1

מה ש"בטוח" – בטוח?

ראובן: איך אפשר בכלל להיות בטוח במשהו? כל דבר שתשמע, כל נושא, בחיפוש של כמה שניות תמצא מיד מאמר מנומק נגד, או סרט, הרצאה, תחקיר, שום דבר לא בטוח.

שמעון: היום, שלא כמו בימים עברו, אפשר לדעת הכל בקלות, בלחיצת כפתור אתה יודע הכל על הכל, יש לך נתונים בדוקים, אתה פשוט צריך לסנן אנשים שאינם ברי סמכא, מקורות מפוקפקים, בשביל לדעת כל דבר, יש לך אתרים רפואיים, פרסומים של אקדמיות או מאמרים peer review. תן לאצבעות ללכת במקומך.

מי צודק?

מה הבעיה, רצים לעשות גוגל ולבדוק מי צודק.

עכשיו כשעולות תוצאות בגוגל, חוזרת השאלה על מי לסמוך. ראובן יסמוך על מה שישכנע אותו באותו רגע, ושמעון יסמוך על מקורות שנראים לו אמינים.

מה שלא תהיה התשובה, דבר אחד ברור, יש שפע עצום של מידע, בשביל לקרוא פרומיל ממנו – צריכים ימי מתושלח, ואעפ"כ אנשים בטוחים בדעותיהם, בין אם יש להם דעות ממסדיות, או עצמאיות, או אפילו קונספירטיביות, תמיד הם בטוחים.

אני זוכר דיאלוג בין טומי לפיד לאריה דרעי:

דרעי: דוד המלך עליו השלום אומר בתהלים…

לפיד: אתה באמת חושב שדוד המלך כתב את זה?

דרעי: ברור, יש לך ספק?

טומי לפיד היה אינטלגנט, אבל אני לא בטוח שהוא אי פעם טרח לקרוא מחקרים על ספר תהלים, הוא פשוט שיקף 'בטוח' משהו שאנשים בסביבתו חשבו. – הוא שואל אם דוד המלך כתב את זה, כי הדיאלוג התנהל בשנות ה90, כמה שנים מאוחר יותר, הוא היה מגיב: 'אתה באמת חושב שדוד המלך התקיים'? בראשית שנות ה2000 התקדם ה'בטוח' של האינטלקטואל, ומצחיק אותו לחשוב שדוד המלך התקיים.

בדיוק כמו שאת דרעי מצחיק לחשוב שדוד המלך לא כתב את תהלים.

ובכן, לנושא שלנו, היום זה 'בטוח' אצל כל מי שמחשיב את עצמו למשכיל, שהתורה לא נכתבה בזמן משה רבינו. זה לא נושא לדיון, או שצריכים להביא עליו ראיות (כמובן מאמינים שגם יש ראיות, אבל לא טורחים לבדוק או לברר), זה פשוט 'בטוח', ומי שאומר אחרת הוא מגוחך.

גם אם הסובר אחרת הוא איש מדע גדול, וגם אם זה התחום שלו. למי שלא זוכר, בימים האחרונים חל יום הולדתו ה89 של קנת קיטשן, האגיפטולוג הבריטי שנחשב לאחד מבכירי האגיפטולוגים בעולם, אחרי שתאחלו לו מזל טוב בדף הפייסבוק שלו, תנסו לחשוב על היחס אליו בעולם המחקר.

הבעיה: מאמין ביציאת מצרים, מאמין באמינות התורה ושנכתבה בזמן משה רבינו.

פתרון מוצע: תמהוני, הזוי, פסבדו מדע.

בעיה: מצרים הוא תחום ההתמחות שלו, הוא 'אדריכל הכרונולוגיה המצרית', ההיסטוריה של הממלכה החדשה במצרים – זמנה לכאורה של יציאת מצרים, פוענחה, סודרה, ונחקרה, בין השאר על ידיו. מה שהוא עושה זה ה'מדע' שיש על מצרים.

פתרון: אבל הוא נוצרי מאמין.

בעיה: נו, ואחרים שמכחישים את יציאת מצרים הם אתאיסטים לא מאמינים.

פתרון: יש לנו הרבה כבוד לאמונה, אבל אמונה היא לא מדע.

