1

המיתוס הברליני

תנועת ההשכלה, נתפסת בעיני רבים כמשהו ששייך להיסטוריה, בספרות המחקרית והפופולארית בת זמננו אישיה ומאורעותיה תופסים מקום נרחב, אך בספרות החרדית, הספר האחרון שעסק בה ברצינות הוא 'זכרון יעקב' של רבי יעקב ליפשיץ, מלפני יותר ממאה שנים.

לכאורה, דברים מאד פשוטים, היה ויכוח בין המשכילים לרבנים, האם ההשכלה תביא לחילון. תנחשו מי צדק… אבל בספרות המחקרית, לא תשמעו על זה כך. להיפך, תלמדו על החתם סופר, שהמציא עיקרון של 'חדש אסור מן התורה', בעוד אין לזה שום בסיס ביהדות וכו'. העובדה שה'חדש' שהתנגד לו החת"ס באמת הביא חילון, לא מהווה בעיה, שכן ההנחה היא שחילון היא פעולה הכרחית וטובה, ולכן גם אם המשכילים טעו או שיקרו הרי שהכל לטובה. יתירה מכך, אפילו אם לא היו משכילים זה היה קורה (=אפילו אם לא היו משכילים, היו משכילים).

על הדינמיקה של החילון כתוצאה מהשכלה, כבר עמדנו כאן:

מלחמת החשמונאים, אמנות, ועל אמת ושקר

 

ובמאמר אחר הבאנו קצת נתונים על ההתנצרות ההמונית שהיתה השלב הבא:

כיצד איבדנו את המסורת

 שם נגענו גם בעוד טעות ואי ראיית הנולד של ההשכלה: המלחמה בעברית, בארץ ישראל, באזכור הגאולה בתפילה, שהביאה את ההתנצרות וההתכחשות הלאומית. שום דבר לא עצר את המגמה ה'נאורה' הזו, רק הפוגרומים והאנטישמיות הכניסו לליבם של המשכילים שלא זו הדרך, וברגעים האחרונים של יהדות אירופה הם הצליחו לגייס את הגניוס של חלק גדול מהעם היהודי, לציונות.

הטעות הפטאלית השלישית, היא זו שאנו סובלים ממנה עד היום, מחקרי היהדות, גם אלו שיסודם בראשי חכמת ישראל, וגם אלו שמקורם אצל גרמנים מנותקים ואנכרוניסטים, שמה שהפך אותם ללגיטימיים הוא ההתלהבות בה אימצו אותה היהודים אל חיקם…

(ראו למשל כאן: "ב2004 כתבה דגלס בהקדמה למהדורה העברית, כי היא חוזרת בה מהנסיון להסביר את חוקי התורה… היא מציינת שלא היתה מודעת לכך… והיא אומרת: “עלי להודות לבושתי, שקודם לכן לא קראתי את ספר ויקרא ולא את ספר דברים… הַחְלָטָתִי להשתמש בספר הקדוש הזה (-התורה) כאילו היה טקסט מן השורה הייתה גרועה אפילו יותר מהחלטה חפוזה”, והיא מסבירה איך זה אירע: “התירוץ השני שאעלה להגנתי הוא הסובלנות והתמיכה יוצאי הדופן שחוקרי תנ”ך יהודיים הפגינו כלפי תמיד”…).

על מחקרי היהדות הקדשנו מאמרים רבים, אחד מהם הוא מאמרו של פדרבוש המתאר את המגמה הכללית של 'חכמת ישראל':

ד”ר פדרבוש: למהותה של תנועת ‘חכמת ישראל’

 וקויפמן המדבר על השנאה העצמית:

פרופ’ קויפמן: חורבן הנפש – שנאה עצמית מתוצרת ההשכלה

אבל הנושא שלנו היום הוא שונה, מאיפה לקחו המשכילים את תעצומות הנפש האלו? להרוס ולהחריב תרבות מפוארת של אומה שלמה? מאין היה להם את האנרגיה והכוחות להציג את עצמם ואת עמם כ'הבעיה היהודית'?

