מעולמם של מטורללים
כיצד יודעים שהטרלול חוצה גבולות?
כש'מחקר' פמיניסטי מטורלל מופיע בעבודת דוקטורט ובפרסום שיוצא מאוניברסיטת בר אילן, וההפרכה שלו מגיעה מעיתון הארץ…
וכמו שנאמר, החוט המשולש לא יינתק, גם באוניברסיטת חיפה מזכירים לנו שהטרלול הוא מעל החוק ומעל הצדק והמוסר:
ובכן, המחקר מאוניברסיטת בר אילן, הוא כדלהלן:
לפני כשבוע יצאה תמר קפלנסקי בכותרת אופיינית ל'הארץ':
כצפוי, העברית היא פוגענית ומדכאת את הנשים, ולכן צריכים.ות לשנות.ים את.ה השפ.ה כדי שתהיה.ית ידידותית.תי למשתמש.ת וכו'. (וזה אחד הגורמים לכך שהאקלימה מתחממת וכו').
המחקר נערך ע"י ד"ר אורדית טרנטו ופרופ' יובל וולף ממעבדת המחקר במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, והוא מלווה בציטוטים טפשיים 'מכוננים' מאת עורכי המחקר, כמו: האקדמיה ללשון מחדשת מילים, אבל לא מוכנה לשנות את התחביר… (התפקיד שלה הוא להתאים מילים חדשות, אין לה זכות וסמכות לשנות את השפה העברית מעיקרה!). או: 'להשתמש בשפה הנוכחית זה להעניש את הקבוצה, עוול'…
אם שאלתם את עצמכם, מה מרגיז את פרופ' וולף, הנה התשובה:
"בהחלט. במשך שנים נסעתי במכונית והתרגזתי מזה שברדיו מדברים אליי ב'אתם'. ממש חשתי אי נוחות. מה זה 'אתם'? אני לא קבוצה. למה מדברים אליי ככה? הצורה הזו בעברית מחמיצה צורך קוגניטיבי אנושי בסיסי.
החוקרת השניה, לעומת זאת, מודה שזה לא מעניין את רוב הנשים ולא מפריע להן:
"אנחנו כל כך רגילות לזה בעברית שרוב הנשים יאמרו לך שזה בכלל לא מפריע להן. הן אפילו לא חשות התנגדות. זו הדרמה הגדולה".
תודו שזו דרמה, פגיעה כ"כ גדולה, פשוט לא מפריעה לאף אחד מעבר לקומץ מטורללים.
כי זה בעצם מה שמגלה ה'מחקר', שלוקח לנשים המון זמן להבין שבכלל מתכוונים אליהן:
"ילדה דוברת עברית צריכה להשקיע המון אנרגיה בהתעלמות מהבעייתיות המובנית בשפת האם שלה", מוסיף וולף. "העובדה שאישה אומרת 'זה לא מפריע לי' רק מעידה על הנתק הזה".
למרבה המזל, רוב החוקרים השפויים עדיין מתייחסים ל'מחקרים' כאלו כיציאה של תמהונים, מה שמתסכל מאד את ה'חוקרים':
זה מחקר שעבר ביקורת עמיתים, שזכה להרבה מאוד ציטוטים, שהמתודולוגיה שלו עומדת בכל קריטריון מדעי, אבל בקרב אקדמאים שעוסקים בשפה העברית, נתקלנו בחומה בצורה".
אבל מהר מאד קפלינסקי גילתה שהיא נפלה בפח, מרוב התלהבות מהמחקר החדשני והפורץ דרך, היא פשוט האמינה לשקריהם של החוקרים, המחקר לא צוטט בשום מקום, ולא עבר ביקורת עמיתים (לא שאם היה מצוטט או עובר ביקורת, התמונה היתה שונה, אבל עדיין, לשקר כך בבוטות?).
