1

האם התורה באמת ממשיכה תרבויות קדומות? – א

לפני שנים לא רבות, בכדי להשיב על שאלה כזו, אדם היה צריך להזדקק לספרי מחקר, או לכל הפחות ספרי לימוד. כיום ישנו שפע עצום של ידע פופולארי, הידע הזה אינו רק ידע סטאטי, אלא גם מפרה את הכותבים השונים, מחברי ספרים, טורים, פודקאסטים, או סתם שיחות סלון.

אין המדובר רק בהבדלי פורמט, אלא בהשפעה גדולה על התוכן. אם בעבר, בעיקר חוקרים חיוו את דעתם, היום כל אחד יכול לחוות את דעתו, כי כל המידע נגיש, והכר הפורה לרעיונות הוא אינסופי…

כך אירע שפתיתים מעולם המחקר מתערבלים בחלל הידע, וסיכוי טוב שהתשובה הראשונה שנקבל היא: ברור, האמונה הישראלית היתה אמונה באל מקומי, אל הסער, כמו בכתובת: ‘ה’ ואשרתו’, היתה לו בת זוג, האבות בכלל עבדו ל’אל’ שזו ישות כנענית מקומית, או ‘אל עליון’, המונותואיזם התפתח מאוחר, אולי ברפורמה של יאשיהו, אולי אחר כך, הרי בתורה האל הוא מקומי, אנושי, אנתרומורפי, אמורפי, הסיפור הבסיסי בתורה הוא פחות או יותר כמו בעמים האחרים, וכו’.

‘חופש הביטוי’ הזה מחזיר אותנו למאה ה19, בה נוצרו כאלו תיאוריות, אלא שבאותו הזמן הדברים האלו נחשבו לבעלי בסיס מחקרי, בהתאם לידע של אז, ולצורת החשיבה. במאה ה20 עמלו חוקרים מפורסמים להראות שמדובר בחוסר ידע והבנה של הטקסט התנכ”י, החל מארנסט רייט, וכלה בקויפמן, כפי שהראינו במאמרים שבתגית ‘מונותואיזם‘. ובמאה ה21 חוזרות מהדלת האחורית התיאוריות של המאה ה19, ומן הדלת האחורית מזדחלות אל הדלת הקדמית… כי מה שלגיטימי בספרות הפופולארית, הופך בהמשך ללגיטימי גם בעבודות תזה, ע”ע מדעי המגדר.

ברור, שכאשר קוראים את התורה כסדרה, לא מוצאים בה שום דבר מכל הסיפורים האלו, בתורה אל, אל עליון, אל שדי, אלהי ישראל, הם אותה ישות. בדיוק כמו ש’אייבישטער’ אצל החסידים, ‘טאטע זיסער’ אצל הברסלבים, ו’א”ס ב”ה’ אצל המקובלים. כמו גם במקרא עצמו, למשל בספר תהלים יש הרבה שמות לה’, גם באותה פיסקה, ואין זה נובע מתעודות בבליות או כנעניות קדומות. גם אם נניח שהיה ישראלי שדמיין את ה’ עם בת זוג (אין שום הוכחה שהכותב ישראלי, וגם הפרשנות שמדובר בבת זוג כנראה שגויה, לפי אחיטוב הכוונה לעץ אשרה שהיה נטוע ליד המקדש, ראה כאן), זה לא אומר כלום על מהות האמונה הישראלית הקדומה. מעבר לעובדה המתוארת רבות במקרא, שהיו תקופות בישראל שהמונים עבדו ע”ז, והיו גם מלכים שתמכו בכך.

הסיפורים האלו מתעלמים מדברים בסיסיים, שעליהם בנויה התורה החל מהפסוק הראשון, ה’ הוא בורא העולם, הוא ברא את כל העולם, הוא הכח היחידי הקיים, הוא מנהל את כל העולם. הוא התגלה לאברהם, וכו’. סיפורי ‘התפתחות האלוהות’ בנויים על שכתוב של המקרא, על סיפור של משהו אחר שכיכול היה כתוב בו פעם, וכמו כל סיפור שאין לו בדל הוכחה – הוא חסר ערך.

על ההבדל היסודי והמהותי בין האמונה המובעת בתורה, ובין כל האמונות האחרות, הארכנו במאמר: ההיסטוריות של המונותואיזם בישראל, (וכן במאמרים על אחנתון), ולגבי ההבדלים בחוקים, ראה יחודו של המשפט הישראלי,  ובתגית: חמורבי.