האמונה שהתורה היא בהכרח מאוחרת ושכך ה'מדע' מוכיח, נעשתה לדבר 'בטוח', כשמשהו הוא 'בטוח', נתונים לא יעזרו. בספרות המבואות למקרא, כשמגיעים לשאלת זמן כתיבת התורה, מובאות כראיות בעיקר סוד היב' של האבן עזרא, ועוד כמה טיעונים חלשים ורופפים, שלכל היותר מאחרים את התורה לימי יהושע ותו לא (ראה למשל כאן וכאן, ובפרט כאן). לא צריכים ראיות לזה, זה פשוט 'בטוח'.

הבה ונחזור אם כן, לשלהי המאה היט' וראשית המאה הכ', בה התהפך ה'בטוח' הקודם, ל'בטוח' שמכחיש את התורה, מאיפה זה בא?

(על התהפכות ה'בטוח' של שנות ה80-90, ל'בטוח' ההפוך של שנות ה2000, בארכיאולוגיה הישראלית, כבר הארכנו בהרבה מאמרים, וזה גם תהליך שאנחנו מכירים מקרוב, ה'בטוח' התהפך בכלל באקדמיה, בפוליטיקה, ובמערכת המשפט, אנחנו יודעים איך זה קורה, לא צריכים בשביל זה סקירה היסטורית).

מכיון שהשאלה היא פסיכולוגית, יש לי הרגשה שפרויד מאד יעזור לנו.

התיאוריות של פרויד, שהוא חשב אותן למדע, התבררו כפסבדו מדע, לפעמים על גבול ההונאה, אבל עדיין, פרויד תרם תובנות חשובות ומעמיקות מה שנהפך בהמשך לתחום הפסיכולוגיה. כך זה עובד, כשאתה תורם תרומות משמעותיות, יש לך את הכח ליצור אפקט פסיכולוגי של 'אמת' או של 'בטוח', גם אם אין שום הוכחה, זו פשוט פסיכולוגיית המונים.

כאשר אתאיסט מנסה לשכנע אותך שהמדע מוכיח שאין אלהים, הוא אומר 'הגענו לירח', או 'ריפאנו איידס'. התרומה והאפקט העצום של הטכנולוגיה, מגוייסים להוכיח את הדעות המקובלות כיום על חלק מאנשי המדע.

וזה עבד גם לפני מאה שנים באותה שיטה, נסו לנחש מה היתה תגובתו של אליעזר בן יהודה לבניית מסילת הברזל בין יפו לירושלים?

הנה היא לפניכם, כפי שפרסמה בעיתונו 'החבצלת':

שמעו המונים:

נהמת הקיטור היא נהמת ניצחון ההשכלה על הבערות,

העבודה על העצלות,

חכמה על ההבל,

הקידמה על האחור,

השכל על הסיכלות,

ניצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמרירי,

ניצחון המשכילים על המהבילים.

שימחו מאורי האור, משכילי ירושלים.

פשוט כך, העובדה שיש רכבת ושהיא נוהמת כמו שצריך, מוכיחה שה'משכילים' צודקים ולא מתנגדיו של בן יהודה (והיו כאלו רבים מאד…). חבל על כל הטירחה של המדענים לטוס לירח, הם יכלו להוכיח את צדקת דרכם כבר מהרכבת. סתם בזבוז אנרגיה.

איך קשור פרויד למקרא? אתם שואלים. ובכן, כנראה לא שמעתם על ספרו של פרויד על משה, ואין פלא, הספר כל כך הזוי ותמהוני, עד שבמכון לחסידות פרויד כמעט ומצניעים אותו היום.

יוסף חיים ירושלמי, כתב קצת על הרקע של הספר הזה, בספרו 'משה של פרויד', (הוצ' שלם ירושלים תשס"ו), מבין בתרי הסקירות ההיסטוריות, דליתי כמה פנינים, שיכולות להחזיר אותנו קצת לאוירה של שלהי המאה היט' ותחילת הכ' בגרמניה הנאורה, שם בקרב האליטה נוצרה ביקורת המקרא, שהתחילה כ'מדע' המבוסס על ראיות לכאורה, וסיימה ב'בטוח', המבוסס על 'בטוח'.

מה שפרויד טוען בספרו, באופן כללי, זה שעם ישראל הרגו את משה, כי כך מתחייב מתסביך אדיפוס שהמודחק אצל האנושות הוא אשמה על רצח אב וכו' וכו'. [1] משה היה כהן דת מצרי, ולכן זר. הדת היא נוירוזה המונית כידוע, ומכאן מתחייב לתת לה ולתולדותיה פרשנות מדעית פסיכואנליטית. (ראה גם: אשליתו של פרויד על עתידה של הדת).