אתמול היא פרסמה כתבת המשך:
מתברר שאין שום מחקר, וכפי שהיא כותבת "הכתבה – בדרגת פייק ניוז", הטענה המרכזית ששימוש בשפה העברית גורם לזמן עיבוד נוסף אצל נשים, לעומת השפה הרב מגדרית, פשוט לא נכונה, אין שום מובהקות שמראה זאת, המספרים מוצגים באופן רשלני ומטעה:
בפנייה אליי למחרת הפרסום, טענה ד"ר הדס שינטל, מומחית בפסיכולוגיה קוגניטיבית ומרצה במרכז האקדמי למשפט ועסקים, שכתב העת Psychology, שבו התפרסם המחקר, אינו מדעי והוא יוצא לאור בהוצאה "טורפת" (predatory), כזו שמציעה פרסום מחקרים תמורת תשלום וללא כל ביקורת עמיתים, ושבניגוד למה שאמרו החוקרים בראיון, המחקר לא צוטט ולו פעם אחת. אבל הבעיה האמיתית, כתבה, היא שגיאות חישוביות ומתודולוגיות שהמאמר רצוף בהן, וצירפה שתי טבלאות מתוך המאמר שבהן סימנה בצהוב טעויות חישוב גסות.
ההבדל בזמני התגובה בין משתתפים שונים בתוך כל קבוצה, גדול פי כמה מזה שבין קבוצת הגברים והנשים, כך שספק אם אפשר להסיק מהנתונים את מה שהחוקרים טענו לגבי זמן התגובה הנוסף שנדרש לנשים", הסבירה. "בנוסף, בכתבה החוקרים אמרו שזמני התגובה של הילדים גדולים יותר משל המבוגרים, אבל אין לזה תמיכה בנתונים האמפיריים, ולמעשה במאמר כתוב במפורש שהאינטרקציה בין גיל ומגדר לא מתקרבת למובהקות".
לכל אורך המאמר נמצאו טעויות בטבלאות הנתונים ושגיאות חישוב בסיסיות. "כשמתקנים את שגיאות החישוב ומחשבים מחדש התוצאה לא מובהקת", אמרה שינטל. כך למשל הראתה כי אחת הטבלאות (טבלה 5) מציגה את הנתונים של שני משתתפים מקבוצת הילדים, אבל בטבלה שמציגה את ממוצעי כל הילדים — אין אף ילדה שמתאימה לממוצעים של המשתתפת בטבלה 5. "טבלה אחרת מתוארת כמציגה את הנתונים עבור שבע משתתפות דוברות אנגלית, אך בפועל היא כוללת 30 שורות עם נתונים שלא מתאימים למתואר, וגם בהם יש טעויות חישוב", אמרה.
כיצד אושר הדוקטורט, אם כך? "זו שאלה שאני לא יודעת לענות עליה. בכל שנה אני מתקנת מצגות בקורסים בגלל מחקרים שהתבררו כשגויים או מזויפים. הרבה פעמים קשה לשחזר מחקרים פסיכולוגיים בגלל שהמתודולוגיה היתה רשלנית.
אם תהיתם מה היא תגובתה של החוקרת הראשית?
בתגובה לשאלותיי, חזרה ד"ר טרנטו וטענה שהמאמר פורסם "בכתב עת מדעי מכובד" ועבר ביקורת עמיתים, וכי אין בו טעות, גם כששלחתי דוגמה לטעויות חישוב בטבלאות. כשהתעקשתי, אמרה: "זה בסדר, אני אמשיך לחקור, ומי שמפקפק, יקרא את המאמרים בכתבי עת". לפנייה נוספת השיבה כי ביקורת היא עיקרון מדעי חשוב ושאפנה כל תלונה ישירות אליה. לאחר מכן חדלה להשיב להודעות.
ומה עם הפרופסור האחראי?