אין מדובר כאן במציאת הבדלים, אלא בדבר לכשעצמו, זה מה שהתורה באה לעשות, להשתמש בחומר הקיים ולהראות כיצד מבינים אותו באופן נכון. בדיוק כמו הגישה שלה לחומרנות ולטבע, לא להכחיש את מציאותם, אלא להתאים אותם לערכים הנכונים.

הראשון שפירש כך את התורה, היה המלבי”ם, הכותב, למשל, בפירושו לפרשת המבול (בראשית ו):

מי היו בני האלהים?, הם אלה שאמרו שהם בני אלהים ונפלו משמים, והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן. כי נודע שבכל ספורי העמים הקדמונים יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלהים שבאו משמים אל הארץ ומלכו עליה ונשאו נשים מבנות האדם ומהם עמדו גבורים ואדירים שרים ומושלים, כמו שימצא הקורא בספורי הדורות שראשית ספורי ממלכת מצרים וחינא (=סין) ומלכות יון יתחיל מן האלהות וחצי אלהות שהתהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם וספרו עליהם נפלאות וגבורות, והם נעשו להם אלילים שהקימו להם מצבות ומזבחות ועבדו אותם בכמה עבודות מתועבות, כי ספרו על אליליהם מעשים של רצח ונאוף וכל מדות רעות, עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בנאוף, ואליל שעבדו אותו בזבחי אדם, ועבודות האלה עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכ”ש שהיו בתקפם בימי משה, וכל ספורי קורות מצרים התחיל בהאלילים בני אלהים שנפלו משמים ארץ בימי קדם, לכן הודיע לנו מרע”ה כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים שאמרו עליהם העמים בספוריהם שנפלו משמים והם היו בימים האלה וגם אחרי כן. שאז נמצאו ענקים וגבורי כח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלהים שנפלו משמים וע”כ קראן בשם נפילים ע”ש שנפלו לארץ, והעם התחילו לעבוד אותם, וזה נמשך גם אחרי כן, והם היו בני האלהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם, עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים, באשר האמינו שנולדו מבני אלים. אבל דע שכל הספורים וההגדות האלה שעליהם בנו כהני האליל כל עניני הע”ז וספורי האלילים והמיטהאלאגיא שלהם הוא הכל שקר וכזב, היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים, רק המה הגבורים אשר מעולם ואנשי השם, שכל גבור שעמד בימים ההם, או איש שעשה לו שם ע”י חכמתו ומעשיו היו מיחסים לו אלהות והיו אומרים שנפל משמים והיו מספרים עליו נפלאות והבלים הרבה, וכל הספורים האלה מקורם התחיל מדור המבול ואילך, וזה היה שורש להשחתת האדם ולהעבודות הזרות והנכריות ואמונת שוא והבל אשר לכן ראה ה’ לקצר ימי האדם שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלהים המה:

וכיוצא בזה כתב על נעמה (בראשית ד):

לא אכחד כי לדעתי בא הספור הזה כהרבה ספורי התורה אשר באו לעקר דעות כוזבות וספורי הבל אשר התפשטו בימי קדם בין העמים ואשר המציאו כהני האלילים בימי החשך, ויש עוד היום שארית מן המיטהאלאגיא שלהם, שהיו מיחסים לכל איש שהמציא איזה מלאכה כח אלהית, והיו אומרים שאליל פלוני המציא ישיבת אהל ומקנה ואליל פלוני המציא חכמת הנגון ואליל פלוני המציא תכסיסי מלחמה ואומנות הברזל וכלי מלחמה, ואליל פלוני המציא בנין הערים והנמוסים המדיניים, וספרו על כל אחד מבני אלים אלה נפלאות מתולדתו ואלהותו, והיו קוראים לבני אדם לעבודתו במועדים ובחגים שיחדו להם, ולזה הודיעה התורה לאמר אל תאמינו בשוא נתעה, דעו כי הממציא בנין הערים והנמוסים וקבוץ המדיני היה קין הרוצח הראשון, והממציאים מלאכת הרעיה והמסחר והנגון ומלאכת הברזל והמתכיות היו בני למך מבני בניו של קין, והאשה אשר דברו עליה גדולות בהמיטהאלאגיא שלהם ושמו במרום קנה, היא היתה נעמה אחות תובל קין, כולם היו בני אדם להבל דמה לא בני אלהים, והודעות אלה נצרכו מאד בימים ההמה שהתפשטו הספורים האלה בין כל העמים והתקיימו בידם עד אחר חורבן בית השני כנודע:

אחריו קם קאסוטו ופירש באופן שיטתי את התורה, כבאה להוציא מהתפיסה האלילית המיתולוגית, והוא מראה את הדבר בסגנונה ובעיצוב הספרותי של הדברים.

