רוחמה וייס: בורות כמקור לגאווה
לכבוד פרשת בא, יוצאת פרופסור רוחמה וייס במאמר חדש, הנושא את הכותרת: "כשחז"ל המציאו מצוות שלא כתובות בתורה", המאמר רצוף קביעות שטחיות שנראות כמו בורות גרידא. מן הסתם אף אחד לא מצפה ממאמרון רשת להיות מנומק ומבוסס, אבל גם לא שיהיה מלא בהכרזות עמוסות גאווה והתרסה. המאמר הזה נראה כמו שחרור עצבים…
המסר המרכזי הוא: "גם אני בית מדרש, אני אפרש, איך שבא לי, ואתם לא תגידו לי מה לעשות", ב'בית המדרש של הטוקבקים' מתקבלות תלונות "מי נתן לך רשות לדבר על דת"???
התשובה היא:
"ממי אני צריכה לבקש רשות? מתי התקבלה ההחלטה ומדוע לא הוזמנתי להשתתף בדיון ובהצבעה בשאלת הפרשנות הלגיטימית של התורה? על פי המסורת, כל נשמות ישראל השתתפו במעמד הר סיני, ולכן אני מרשה לעצמי להניח שגם נשמתי הייתה שם, בסיני, ונדבקה באהבה לתורה ובתשוקה לפרש אותה".
זה בהחלט נכון, בשום מקום לא מופיע צורך ב'רשות' לפרש את התורה. מפרשים וחכמים בכל הדורות הציעו פרושים לתורה, וגם במקום שהפירושים היו שונים מדברי חז"ל, מתקבלים הפירושים בתור פשט.
כדי שפירוש יהיה לגיטימי, הוא לא צריך לקבל רשות ממישהו, הוא רק צריך להיות רציני ומבוסס, ולא בדיחה, זלזול באינטלגנציה, צחוק מהעבודה. פרשנות זה עסק רציני, בודאי כשמדובר על טקסטים מהעת העתיקה, כאשר יש פערים גדולים של זמן וידע מאותו זמן רחוק.
יש להודות, שהקטע המצוטט לעיל, נראה כמו התייחסות רצינית לענין, פרשנות שנובעת מתוך "אהבה לתורה ותשוקה לפרש אותה", אבל, מה לעשות, שבצד הסיפור היפה על מעמד הר סיני, מבהירה רוחמה וייס בכל הזדמנות שהיא בכלל לא מאמינה באותו מעמד, לדבריה את התורה כתבו סופרים מאוחרים.[1] ספר ישעיהו, אם התעניינתם מכיל 'זוועות' (בגלל שהוא לא מאמין, לדבריה, בעיקרון השוויון), ספר תהלים מלא ב'נעימה בכיינית וקנאית', והבעיה שלו, לדבריה, שהוא מחלק את העולם לצדיקים ורשעים, בעוד האמת היא "כולנו טובות וטובים רעות ורעים". ובקצרה, מדובר בעוד אחת מאלו שהן בכייניות בעצמן ('כל אשה היא פילגש בגבעה'), שקורבנותן אומנותן, והם מחלקים את העולם ל'טובים' ו'רעים' לפי סט ערכים מצומצם וילדותי, ולכן, אם ישעיהו אמר 'כלווה כמלווה' – הוא כפר בעיקרון השוויון בצורתו המקודשת על צרי וצרות המוחין של זמננו, ולכן הוא הופך ל'זוועה'. תהלים האמין בעוד ערכים מלבד חופש הפרשנות, ולכן הוא בעצמו בעייתי, כי הוא הצביע על 'טוב' מול 'רע', לא לפי הקריטריונים של הגנון הפרוגרסיבי.
אחר ההקדמה הזו, נבחן את ה'טיעון' המרכזי של וייס, שלדבריה 'חז"ל ממציאים מצוות שלא כתובות בתורה',
"אני אוהבת את פרשנויות חז"ל לתורה… יש ביניהן מוצלחות יותר וגם פחות, אבל הן לא הפירושים היחידים לתורה. לרוב חז"ל לא מסבירים את "פשט" התורה. הם לא חיפשו את הפשט ולא מצאו אותו. הפשט פשוט לא עניין אותם. הם השתוקקו לחידושים".
