1

רד"צ הופמן: האותנטיות של מצוות חג ראש השנה

מעובד מתוך פירושו לויקרא, בתוספת הערות.

בויקרא כג פסוקים כג – כה, בא חוק על דבר האחד בחודש השביעי.

היו מן החוקרים שהכחישו את אותנטיות החוק הזה, וטענו שהוא הוספה מאוחרת בתורה, וכן הטילו ספק בהיותו 'ראש השנה' כפי שקבעו חכמינו.

נתבונן נא על הפסוקים, ונבחן את הדברים.

 (כג) וידבר ה' אל משה לאמר:

(כד) דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש:

(כה) כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה לה':

הנה אנו רואים, כי בעוד שכל מועד פותח במלים "דבר אל בני ישראל", הרי פתיחה זו חסרה ביום הכיפורים, שבא אחרי ראש השנה. לפי זה היו שני החוקים, זה של ראש השנה וזה של יום הכיפורים, מיועדים להינתן בדיבור אחד, אף שהם ניתנו למשה בשני דיבורים מפי ה'. ועל ידי זה קיבלו שני החגים, אם אמנם שונים הם בדיניהם, יחס של דמיון וקירבה במהותם.

הכתובים קוראים את המועד הזה בשם "זכרון תרועה" ו"יום תרועה". רק חז"ל השתמשו במשנה תמיד בשם "ראש השנה" ואך בתפילות שמרו על הציון של הכתובים "יום זכרון", ו"יום תרועה".[1] אמנם, לדברי המשנה (ראש השנה א א) יש עוד ימים מסויימים בשנה, מלבד אחד בתשרי, המשמשים ראש השנה, אך מזמנים קדומים התרגלו לכנות את יום התרועה, "ראש השנה", שהוא עיקר, ולגבי רוב עסקי החיים האזרחיים מונים את הראשון לחודש תשרי כיום הראשון של השנה. "ההתחלה" הזאת של השנה לא קבעוה חכמי המשנה על דעתם עצמם, אלא, כמו עיבור השנה וקביעת החודש אחרי היראות המולד, כך גם ענין תחילת השנה יסודו בקבלה, שהיא מושרשת במסורה ובאה יחד עם התורה שבכתב, ומאותה התקופה ובאותה הסמכות ממש. על יסוד קבלה זו שקבעה את יום הראשון של החודש השביעי ראש השנה, עשה הכתוב יום זה למועד, שבו יתקעו בשופר, ולא מצא לנחוץ לדייק ולציין במיוחד, שיום התרועה הוא עם זה חג ראש השנה. [2]