הבעיה מתחילה, שפרויד ואחרים לקחו את התיאור הזה ממש ברצינות, כחלק מחקר ההיסטוריה, מדעי תולדות הדת, וכו' (פרויד כותב: 'זוהי הופעתי הראשונה כהיסטוריון', מובא אצל ירושלמי עמ' 22). אך אין להתפלא על כך, שכן האקלים התרבותי בגרמניה של אותם ימים תאם להפליא לרעיונות כאלו, אוטו ראנק, מלומד שהשפיע על פרויד, כתב ב1905 מסה נוספת על הנושא בו עסקו מלומדים יהודים או יהודים לשעבר רבים: "מה היא מהות היהדות?", התשובה שלו בקיצור היא: "מהות היהדות היא הדגש על מיניות פרימיטיבית" (שם, עמ' 7). ליתר דיוק, הרעיון שיהושע רצח את משה הועלה כבר ע"י המשורר הנעלה גתה, והרעיון שמשה היה כהן מצרי הועלה ע"י כמה מלומדים גרמנים, וביניהם יוסטון סטיוארט צ'מברליין, שכונה 'נביא האנטישמיות', ואת הרעיון שהמונותואיזם הוא מצרי במקורו העלה כבר חביב האלים שילר (שם עמ' 7-8).

הרעיון שמשה הוא איזה רעיון מודחק גבוה מן היהדות, שהיהודים לא יכלו לקבל, מופיע כבר אצל ארנסט זלין: "האיש הזה בסוף המאה ה13, היה גדול מדי, לא רק לאותם ימים אלא בעיקר עבור בני עמו… הוא באמת היה שייך כפי שמפרש אותו ישעיהו השני לאנושות כולה… מה שהוא ותלמידיו הנביאים בישרו… זכה לתחיה מחודשת באונגליון, הוא נהיה הבסיס שעליו יכול היה ישו להכריז על דיבר חדש לעולם שנועד להביא גאולה לעמי העולם" (זלין, משה ומשמעותו, ברלין 1922, עמ' 155). ומכאן די ברור, אם היהודים רצחו את המשיח האמיתי הגדול, אין שום סיבה שלא ירצחו גם את מי שבא בסך הכל להטרים אותו, את משה. מתבקש, באותה דרך מדעית בה השלים מנדלייב את טבלת היסודות, מושלם פרט זה בפאזל.

פרויד פרסם את הספר בעיצומה של השתלטות הרייך השלישי הגרמני על אירופה, רבים שאלו אותו איך הוא מסוגל להציג רעיונות כאלו בעיצומו של הטבח ביהודים, ממנו ניצל בעור שיניו, במכתב לבנו הוא כותב שהוא מבין ש'היהדות תראה בכך פגיעה קשה', אך הוא 'אינו יכול להניח את האמת בצד לטובת אינטרסים לאומיים משוערים' (שם עמ' 9), בעיניו, העלאת התיאוריה הזו באותו הזמן היא סוג של אומץ : "גם אני איני שמח לפגוע בעמי שלי, אבל מה אני יכול לעשות בקשר לזה?… יפה האשימו אותנו היהודים שנעשינו מוגי לב במרוצת הדורות, בתמורה הזו לא היה לי חלק, אני חייב איפה להסתכן בזאת", (שם עמ' 138).

האומץ התקבל יפה אצל הנוצרים, וגם אצל אלו שכבר לא האמינו בדת, אבל אחזו בקונספט הנוצרי על היהודים מוגי הלב, אוריגין אליוט כותב: "משה האיש ואמונת היחוד, נראה בחיבורו של שליח מודרני, בשורה חדשה עם מכתב אל העברים (=של פאולוס, י.ע.) לא כך כך חדש. אם משה לא היה יהודי, כי אז גם פרויד לא. כדי שהאנטישמיות תיעלם היהודים חייבים להיות מוכנים להכיר במסר הסמוי של המיתוס של כריסטוס כפי שמטיף לו נביא פסיכואנליטי" (שם עמ' 139). ולפי פאול ויטץ, הספר הזה מוכיח שבתת מודע הנוצרי של פרויד היתה קיימת כל חייו משיכה אל הנצרות.