אז זה הסיפור, הם פשוט 'השתוקקו לחידושים'. זה סוג של 'מחקר'? להכריז הכרזה שטחית ונלעגת שכזו? האמת היא להיפך, שהתנאים, ועוד יותר מכך – האמוראים, עסקו בדיוק במלאכה ההפוכה, לקחת דברים שהיו מקובלים בעם במשך שנים רבות כאיסורים או כמצוות, ולהבדיל אותם מדיני התורה, בייצרם את המושג 'דרבנן'. חלק גדול מהדינים שנמנו על פי חז"ל כ'דרבנן', נחשבו אצל הכתות הפורשות כאיסורים גמורים, משום שהיו מנהג קדום (ראה דוגמאות כאן), ואף דברים שמוזכרים בתורה (כמו ימי אבלות, כתובה) נקבעו ע"י חז"ל כ'דרבנן'. אף אחד לא השתוקק לחידושים, אם בכלל יש דבר כזה, חז"ל השתוקקו לבאר את התורה לפי המסורת שהיתה בידם.[2]
יש לדעת, שאכן גם אם חז"ל פירשו פסוק מסויים כמצוה, או כל פירוש אחר, לא בהכרח שזה פשט המלים. ההלכה נסמכת הרבה פעמים על הדרש, ועל התורה שבעל פה, לכן הטענה שחז"ל 'ממציאים' היא הגחכה של בורות. חז"ל אכן הרבה פעמים קובעים קביעות שאין להן הכרח בפשט הכתוב, זה לא אומר שזו 'המצאה', הרי זו הטענה של חכמים, שיש תושבע"פ, ושיש שיקולי דרש הלכתיים. התורה היא לא רק טקסט, וניתנה קודם כל בעל פה ובהרחבה. ולכן לא בהכרח שהמשמעות המלאה של מה שהתרחש באותה אמירה של ה' למשה במצרים, מגולמת כולה בטקסט.
ובכן, את רוחמה וייס הפשט של מה שכתבו סופרים מאוחרים מאד מעניין, ומה הוא הפשט?
"קריאה פשוטה של הפסוק בהקשרו מלמדת ש"החודש הזה לכם" איננה מצווה אלא הודעה, אינפורמציה בסוגיית סדר החודשים בלוח השנה".
כשוייס טוענת שמדובר 'לא במצווה אלא בהודעה', מה משמעות הטיעון? הרי התורה דורשת שחודש ניסן יהיה החודש הראשון, יש כאן דרישה דתית. האם לדבריה, מצוה מוגדרת רק כאשר נכלל בה בהכרח 'מעשה מצווה'? הרי מוני המצוות מונים גם את מצוות האמונה כאחת מתרי"ג מצוות, וגם היא כתובה בדרך של הודעה 'אנכי ה' אלהיך'. יכולה וייס לומר שלטעמה, אין למנות הודעות כמצוות, אבל אין טעם לטעון שחז"ל 'ממציאים' אם צורת המנין שלהם היתה שונה. (וכן אין שום דבר שניתן ללמוד מ'קריאה פשוטה של הפסוק בהקשרו'. הקשרו של הפסוק לא מסייע לכך שמדובר ב'הודעה', וגם ככל הנראה אין שום משמעות להגדרה 'הודעה' לגבי הדיון שלנו).
כך או כך, ההודעה הזו כוללת שהחודש הראשון יהיה חודש האביב, והתורה מדגישה את זה כמה וכמה פעמים,שפסח, החל בחודש הראשון, צריך להיות חודש האביב. "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה"א, כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים". על מנת שחודש ניסן יהיה גם החודש הראשון, 'ראש חדשים' כפי שנכתב ב'הודעה', וגם 'חודש האביב', צריכים כידוע לעבר את השנה. שכן שנה של 12 חדשים לא מקבילה לשנת החמה. לכן למקבלי ה'הודעה' יש תפקיד של קביעת לוח השנה. וכן לעקוב אחרי תחילת החדשים שישקפו את מציאות הירח, ולא 'יאבדו' אותו, כפי החדשים הלועזיים שלא קשורים כלל לירח.[3]
אם כן, איפה כאן ההמצאה?