אבל ציון ערכו של אחד בתשרי כראש השנה, היה מיותר גם מטעם אחר, היינו משום שבני ישראל התחילו למנות את השנים כבר מזמנים קדומים שמלפני מתן תורה ביום זה. הדינים הפרטיים בענין השימוש בספירה העתיקה הזאת שמלפני מתן תורה, נמסרו בתורה שבעל פה, שבה מפורטות גם שאר ההלכות. תרגום יונתן למלכים-א ח ב אומר בפירוש, שהראשונים קראו את החודש השביעי "החודש הראשון", חז"ל קבלו להלכה, שלפני מתן תורה היה תשרי החודש הראשון וששנת המבול התחילה בחודש זה, ולפי זה התחיל המבול על פי בראשית ז יא שבעה עשר במרחשון. כך אומר גם יוספוס (קדמוניות א ג ג), "שהחודש בו התחיל המבול, היה מרשונן" (=מרחשון). ולהלן העיר, שמשה רבינו סידר, אמנם, את עניני הפולחן לפי חודש ניסן, שהוא חודש השחרור, אבל בענינים אחרים השאיר את הסדר הישן (היינו התחלת השנה בתשרי) במקומו (ראה בראש הקטע 'חג השבועות במתן תורה'). סמך לקביעת זמן התחלת המבול בחודש מרחשוון אנו מוצאים בתופעת הטבע, שחודש זה הוא על פי רוב  תקופת היורה ולכן הוא נקרא גם במלכים-א ו לח "ירח בול", היינו חודש הגשם. לפסוק האחרון מעירים חז"ל (ראה ילקוט), כי השם" בול" מרמז על ענין ה"מבול". ה' שלח את המבול המכלה את הכל דוקא באותה תקופת השנה, שבה הוא רגיל להוריד את ברכת הגשמים. אם ה' אמר אל משה (שמות יב ב): "החדש הזה (היינו: חודש יציאת מצרים) לכם ראש חדשים", מכאן, שעד אותו הזמן היו רגילים  להתחיל את השנה בחודש אחר. על זה מורים גם פסוקים אחרים, כגון שמות ז א, ויט א, שבהם הוגדר במיוחד הביטוי: "לחודש השני (השלישי) "לצאתם מארץ מצרים", כיון שעד כאן, כלומר בספר בראשית,  היה חודש מרחשוון החודש השני. ואם ברור, שכבר בזמן קדום לפני מתן תורה היה ראשון לתשרי ראש השנה, הרי נבין שהתורה מניחה שזה דבר ידוע ואינה מפרשת אותו בפרשת המועדים, כי הרי רק בענינים מסויימים שהמסורת קבעה אותם, מנו לפי יציאת מצרים אבל בשאר הדברים נשאר הסדר על מקומו.

בפרשת המועדים שבויקרא כג, הקובעת בפעם הראשונה לוח שלם של המועדים, ניתן משום כך ראשונה לכל מועד ומועד, חוץ מראש השנה, תיאור מהותו ושמו האופייני של המועד (חג המצות, יום הכיפורים, חג הסוכות), שביאורו נצא כבר במקום אחר בתורה, או – כמו בחג הסוכות בפרשה שלפנינו – הוא עומד בראש, ואחריו נמצאים הדינים המיוחדים ("מקרא קודש יהיה לכם… והקרבתם אשה…") לכל חג וחג. חג השבועות סוטה, לכאורה, מן הנוהג הזה, אבל באמת צויין על ידי מצות ספירה מפסח עד עצרת מהותו של החג האחרון די צרכו כיום עצרת של חג החירות. רק במועד יום האחד בתשרי חסר כל סימן בולט, החוק פותח מיד בדיני החג, "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קודש…". מכאן, שהכתוב מניח שאופיו של היום כראשון לשנה, כרגיל מאז, ידוע ולכן הוא מתחיל מיד בחוקים, בלי לתאר את מהותו של היום בפתיחה מיוחדת. [3]