נתמקד רק בשלב אחד מעניין, השלב בו התקבצו כמה אנשים שאוהבים שירה בינונית, והחליטו לעוף על עצמם, 'מועדון האליטה של ישראל', 'עיתון לאנשים חושבים', 'עצור כאן חושבים', וכדו'…

מנדלסון, הופיע בנקודה ההיסטורית, בדיוק במקום ובזמן בו דמותו היתה עשויה לעורר גלים, יהודי תלמיד חכם, בעל נימוסים ודרך ארץ כשל אציל גרמני, ידע בשפות הקלאסיות ובספרות התרבותית, שכתב ספרות הגנה על יסודות הדת והתרבות.

הוא לא התכוין להקים תנועה, לשנות את עם ישראל, וכו', הוא היה חכם ברליני מקומי, שהצעירים המקומיים העריצו, ובהמשך גם האצולה הגרמנית. במבט אובייקטיבי לאחור, תורתו ומעשיו לא היו באמת בסיס לתנועה רוחנית, הם היו בעיקר בעלי ערך מקומי וזמני, כפי שכותב אחד העם, בסיומה של תקופה: "זה האיש החביב והתמים, אשר מימיו לא הלך בגדולות וגם לא היה מוכשר לגדולות" (אחד העם, כתבים, דור תהפוכות, 1897, עמ' רסח-ט).

חכמי ישראל באותו זמן, בשלב הראשון, לא התרגשו ממנו, לא לחיוב ולא לשלילה, העריכו במידה מסויימת את מפעלו, לא פסלו אותו בזמן פרסומו, ורבי עקיבא אייגר בחידושיו למגילה מצטט מ'ראש המעתיקים ר' משה דעסויאר', הביאור של רנה"ו צוטט כידוע כפי רבים מחכמינו גם בהמשך (רנה"ו, היה מעמיק הרבה יותר כנודע). השינוי ביחס התחיל בהמשך, כשהמשכילים עפו על עצמם, והפכו את מנדלסון בכוח, בניגוד לכל היגיון היסטורי, לקדוש עליון נשגב, ואת ההשכלה כתנועת קסם גאולית, במקביל להתפתחות החסידות בפולין…

אחד מחוקרי התקופה, שמואל פיינר, כותב: "משה  מנדלסון הוא הגיבור המיתולוגי של 'העת החדשה'… ב'תולדות היהודים' של גרץ, במחקר היסטורי מקיף ומפורט הוא ייחס למנדלסון את ה'לידה מחדש', תחיית המתים הפלאית של ההיסטוריה היהודית המנוונת, טבילה במעיין הנעורים ויקיצת ההכרה העצמית", (פיינר, מלחמת תרבות עמ' 81). התפיסה הזו לא הסתיימה בגרץ, גם ההיסטוריון הדתי זאב יעבץ, הקדיש את המאמר 'מגדל המאה' להתפתחות החכמה ממנדלסון והלאה, כאילו שהוא מסר איזו חכמה מיוחדת לתלמידיו וכשנפתחה תיבת הפנדורה שלו זרמה החכמה לכל האנושות ממנה…

כהן הדת השויצרי, יוהאן קספר לפאטר, מתאר את מנדלסון כך:

"מבטי נע מהעיקול הנהדר של המצח למטה עד לקצה העצם של העין, בעומק העין שוכנת נשמה סוקרטית! האף המוצק, קו המעבר הנהדר מהאף לשפה העליונה – הגובה של שתי השפתיים שאף אחת מהן אינה משתרבבת מאחורי השניה, הו! עד כמה הכל מותאם זה לזה… דומה שבבן אברהם הזה התמזגו אפלטון, הפילוסוף היווני המהולל ומשה המקראי".

