1

האם התורה באמת ממשיכה תרבויות קדומות – ב

במאמר הקודם, הראינו כיצד התורה, מגיעה  מעיקרא בגישה אחדותית, ומשתמשת במונחים ידועים מתרבות בני קדם, כדי ללמד אותנו איך להתייחס אליהם, הבריאה, גן העדן, והמבול.

במאמר זה נעמוד על ההבדל המהותי בין התורה לבין התרבויות הקדומות, בנוגע לתפיסת האדם. לפי התורה האדם נברא בצלם אלוהים, האם זה רק ביטוי? מה המשמעות של הביטוי, ואיך הוא יצר את התפיסה המיוחדת של התורה בנוגע לתפקידו ומקומו של האדם בעולם.

לצורך הענין נסקור את ספרו של אפרים שפירא, 'צלם אלוהים ועם סגולה', שפירא מוסמך לפילוסופיה ומקרא מטעם האוניב' העברית, כתב מספר ספרים בתחום הפילוסופיה של המקרא, זה הוא ספרו הראשון (הוצ' זמורה ביתן, מהדורה שניה 1997):

המניע לכתיבת הספר, כפי שנכתב בהקדמתו:

"ההתפעלות מן העוצמה האדירה של היהדות הראשונית כתנועה רוחנית המהווה מהפכה טוטאלית לגבי כל השקפות העולם בתרבויות הקדם, ושל הבהירות המדהימה שבה גובש המסר של מהפכנות תרבותית זו בפרקים א-יא בספר בראשית. הייעוד הכלול במסר זה הוא הוא אוניברסלי ומתייחס לאדם באשר הוא".

את הניגוד בין המחשבה האנושית עד לכתיבת ספר בראשית, מתאר שפירא:

"נקודת המוצא של כל המיתולוגיות היא ההווה ההיסטורי של עולם אנושי אשר בעיותיו הקיומיות לא השתנו עד עצם היום הזה. זוהי מציאות שהרוע מצוי ופועל בה באין ספור גוונים דרמטיים… במערך זה אין לאדם מעמד יחודי משום שהעולם מלא כחות חומריים העולים עליו לאין ערוך וכופים עליו סבל ואילוצים המקשים על קיומו… השקפת עולם בעלת צביון דטרמיניסטי ופטליסטי מזה, ופיתוח טקטיקה פרגמטית ולוגיסטיקה של הישרדות, אשר התבטאו בין השאר במערכת משוכללת של טקסים ופולחנות. מובן מאליו שבסדר עולם כזה אין המוסר יכול להוות גורם המוגדר במערכת נורמטיבית מוחלטת וקבועה… מוסר ומוסריות אמנם נחשבו ופותחו בתרבויות האליליות, כתנאי הכרחי לקיום שיטת יחסים בין אנושיים… אולם על האלים בעדיפותם הכוחנית לא חלה שיטה זו, ובייחוד לא כך בייחסם אל בני האדם… על רקע מציאות אנושית זו של פעילות מיתולוגית, הפציעה היהדות כאנטיתזה מוחלטת. בעוד שהאנושות האלילית חותרת להסתדר עם המציאות, הרי היהדות מבקרת אותה מתוך מגמת התמודדות לשם שינויה… האל הישראלי הוא רוח, והוא גם יחיד, כאלוהות בלעדים אין לו שום זיקה וצורך בחומר לצורותיו… המאפיין השני של האמונה הישראלית הוא במעמדו של האדם בעולם, בתחום זה ביצעה ההגות צעד כפול. מחד גיסא הפקיעה את האלוהות מכל קשר מהותי של יצורי בריאתו… ההאצלה הרוחנית הכשירה את האדם להבין שדרישות האל מתכוונות מלכתחלה  לטובתו… העובדה שגישה אוניברסליסטית כזאת הנוגעת לכל אדם באשר הוא, המזכירה ברוחב היקפה השקפות  מודרניסטיות, והנראית מתאימה ואקטואלית בכל הקשר אנושי בעתיד, נוצרה לפחות, לפני למעלה מאלפיים שנה, עובדה זו היא התרחשות מפליאה ויחידה במינה".

האדם שגדל על ספר בראשית, אינו אותו אדם שגדל על כל המיתולוגיות שהיו קיימות עד זמנו.

הדעה ששררה באופן מוחלט בעולם העתיק, היא שהעולם נשלט בידי כחות חזקים, חסרי כל מצפון, והחכמה האנושית היא להסתדר עם הכחות האלו. זו טכניקה נלמדת, האלים אינם יותר טובים, והטוב לא תורם שום דבר מעבר לחוייה האנושית של טוב.

התורה רואה אחדות וסדר בכל הכאוס והרוע, לדבריה העולם נברא ע"י אל אחד, שרוצה טובת נבראיו. לאדם יש יכולת רוחנית מעין אלוהית, לבחור בטוב, ועל ידי זה למנוע את הרוע והקללה. המוסר הוא דרישתו של האל, הוא דורש שנהיה טובים – לפי דרישותיו, וזה יביא לתיקון, כל הקושי והרוע הוא תולדה של חטא מוסרי.