ההערות שלעיל שיכנעו אותנו, שמניעת התורה מלדבר על ראש השנה באחד בתשרי אינה סותרת בשום אופן את מסורת חכמינו, שמצוה לנו להתחיל את השנה האזרחית ביום זה. אך יש לנו גם הוכחות חיוביות לטובת המסורה הזאת וסמכותה. בצדק כבר העיר אברבנאל בפירושו לשמות יב, כי הסידור להתחלת השנה בחודש תשרי טבעי הוא לחלוטין ומתאים ליתר חוקי התורה. השנה, לפי תקופות הטבע ומחזור השמש, נחלקת לשני חלקים, שכל אחד מהם שוב מורכב משני חצאים. היום הטבעי באורך של 24 שעות נחלק לשני חצאים: הראשון מזריחת השמש עד חצות הלילה והשני מחצות עד זריחת השמש. לחלוקה זו מתאימים גם חלקי השנה. החלק היומי של היממה מתאים לתקופה שבין תקופת ניסן לתקופת הסתיו, זוהי התקופה שנחלקה לשנים על ידי תקופת תמוז. בדומה ללילה היא התקופה שבין הסתיו עד לאביב, החורף, שנחלק על ידי תקופת טבת (מקבילה לחצות הלילה) לשני פרקים. לא היה טבעי להתחיל את השנה בתקופת החמה, כמו שהיה לא טבעי להתחיל את היום בצהרים או בחצות הלילה, כי באופן כזה היו מתחלקים שני חלקי יום שונים לשני ימים נפרדים. ונשאלת רק השאלה, אם להתחיל את השנה בתקופת האביב או בתקופת הסתיו, כלומר: אם להתחיל באחד בניסן או באחד בתשרי, כפי שאפשר היה גם לפקפק, במה להתחיל את היממה, אם בזריחת השמש או בביאת השמש. אולם התורה פתרה מכבר שאלה זו בכמה דינים, בקבעה שהיום מתחיל בערב, אף כי לאור היתרון על החושך, אולם בבריאת העולם קדם החושך לאור ורק קריאת הבורא "יהי אור" סילקה את החושך. וכך גם דורשים סדרי הטבע, שבתקופת הסתיו תתחיל השנה. הרי זו עונת הזריעה, כשחצי השנה של החורף ממשמש ובא, זמן הריונו, כביכול, של הטבע, שאחריו בא החצי השני של השנה, ימי הלידה, תקופת ההבשלה ותקופת הקציר. [4] ובזה אנו מבינים גם את טעמה של המצוה, ששנת הפולחן תתחיל בחודש ניסן. היא קשורה בסידור, שבמקדש היה הולך הלילה אחר היום. לא כאן המקום לבאר את ראש השנה של ניסן, מספיק לנו מה שביארנו על פי האברבנאל, שהטבע מחייב את ראש השנה האזרחי באחד בתשרי ומתאים לשאר הסידורים  הזמניים שבתורה.

אבל מלבד זה יוצא ברור מתוך פרשיות אחרות שבתורה, שבראש חודש תשרי מתחילה שנה חדשה. לפי שמות כג טז יש לחוג את חג האסיף (חג הסוכות) "בצאת השנה" ולפי לד כב, שם – ב"תקופת השנה". בכינוי "בצאת השנה" בוודאי שלא התכוונו הכתובים להגיד, כי חודש תשרי יהיה החודש האחרון של השנה, אלא משום כך בא חג האסיף "בצאת השנה", מכיון שהחודש הראשון של השנה החדשה גובל עם השנה הישנה. אבל באופן יותר ברור מציינות המלים "תקופת השנה", את זאת שבתשרי מתחילה שנה חדשה, שהרי באותה הגבלת זמן עצמה צויין בדברי הימים-ב כד כג (השוה שמואל-ב יא א) חודש ניסן של שנה חדשה למלך, (ואולי פירוש "צאת השנה" תחילת השנה, כמו "השמש יצא", כלומר: זרח. השוה ספרי ראיות מכריעות נגד ולהויזן, עמ' קט). ועוד: התורה ציותה לעשות כל שנה שביעית שנת שמיטה, שאסור לזרוע בה ולקצור. על כרחנו שהשנה הזאת תחל בזמן הזריעה, היינו בתשרי, כי אילו לא היו זורעים וקוצרים מניסן ועד ניסן, הרי היו צריכים לעזוב את התבואה של השנה השישית בשדה, ולא היה גם בשנה השמינית קציר, משום שבשביעית לא זרעו. גם שנת היובל שלאחר שנת השמיטה השביעית התחילה בתשרי, ובעשור לחודש זה, ביום הכיפורים, הכריזו דרור בכל הארץ בתקיעת שופר (השוה ביאור להלן פרק כה). [5] ואם הכתוב (דברים יא, יא-יב) אומר, כי ארץ הקודש תשתה מים למטר השמים ועיני ה' דורשות אותה תמיד מראשית השנה ועד אחרית השנה, הרי המדובר הוא, כמובן, בשנה של תבואת השדה, שמתחילה בחודש תשרי. כאן אנו מוצאים בפעם הראשונה את השם "ראשית השנה" לזמן זה, ואילו ביחזקאל מ א נקרא היום העשירי בתשרי של שנת היובל בשם "ראש השנה", משום שבשנה ההיא התחילה השנה של היובל בעצם בעשירי לחודש, וראה להלן בפ' יוהכ"פ (בפסוק זה אפשר שהביטוי "ראש השנה" מתכוון לציין את כל חודש תשרי בתורת התחלת השנה).