מכיון שהמאמר של וייס אינו אלא גיבוב שטחי, היא אפילו לא כותבת את הדבר בצורה ברורה, מתחילת דבריה נראה שבכלל התורה לא דורשת לוח שנה, בהמשך זה שוב מתבלבל:
א. "קידוש החודש" מערים קשיים על חיי הקהילה, שהרי לחקלאית בעולם העתיק אין צורך לדעת מתי בדיוק התחיל החודש, ואין לה גם צורך לתאם תאריכים עם שכנותיה. ביישוב כפרי קטן בימים עברו לא קבעו פגישות ביומן. די היה לה לחקלאית להכיר את חלקי היום, את עונות השנה ואת השינויים הפנימיים בכל עונה. לא היה לה צורך בתאריכים מדויקים.
ב. הצורך בלוח שנה מדויק וגם אחיד הוא צורך של מנהיגות שרוצה לגבש עם. הגיבוש נעשה סביב מועדים, ועליהם להיות משותפים לקהילה. אם לא נחגוג יחד את החגים, לא נהיה לעם. את ההנחה הזו נמצא כבר בתורה, שהרי היא נוקבת בתאריכי החגים, ומשום כך גם קובעת: "החודש הזה לכם ראש חודשים".
ג. החלק המפתיע, המהפכני, שלא נמצא בתורה, הוא ההחלטה שיום המולד של החודש ייקבע בבית דין על ידי עדי ראייה. ההחלטה נראית מיותרת, שכן היא מסרבלת את החיים הקהילתיים. איך יכול בית דין בעולם העתיק, לקדש למשל את חודש תשרי וגם להספיק להודיע לכל קהילות ישראל מתי לחגוג את החג שחל ביום הראשון של חודש זה? על הבחירה הזו אנו משלמות עד היום – שכן ליתר ביטחון אנחנו חוגגות את ראש השנה במשך יומיים.
מקטע א נראה כאילו אין באמת צורך מהתורה (שיועדה מן הסתם ל'חקלאית בעולם העתיק') בלוח שנה, ולכן זה 'מערים קשיים על חיי הקהילה' (?). אך בקטע ב', מודה וייס שכבר התורה מניחה את ההנחה שיש צורך בלוח שנה אחיד ומדוייק. וברור שמבחינה היסטורית אין שום סתירה, גם אם לחקלאית בכפר נידח אין צורך לעקוב אחר לוח השנה במדוייק, הרי ברור שבכל אומה ולשון היה לוח שנה, בממלכה המצרית ממנה יצאו ישראל היה לוח שנה, בממלכות הבבליות מהן יצאו האבות היו לוחות שנה, לפיהן נקבעו תאריכי החגים וכדו'. זה צורך לאומי כללי, גם אם לא חשוב לכל אזרח בחיי היומיום.
מה היא ה'המצאה', אם כן, הרי מישהו צריך לקבוע את לוח השנה הזה? הוא לא נהיה מעצמו.
ובכן, הבעיה הקשה היא 'ההחלטה שיום המולד של החודש ייקבע בבית דין על ידי עדי ראיה'.
וייס מניחה שבחוק ה'מקורי' לוח השנה נקבע בצורה אחרת, מדבריה משתמע שהקביעה 'אמורה' להיות על פי חשבון, כמו הלוח שהתקין הלל השני, וכך היא כותבת:
"למעשה קידוש החודש היה כלי שאפשר לחכמים לבצר את מעמדם ולרכז את הכוח בידי בית הדין. בסוף ההנהגה הדתית נשברה, וקבעה לוח שנה מסודר".
אחרי שההנהגה הדתית 'נשברה', הגיע הלוח ה'מסודר'. אך האם זו הכוונה המקורית של החוק?