"לא ידעתי", השיב. לעניין הדוקטורט אמר רק כי הוא אושר כמקובל, על ידי שופט אחד מתוך האוניברסיטה ואחד מחוץ לה, וציין שהיתה לעבודה מנחה נוספת, שאת שמה אינו זוכר, אך היא "לא חלק מזה". על הטענה השקרית בעניין הציטוטים הרבים, אמר שהסתמך על דברי טרנטו. "אולי היא התכוונה לאזכורים בבמות לא אקדמיות", הוסיף הסבר דחוק. לביקורת על כתב העת לא התכחש ("ידעתי שלא מדובר בבמה הכי מכובדת"), ואמר שהוא "חושב שהם דרשו כסף".
פרופ' וולף — מי שיחד עם אוניברסיטת בר אילן נתן לטרנטו ולמחקרה את הגושפנקה המדעית, שאישר את כל טענותיה והציג בראיון בהתלהבות את ממצאיה כמובהקים — אמר שהוא "המום". "לא היה לי מושג", אמר. סיכמנו שאעביר לו את הערותיה של ד"ר שינטל, והוא יחזור אליי. "תגיד", שאלתי, "מי שם את הכסף? מי שילם על פרסום המחקר?" "אני לא זוכר בדיוק", אמר. "אני צריך לדבר עם אורדית".
כאן באה שורה של בעיות אישיות ברקורד של החוקרת שמתברר כדי מפוקפק ונראה כמו נסיונות התחזות משונים (וכן כתישה מסודרת של עבודת הדוקטורט, שלדברי מומחים לא מתאימה אפילו לאודישן לדוקטורט), ולסיום אומר וולף:
בתגובה להערות שנשלחו אליו, השיב וולף במייל כי הוא מסכים שאכן יש טעויות במחקר, אך הוסיף כי טרנטו והוא "משוכנעים שהמאמר עוסק בתופעה שיש לה מידה חשובה של רלוונטיות למציאות", וזאת, "ללא קשר למובהקות זו או אחרת". לעובדה שהביקורת, המוצדקת לדבריו, מבטלת את תוקפו המדעי של המחקר ואת הסיבה לפרסום הכתבה על אודותיו — לא התייחס. בתגובות מאוחרות יותר הודה כי המאמר לא מתוקף. במילים פשוטות: הוא חסר תוקף מדעי.
וזה החלק המדהים, המחקר לא מתוקף, כלומר הוא טוען טענה לא נכונה, אין הבדל מובהק בזמן התגובה, ובכל אופן, לדברי פרופ' וולף: מדובר בתופעה שיש לה מידה חשובה של רלוונטיות למציאות? אבל איך דבר לא קיים יכול להיות רלבנטי למציאות?
ועל כך כותבת אוריה מבורך:
"כשפונים לפילים בלשון זכר, הם מפתחים קרומים על הכנפיים ולא יכולים לעוף". זה פחות או יותר התוקף המדעי של המחקר המפורסם שטען שפניה בעברית בלשון זכר, מחלישה את תוצאות המבחנים של נשים. הבוקר מתפרסמת כתבה בהארץ שמעידה סופסוף שה"מחקר" הזה מופרך בכל כך הרבה רמות.אני מודה שמעולם לא התעמקתי ב"מחקר" הנ"ל ולא ירדתי לעומקו, אבל זה לא הפריע לי להיות בטוחה שהוא קשקוש מוחלט. (תדמיינו שאומרים לכם את המשפט על הפילים עם הקרום על הכנפיים, לא צריך לקרוא שום טבלאות סטטיסטיות כדי להיות בטוחים שמישהו כאן הוזה).העובדה שכולכם מכירים את הפייק-מחקר הזה, היא משום שהוא הפך להיות הג'וקר שמוכיח שהשפה עברית מפלה נשים. איך ייתכן שמחקר הזוי מטריל מדינה שלמה? התשובה פשוטה: בעידן ה"נעורות", לא מעניינות אותנו העובדות. קשקושים מוחלטים קונים אצלנו אחיזה בכזאת קלות שלא נראתה כאן מאז עידן באג 2000.ואכן, אם תקראו את הכתבה בהארץ, תראו שהחוקרים החתומים על המחקר, סוג של מודים בכך, שמה שמניע אותם זו אג'נדה, והתוקף המדעי הוא לא גורם רלוונטי.