ולבסוף אפשר להוכיח עוד מן התורה, בעקיפין, שאחד בתשרי הוא ראש השנה. שכן אם לא יום זה, איזה יום הוא? האם האחד בניסן? הרי אין יום זה מצטיין בתורה בשום דבר מראשי חדשים אחרים. כלום יעלה על הדעת, כי התורה שמעלה את ערכו של יום ראשון לכל חודש משאר כל הימים על ידי קרבנות מיוחדים, תעלים עין לגמרי מיום הראשון של ראש השנה ולא תסדר שום דבר, שמזכיר לאדם בתקופה כה חשובה את אלהיו? לא תיתכן זאת בתורה האלוהית, שבה נעשו כל הזמנים החשובים ל"מועדי ה'".[6] אלא דווקא יום אחד בתשרי הוא החג שהוקדש לראש השנה. והטעם שיום אחד בניסן, אשר נקרא מפורש "ראשון לחדשי השנה", אינו חג מיוחד, הוא בזה, כי ניסן הועלה לדרגת ראשון לחדשים רק בשל המאורע החשוב שחל בו, היינו יציאת מצרים, ולפיכך אין חוגגים את הראשון לחודש ניסן אלא את יום החמשה עשר בו, שהוא יום היציאה. לא כן תשרי, ראש החדשים הטבעי, חודש בריאת העולם לפי חז"ל, [7] מן ההכרח הוא שהיום הראשון של אותה שנה יהיה חג "ראש השנה". וגם מזה מוכח שבאחד בתשרי מתחילה שנה חדשה, שביחזקאל מה כ משווים אותו לאחד בניסן (ראה לעיל בקונטרס ממחרת השבת, בקטע: 'השערתו של היטציג'). ואם החג צויין שם רק בשם "בחדש" הרי יש לו דוגמא בתהלים פא ד, שם צויין גם כן בשם "בחדש", לפי ביאורם של המסורה ורוב המפרשים, החג של אחד בתשרי בלבד. המלים "בכסה ליום חגנו" מבוארות על ידי חכמינו (ראש השנה ח: ראה תוספות שם "ד"ה שהחדש), שהן מוסבות אל ראש השנה, בפרשם את הביטוי "כסה" שהוא הלבנה המתכסה. אבן ג'נאח (ס' השרשים) מעיר, שבשפה הערבית מציין הביטוי "כס אלאשהר" את סוף החודש. לפי זה אפשר היה להבין את המלה "כסה" במובן ראש חדש, ונקרא כאן ראש השנה גם בשם "חג", אעפ"י שבתורה הוא לא נקרא כך. המבארים האחרונים מפרשים לעומת זאת "כסה" (במשלי ז כ: כסא), על פי הסורית, כיום מילוי הירח וקושרים אותו לחג הסוכות, אף כי ש"בחדש" מתכוון לראשון בתשרי (השוה: ביתגן בפירושו לתהלים, שם). כן הבינוה את המלה גם הפשיטתא, שמתרגמים "ובכסאא". [8]