זו הנחה אנכרוניסטית למדי, החודשים יסודם במציאות טבעית, של התחדשות הירח, ראיית הירח החדש, נתפסה כתחילת החודש. ימי החגים הם בטו' בחודש, יום הירח המלא. הלוח המתוכנן מראש מתעלם מהפן הטבעי, ואין שום סיבה לחשוב שהוא הגישה המקורית. לוח השנה המוסלמי, עד ימינו תלוי בראיית הירח החדש. ואם מציגים את החברה הישראלית הקדומה כנוודים, או כפריים, ברור שמה שקובע עבורם הוא ראיית הירח בפועל.
מכיון שברור שראיית הירח אינה אוניברסלית, לפעמים הוא נראה רק מזוית מסויימת ולכן ייראה רק ליושבי הר, לפעמים הוא קטן ביותר וייראה רק לבעלי ראיה חדה, לפעמים ישנם עננים ולא ניתן לראותו, או ניתן לראותו רק ממקום מסויים. הרי לא יתכן שכל כפר וכל הר ימנו תאריך נפרד. ולכן הגיוני שגוף בעל סמכות יקבע את התאריך עבור העם. לשם כך לא צריכים להיות אימפריה עולמית, גם לאינדיאנים ולקניבלים יש צ'יף שהוא מחליט, וברור שגם בחברה הקדומה, מכל סוג שהוא, היה מישהו שהחליט האם החודש מתחיל היום או מחר.
ובאשר לשאלה מדוע צריכים עדים, הרי מקבלי ההחלטות הם תמיד הזקנים, הם יושבים במקומם הקבוע, ולא מסתובבים בהרים ובגאיות, סביר מאד שהם יבקשו מכל מי שראה את החודש לבא ולספר להם, והם יחקרו ויבדקו ועל פי זה יחליטו האם הראיה הזו מייצגת את החודש החדש או לאו.
הדרשא של חכמים מ'לכם', שהקביעה היא בידי בית הדין, אינה סתם משחק מלים, כפי שחושבת בטעות וייס, היא באה להדגיש שמה שקובע הוא ההחלטה של בית הדין, ולא מציאות הירח. כלומר, אם אדם מסויים ראה את הירח ולא סיפר לבית הדין, הוא לא יכול להגיע שבועיים לאחר יום כיפור ולגלות לכולם שהם ביצעו את עבודת המקדש ביום הלא נכון. כי הסמכות היא בידיים של בית הדין. זו הרי בעצם טענתה של וייס עצמה, שהטקס של העדות הוא לא העיקר. בית הדין צריך לקבוע, והוא רק נעזר בעדות.
עדות העדים מטרתה להקל על בית הדין, לספק להם את מקסימום המידע ההיקפי כדי להגיע להחלטה שתשקף את המציאות. מה שוייס כנראה לא יודעת שלדעת הגאונים (ורבינו חננאל, רבינו בחיי), הטקס של העדות באמת אינו מצווה מן התורה, והוא רק תקנה של חכמים, שנוסדה בזמן שהיה ויכוח על לוח השנה, ולכן תקנו חכמים שהעיבור יתבסס על עדות, כדי שישקף את המציאות, ולא ייראה כקביעה שרירותית של חכמים.
כך או כך, טענתה המרכזית, שגויה, אין שום סיבה לחשוב שהמצוה ה'מקורית' (כלומר ה'הודעה' המקורית) היתה לשכתב לוח עתידי על פי חשבונות קוסמולוגיים. התיאור הפשוט בספר בראשית שהשמש והירח משמשים למועדים ולאותות, משקף את המציאות של החודש הנקבע על פי הראיה, ומכן שמו 'חודש' – שמתחדש בכל שלושים יום, וכן 'ירח' – על פי הירח.
העובדה שישנו ספק בזמנו של ראש השנה, אינה רק איזו תקלה, אלא משקפת את המציאות, שהחודש מתחיל בשני ימים. וכפי שאנו מוצאים בספר שמואל (א כ כז) את 'יום החודש השני'. שני ימי ראש חדש, שבשניהם התקיימה סעודה.
במקרה של ראש השנה, יכלו בית הדין לשאוף מלכתחלה לקדש רק את היום השני, והדבר בסמכותם, ולכן היה קל להתכונן לכך.
וייס, אינה עוסקת כלל בבירור הדברים ובנסיון להעמיק, היא רק מספרת סיפורים, כך נשמע הסיפור שלה?