אגב, ממה שייגרם ליהודים בעקבות התיאוריה ה'מדעית' שלו, לא חשש פרויד, שכן הרי אי אפשר להניח את האמת בגלל כל מיני דברים משוערים. אבל הוא כן חשש מהנזק שייגרם למדע הפסיכואנליזה, אם הכנסיה הקתולית לא תאהב את הספר, זה היווה עבורו 'מקור נכבד לחרדה', ופרויד שקל להימנע מפרסום הספר, וכתב לידידו: 'אנחנו חיים באוירה של אורטודוקסיה קתולית… איש סודו של האפיפיור, לרוע המזל הוא עצמו אתנולוג ומומחה בחקר השוואתי של דתות, ספריו אינם מסתירים את רתיעתו מפני האנליזה… זאת אינה השעה למות קדושים' (עמ' 32). כלומר, פרויד נמנע מפרסום הספר כשהדברים באירופה התנהלו כתקנם, כדי שלא לפגוע בנצרות, העשויה לפגוע בפרנסתם של הפסיכואנליטקאים הנכבדים, מה ששקול בעיניו כ'מות קדושים'. אבל אחרי השתלטות הנאצים, אין סכנה כזו, מקסימום 'נזקים משוערים' אצל היהודים, זה הזמן המתאים לפרסום הספר….

'ב1930 בעקבות הפרעות בא"י פנתה הסוכנות היהודית ליהודים ידועים באירופה בבקשה שימתחו ביקורת פומבית על המדיניות הבריטית לגבי גישת יהודים אל הכותל המערבי… הגיב פרויד… איני יכול לעשות כבקשתך, איני יכול להתגבר על סלידתי מהעמסת שמי על הציבור, וגם ימי חירום אלו אין בהם לדעתי כדי להצדיק זאת… איני יכול להאמין שפלסטינה תוכל להיות אי פעם מדינה יהודית… אני סבור בצער שיש מקום להאשים חלקית את הפנטיות חסרת היסוד של עמנו בהתעוררות חוסר האמון מצד הערבים. איני יכול לגייס שום אהדה לחסידות טועת הדרך שהופכת חתיכת קיר מתקופת הורדוס לשריד לאומי ופוגעת בזאת ברגשות הילידים' (עמ' 17).[2]

ב1932 כותב פרויד:

"הארץ המטורפת והטרגית הזאת. רק תחשוב, אותה פיסת אימא אדמה אינה קשורה לשום התקדמות, לשום תגלית או המצאה… פלשתינה לא ייצרה  מעולם דבר פרט לדתות, טירופים קדושים… אי אפשר לומר איזו מורשת קיבלנו מהארץ הזאת אל דמנו ועצבינו" (עמ' 19).

פיטר גיי, אחד ממעריציו של פרוייד שכתב עליו ביוגרפיה מקיפה, טוען שהפסיכואנליזה היא מדע עצמאי, ואין שום קשר ליהדות, אין שום קשר בין התיאוריות של פרויד ב'משה ואמונת היחוד' לבין יהדותו, והעובדה שכל אנשי הפסיכואנליזה היו יהודים היא מקרית בלבד. אך באופן אבסורדי, אם על כל פעולה של האדם מחיל פרויד אנליזה וגורמים מודחקים, אי אפשר שלא להחיל את כל אלו גם על מפעליו של פרויד. ומה הוא הספר 'משה ואמונת היחוד', אם לא נסיון של פרויד לרצוח את האב? ומה היא כל התיאולוגיה של הנצרות על היהדות אם לא רצח אב?

אפילו י"ח ירושלמי, שחוקר את פרויד בפינצטה של מדעיות כביכול, לא יכול להתאפק מלהפריך את דבריו של גיי, המבוססים בין השאר על כך שהדת היא מנוגדת למדע ולכן פרויד היה חייב לנתח אותה, וכך כותב ירושלמי:

"גיי מבודד למעשה, אם לא את פרויד, כי אז את הפסיכואנליזה ומגונן עליה מפני כל זיהום של התניה היסטורית או תרבותית. מוזר למצוא גישה כזו א-היסטורית במהותה אצל היסטוריון חברתי ואינטלקטואלי מהולל… הטענה שאמונה דתית אינה מתיישבת עם תגליות מדעיות היא דעה קדומה שפרויד אמנם היה שותף לה, אבל היסטוריונים של המדע כיום נוטים יותר ויותר לדחות אותה" (עמ' 140).