ביום זה יהיה: א. "שבתון", ב. "זכרון תרועה" (משורש זכר, הוזכר), "זכרון תרועה" פירושו: ייזכרו על ידי הרעשה, תרועה. לא נאמר כאן במה יתקעו. בטעות חושבים קנובל ואחרים, שהכתוב מתכוון כאן אל התקיעות שנזכרו בבמדבר י י. על זה יש להשיב: א) בבמדבר יש ציווי לתקוע "על עולותיכם", אבל כאן מדובר רק אחר זה (בפסוק כה) על הקרבנות, ב) התקיעות בחצוצרות נוהגות בכל המועדים וראשי חדשים, וראש השנה לא היה נקרא במיוחד "יום תרועה", ג) המסורת היהדות החזיקה מאז ומתמיד שתוקעין בשופר, ד) בתקיעות יום הכיפורים של שנת היובל כה ט, נאמר מפורש: "והעברת שופר תרועה" ובצדק מניח התלמוד, ש"תרועה של יובל" היא אותה התרועה של ראש השנה, ה) בתהלים פא ד נאמר מפורש: "תקעו בחדש שופר. ולכן יש הכרח להחליט, שהכתוב מצוה ליום זה תקיעה בשופר. לפי ביאור חכמינו "תרועה" פירושה: "שברים" עם תקיעה פשוטה לפניהם ולאחריהם, ועוד מלמדת המסורת שצריכות להיות שלוש תרועות, ואם כן יש לתקוע לפי הדין תשעה קולות בראש השנה. בראש השנה לד. סומך התלמוד הלכות אלו על הכתובים:

ג. יום זה הוא גם "מקרא קודש", שאסור במלאכת עבודה, ונקרבים בו שני קרבנות, קרבן לראש חודש וקרבן לראש השנה.

בשוב ישראל מגלות בבל התחילו ביום זה להקריב קרבנות על המזבח (עזרא ג ו). בזמן מאוחר יותר, בימי נחמיה, קרא עזרא לפני העם את התורה. העם התעצב, אבל עזרא, נחמיה והכהנים עודדו אותו לחוג את החג בשמחה (נחמיה ח, ט-יא). גייגר (בכתב-העת 1863 Jüd Zeitchrift בהערה למאמרו של ווכסלר) אומר, שהיום ההוא לא הוחג כחג מן התורה, אלא נהגו בו קדושה משום שבו קראו בתורה. אולם מלבד מה שהביטויים מתאימים רק אל יום טוב חוקי, אין לחשוב שאז לא חגגו את ראש השנה, אלא אם כן סבורים, כפי שגייגר אמנם ניסה להכיח, כי ראש השנה, תוקן אחרי גלות בבל. וזה לא ייתכן משום: א) שהתורה מעריכה כפי שביררנו למעלה, את יום האחד בתשרי כראש השנה, ב) פרק פא שבתהלים קדם בוודאי לעזרא (גם לפי ביתגן הוא מלפני התקופה שקדמה לגלות), ג) שם בנחמיה (פסוקים יג-יד) מסופר, שביום שנים בתשרי קראו את חוק הסוכות. ושם מכוון הענין, כפי שיוצא מתוך ההמשך באופן ברור, אל ויקרא כג, לט-מג. ופרשה זו אי אפשר להפריד מן הפרשיות על ראש השנה, ויום כיפור, לא רק מפני שהם קשורים זה לזה על ידי מלת "אך", אלא גם מפני שרומזים זה על זה בביטוי "שבתון".