אני מאוד מתנגדת להפליית נשים, ולא מסוגלת לסבול שוביניזם משום צורה. לכן, אגיד עכשיו משפט שאין לי כל דרך לנמק אותו בפייסבוק, (לשם כך צריך קצת יותר מ 700 מילה) :בעייני, אחד הדברים ההרסניים ביותר עבור נשים כיום, אלו הניסיונות לטעון שהשפה העברית מדירה אותן, וגרוע מכך- הניסיונות "לתקן" אותה באמצעות הוספת פניה בלשון נקבה לכל פניה סתמית בלשון זכר. (בבחינת "סטודנטיות וסטודנטים יקרות ויקרים", או המהדרין: "סטודנטיותים יקרותים").כן, אני יודעת שאני דרמטית. יש עוד דברים הרסניים כלפי נשים, אבל אני מדרגת את הטענות הפמיניסטיות על השפה העברית, במקום גבוה מאוד במדרג הגורמים התרבותיים שפוגעים בנו.
בספר שלי "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", אני מציגה 4 "שיחים", אידיאולוגיות מערביות, שמנסות להצדיק מיניות חופשית. לאחת מהן החלטתי לקרוא בכינוי "השיח המתירני".השיח המתירני סבור שמיניות היא דבר נמוך ולא מוסרי, "אבל כיף, אז למה לא". לפי השיח המתירני, מיניות היא דבר משפיל עבור האישה. על פי השיח המתירני, כל אישה שמתלבשת באופן חשוף, נתפסת כמי ש"מסכימה" להשפלה הזאת באופן שמעיד עליה שהיא כנראה מטומטמת. לעומת זאת, מיניות הגבר לא משפילה את הגבר, אלא להיפך, מוסיפה לו ערך. לכן כל חוויה מינית נחווית, אצל שני הצדדים, כ"ניצול הדדי בהסכמה", תוך זלזול עמוק של הגבר באישה שהיא מושא הגירוי שלו.השיח המתירני אולי נשמע מופרך, אבל למען האמת הוא נפוץ כיום כמעט כמו פו*נו. שזה אומר נפוץ. מאוד נפוץ. למעשה, כמעט כל קליפ היפהופ שגרתי משתייך לשיח המתירני בשדר הויזואלי והמילולי שלו. בכל פעם שמיניות בהסכמה מוצגת באופן שנראה כמו "למה לעזאזל שמישהי…", אפשר להגיד שלום לשיח המתירני.בפרק העוסק בביקורת שלי על השיח המתירני, אני מסבירה מה היא תרבות האונס, ומראה איך בקצה שלה יש פגיעה מינית. המונח תרבות האונס מבוסס על ההנחה שהתרבות מסוגלת לייצר גברים אנסים או מטרידים. לא רק מבנה אישיות פסיכופטי הוא שמייצר מטרידים, אלא גם התרבות. אתם חיים בתרבות שבה מלא גברים מטרידים נשים? אל תלמדו על זה בחוג לקרימינולוגיה, אלא בחוג לסוציולוגיה.קארין ארד יקרה, וכל הנשים שאת מייצגת:הייתי רוצה לומר לכן שאתן טועות, ושאתן משליכות על כל הגברים את התכונות של המיעוט שבהם. אבל לצערי אתן לא טועות. אם קבוצת ההתייחסות שלכן, אם קבוצת הגברים שמתוכן אתו "דוגמות" גברים רנדומליים, לקוחה אך ורק מתוך השיח המתירני, אז כן, את צודקות. רוב הגברים שבעולמכן הם מטרידים בפוטנציה, כולם בהמות נטולות שליטה, כולם רואים בכן מושא לניצול. הטראומה העקיפה שלכן מוצדקת לגמרי.אבל אם תסכימו לנטוש את השיח המתירני, אתן תגלו שיש מרחבים תרבותיים אחרים, שבהם הגברים הם משהו אחר לגמרי. משהו שבחיים לא היינו מוותרות עליו.כי הסיפור כאן הוא לא "הגברים", אלא התרבות.
