1

קיום מצוות ציצית בימי קדם

התורה מצווה את בני  ישראל:

“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:  וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם”, (במדבר טו).

כל יהודי שומר מצוות, מתעטף, לפחות בתפילה בבגד עם ציצית, כך הוא נראה לפי מנהגינו כיום:

מבט מקרוב על גדילי הציצית:

בזמננו הציצית לבנה, אבל בתקופת המקרא, וגם בימי חז”ל, היו צובעים פתיל אחד בתכלת.

את הדברים האלו כולם יודעים.

אבל מה יש לנו לומר ‘בעין מחקרית’? ובכן, הפסוקים האלו הם מת”כ, זה אומר שלפי חוקרים מדופלמים נכתבו בתקופה הפרסית, וכמובן לפי חוקרים מדופלמים אחרים לא ברור אם קויימה, אצל חז”ל יש לנו תיעוד, ולכן מן הסתם היו כאלו שקיימו, כמובן שזה לא אומר כלום על המצוה המקראית, או שאולי המשמעות שלה היא מטאפורית, כרגיל, ובודאי לא הצורה הזו של הגדילים, שהיא כצפוי מאוחרת. בכל מקרה לאורך כל התנ”ך, שמוזכרים בו בגדים רבים ושונים, לא מוזכרת הציצית. עד כאן סיכום מקוצר של מחקר קלאסי.

האמורא רבה בר בר חנה, היה רגיל לצאת למסעות ברחבי המזרח הקדום, במסכת בבא בתרא (דף עד ואילך) הובא רצף של סיפורים שסיפר ממסעותיו בעולם, להבדיל מתיאורים אחרים שלו במקומות אחרים בש”ס, שהם ריאליסטיים בלבד, בסוגיא המדוברת מובאים תיאורים פנטסטיים, שהמפרשים פירשו אותם בצורה סימבולית. אמנם כתב שם המהרש”א, שלמרות זאת, אין הדברים יוצאים מידי פשוטם, ויש להם גם בסיס ריאליסטי.

אחד הסיפורים הוא, שבעת נסיעתו במדבר, פגש ערבי למוד מדבר שהתנדב להראות לו אתרים מקראיים, הוא לקח אותו להר סיני, למקום בליעת קורח ועדתו, וגם למקום קבורת מתי מדבר. במקומות האלו ראה רבה בר בר חנה חזונות מופלאים, אבל עצם הסיפור, כנראה התרחש גם במציאות, כפי שכותב המהרש”א.

כאשר הגיע רבב”ח לאתר הקבורה של מתי מדבר, הוא ראה אותם לבושים ציציות עם פתיל תכלת, וחכמים נזפו בו על שלא בדק את צורת הקשירה הספציפית, כדי להכריע במחלוקת החכמים מה סדר הקשירה היותר טוב.

האם יתכן שתיאור זה ריאלי?

אני רוצה להדגים, שאכן כן.

אחד התיעודים הקדומים לטלית, הוא בבית הכנסת בדורה אירופוס שבסוריה, שם התגוררה קהילה יהודית בימי האמוראים, ועל קירותיו נמצאו ציורים ססגוניים ומרתקים, אם כי לא בסגנון יהודי אותנטי, כך תמונות הנשים בסצינות המקראיות המתוארות שם – אינן צנועות בעליל. בין השאר צייר הצייר ההלניסטי את עזרא הסופר קורא בתורה עטוף בטלית:

כאן אנו רואים כי פסי התכלת שעל הטלית, שמצאו את מקומם בדגל ישראל, נחשבו לקדומים מאד, למרות שאין זו אלא צורה חיצונית של בגד, ולא מדובר בפתיל התכלת שהתורה מצווה עליו, שאמור להיות קשור על הכנף.