מעבר לגיחוך שבדברים, לתאר אדם, שאובייקטיבית היה מכוער, באופן כל כך מפורט עד כדי מבוכה, ובהקשר של 'מדע' הפרנולוגיה שהתחיל להתפתח במקביל ללאומנות ולמדעי הגזע השונים. יש להבין שהתיאור הזה משקף דברים שתפסו מקום אצל 'חכמי הזמן', ממש 'צייטגייסט'. חיפוש האדם העליון, שהטבע שלו להיות תרבותי, לעומת האחרים. הגרמנים, באמת האמינו שהצרפתים- למשל –  הם עם שחלק מ'טבעו' הוא להיות קל דעת נקלה ומבולבל, ולכן הופתעו, שיהודי, שטבעו גם הוא שפל, יכול להיות בן תרבות עם מאפיינים פרנולוגיים כל כך חיוביים…

ב1755 פרסם מנדלסון את 'המכתבים על אודות התחושות', בו הוא שם בפי פילוסוף אנגלי מדומה בשם תיאוקלס, את הדיון החשוב על אודות העם שטבעו הוא זה הנאות להנחלת החכמה לעולם: "אותו כח המדמה המפתה, בכפיפה אחת עם קלות הדעת הצרפתית, שרבים מבני ארצו מוכרים אותו בתור מטפיזיקה, נמצא סותר את נטייתו ליסודיות עד כדי כך שהחליט לוותר על מכורתו, על שלוותו, ועל קרבת ידידיו, על מנת לחפש אומה המברכת חשיבה נכונה על חשיבה מתוך  חירות. נדמה לו כי גרמניה היא המציעה לו את האומה הזאת. הוא קרא את הכתבים בני האלמוות אשר בני ארצנו העשירו בהם את העולם המשכיל במשך המאה החולפת, ואומרים כי דווקא היבושת והמזג האיטי… מן העילות שעוררוהו להכיר יותר את הלאום הזה".

חסר רק שיסביר איך העיטוש של הגרמנים הרבה יותר נהדר ומעורר חדווה ומוכיח שהם הם האומה התרבותית והנעלה שתפענח את סודות היקום וכו'.

(אגב, גם רנ"ק נאחז בשולי אדרתו של המורה הגדול, וכותב על החוקר היהודי כרמולי: "ד"ר קארמאלי (-כרמולי) בבריסל, וזה האיש יש לו מטמונים יקרים מספרי וחיבורי כ"י, הגם שבדבריו וקיצורו וסיפורי ומהם אין אמון. לבלתי העמיקו בדבר, כצרפתי", אגרות רנ"ק, אגרת טז).

במאסף הברליני, 'פורסמו תמונות  והועלו מחזות אלגוריים שבהם הוצג כשוכן בעולם האמת לצד ענקי הרוח של התרבות המערבית ושל העם היהודי כמו סוקרטס, משה, והרמב"ם. באחת מתמונות ההאלהה של מנדלסון הוא נראה כמו קדוש המובל לאחר מותו לשמים ומתקבל שם על ידי אלוהים ומלאכיו' (פיינר, משה מנדלסון, עמ' 14).[1]

אחד התיאורים היותר מפורסמים של יצחק סטנוב, הוא "ערב שבת בבית הרמבמ"ן" (המגיד שנה טז, גליון כו  ואילך), בו הוא מתאר כסיפור בהמשכים, את החבורה הברלינית בביתו של מנדלסון, כאיזו אידרא רבא של קדושה וטהרה… עולו ואתכנשו חברייא קדישא לשבת מלכתא בבית הגדול והקדוש…

האמונה שברלין היא מקור קרני אור הישועה, היתה גדולה כל כך, עד שאת בואו של שלום הכהן לגליציה, תיאר יצחק ארטר במלים הנרגשות הבאות: "בואך אלינו מקצה ארץ אשכנז אל ארצות נדחינו, כבוא השמש בתום החורף מחדרי תימן אל יושבי צפונה. בקרני אור פניך תחדש כמוה פני האדמה שוממה, שוממה מני שנות אלף, להניב מחיקה פרי חמד משמח לב ונפש" (פאהן, פרקי השכלה, עמ' 107). מבחינתם האנושות היתה שוממה אלף שנה, עד שמשוררים בינוניים כמו שלום הכהן, [2] או סאטיריקן שונא עמו כמו יצחק ארטר, הם הם החידוש שהאדמה המתינה לו…