רוב ההיסטוריונים וגם האנליטיקאים רואים את 'משה ואמונת היחוד' כהפרשה פסיכולוגית גרידא, כפי שכותב ירושלמי 'כיום הרי זה כמעט ענין שבשגרה לראות גם בתוכנו של משה האיש ואמונת היחוד וגם בלידתו הנפתלת סימפטומים לאמביוולנטיות של פרויד בקשר ליהדותו', לפי מארת רובר המצוטטת שם 'הספר מייצג את השיא והפתרון של מאבק אדיפלי שניהל פרויד כל חייו עם אביו, יעקב' (עמ' 9).

זו באמת היתה רוח התקופה, והיסטוריונית אחת כותבת "יהודי שחי בגולה בתנאים ששררו בשלהי המאה ה19 ובמחצית הראשונה של המאה ה20, כמו פרויד, ולא חש אמביוולנטיות ביחס ליהדותו, פירושו שהצליח להימלט מהחוקים המושלים בנפש האדם" (שם עמ' 142).

היחס של פרויד לדת ולמסורת היהודית הוא הרבה יותר גרוע מאמביוולנטיות, במכתב לארנולד צוייג הוא כותב: "אשלח לך בחזרה את הספר שלך… נדמה לי שהוא מכבד יתר על המדה את האל הברברי של הרי הגעש והמדבר שאותו למדתי לתעב במרוצת מחקרי על משה" (שם עמ' 152, הוא ראה את הפנטזיות שלו על משה כ'מחקר').

פרויד גם כותב על ההתנגדות העצמית ליהדות:

"אדם מתגונן בכל דרך מפני חרדת הסירוס, כאן אולי מסתתרת בערמומיות עוד פיסת התנגדות של אדם ליהדותו שלו. המורה הגדול שלנו משה, היה אחרי הכל אנטישמי תקיף, וגם לא הסתיר זאת, אולי הוא היה באמת מצרי" (שם, עמ' 10).

אחד הרעיונות ב'משה ואמונת היחוד', הוא התיאוריה הלמארקיסטית, על התכונות היהודיות שנרכשו במשך הדורות, ירושלמי כותב: 'חרף תחינותיו התכופות של ארנסט ג'ונס לסלק אלמנטים מביכים אלו מהספר על משה, הוא לא הסתלק מעמדתו', בנסיון להסביר זאת, מציין ירושלמי שפרויד מצטט את היינריך היינה 'המתלונן על דתו כמכה שגררו איתם מעמק הנילוס, האמונות הלא בריאות של המצרים הקדומים', (היינה מתאר את תושבי בית החולים היהודי: 'נגועים בשלשה מומים קשים, עוני, מכאובים, ויהדות, האחרון הוא הרע מבין השלשה, מחלה משפחתית בת אלפי שנים'), היינה כמומר חש שאינו מצליח להיפטר מהיהדות: 'האם יום אחד יירפא הנכד ויהיה נבון ומאושר', אין מה לעשות, הבינה מצויה רק אצל הנוצרים, והיא לא מצליחה להכות שורש במומרים, האם יום אחד יהיה נכדו של המומר גם הוא נבון כמו הנוצרים? או שיישאר לנצח עם מחלת היהדות? דילמה אומללה של המאה היט'![3]

פרויד העז לומר שיש איזו 'אמת' באנטישמיות הנוצרית, אומר ירושלמי (עמ' 44), בהקשר של ההאשמה הנוצרית על רצח המשיח, כותב פרויד: "אינכם מוכנים להודות שרצחתם את האב…  לפרויד הפריע שכל חברי התנועה הפסיכואנליטית הם יהודים, "פרויד היה זקוק לגוי… קרל יונג מצא את פרויד… בתמורה היה פרויד מוכן למשוח אותו כממשיכו בהפצת הבשורה" (עמ' 47). פרויד פקפק ביכלתו של יונג להבין את הפסיכואנליזה (שהרי היה גוי…), יונג היה גם קצת אנטישמי, אבל קצת אנטישמיות היא משהו שאנחנו אמורים לסבול (עמ' 49, ע"פ מכתב של פרויד). פרויד היה מוכן לסבול הרבה יותר בשביל שיונג יישאר הגוי שבחבורה, יונג ניהל פרשת אהבים עם אחת ממטופלותיו, אימה של הנערה כתבה ליונג מכתב נזעם ותבעה ממנו לסיים את הקשר, אך יונג בחוצפתו טען כי אין בעיה אתית ברומן עם המטופלת שכן היא לא שילמה לו את דמי הטיפול (מוזר, שיונג לא התנהג כאן, כביטויו של פרויד "בצניעות, כמו הגויים", מצוטט אצל ירושלמי עמ' 45), "פרויד שהשתוקק עדיין לשמור על יונג צידד בו, ויאמר לגנותו, המעיט בערך הענין" (שם עמ' 50).

