בדחף החלש יותר, וגם אינו נשלט על ידי שכלו, כי הוא הרי בחר שלא להפעיל בחינה שכלית רצינית. אם כן, האדם עצמו הוא הבוחר כאן.

אם הכרת האמת הייתה ברורה לאדם, כמו שאמת מתמטית ברורה למתמטיקאי, הוא לא היה יכול להתעלם ממנה. בחירה מסוג זה אפשרית רק לגבי אמיתות שהן ידועות לאדם (שאם לא כן, אין דבר שיתנגד לדחפיו) אך אינן ברורות לו לגמרי. במצב זה, הבחירה היא האם לברר את האמת ולהיצמד אליה, או להכנע לדחפים ולהתעלם מהאמת. אדם שהצליח להתגבר על דחפיו מתוך הכרת האמת, אפילו רק פעם אחת, מרגיש באופן ברור את ההתרחקות מהדמיון ואת ההצמדות לאמת, אך אדם שמעולם לא עשה זאת, לא יבין זאת כלל, כי כל ניסיון החיים שלו מורה לו שהוא משועבדים לדחפים שלו, ולגירויים חיצוניים, וכאמור לעיל, הדבר בהחלט עשוי להוביל אותו לכפירה בבחירה.

בחירה מסוג זה אכן סותרת את יכולת החיזוי. אפשר בהחלט (באופן עקרוני) לדעת  את דחפיו של האדם ואת עוצמתם, ואפשר לדעת את האמת, אבל אי אפשר לדעת האם האדם ייצמד לאמת או שמא ייכנע לדחפיו. הכרת האמת אינה דחף, ואינה ניתנת לכימות (אף אם עוצמת הדחפים ניתנת לכימות), אלא היא גוברת על כל הדחפים, כאשר האדם נצמד אליה. אלא שהאדם יכול להתעלם ממנה.

אם אדם אינו יודע שקיימת בכלל אמת (בתחום מסוים), הרי שהוא משולל לגמרי מבחירה בתחום זה. למשל, אם אדם מכיר בכך שאמת מתמטית היא מוחלטת, אבל בתחום המוסר אינו יודע שיש אמת מוחלטת באותה המידה, הרי שבתחום המוסר הוא בהכרח פועל בבחירה מהסוג הראשון. לאחר שהוא ילמד ויכיר שיש אמת כזו, הוא יוכל להגיע לבחירה מהסוג השלישי. ולאחר שהוא יפנים שהאמת היא מוחלטת, וכל דבר שאינו אמת אין לו כלל אחיזה במציאות, והוא לגמרי חסר תועלת, הרי שבחירה זו תתבטל והוא יגיע לבחירה מהסוג השני.

(נעיר עוד, שרבי משה שפירא (שם) מוכיח שהבחירה הרציונאלית אינה סוף פסוק. ישנו עוד סוג של בחירה, גבוה יותר מהבחירה הרציונאלית, וגם שם יש סתירה בין בחירה ליכולת חיזוי. אבל קשה לבאר סוג זה של בחירה למי שלא הגיע אליו)

 

נספח – האם יש דטרמיניסט אמיתי?

התיאוריה המתמטית המקובלת טוענת ש- 2=1+1. ברצוני להעלות כאן תיאוריה חלופית. לפי התיאוריה שלי, 1+1=18*32^i. הסיבה שבני אדם אינם מכירים בזאת, היא משום שיש מספר רב של חלליות של חייזרים במסלול סביב כדור הארץ, והן פולטות קרינה מסוימת הגורמת למוח שלנו לחשוב, בטעות גמורה, שהתשובה היא 2. הקרינה הזו גם גורמת לנו שלא נוכל להבחין, בכל דרך שהיא, בחלליות הללו.

אני מקווה שהקורא יסכים שאין דרך להוכיח או להפריך את התיאוריה שלי. לכן, אני מבקש ממנו לקבל אותה על בסיס שווה לתיאוריה המקובלת. האם הקורא יסכים?

יש לפחות שני מובנים בהם אפשר להתייחס לתיאוריה שלי. מבחינה פילוסופית, היא מעניינת מאד, ובאמת צריך לחקור על המשמעות של 2=1+1, האם זו אמת מוחלטת או רק ביטוי של אופן פעולת המוח שלנו, וכו' וכו'. אבל מבחינה מדעית, התיאוריה שלי חסרת משמעות. המדע חוקר את העולם כפי שהוא נתפס על ידינו, והנוסחה 2=1+1 קבועה בתהליכי החשיבה שלנו. איננו יכולים להתייחס לעולם אחרת, איננו יכולים כלל להאמין באפשרות אחרת, ולכן כל אפשרות אחרת היא חסרת משמעות מדעית.

כשאני אומר שאי אפשר להאמין באפשרות אחרת, אינני מתכוון לאיזו "אמונה" שמסתכמת בהצהרות. אני מתכוון שאף אחד לא יכול לנהל את בחייו ברצינות על סמך ההנחה ש1+1 שונה מ-2. כאשר הדיון הפילוסופי ייגמר, והפילוסוף יחזור לביתו, מתוך ידיעה שבמקרר יש לו שתי פיצות, והוא יאכל אחת, הוא יידע בוודאות שנשארה לו רק אחת, בלי שום קשר לטענות הפילוסופיות שטען לפני כן.

הדטרמיניסט טוען שאין לו באמת בחירה חופשית, ומעלה שלל טיעונים לכך. אך האם הוא באמת מאמין בזה? האם הוא יכול לנהל את חייו לפי פילוסופיה זו? אם הוא יגלה מישהו שגנב אחד מטיעוניו, ופרסם אותו, האם הדטרמיניסט לא ירדוף אחריו כדי להוכיח שיש לו זכות ראשונים על הטיעון, ולדרוש את הכבוד המגיע לו? הרי לפי הפילוסופיה שלו הוא פשוט כתב את מה שהיה מוכרח לכתוב, ולא מגיע לו קרדיט יותר מאשר למדפסת, אבל האם הוא מתנהג בהתאם לפילוסופיה זו? דטרמיניסט אמור לחשוב שלא מגיעה לו טיפה אחת של כבוד, משום תמיד עשה רק מה שהיה מוכרח לעשות. ואם מישהו ברחוב יירק עליו וילעג לו, האם הוא יתרגז ויחזיר מנה אחת אפיים, או שיחייך ויאמר "הרי אתה רק אומר את מה שאתה מוכרח לומר, ואין טעם לרגוז עליך"? האם הוא מוכן לשחרר את כל הפושעים מהכלא, מתוך אמונה שהם עשו רק את מה שהיו מוכרחים לעשות, ואין סיבה לחשוב שיפשעו שוב? אמנם ייתכן שהם יפשעו, אבל באותה מידה ייתכן שכל אדם אחר יהיה מוכרח פתאום לפשוע, ואם כן אין סיבה להחזיק אותם בכלא יותר מאנשים אחרים. האם הדטרמיניסט, כאשר הוא מבקר בסופרמרקט, משקיע זמן ומאמץ בבחינת המוצרים ומחיריהם, או שהוא פשוט ממלא עגלה מכל הבא ליד, מתוך אמונה שבחירתו נקבעת רק לפי גירויים חיצוניים, או לפי שיקול דעת שגם הוא כפוף לגמרי לגירויים חיצוניים שאין לו שליטה עליהם, וממילא הבחירה לא תהיה רציונאלית? בקיצור, האם ראית פעם דטרמיניסט אמיתי? אני לא.