המאסף הברליני, שעיקרו היה תרגום משלי שועלים מיוונית לשפת עבר, הפך למיתוס: "כרכי 'המאסף' זכו למעמד קאנוני של 'כתבי ההשכלה' שראויים לעיון וללימוד שיטתי ולקריאת פרקים בפומבי. הגיעו הדברים לידי כך שנידונה אצלם השאה האם ראו לערוך חגיגית 'סיום' בתום קריאתו של שנתון שלם מהמאסף, כפי שנהוג בסיום מסכת תלמודית", (פיינר, מלחמת תרבות, עמ' 63).

מנדל לפין, היה חלק מהצעירים שבחבורת ברלין, ועם התפרקותה, עבר לטרנופול בגליציה, בעיני חבריו החדשים בגליציה, היה שמרן מדי, ואף חטא בתרגום ספר משלי לאידיש (שפה שצריכים להכחיד!), לשם כך נכתב ע"י טוביה פדר חיבור בשם 'קול מחצצים' (1815), ובו מקנא פדר את קנאת ההשכלה, בחיבור עומד לפין לפני בית דין של מעלה, ושם עומדים לשפוט אותו, כמובן, וייזל, אייכל, ברי"ל, ובן זאב, וכך אומר התובע השמיימי הדמיוני: "מי מילל למורינו הרמבמ"ן יינק ר' מענדעל סטאנאב ראש פתנים… איך תשא פנים יום תובל למקום משפט אלהים?… ומה תענה ביום שידובר על זדוני חיבוריך לעיני אזרחי עדן כרמ"ד כתלמידיו?".

האנשים האלו באמת האמינו, שמנדלסון הוא דמות המופת, העומד על ימינו של בורא העולם לסמכו, ולפניו יעברו במשפט כל משכילי עולם כבני מרון, מי תרם יותר בתרגמו איזו ליצנות של סופר יווני מהמאה ה2…

המשכילים בדור הראשון של ההשכלה, באופן רשמי לא הטיפו לחריגה מההשקפה היהודית המקובלת, לא דברו על תיקונים בדת, אבל אורח החיים שאימצו לעצמם, היה רחוק מאד מהצורה היהודית המסורתית העיסוק המרובה בחכמות בשפות זרות, בספרות אירופאית, במונחים מן התרבות האירופאית, שיווה להם צורה אחרת לחלוטין, 'ברליני' היה כינוי רב משמעות באותו הזמן. למרות שגם באיטליה, באותם ימים ממש, היתה תרבות דתית שונה, ההשכלה הברלינית הכתה גלים בארצות אירופה השכנות, והיא נחשבה כסיכון.

אחד המשפטים המפורסמים של מנדלסון הוא: "לא אכחד כי הבחנתי בדתי הוספות וסילופים בידי אדם, המכהים לצערי את זהרה. מי איש אוהב אמת ויוכל להשתבח כי מצא את דתו כולה נקיה מחוקות בני אדם מזיקות? כולנו שוחרי האמת מכירים את הבל פיהן המרעיל של הצביעות והאמונה התפלה" (נכתב ב1770). כפי שקל לראות, כאן הפרוטסטנטיות זועקת מתוך גרונו, ולא לחינם המטיף הפרוטסטנטי דניאל ייניש, ראה במנדלסון 'מרטין לותר היהודי'.

עד לפריחת ההשכלה, חכמי ישראל בארצות אירופה, לא היו רגילים לאסור מלחמות חרמה על רבנים או מלומדים בארצות אחרות, בגלל איזו אמירה שגויה, או לא אחראית, וידוע כמה התאמץ ר"י ששפורטש כדי להחרים את השבתאות, ואחריו היעב"ץ השקיע מאמצים מרובים כדי לגרום לרבנים להוקיע אנשים שנשקף מהם סיכון לחברה הדתית לפי דעתו. הרב הירש נאבק עד זוב דם כדי למצוא רבנים שיסכימו איתו ל'הפרדת הקהילות', להיפרד מהרפורמים או ממחללי השבת שבקהילה… (הוא לא הצליח במאבקו).