עדות לקדמות מצוות הציצית, היא ההלכה המחודשת שמופיעה בתושבע”פ, כי את הטלית ניתן ליצור מבגד שעטנז, הבגד יהיה של פשתן, והחוטים של צמר, זו הלכה שחכמים לא היו מחדשים, ובלי ספק נשארה מהנוהג של ימי הבית הראשון, כפי שכותב מילגרום לבמדבר שם: “במערות בר כוכבא נמצאו חוטים לבנים עשויים פשתן לצד חוטי צמר, שצבעם כעין התכלת, זוהי עדות לכך שמסורת זו של חז”ל אכן נשמרה ובוצעה הלכה למעשה, אולם לבישת שעטנז אסורה באיסור חמור על בני ישראל…. נראה שמנהג זה רווח בישראל מאז תקופת המקרא, ולחכמים לא נותר אלא למצוא לכך סימוכין בתורה”, (עולם התנ”ך).

את קדמות הציצית כסמל, יודעים אנו מזמן, מתוך ציורים קדומים, פרופ’ משה ארנד כותב:

“אנשי מדע והיסטוריונים שיערו, שבימי קדם היו הציציות סימן אצילות ושהתורה כיוונה אפוא לחייב את בני ישראל להיראות כאצילים ואנשי מעלה, העושים את כל מצוות ה'”.

וראה גם:

ד”ר פנינה פלר: מצוות ציצית לאור הידע ההיסטורי

זמנם של הציורים האלו הוא האלף השני לפני הספירה, זמן מתן תורה, ולא התקופה הפרסית.

במצרים, בתקופות מסויימות מצויירים אנשי כנען עם ציציות, כך זה למשל בספר השערים המצרי:הציירים המצריים ציירו כל אומה באופן סטריאוטיפי, עם סימנים אבסטרקטיים, הכושים למשל, מצויירים עם שפתיים עבות, לא משום שבהכרח לכולם היו שפתיים עבות, אלא משום ש’כך מציירים כושי’, היו להם גם כללים איך לצייר פרעונים, אצילים, וכו’. בציורים מצריים חוזר שוב ושוב המוטיב של שמיים מכנען עם ציציות:

שימו לב לציור הימני, בו מופיעים גם פסי האורך על הבגד עצמו, מלבד הגדילים.

אז כצפוי, לגבי יושבי כנען השמיים, יטענו ה’חוקרים’ שלא מדובר בישראלים, או שמדובר בפרוטו ישראלים, (על כך ראה מזר כאן: “המונח ‘פרוטו-ישראלים’ שבו משתמשים מספר חוקרים להגדרת אוכלוסייה זו נראה לי כהתחמקות מהזיהוי המתבקש עם הישראלים של תקופת השופטים”).

אך מעניין, כי גם הציירים האשוריים, שתיעדו את כיבוש לכיש היהודאית בידי חיל סנחריב, ציירו את היהודאים עם ציציות, כפי שכותב דוד אושיסקין: בתבליטי אשור המתארים את הגליית היהודים מלכיש מצויירים הגברים בלבד כשציציות משתלשלות מבגדם, (אושיסקין, דרך ארץ, אבן חרס ואדם). יש לשים לב שישנה התאמה להלכה שבתושבע”פ, שרק הגברים חייבים בציצית, ולא הנשים.

גברים ונשים  יהודים יוצאים לגלות מתוך העיר לכיש, המאה ה7 לפני הספירה:

ליהודים יש גם פסים על הבגד, וגם חוטים משתלשלים.

אך לא רק ביהודה, גם בישראל, הרבה קודם לכן, הציור האשורי של יהוא הכורע לפני שלמנאסר מלך ארם, בשנת 831 לפנה”ס, מצייר את המלך עם משהו שיכול להיות סמל של ציצית:

כמובן שמתוך הציור הזה אין להוכיח באמת על לבישת ציצית, והחוטים האלו ניתנים להסבר בעוד דרכים, אך אי אפשר להתעלם מכך, שתמיד כשציירו את הישראלים, הקפידו על הסימן הזה כזיהוי, בעוד האחרים לא מצויירים כך. ולכן ההסבר של ציצית כסימן זיהוי לישראלים, הוא הסבר טוב בהחלט.