האסכולה החדשה ביותר (זו של וולהאוזן), סבורה, שבתקופות קדומות חלה התחדשות השנה בסתיו ורק בתקופה שאחרי הגלות, שבה הופיע החוק של הכהנים (PC), כביכול, הועבר ראש השנה האזרחי לאביב, ושנת הפולחן בלבד נקבע לראש חודש בסתיו. אולם העובדה, כי כל חוקי החגים נעוצים בחג המצות ומסתיימים בחג הסוכות, כשהיא לעצמה, כבר מוכיחה במידה מספקת, כפי שהעיר דילמאן (924 Sitzungsbericht d. Akad. v. Berin, 1881 s), שכבר בזמן קדום התחילו למנות את ימי השנה של הלוח באביב. אילו היה לכהנים רק לוח שמתחיל את השנה בתשרי, היתה מתחילה רשימת המועדים את השנה באחד בתשרי. וזה יוצא מתוך החלוח של יוספוס (קדמוניות ג י ב), שפותח בחג של האחד בתשרי, משום שבזמנו פתחו את השנה באחד בתשרי. השימוש בעונת האביב יוצא גם מתוך שמואל-ב יא א, מלכים-א כ: כב, כו, יואל ב כג. אחרוני המבקרים סותרים את דברי עצמם בענין זה. לפי דעתם ניתוסף חג ראש-השנה רק אחרי הגלות אל המועדים האחרים, בתורת וויתור לנוהג הישן להתחיל את השנה בסתיו. ולמרות זאת כאילו העבירו דווקא באותה תקופה, בהתאם לנוהג שבבבל, את חג ראש השנה האזרחי לתקופת האביב! הגיעו בעצמכם, שני חידושים אחרי גלות בבל בענין ראש השנה: ראשית, חג ראש השנה, ושנית: העברת ראש השנה מאחד בתשרי לאחד בניסן והחג לא הועבר לראש השנה שקם מחדש ביום אחד בניסן, אלא לראש השנה שמקודם, כלומר ליום אחד בתשרי. ומדוע לא בחרו ביום אחד בניסן? לכך אין ביאור כלל, והרי לכאורה היתה עונת האביב דווקא מתאימה לדחיית ראש השנה ליום אחד בניסן והיו יכולים להכניס את שני החידושים, שחלו באותו זמן, גם יחד. העובדה, כי יום האחד בניסן אינו יום טוב של ראש השנה, מוצאת את פתרונה – כפי שהסברנו לעיל – רק במה שראש השנה הזה מקורו ביציאת מצרים, שהיתה בחמשה עשר בניסן.

הערות:

[1] הרבה פעמים התפילות קודמות למשניות, וכך בתפילת החנוכה 'על הנסים', לא נזכר נס פך השמן.

[2] אין להניח שזה רק דבר ש'התורה לא מצאה לנחוץ', ויותר סביר שיש כוונה בדבר, שכן ענין ראש השנה באחד בתשרי היה ידוע בעולם כולו, אבל בישראל באה חדשה בדמות הציווי 'החדש הזה לכם ראש חדשים', וכדי להשריש את הדבר, הסירה התורה את הכינוי המפורסם מיום ראש השנה, למרות שהשאירה את החג עצמו ונתנה לו תוכן של זכרון, ולאחר מכן כיפור וטיהור המקדש. ובזה  מלמדת אותנו כי כל זה, עדיין תחילת השנה האזרחית היא, תחילת ימי העבודה, שבה נקבע איך תתחיל שנת הפרנסה והכלכלה, ואף שנת הגשמים, וכדברי רד"צ בסמוך. אך תחילת השנה הדתית והרוחנית היא בניסן. וראה בדרשות הר"ן דרוש ג: "הגם שאינו ראוי מצד עצמו שיהיה ראש חדשים, לכם ראוי שיהיה ראש חדשים אחר שנגאלתם בו. כי כל ענינינו ראוי שיהיו נוסדים על שרשי התורה לא כפי המנהג הטבעי, כי אין ענינינו נוהג כפי הענין הטבעי".

הרמב"ן שמות יב מבאר את שינוי שמות החדשים, כקיום נבואת ירמיהו שלא ייאמר עוד חי ה' המוציא ממצרים, אלא המוציא מארצות הצפון – מבבל. אם אכנה"ג ההינו לשנות את סתימת התורה שניסן ראש חדשים, נראה שדבר גדול הם ראו בזה, והרי גם הכתב האשורי עלה מבבל, וגם זה שינוי של ההלכה למשה מסיני כיצד ייראו כתבי ותשמישי הקודש, ובאמת גם השימוש בכינוי 'ראש השנה' עלה מבבל, ומוצאים אותו כבר ביחזקאל לגבי חדש תשרי. אולי ניתן לדון באימה, שבבבל ראו חכמים, החרש והמסגר, שיש בידם דברי חכמה הדומים למה שידעו קדמוננו בשם האבות, שמוצאם מאותן הארצות, ועל דרך שאמר רבי אלעזר המודעי בסנה' כא:, שכתב אשורי קדום היה, והיה ידוע בדור יוצאי מצרים, אלא שלא החזיק השימוש בו, ועזרא רק החזירו. ובכך מתחברת העליה מבבל עם כריתת הברית לה', עוד יותר מאשר העליה ממצרים, שממנה לא לקחו ישראל מאומה.