אמנם פרויד צדק בכך שיונג נחוץ להערכתה של הקהילה הגרמנית את הפסיכואנליזה, וילהלם דולס שהיה מנהל של בית ספר מתקדם שהציג רפורמה בחינוך, פרסם ב1921 ספר המתאר את הבעיה של הנצרות המודרנית, שהיא מורכבת מהיסוד הארי של ישו וגזעו (תיאוריה שרווחה באותם ימים שישו היה ארי ולא חלילה שייך לגזע היהודי),  ומהיסוד היהודי, ולכן תורת הגזע לא פתרה את 'הבעיה היהודית', כי יש גם בתוך הנצרות 'יהודים במנטליות שלהם', "על פי רולס השתוקקותם של היהודים למטרות שאין להשיגן היא הגורם לאופיים ההיסטרי הקיצוני, לא מקרה הוא איפה שהפסיכואנליזה התחילה בפרסומים על היסטריה… המטופלים באנליזה פרוידיאנית הם יהודים טיפוסיים שלעולם אינם מרוצים מעצמם ועוסקים במכירת נשמתם", אך רולס היטיב להכיר שיש גם יסוד ארי נעלה בפסיכואנליזה, המיוצג ע"י יונג, זה הוא היסוד הנוצרי ולפיכך האתי בפסיכואנליזה, ולכן "הנוצרים חייבים לעזור ליהודים להתגבר על יהדותם", (שם עמ' 53).[4] אומללים האנשים שחיו באותו דור מטורף ומעוות, שבו היהודים היו 'בעיה יהודית', וכל דבר נתפס בפרספקטיבה של 'ארי' ו'עליונות גזעית'. פלא שהיהודונים כדוגמת פרויד שיתפו פעולה עם האליטה האינטלקטואלית, שכל זה היה אצלה 'בטוח'?

זה הוא פרצופו של אותו הדור, וזו האוירה המורעלת והמעוותת ששלטה במדעי הרוח, של הדור שסחף מליונים לקומוניזם ולנאציזם, תנועות שנתמכו ע"י אינטלקטואלים ואנשי מדע רבים, בנימוקים מדעיים כביכול. אין להתפלא שזה הוא הזמן אשר הכחשת המקרא נעשתה בו לדבר 'בטוח' שמיותר לדון בו.

ראה עוד: ביקורת המקרא הפרוטסטנטית, מניעים אנטישמיים בביקורת המקרא.

 

חשדנות שבין בראשית לנח

 

 

 

הערות:

[1] אגב, פרויד מעלה את השאלה, אם זה שלב שנמצא בהכרח בכל דת, מדוע אינו נמצא באיסלם? ומשיב שלכן באמת נעצרה ההתפתחות הדתית של האיסלם מוקדם, כי חסר בה מרכיב יסודי, וכך גם לגבי דתות המזרח שגם הן נעצרו בשלב מוקדם (עמ' 164). כך זה במדע, לכל בעיה יש פתרון מדעי.

[2] בעיצומה של הדהירה הנאצית בתוך פולין, יזם הפסיכולוג היהודי פולני שמואל שטנדיג, פרסום אנציקלופדי על ההישגים המדעיים של היהודים, מתוך תמימות שזה יסייע בהרמת קרן היהודים, הוא שיגר בקשות המלצה לאישים מפורסמים כדוגמת איינשטיין, שנעתרו לו (בלשון זו: "בפולין אנו נמצאים בעיצומה של מלחמת קיום מרה ואנחנו רוצים להציג באנצ' הזו את השגינו ואת מלומדינו הגדולים), אך פרויד (שברח לאנגליה מפני הכיבוש הגרמני) השיב: שאינו נוטה לכתוב, ואין לו פנאי.