"מתי המציאו את קידוש החודש?
קידוש החודש הוא רעיון שהומצא על ידי הפרושים. על שני אדנים חשובים ניצב חוק קידוש החודש. האחד – יש חשיבות קהילתית קריטית לידיעה באיזה יום בדיוק מתחיל כל חודש. השני – ההחלטה על תאריך הלידה של כל חודש נקבעת בידי בית דין שגובים עדות ממי שראו את המולד.
מי צריך את כאב הראש הזה?
אם הבנו ש"קידוש החודש" הוא לא מצווה מהתורה ושהוא יוצר תסבוכת קהילתית גדולה, אז נשאלת השאלה, למה המציאו אותו חז"ל?
"קידוש החודש" על כל פרטיו וסיבוכיו הוא רעיון גאוני מבחינת החכמים. הוא משיג שתי מטרות קהילתיות חשובות. ראשית, הוא מייצר מתח ועניין בקרב חברי הקהילה שיכולים לבוא ולהעיד על המולד, וגם צורך של כל חברות וחברי הקהילה להתעדכן במהירות בנעשה בבית הדין. הכוח השני של מצווה זו הוא בביצור מעמד החכמים. התבוננות פרטית בשמי הלילה לא תועיל עוד להכרת לוח השנה, וגם האפשרות לחשב את החודשים לא רלוונטית. כל הכוח בסוגיה מרכזית זו נוכס לבית דין, והתלות בבית הדין מתחדשת עם הלבנה.
בסופו של דבר, ההנהגה נשברה וקבעה לוח שנה מסודר – אבל עד שזה קרה, במשך מאות שנים, העניק החוק כוח למנהיגות, והייתה תלות קבועה של הקהילה בהחלטה שהתקבלה בבית הדין. כך בונים סמכות.
נתחיל מן הבורות:
וייס פשוט מתעלמת מן הנתונים, פפירוס מיב מתעד את האגרת מאנשי המושבה הישראלית ביב שבמצרים, לכהן הגדול שבתקופה הפרסית: 'שלח לי אמתי תעשו הפסח'. אנשי המושבה ביב, היו לפי המקובל פליטים מימי הבית הראשון, שהשתקעו במצרים. הם לא קיבלו את הלכת יאשיהו שאין לבנות מקדש מחוץ לירושלים. אבל הנוהג העתיק של קביעת החודש על פי בית הדין הגדול, היה מקובל גם עליהם.
נתון נוסף שוייס שוכחת, בתוך כל הסיפור שלה על בניית סמכות וכו', היא שוכחת שהיו ויכוחים מרים בין הפרושים ובין הכתות הפורשות בנוגע לתאריכים, גם הויכוח על קביעת תאריך יום טוב ראשון של פסח (מול הביתוסים), וגם ויכוחים על לוח השנה בכלל (מול הכתות שהחזיקו בשיטת ספר היובלים). ולכן אין שום צורך בכל ה'יצירת מתח וענין בקרב חברי וחברות הקהילה', היה באמת קרב גדול ומהותי על התאריך…
אבל הבעיה המרכזית היא לא נתונים ומשמעותם, עליהם אפשר להתווכח. הבעיה היא, שוייס סתם מספרת סיפור. היא אפילו לא כותבת 'מקוצר היריעה לא נאריך וכבר הוכיח החוקר…. כך וכך', גם זה לא, היא סתם כותבת, הפרושים המציאו, כי בא להם לחזק סמכות, וזהו. איך את יודעת? בדקת? חקרת? הוכחת? קראת דעות של אחרים? זה אפילו פחות מטור דעה של בן כספית 'בגלל ביבי', זה סתם סיפור בלי התחלה ובלי סוף. 'כך בונים סמכות'.