[3]  קאסוטו כותב: "זה כלל גדול שעלינו לקבוע במדעינו, שאין להפריד בין הספרות הישראלית-יהודית של תקופת המקרא לבין הספרות היהודית שלאחר המקרא כבין שני תחומים נבדלים זה מזה בהחלט. לא בלבד שהשניה היא המשכה של הראשונה וניזונת ממנה, אלא שבה מצאו את ביטויים ונמסרו בכתב כמה וכמה ענינים שכבר היו נמצאים בתקופתה של הראשונה ומפני איזו סבה לא הועלו אז על ספר לזכרון או הועלו על ספרים שאבדו ונעלמו מאתנו… כשאנו מוצאים במאמרי רבותינו ובנוסח תפילותינו לימים הנוראים את המושג של מלכות שמים המתחדשת עלינו בכל שנה ושנה והמשתקפת בדינו של השופט העליון על כל באי עולם, מושג שאין לו במקרא שום זכר ברור כלל וכלל, אין לנו כאן חידוש שחדשו חכמינו בתקופה המאוחרת אלא מסורת קדומה שהיתה נמצאת בישראל אף בתקופת המקרא, ושעל פיה מתבארות כמה פרשיות מפרשיות התורה והנביאים והכתובים". (קאסוטו ספרות מקראית וספרות כנענית עמ' 8), וראה למשל משה וידנפלד בעולם התנ"ך במדבר כט: "ראש השנה כיום הדין היה מקובל בעולם המזרח הקדמון עוד באלף השני לפנה"ס ואין איפוא מקום לפקפק בעתיקותה של אמונה זו בישראל".

[4] הטבע מכיר באדם מרגע קיומו, הדת מכירה באדם רק מעת שהתבגר והבשיל. הדתות האליליות הן דתות הילדות של האנושות, גם אלו מתוכן שעבדו את ה' מתחילה, נחשבים לדמדומי ילדות, ומתן תורה הוא השלב הראשון של התבגרות האנושות. בעת ההתבגרות אומר האב, הסיבה הטבעית של האדם 'ברוך שפטרני', ואף בחדש ניסן, אחרי ימי הילדות בהם היו ספונים בבתים ובעבודה הגשמית, מגיעים ימי ההתבגרות הדתית ודרישת ה'. בחורף קשה להתכנס, וכל אחד עובד את ה' בביתו, ובזמן הזה האדמה מתברכת, בקיץ יוצאים הפירות לחוץ, ואז מתחילים הכינוסים הגדולים וחיי הדת של האומה מורגשים, כך שמבחינה זו חגי תשרי הם סיום של העונה בה ניתן להתכנס.

[5] אבן עזרא להלן כה כא מביא דברי הצדוקים, המתעקשים לפרש את תחילת היובל בניסן, ומראה שאין להם עמידה.

[6] יתכן שזו שאלתו של בעל ההגדה: 'יכול מראש חודש'?

[7] דעתו של רבי אליעזר, שנקבעה גם בתפלה 'היום הרת עולם'.

[8] בנוגע לביאור 'בכסה' מלשון כיסוי, ראה דברי צבי אריה שטיינפלד, על תקיעת שופר בראש חדש, (תרביץ כרך נד תשמ"ה, עמ' 354) שמביא ד' רד"צ כאן ומציין כמה מקורות.