זה לא איזה משפט ש'הושתל' לתורה, אלא זה לוז הסיפור שמאדם הראשון ועד אברהם, זו תפיסת העולם הישראלית בטהרתה.

כדי לנסות ולהעמיק במשמעות של סיפור בראשית שבתורה, מקדים שפירא, שכל תורות התעודות למיניהן חסרות רלבנטיות לענינינו, הן לא תורמות מאומה להבנת הסיפור שלפנינו, אפילו היו מבוססות:

(עמ' 11).

הסיפור שבתורה, אינו איטיולוגיה, איזה סיפור שבא להסביר תופעות תמוהות (ראה עליה כאן),  להיפך, הוא מגיע בגישה כרונולוגית, ומטרתו למקם את האדם, בהווה, ביחס להתחלה, על ציר זמן:

(עמ' 13).

את היחס בין הסיפור בתורה לבין סיפורים שהיו רווחים בעולם העתיק, מגדיר שפירא בשלשה הבדלים מהותיים: "מבחינה חיצונית נותרו בסיפורים המקראיים כמה וכמה קוי דמיון למקורם המיתי, במוטיבים ואף בדרכי סגנון ועיצוב אמנותי… את הניגודים בכוונה ובתכלית והשוני המהותי… ניתן למקד בדיון בנושאים הבאים: 1. מהות האלהי, 2. מהות העולם. 3. מהות האנושי", (עמ' 15).

הנושאים האלו נידונים בספר בארוכה. שפירא מאריך מאד מבחינה פילוסופית, על כל התהליכים הארוכים של המודעות האנושית לעומק ולתוכן בעולם, נביא מדבריו רק כמה נקודות, ואת השאר ילמד הקורא הנבון במקור הדברים.

1. מהות האלהי.

האל הוא אחד, ורוחני:

יש לו קיום עצמאי, והוא מתגלה ברצונו, לעומת האלים הקדומים, שקיומם מתבטא רק בכח פיזי הנמצא ברשותם:

(בנוגע לאחנתון ראה כאן).

נקודה נוספת מראה שפירא, שאין ביהדות שום מושג על האל עצמו, מה הוא עושה, מה קורות חייו כביכול. כל גילוי של אלוהות בתורה, הוא אך ורק ביחס לאדם, הוא במטרה לדאוג לאדם או לצוות אותו, מעבר לזה אין שום מידע. בתורה לא מדובר על האל, אלא על גילויו בעולם למען האדם ותו לא.

האל פועל ממניע מוסרי בלבד:

2. מהות העולם.

העולם, הקיום, שנתפס עד אז כמשהו שנמצא מעל האלים, או באותו רובד, הפך ביהדות ליצירה של האל הנמצאת תחתיו ונשלטת על ידו, כר פעילות שנברא כדי לתקשר בו עם האדם.

'

ומכאן ההבדל באופן היווצרותו של העולם, האם הוא תוצאה של תאונה ואיבוד שליטה, או תהליך מתוכנן ומסודר:

3. מהות האדם

בתורה, האדם הוא מרכז תכנית הבריאה, בשום מקום אחר בעולם העתיק לא חשבו כך.

האדם מתואר במלוא צורתו בפרקי בראשית, העולב של החטא, תירוצי הסרק שבאים אחריו, כחו הגדול להשפיע על העולם, העובדה שבשל החטא הסביבה מתקללת, והנסיון האנושי לציית לאל, שנכשל, ומביא שוב ושוב הרס, מה שמחייב – ליצור עם סגולה, עם שכן יציית, שישכין שלום בין הרע המשתולל, לבין הטוב שהאל דורש.

מכאן עובר שפירא בפרוטרוט על תולדות החטא, מאדם, דרך קין והבל, ועד דור המבול המלמד כי 'יצר לב האדם רע מנעוריו', יש לחפש פתרון מערכתי אחר מאשר לשוב ולצוות את הכל, זה לא מספיק. מעשה דור הפלגה מוכיח שהמבול לא הספיק, צריכים את אברהם אבינו.

זה הוא רצף אחיד של סיפורים שאי אפשר לקטוע אותו, שמוביל בהכרח אל המסקנה האחת. כל זה ממש הפשט הפשוט של הדברים, ולא רמזים ופילוסופיות מודרניות שאנו מנסים להכניס בכתוב.

חשוב להבין את המשמעות של המסר, כי בזמננו, רבים תוהים, כיצד ניתן לאחד בין תיאורים מדעיים של דרך חתחתים להיווצרות החיים והמינים, ובין התיאור הסכמטי שבתורה. לענין זה חשוב להבין, שמשמעותו העיקרית של התיאור הזה, היא שלילת המיתוס האלילי של חוסר סדר, של מעורבות אלים שונים, של היווצרות העולם ומרכיביו מתוך קטסטרופה, באמצעות הפעלת כח כנגד איתני הטבע. ומכאן ברור שתיאור אבולוציוני היה מחטיא את המטרה. הצורה הטבעית בה אנשי מדע משקיפים על העבר, יש בה בכדי לחזק את התפיסה האלילית, של היווצרות בלתי מתוכננת. וזה מה שהתורה באה לשלול! אין כאן דברים בלתי מכוונים, ואין כחות אחרים מבלעדי הבורא, הוא זה שתכנן את הבריאה ויצר את הכח המופלא של החיים, ואת היכולת של המינים להתאים את עצמם לכל מצב.