לא שלבנות סמכות זה משהו רע, כל גוף בעל סמכות חייב לבנות ולבסס את סמכותו. החוק האוסר על 'העלבת שוטר בעת מילוי תפקידו', בא, בפשטות מרובה, לבסס את הסמכות של השוטר, אם תהיה אפשרות לחרוץ לשוטר לשון ולכנות אותו בכינוי גנאי, זה יפגע בסמכות שלו, לא מבחינה חוקית, תישאר לו הזכות החוקית לאזוק פושעים, אבל מבחינה פסיכולוגית, זה יוריד את הערך שלו, ויפגע בסמכות שלו. הסיבה שמי שזורק נעל על שופט יושב שלש שנים בכלא, הוא משום שזה פוגע בסמכות של בית המשפט, וכמובן ישנו החוק של 'זילות בית המשפט', וכו', סמכות צריכים באמת לבנות ולבסס. ואין בכך שום רע.
אבל גם מחקרים צריכים לבסס, והגברת וייס, 'כך לא בונים מחקר'. זה לא רציני, זה ילדותי, זה ברמה של כתבה עיתונאית מדרג ט'.[4]
הערות:
"כאילו לא די לסופר שהוא מיקם את טקס הברית של פרשת ניצבים במקום מוזר, נדמה שהוא גם שכח שהסיפור שלו עדיין מתרחש במדבר, שכן הוא מתייחס לחוטבי עצים ושואבי מים, כאילו היו כאלה פונקציות בקרב בני ישראל הנוודים. אם להיות קטנונית, גם גרים לא אמורים להיות במדבר.
אבל על כל אלה אני מוכנה לוותר בזכות הטקס המכיל שנפרש לנגד עינינו. לפנינו טקסט מרגש בשוויון הקהילתי שהוא מציע. שהרי במעמד הר סיני השתתפו רק בני ישראל והם מצווים: "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה". לעומת זאת, טקס הברית של פרשת "ניצבים" מכיל את כל הקבוצות והקצוות של הקהילה: נשים, גברים, ילדים, גרים ועבדים".
כמה שגיאות בקטע אחד!
הסופר 'שכח שהסיפור שלו עדיין מתרחש במדבר'?. מי ששכח היא הגברת וייס, הסיפור הזה לא מתרחש במדבר, אלא בערבות מואב, אחרי מלחמה ארוכה בכל עמי עבר הירדן, ואחרי התיישבות של בני ישראל בארצות האלו. לבני ישראל היו הרבה עבדים, ויתכן שחלק מהם היו שואבי מים וחוטבי עצים, בניגוד לדבריה הקטנוניים שגרים לא היו במדבר, הרי התורה מתארת שערב רב עלה איתם, ומוזכר גם המקלל שהיה בן איש מצרי. ברור שאחרי ארבעים שנה בכל המלחמות וההיתקלויות, אפשרי שהיו גרים ועבדים רבים בנוסף. כמובן יתכן ששואבי המים וחוטבי העצים היו מקרב בני ישראל. לשאוב מים צריכים גם במדבר, אנשים בכל מקום שהם מצויים צריכים מים, ומישהו שואב אותם. לעבודת המשכן היו צריכים עצים, כל עוד המזבח פעיל הוא חייב עצים להבערת הקרבנות, יתכן שהיו קונים אותם, או שולחים חוטבי עצים למקומות מרוחקים להשיג אותם.
הפרשנות המגוחכת כאילו האמירה 'אל תגשו אל אשה' מתכוונת שנשים לא היו במעמד הר סיני, אין לה על מה שתסמוך, קריבה אל האשה מטמאת את הגבר והאשה בטומאת קרי, לפי דין התורה, ולכן יש להימנע מלהתקרב אל האשה. קול ה' נשמע בכל המחנה, וגם אם היו רוצים לא היו יכולים למנוע זאת מהאשה. כמובן שזה גם סותר את קטע הפתיחה במאמר בו אנו עוסקים, הטוען כי גם נשמתה של רוחמה וייס היתה במעמד הר סיני, אבל כשרוצים להתריס, מה זה משנה, העיקר לנגח איכשהו.