למזלו של החתם סופר, הוא נתקל כנער צעיר בתוצאות ה'ברליניות', כאשר בפסח תקמ"ה נדד עם רבו רבי נתן אדלר, והם התאכסנו אצל נגיד מפורסם בשם ארנשטיין, החת"ס עבר בטעות אצל חדרה של כלת הנגיד, הנשואה, וראה שספר מעצב את שערה ('יושבת בגילוי ראש והמפרכס את השער שקורין פריזער עומד אצלה ומפרכס שערה'), והוא התמלא תמהון על המנהג הזה, וקרא איך ייתכן כדבר הזה? הוא לא ידע עד כמה הכתה החוצפה שורש, ועד כמה מנותקים הצעירים הברליניים מהלך הרוח של המבוגרים, שהרי הנגיד ארנשטיין היה יהודי מכובד ומוכר בקהילתו. בתגובה דרשה האשה מחמיה לגרש את האורחים האלו, ולא – תחזור היא לבית אביה בברלין בעיצומו של החג… האירוע הזה גרם לו להתחקות אחרי שורש ההתפרקות הזו, (כך מספר תלמידו של החת"ס, ליקוטי חבר בן חיים תחילת ח"ב). למרות המלחמה החזיתית שנלחם החת"ס, בעיקר ברפורמים, תלמידיהם של משכילי ברלין, הוא לא ביטל את מנדלסון כרשע, וכידוע כינהו 'החכם'.

אחת התגובות הראשונות להשכלה הברלינית, יצא מעטו של תלמידו של רבי נחמן מברסלב, רבי נתן שטרנהרץ (מוהרנ"ת, בעל 'ליקוטי הלכות'). רבי נתן פירסם בעילום שם שני ספרים נגד ההשכלה, 'מכניע זדים' ו'קנאת ה' צבאות'. בשני הספרים האלו נקט בשיטת המשכילים עצמם: פרסום בעילום שם, בו המדפיס 'מעתיק מגוף הכתב אשר הגיע מארץ המערב ע"י שד"ר מא"י'.

בעל 'מכניע זדים' ו'קנאת ה' צבאות', היה בקי היטב בספרות ההשכלה, ובספרים מצוטטים שמות המשכילים ותורף טיעוניהם. כבר ברדיצ'בסקי (בהאסיף ורשא תרמ"ח), מזהה את רבי נתן כמחבר הספרים האלו, אך וודאות הזיהוי הוכחה ע"י פייקאז' שהראה כי לחלק גדול מהתוכן יש הקבלות ב'ליקוטי הלכות' של רבי נתן (פייקאז', חסידות ברסלב עמ' 63).

רבי נתן משקף את הגישה של רבי נחמן (שלמען האמת היא עצמה הגיעה אלינו בד"כ בתיווכו הספרותי של רבי נתן), הוא עצמו קרא את ספרות ההשכלה, מצד אחד הוא מתייחס אליה בעקיפין, מצד שני הוא טוען שאין כאן שאלה ותשובה, וכל המשכילים הם 'כלבים מטונפים' שאין להתקרב ל'דברי הזוהמא' שלהם, וכדי לא להשתכנע צריכים להתפלל לה' שיציל אותו מהזוהמא. הוא לא שם את עצמו במקום של משיב תשובה לשאלות, אלא של מי שמזהה את הגורמים הפסיכולוגיים שמאחורי הטיעונים המשכיליים. למעשה, מנקודת מבט היסטורית, הוא צדק במדה מסויימת. חלק גדול מהלך הרוח המשכילי, היה פסיכולוגי.

רבי נתן כותב על שמשון בלוך ('ימח שמו ונמחה זכרו') ועל ריב"ל, "שבוחרים לעצמם הפסוקים ומארז"ל שיכולים לפרש אותם על פי דעתם הרעה ומאמר חז"ל שהוא מתנגד בפירוש לדעתם הרעה מדחין אותו כלאחר יד" (מכניע זדים עמ' כ'). הם משבחים את לימוד החכמות למיניהם על פי בחירה סלקטיבית של מאמרים, ותוצאותיהם עזיבת התורה, "בודאי הוא איסור חמור יותר מכל האיסורים שבתורה ללמוד  חכמותיהם הרעות, כי כל באיה לא ישובון" (שם עמ' כא).