הגישה הזו, שמה שנראה כמו רסיסים של סיפור אלילי, הוא לא עקבות גירסא קדומה של התורה, אלא שימוש מכוון של התורה בכדי לשלול את הפרשנות והתפיסה האלילית, התקבלה אצל חוקרים רבים במשך המאה ה20, נביא כאן כמה ידיעות בסיסיות מתוך ספרו של חוקר המקרא ד”ר שמאי גלנדר, מאוניב’ חיפה (‘ספר בראשית’, הוצ’ או”פ, 2009, מבוא):

גלנדר מדגים את תפקידם של ‘שרידי המיתוס’, ברשימות הדורות מהבריאה ועד אברהם (עמ’ 78):

מה מלמדנו מעשה בני האלהים ובנות האדם, האמנם ‘שרידי מיתוס שנותרו במקרה’? כפי שסברו חוקרים במאה ה19, או לימוד מכוון של המעשה כדי ליטול את עוקצו, כפי שפירש המלבי”ם?

גלנדר כותב (עמ’ 81):

המיתוס, אם כן, לא ‘נותר במקרה’, לו היה רוצה נותן התורה להתעלם מהמיתוס, לא היה מותיר זאת ל’יד המקרה’, המיתוס היה ידוע ומפורסם בכל העולם, והתורה רוצה ללמד אותנו איך להתייחס אליו. הנסיון להתעלם מהלימוד הזה, ולחפש בתורה איזה שלב שבו המיתוס שלט בה, הוא לא סתם טעות, אלא קריאה הפוכה, כמו הבדיחה על ‘תרצח, לא? תגנוב, לא? תנאף’… התעלמות מעיקר מה שבאו להגיד. זה לא סיפור שהנושא שלו הוא תולדות עם ישראל, ובמקרה היה בו יסוד מיתי, ובמקרה חלק מהיסוד המיתי נמחק, אלא זה הוא סיפור שהנושא שלו הוא איך להתייחס למיתוס ואיך לבטל את היסוד המיתי שבו.

יש סיפור בריאה אצל עוד עמים, אבל האם המשותף עיקר או המפריד עיקר?

(עמ’ 92), וראה עוד בעמ’ 150, כיצד עצם העובדה שבמשך מאה שנים חוקרים לימדו שסיפור הבריאה בתורה מושפע מהסיפור הבבלי, אינה אומרת שיש לדבר בסיס, זו סתם קביעה שרירותית שאין לה דבר עם מחקר:

כך לגבי סיפור גן העדן (עמ’ 98):

ההבדלים בסיפור המבול, אינם מקרה, הם פרי השקפתה היחודית של התורה (עמ’ 100):

לכן, האמירה כאילו ‘סיפור המבול לקוח מהסיפור הבבלי / שומרי’, היא לא רק אי דיוק בפרטים, אלא אי הבנה של כל הרעיון, הסיפור לא ‘לקוח’, התורה באה ללמד איך להתייחס לסיפור, כיצד יש להבין את כל מה שידעו בני האדם, כפעולות של אל אחד, פעולות שיש להן הצדקה מוסרית, והן תלויות באדם ובבחירה שלו.

מלבד הרעיון הבסיסי של האל כפועל יחיד, ישנו בתורה באופן שיטתי, גם הרעיון של הרע, כדבר שנובע אך ורק מהשחתה אנושית, האל הוא מוסרי, והוא רוצה להיטיב, ככל שהאדם מאפשר לו… (עמ’ 85).

יש בתורה, אם כן, תפיסה שיטתית וקוהרנטית, התופסת את העולם כאחדות הפועלת לפי עקרונות מוסריים. הרעיונות האלו לא הושחלו לתורה מאוחר, הם לא תוספת, או עריכה, הם גוף גופו ומהות מהותו של הסיפור, בשביל זה נולדה התורה.

הרעיון של לאנוס את ההיסטוריה כדי למצוא התפתחות בכל מחיר, אינו תואם לדינמיקה המוכרת לנו מן המציאות, (ראה למשל כאן, וכאן), וגם מתעלם מהעובדה שהמונותואיזם הוא לא רק משהו ש’הוכנס’ לטקסט, אלא הבסיס של הסיפור, כפי שאומר גלנדר (עמ’ 86):

לסיכום הוא אומר (עמ’ 129):

עד כאן מתוך ספרו של גלנדר, בחלק השני נסקור ספר הרבה יותר מעמיק שעומד על המשמעות המהפכנית והעצומה של גישת התורה למיתוס.

האם התורה באמת ממשיכה תרבויות קדומות – ב