את התופעה הזו אנחנו מכירים מהאליטה האינטלקטואלית היהודית בארה"ב, התומכת באויבינו באופן קבוע, או לכל הפחות שומרת על 'ניטרליות'.

[3] פרויד התבייש ביהדותו, "פרויד הלך פעם לטקס כלולות יהודי כשידידו פאנת נשא לאשה את סופי שוואב, הוא התבונן במחזה באימה מכושפת ואז כתב מכתב של ששה עשר עמודים ותיאר כל פרט נתעב ברוח של לגלוג זדוני" (ג'ונס חייו ויצירתו של פרויד כרך א' עמ' 140), המכתב כמובן לא פורסם ושמור במכון לחסידות פרויד, כיוצא בדבר כשהשתתף בהלויית ידידו נתן וייס, והתעוררה שם איזו מריבה משפחתית כתב "כולנו היינו מאובנים מאימה ובושה מחמת הנוצרים שהיו איתנו, הדבר נראה כאילנו נתנו להם סיבה להאמין שאנו סוגדים לאל הנקמה" (פרויד, מכתבים (אנגלית) , מכתב 22 עמ' 65).

'במרוצת אירוסיהם הארוכים פרויד כמעט כופה על מרתה לזנוח את הפולחנים היהודיים של בית אביה… הוא תובע ממנה שתסכים לאכול חזיר… שכן הוא עומד להפוך אותה ל'עובדת אלילים'. בסופו של דבר הוא רוצה חתונה אזרחית בגרמניה… מוטב לו להמיר את דתו באופן פורמלי ובלבד שלא לעבור טקס כלולות יהודי דתי' (עמ' 14-5).

אחת המחמאות שקיבל פרויד מידידו וחסידו הכומר אוסקר פפיסטר, 'אינך יהודי… מעולם לא היה נוצרי טוב ממך' (עמ' 11, משפט שנאמר במקור במחזה של לסינג על מנדלסון, נתן החכם).

פרויד נשא הרצאה במועדון בני ברית, ותוכן דבריו היה ברוחו של פרנץ דליטש, האנטישמי המפורסם שטען שהיהודים גנבו הכל מהבבלים (עמ' 27). דעה שנעשתה היום ל'בטוח'.

פרויד עשה את עצמו כאילו אינו יודע עברית, ואפילו אינו יודע לזהות את השפה: "אינני יכול לקרוא את ההקדשה שלך הכתובה כנראה בעברית" (עמ' 78), אך ברור שהוא ידע עברית, ואביו כותב לו הקדשה על ספר בעברית מליצית משולבת במליצות חז"ל ופסוקים. "פרויד יוצר בכוונה רושם שהיה עליו לסמוך על אחרים בענין משמעות המילה גזירות, 'על פי מידע שקיבלתי מפילולוגים היא מילה עברית אמיתית… אלא שקשה לי להאמין שפרויד לא ידע את פירוש המילה… 'גזרות' היה מוכר אפילו בקרב יהודים מתבוללים כמילה שמציינת רדיפות וצוים נגד היהודים", (ירושלמי שם).

[4] אגב, יונג הוכיח את עצמו כגוי אמיתי, עם עליית הנאצים לשלטון. בריאיון לרדיו ברלין הסביר על 'צעירותה של הנפש הגרמנית', לעומת העמים האחרים, הוא כמובן מונה לראשית 'החברה הרפואית הכללית הגרמנית לפסיכותרפיה', אחרי שכל היהודים סולקו ממנה, גורשו, או שאוחסנו באדמה בצורה מסודרת, ובמאמרו 'על מצבה של הפסיכותרפיה כיום', תיאר את ההבדלים בין הפסיכולוגיה הגרמנית לפסיכולוגיה היהודית, התיאוריות של פרויד הן פרי 'מח מלוכלך של מתבגר' (מה שנכון נכון, אבל זה לא קשור ליהדות…), לפי יונג, יהודים ונשים מכיון שהם חלשים הם חייבים לכוין אל הסדקים בשריונו של יריבם, הלא מודע הארי הוא נעלה הרבה יותר, הטעות החמורה של הפסיכואנליזה שהחילה  ניתוחים ממטופלים יהודיים, על הנפש הארית הנעלה… יונג אמנם לא מעניין אותנו כרגע, אבל הוא מדגים את ערכם של מדעי הפלסלטינה האלו, שניתן לרתום אותם בלי בושה לכל קשקוש מזדמן.