המשכיל יוסף פרל, פרסם בטרנופול (בדפוס של 'בית הספר' שהיה אחראי עליו) לוח שנה, ובסופו קונטרס 'לוח הלב', ובו הוא מטיף ללימוד זיאולוגיה וכו' ככלי להכרת הבורא (תקע"ה), ועל זאת כותב רבי נתן: "לעת עתה מבטלין אותן מעיקר הלימוד מגמרא ופוסקים, ואח"כ  מבטלין אותם לגמרי ולומדים אותן הבל מעשה תעתועים שהם חכמות ולשונות שידע היכן כוש עומד במפת העולם… כאילו דין הקדוש של המחליף פרה בחמור אין צריך הנער לידע, ושטות הזה כמה זנבות יש להתולעים המשונים הנמצאים בארצות הרחוקים זה צריך הנער לידע כי הם מדפיסים זאת בלוחות שלהם שחיברו בבית חינוך שלהם'" (ליקוטי הלכות, הלכות גביית חוב מהיתומים הלכה ג כז).

בספר קנאת ה' צבאות עמ' סב', מתייחס רבי נתן למיתוס המשכילי "ממשה עד משה לא קם איש חכם ונבון כמשה" (המאסף ב תקמ"ה עמ' פא), וכותב: "ורוצים להשוות הטמא והטהור הכשר והפסול וכו' להשוות גם את הכלב המוטל באשפה להר"מ ז"ל וכותבים עתה גם על מ"ד שממימוני עד ימי משה דעס' לא קם כמותו".

לדבריו, ב'מכניע זדים' עמ' ז': "מי הם המשכילים, אם לא נואפים ככלבים בפרהסיא, ויושבים בבתי תיאטראות עם נשים נכריות וחצי ערומות ועוסקים בדברי עגבים תמיד",  כמו גם בליקוטי הלכות או"ח הלכות ברכת השחר הלכה ה: "והכל רואים שהם פורקי עול והולכים עם הזונות ונשים נכרי לטייל… ובבתי תרטיאות וקרקסיאות שלהם ומחללים שבת ויו"ט".

במקביל לציבור הדתי, שהבין שההשכלה היא לא רק חיבה לחכמות, אלא היאחזות בתרבות האירופית כבעוגן מוסרי ותרבותי, עד כדי שימת המסורת היהודית בקרן זוית, מה שהוביל לעזיבה המונית אצל רובם. המשיכו המשכילים בדור השני להיאחז בקרנות המונח 'השכלה', ולנסות להסביר לעצמם מדוע תיקון העולם זורח מתוך חריצי ההשכלה שלהם:

המגיד המשכילי צבי הירש דינוב, פרסם ב'השחר' אחת מדרשותיו ('אין רע בלי טוב', השחר ה, תרל"ד, עמ' 346-7), ובה הוא מתאר את העגלה הרתומה לסוס המטפסת על מרומי ההר, שנים ארוכות חנתה עגלת העם היהודי למרגלות ההר, 'בתחום ההבל וההזיות', עד שלאחרונה התאפשר גם ליהודים 'לעלות ההרה הר הדעת והשכל', המובילים בעגלה הם כמובן המשכילים המושכים אחריהם בקושי רב את המו ןהפתאים. ואם המשכילים לא יתחזקו לעזור זה לזה 'במנוסה ובחפזון ירדו האחרונים אחורנית וישקעו ביוון ההבלים והפאנאטיזמוס עמוק יותר ויותר".