[2] לפי אותו 'עיקרון' טוענת וייס כאן, שההלכה היתה יכולה להתיר הומוסקסואליות, מכיון שניתן לטעון כך וכך. כלומר: מכיון שטכנית ניתן לטעון משהו, זה אומר שהוא נכון. האמת היא שאכן ההלכה היתה יכולה, אבל היא בחרה שלא להתיר, ולכן ההלכה אוסרת. וייס מניחה שמימוש כל יצר מיני הוא ערך עליון, וכל הערכים האחרים צריכים להתכופף בפניו. הלכך היא מציעה ש'תועבה' שבתורה, אינו משהו מתועב מצד עצמו, אלא רק משהו שהגויים עובדי עבודה זרה היו עושים, ולכן היום זה לא שייך. ומה עם שאר איסורי העריות? אין הכי נמי, התורה לא רלבנטית בזה, אבל 'אנחנו רוצים לדבוק בהם'. "ה'תועבה' היא לא 'איכסה' היא עבודת דתית מתחרה". הבעיה: חיפוש קל של המלה 'תועבה' תגלה שהתועבה היא לא רק עבודה דתית מתחרה, אלא עוד הרבה דברים אחרים. גם שימוש במילון יגלה מה הביאור הפשוט של המילה. לאן נעלמה 'רדיפת הפשט' של וייס? כאן היא דורשת מההלכה להתפלפל ולהתעקם ולעזוב את הפשט, אם ההלכה היתה רוצה היתה יכולה, שתתאמץ.
[3] כיום ברור שהלוח העברי הקדום היה ירחי-שמשי, שנה מעוברת רמוזה כידוע כבר ביחזקאל (הפער בין א א לח א, בהם שנה ושני חדשים, מתוארים כאורכים 437 יום).
[4] ולא הייתי כותב עליה כך, אם לא שכל מאמר שלה שפתחתי נראה אותו דבר, שטחי, מתריס, חסר כל ביסוס, ומלא בשגיאות.
גם במאמר הזה, היא עוסקת בדברי רש"י ש'מצא הצדקה' לכך שהתורה לא פותחת בהחדש הזה לכם, בעוד ידוע שאלו הם דברי המדרש, ולא חידוש של רש"י.
כאן, למשל, היא עוסקת ברחב הזונה, וכל מילה שגיאה.
"הזונה בביתה מתחבאים המרגלים, ידועה ומוכרת ושמה 'רחב'. האם משהו מכותבי המקרא 'חמד לצון' וחשב שזה מצחיק להצמיד לזונות שמות סימליים המגסגסים את חוויות חייהן? בספר הושע נזכה לזונה ששמה 'גומר' ובספר יהושע – זונה ושמה 'רחב'".
כנראה שוייס עסוקה בסלנג של המאה ה21 ומשליכה ממנו בטעות על עברית מקראית, בעברית מקראית אין שום קשר בין שני השמות האלו לבין 'חוייות חייהן' של הזונות.
אגב, הזונות כמובן לא אחראיות למעשיהן, רק הגברים הרשעים:
"רחב המקראית מצטיירת כאשה נבונה שיודעת לנצל הזדמנויות… היא בחרה להיות זונה כיוון שבאותם ימים (ולא רק בהם) זו הייתה דרכה של אשה לשרוד ולהשיג מעט כסף וחופש".
ובדיחת סיום:
לא תמיד צחקו חז"ל על רחב, במדרשים רבים הם 'עשו לה כבוד' (בבבלי מגילה יד, ב) מספר רב נחמן (כן, זה שקודם הסתלבט עליה) שרחב התגיירה ונישאה למרגל ותיק – ליהושע בן נון וכי "שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה".
אני אוהבת את המקומות בהם המסורת שלנו מתנאה בדמויות שוליים, ואני מודה לחכמים על העמדות הפרשניות האמיצות האלה. יחד עם זאת, אני שואלת את עצמי האם רחב הייתה נהנית מהכבוד הזה? האם היא שמחה שגיירו ובייתו אותה, והאם היא הצליחה לשמור על מרחבי החירות שלה בין יהושע לשמונת הילדים הנביאים-כהנים שנולדו לה מאותו צדיק?
וייס חושבת בטעות, שליהושע נולדו שמונה ילדים מרחב, אבל איך יכול להיות שליהושע האפרתי יוולדו ילדים כהנים? הכוונה היא לצאצאים של יהושע, בנות שהתחתנו עם כהנים ויצאו מהם נביאים וכהנים במשך הדורות.