מעניין לציין, שלתיאור הנחש כמסית לחטא, יש משמעות רבה מול המיתוסים הקדומים, שכן הנחש תואר כמי שנלחם נגד האל, והאל הכניע אותו בכחו הגדול. בסיפור הבריאה בתורה אין מישהו שעשוי להילחם נגד האל, כי הסיפור בא להמחיש את האל כפועל יחיד וכמתכנן של הבריאה. עם זאת בישעיהו ועוד מקורות מאוחרים בא התיאור של 'לויתן נחש בריח עקלתון', המוכה ע"י הבורא, ובתהילים 'שיברת ראשי תנינים על המים', כנראה שבזמן המאוחר לא היה חשש של הימשכות אחרי המיתוס ולכן הנביאים יכלו לכתוב בצורה ברורה את המעשה. אמנם התורה מתעלמת מהנצחון על הנחש / תנין, ומבהירה שרק החטא יכול להביא רוע לעולם, הנחש הוא זה שהביא את החטא, בהיותו מייצג של היצר הרע.

סביר שהתיאורים האנושיים על מפלצות שהבורא הרג בימי קדם, הסתמכו על שלדים של דינוזאורי ענק, מכיון שברור שהאדם לא יכל לחיות לצד בעלי חיים כאלו שהם טורפי על, הובן שהבורא חיסל אותם בכחו הגדול, כדי להכין את הקרקע לביאתו של האדם. התורה מציינת שהבורא ברא את 'התנינים הגדולים', כדי להוציא מן הדעה כאילו הם יצורים בעלי כח עצמאי, אין הם אלא ברואיו של ה' ותו לא. ובהציגה את הנחש כיצר הרע, היא מפרידה בין התנין הגדול לבין הנחש הקדום. התנין הגדול היה סתם ברוא, והיכחדותו אפילו לא מוזכרת. ואילו הנחש, מסמל את הרע, והוא התקלל עד שמה שנשאר ממנו זה רק בבואה של יצור, הולך על גחון, אבל כל המביט בפניו המרושעות והאטומות, נזכר בנחשים ובתנינים הגדולים שהלכו על פני האדמה לפני שה' התקינה לבואו של האדם.

הפרקים הראשונים של ספר בראשית הם יצירת מופת אחידה, ועצם הרעיון שיצירת מופת שכזו יכולה להצטרף  מקטעי תעודות שנכתבו מתוך אמונה אלילית, ובלי רעיון אחיד (וע"י עורך רשלן…), הוא מגוחך. זו היצירה ששינתה את האנושות, ונתנה בליבם של בני האדם את רעיון האחדות, הרעיון לפיו יש כח אחד וחכמה אחת מאחורי היקום, את רעיון הטוב המוחלט שגם האל מחוייב לו ורוצה בו, ואת הכח של האדם לשנות את העולם. אלו הם הרעיונות שעומדים גם מאחורי המדע המודרני, שלא יכל להתפתח בעולם האלילי.

(דומה הדבר למי שיטען, שהספר ביקורת התבונה הטהורה, המייצג את מהפכה הפילוסופית של קאנט, נוצר ע"י עריכה רשלנית של קטעים פילוסופיים שלא היו מודעים בכלל לרעיונות חדשניים, וכן על זו הדרך).

התורה היא הקוד הגנטי שיכל לנצח את האלילות ואת החשיבה הקדומה של אנשי העת העתיקה, שהיתה מעגלית ללא מוצא, שעבוד מוחלט לחרדה  מפני זעם האלים, ואי יכולת לראות את הפוטנציאל הטמון באדם, כמי שיכול להשפיע על העולם ולשנות אותו.

ובדיוק כמו הקוד הגנטי של החיים, הטענה שהוא נוצר במקרה מחיבור אקראי של אלמנטים, מנוגדת להיגיון, המכתב מכתב אלוהים הוא, גם הקוד הרוחני והאתי שבתורה, וגם הקוד הגנטי והמתוחכם שבדנ"א של החיים כולם, שניהם שני פנים של אותה חכמה של הבורא המתגלמת בבריאה.

אמור מעתה: אין התורה ממשיכה תרבויות אליליות, כי אם יוצרת את הקוד הגנטי היחידי שיש לו את הכח לבטל את התרבויות האליליות, אלו הקדומות, וגם אלו המודרניות. לא הנחש ממית אלא החטא ממית, ואם נבחר בחיים, יבולע המוות לנצח.

האם התורה באמת ממשיכה תרבויות קדומות? ג (דוד סלע, חורים, ושאר ירקות)