אזהרה: ברשומה זו תוצג אמת מטרידה אודות אזהרות טריגר.
אזהרות טריגר הפכו נפוצות בשנים האחרונות. נטפליקס עשויה להזהיר אתכם כי הסדרה בה אתם מתעתדים לצפות כוללת תכנים גרפיים שעשויים לעורר מצוקה. תחת הכותרת של מאמר שאתם קוראים באינטרנט עשויה להתנוסס אזהרה כי הוא מכיל אזכורים לאלימות מינית. סופרים מזהירים מפני תכנים קשים לעיכול המופיעים בספרם, ואם הם אינם עושים זאת – אחרים עושים זאת במקומם. בתיאטרון גלוב בלונדון הוזהר הקהל כי ההצגה "רומיאו ויוליה" כוללת "תכנים מטרידים הנוגעים להתאבדות ושימוש בסמים". וכמובן, סטודנטים בקמפוסים מוזהרים מפני כל דבר אשר עלול לעורר תחושה שאינה צמרירית וחמימה, גם אם הוא מהותי לחומר הנלמד. סטודנטים אמריקאים מצפים כיום לקבל אזהרות טריגר עבור קולוניאליזם וגזענות כאשר הם לומדים על ההיסטוריה של ארצם. ג'ורג' אורוול ודאי היה שמח לדעת כי הסטודנטים באוניברסיטת נורת'המפטון מוזהרים מפני תכנים מטרידים בספרו "1984", אולי האזהרה הספרותית מפני צנזורה החריפה ביותר שנכתבה מעולם. באוניברסיטת צ'סטר מוזהרים סטודנטים בקורס לספרות כי "הארי פוטר ואבן החכמים" עשוי לעורר "שיחות קשות אודות מגדר, גזע, מיניות, מעמד וזהות".מטרתן התיאורטית של האזהרות היא לתרום לרווחתם של נפגעי טראומה, בפרט אנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), בשני אופנים: ראשית, הן מעניקות להם אפשרות להמנע מגירויים שעלולים להציף את הטראומה ולעורר בהם חרדה. שנית, הן מספקות להם אפשרות להכין את עצמם נפשית למפגש עם הגירויים המטרידים וכך להתמודד איתם טוב יותר.על פניו, הכוונה טהורה ואף נאצלת. אלא שיש לה מחיר. מתנגדי אזהרות הטריגר טוענים כי יותר משהן משמשות לרווחת הסובלים מפוסט-טראומה, הן משמשות לשליטה בשיח. אנשים "מוגנים" מפני כל תוכן או רעיון שלא נעימים להם וסופם שאינם יכולים לשאת כל מחלוקת או ביקורת. רשימת הטריגרים הפוטנציאליים היא אינסופית ולא ניתן לנהל תקשורת על סמך רגשות סובייקטיביים בלתי ידועים של אנשים אלמונים. אסקלציה היא בלתי נמנעת: מה שמתחיל כניסיון וולונטרי להתחשב באחר הופך במהרה לחובה מוסרית ואז אי שימוש באזהרות טריגר נתפס כהתנהגות פסולה ואנוכית שיש להוקיע.עם הנקודה האחרונה קשה להתווכח, במיוחד בקמפוסים; סטודנטים התרגלו לאזהרות טריגר ודורשים אותן. סקר מצא כי לא פחות ממחצית מהמרצים בארה"ב משתמשים בהן בהתייחס לתכני הקורסים שהם מלמדים. אוניברסיטאות מסוימות אף החלו להנחות את סגל המרצים להשתמש בהן. באוניברסיטת מישיגן, למשל, המרצים מודרכים לתכנן את הקורסים שלהם "במחשבה על טריגרים נפוצים" ולהזהיר את הסטודנטים מפניהם. המדריך מספק