כילדים, אהבנו לצחוק על ציירי העיירה, שציירו את אבותינו הקדמונים עם כיפה, כמו שלנו. עם השנים למדנו קצת,  ואנחנו מעבירים את הצחוק למקור, על הציירים של מרנפתח מלך מצרים במאה ה12 לפני הספירה, מרנפתח שכתב את הכתובת הידועה ‘ישראל אבד – אין לו זרע’, תיעד גם את מסעות המלחמה שלו בכנען, על קירות המקדש בכרנך, את תושבי כנען הוא מצייר כאנשים בעלי זקן ארוך, וגם כיפה על הראש:

התמונה והכיתוב, מתוך מאמרה של רות יעקבי, דמות היהודי באמנות העתיקה, קדמוניות כה 3-4 (99-100), תשמג, 116 – 121. הסיבה שהיא כותבת ‘ישראלים?’, היא משום שכל הדמויות במסע המלחמה הזה, מצויירות באותה צורה, למרות שנראה שהוא נלחם גם בפלשתים (?) שישבו באשקלון, אך לציורים של הפלשתים אצל המצרים יש מאפיינים בולטים, ואם היו אלו פלשתים שם, או שהציירים שכחו להתעדכן בקוד הציור של ה’פרסת’, או שהיו אלו פלשתים קדומים שנראו כישראלים.

אם היו שואלים אותי, על הישראלי המכובד הזה:

הייתי אומר שהוא יצא מתוך קומיקס של אלי וגולד.

הנשים והילד שיוצאים מלכיש לגלות, נראים גם הם כמו ציור של דוידוביץ מדרכי אבותינו, לא רק לגברים יש כיסוי ראש, ולנשים כיסוי אופייני, גם לילד יש כיפה:

ומה עם רבה בר בר חנה?

ובכן, כבר לפני למעלה משנה, פורסם על גילוי בתמנע של אריגים הצבועים בצבע תכלת המופק מחלזונות מורקס, שרבים מזהים אותו עם התכלת המקראית, (ראה ארז בן יוסף ואחרים, כאן). התאריך הוא המאה הי’ -יא’ לפני הספירה בערך, ימי שלמה המלך, שכנודע חפר נחושת בתמנע, בשיתוף עם האדומים.

השנה, זיהה עוזי אבנר, בין הממצאים של אותו אתר (אתר 34 בתמנע), גדילים, צבועים בצבע תכלת (אמנם ככל הנראה המקור צמחי, וחבל…), וכך הם נראים:

הדמיון לצורת הפיתול של הגדיל ההלכתי, זה שמשתמשים בו בימינו, מדהים. כשם שגדילי התכלת האלו המתינו שלשת אלפים שנה, עד שארז בן יוסף חשף אותם, ועוזי אבנר זיהה אותם. כך יתכן שרבה בר בר חנה אכן ראה קבורת ישראלים קדומים, עטופים בבגד עם גדילי תכלת, ואכן יכל למנות ולהשוות את צורת הפיתול, למנהגם של בית שמאי ובית הלל!

נכון, ציצית לא מוזכרת בנביאים ובכתובים, לפחות לא בכינוי שידוע לנו, אבל זה לא אומר שהיא לא היתה קיימת. המסורת היהודית שימרה את צורת הציצית באופן מעורר השתאות, החל מהפסים החיצוניים שעל הבגד, דרך החובה לגברים בלבד, וכלה בפיתולי החוט בצורה של גדיל. את זה ראו וידעו גם הציירים של אומות העולם, שחלק קטנטן מהידע שלהם הגיע אלינו.

“וראיתם אותו – וזכרתם את כל מצוות ה’ – ועשיתם אותן”.

 

(חלק מהתמונות במאמר לקוחות מויקיפדיה, ובאדיבות קרן ויקימדיה)