רשימת טריגרים כאלה, ביניהם: "מוות או גסיסה", "הריון/לידה", "הפלה", "דם", "התאכזרות לבעלי חיים או מוות של בעל חיים" ו-"הפרעות אכילה ושנאת גוף". המרצים מונחים לומר לסטודנטים כך: "אם יש לכם חששות לגבי התקלות בחומר הקורס במשהו שעדיין לא תייגתי ואתם רוצים שאזהיר מפניו, בבקשה פנו אליי. אעשה כמיטב יכולתי כדי להזהיר מראש מפני כל הטריגרים המבוקשים". במקרה שהמרצה פספס משהו שסטודנט כלשהו תופס כטריגר, עליו "להתנצל בכנות בפני הסטודנט" ולהבטיח שינסה להשתפר בעתיד.ברור, אם כן, שיש צדק בדברי המקטרגים: אזהרות טריגר אכן הופכות לחובה מוסרית וממשטרות את השיח. אך האם התועלת שווה את המחיר? ככלות הכל, אנו שואפים להיות אנשים טובים ומתחשבים ולא לפגוע באחרים אם יש לנו שליטה על כך. האם לא כדאי שנשתדל להשתמש באזהרות טריגר על מנת לסייע לרווחתם של נפגעי טראומה?לא.מפני שאזהרות טריגר אולי מסייעות לתחושה החיובית של המשתמש בהן כלפי עצמו, אך אינן מסייעות לנפגעי טראומה כלל. עם התגברות השימוש בהן, התגבר גם המחקר אודות אזהרות טריגר והשפעתן. הממצאים מלמדים כי במקרה הטוב, הן אינן מועילות. במקרה הרע, הן עלולות להזיק לאנשים אשר להם הן נועדו לסייע.אחת ממטרותיהן של אזהרות טריגר היא, כאמור, לאפשר למוזהרים להמנע מן הטריגר, כלומר הגירוי שמעורר את תגובת החרדה. אלא שהמנעות היא מנגנון מזיק ובלתי יעיל להתמודדות עם טראומה. היא משמרת את ה-PTSD ומחמירה אותה. במטא-אנליזה שבוצעה בנושא סוכמו הממצאים כך: "נמצא קשר ברור ועקבי בין שימוש באסטרטגיות התמודדות המבוססות על המנעות (כלומר, התרחקות מגורמי לחץ מטרידים או המנעות מלחשוב עליהם) לבין מצוקה פסיכולוגית מוגברת". אם מטרתן של אזהרות הטריגר היא לאפשר המנעות, הרי שהן מחמירות את הבעיה, לא מקלות עליה.מחקר בולט אודות אזהרות טריגר גילה דרך נוספת שבה הן עלולות לפגוע בסובלים מפוסט-טראומה: האזהרות מחזקות בקרבם את התפיסה כי הטראומה היא חלק מרכזי בזהות שלהם. תפיסה זו, בתורה, מחמירה את סבלם ומחזקת את ה-PTSD.המטרה השנייה של אזהרות טריגר היא לאפשר לאנשים להתכונן נפשית לטריגר על מנת להפחית את עוצמת התגובה שהוא מעורר בהם. אלא שהמחקרים מגלים כי הן אינן מגשימות מטרה זו. בחלק מן המחקרים לא היתה לאזהרות כל השפעה: הנבדקים חוו את אותה עוצמת חרדה או מצוקה בין אם ניתנו אזהרות ובין אם לא. במחקרים אחרים נמצאה השפעה שלילית לאזהרות: מחקר אחד מצא כי אף שלא היה הבדל בתגובה הרגשית לגירוי עצמו, לפני הצגת הגירוי גרמו האזהרות לרגשות שליליים מוגברים בקרב אלו שקיבלו אותן, מתוך ציפייה לבאות. מחקר אחר מצא כי בקרב אנשים המאמינים כי מילים יכולות לגרום נזק, אלו שקיבלו אזהרות טריגר חוו יותר חרדה מאלו שלא קיבלו אותן כתוצאה מאותם גירויים.תוצאה נוספת של אזהרות טריגר היא חיזוק האמונה כי אנשים שסבלו מטראומה – ואנשים באופן כללי – הם שבירים ופגיעים. לדוגמה, באחד המקרים נמצא שהשימוש באזהרות טריגר הגביר את האמונה של המשתתפים כי אנשים עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית הם פגיעים במיוחד – תוצאה בלתי רצויה שהחוקרים תיארו כסוג של "סטיגמה רכה". מחקרים אחרים מצאו שההשפעה המובהקת היחידה של אזהרות טריגר הייתה חיזוק האמונה כי בני אדם הינם רגישים ביותר לתכנים מטרידים. במילים אחרות, האפקט העיקרי של אזהרות טריגר הוא חיזוק האמונה בנחיצותן של אזהרות טריגר.אז איך בכל זאת נוכל להיות טובים, עכשיו שנשללה מאתנו דרך הקיצור של שימוש באזהרות טריגר?נראה שאין מנוס מן הדרך המסורתית: עלינו פשוט להשתדל להיות בני אדם. להיות קשובים ורגישים ואכפתיים כלפי אחרים. אמנם זה דורש יותר מאמץ, אבל יחס כזה באמת עושה פלאים לנפשו של הזולת, לא משנה אילו סדקים יש בה.
"התומכים במה שמכונה 'קידמה חברתית' מאמינים שהם מציגים את האנושות לסוג של תודעה חדשה וטובה יותר. שאלוהים יהיה איתכם, הניפו את הדגלים, כמו שאומרים – לכו על זה. הדבר היחיד שאני רוצה לומר הוא שהתוכניות שלהם אינן חדשות כלל. זה אולי יפתיע אנשים מסוימים, אבל רוסיה כבר הייתה שם. לאחר מהפכת 1917, הבולשביקים, בהסתמך על הדוגמות של מרקס ואנגלס, אמרו גם שהם ישנו דרכים ומנהגים קיימים, ולא רק פוליטיים וכלכליים, אלא את עצם הרעיון של המוסר האנושי והיסודות של חברה בריאה. הרס של ערכים, דת ויחסים עתיקי יומין בין אנשים, עד וכולל דחייה מוחלטת של המשפחה (גם זה היה לנו), עידוד להלשין על יקיריהם – כל זה הוכרז כקידמה ודרך אגב, זכה לתמיכה רחבה ברחבי העולם אז והיה די אופנתי, כמו היום. אגב, הבולשביקים היו חסרי סובלנות לחלוטין לדעות אחרות משלהם.
”אני מאמין שזה צריך להזכיר חלק ממה שאנחנו עדים לו עכשיו. כשמסתכלים על המתרחש במספר מדינות מערביות, אנו נדהמים לראות את הפרקטיקות המקומיות – שלמרבה המזל השארנו, אני מקווה – בעבר הרחוק. המאבק לשוויון ונגד אפליה הפך לדוגמטיות אגרסיבית הגובלת באבסורד, כאשר יצירותיהם של סופרי העבר הגדולים – כמו שייקספיר – כבר לא נלמדות בבתי ספר או באוניברסיטאות, כי מאמינים שהרעיונות שלהם נחשלים. הקלאסיקות מוכרזות כנחשלות ובורות בחשיבות המגדר או הגזע. בהוליווד מפיצים תזכירים על ”סיפור סיפורים נכון“ וכמה דמויות מאיזה צבע או מין צריכות להיות בסרט. זה אפילו יותר גרוע ממחלקת האגיטפרופס של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות“.