"אישים, דגמים, מושגים, סיסמאות, ומוסדות, מן התקופה המכוננת של התנועה בפרוסיה היו מקור התייחסות  מתמיד למשכילים במאה ה19. תולדות התנועה סופרו בנרטיב המשכילי כהעברת הלפיד המפיץ את אור ההשכלה מדור לדור וממרכז אחד למשנהו", (פיינר, מלחמת תרבות, עמ' 23). "המשכילים תיארו את עצמם כמרטירים נרדפים. גורלו של משכיל בעיצומה של מלחמת תרבות נתפס כחלק מן החויה המשכילית המגדירה אותו, שאת ייסוריה ומכאוביה הוא מקבל באומץ" (פיינר, מלחמת תרבות, עמ' 20).

הביטוי 'השכלה' התחיל כתרגום של 'נאורות' הגרמני, אבל המשכילים לא הסתפקו בזה, והוסיפו לו נופך דתי, מרדכי אהרון גינצבורג (חכמי חרשים, דביר א, וילנא תרכ"ב, עמ' 22) מבאר: "ההשכלה היא המעיין אשר בו יחדש הגיבור הזקן את כח ימי נעוריו, היופי את עדנה אחרי בלותה, והחכמה את אורה אשר כהה, מקום מקלט להאמת הנרדף, ניחומים לאבלים, היא תסדר את חוקי החיים אשר התבוללו… תאחז את המשוט בידה להוליך את אנית החיים בטח אל החוף….", ועוד אריכות עצומה של מליצות, ועל כך כותב פיינר: "בפרשנות הזו הפכה ההשכלה לנוסחה גואלת, גינצבורג יייחס לה את  תכונת המים הקדושים, מי החטאת המטהרים, מעיין נעורים שהטובל במימיו נולד מחדש כשהוא מושלם וללא פגם", (מלחמת תרבות עמ' 21), וש"י פין (ההשכלה וההלכה, הכרמל ז תרכח ) עדיין יושב על המדוכה, מה היא השכלה: 'ורבים שואלים איה מקום ההשכלה, מי ירה אבן פנתה ומי הציב גבולותיה, מה חוקיה ודיניה, ומה זה יחייבנו לשמוע בקולה וללכת בדרכיה", ואילו מל"ל טוען שקשה להתמסר לפעולת הפצת ההשכלה 'כל עוד מלת השכלה לא נפתרה עדיין די צרכה'… (אגרות לילנבלום עמ' 133, מ1872), כך ישבו ודנו אותם הזויים, איך להגדיר את מילת הקודש הפלאית 'השכלה', ואיך להגדיר את החובה 'לשמוע בקולה וללכת בדרכיה'…

 

 

 

הערות:

[1] פיינר נמשך גם הוא קצת אחרי ההתלהבות, וכותב: "אין ספק שמנדלסון הרשים בלמדנותו את הרב אייבשיץ… התפעלותו הייתה כה רבה עד כי דימה אותו למשה רבנו: ״כי ידי משה כבדים ויקרים וכביר מצאה ידו בכל חכמה למודית וטבעית, מחקרית, הגיונית, פילוסופיא ומליצות״ (עמ' 22). הרגיל במליצות הרבניות יודע כי המליצה 'ידי משה כבדים', לא נחשבת לדימוי למשה רבינו ולא לשום דבר מיוחד.

[2] יותם כהן כותב על קטע בספרו של שלום כהן: "מאלפת העובדה,  שהסיפור אשר מקורו בספרו של פַאּוסַנִיָס  היווני, בא לשרת את פרשנות המקרא. אמנם מקור הסיפור לא מוזכר, אולם המחבר לא מנסה להסתיר את חוסר הקשר הטבעי בין הדמויות היווניות לטקסט היהודי. כפייה רעיונית זו, של הסיפור הקלאסי על הפסוק המקראי, מלמדת על השימוש שעשו המשכילים בהיסטוריה, כאשר ביקשו להוציא ממנה לקח דידקטי… "ציטוטים" מהסופרים הקלאסיים סייעו למשכילים בכתיבת ההיסטוריה, ואפשרו להם להציג תמונה שלמה יותר של העבר. בעזרתם, התמונה שקיבל הקורא היהודי היתה קרובה יותר לזה של הנוצרי בן זמנו (דיסרטציה: יחסם של המשכילים היהודים לתרבות יוון ורומא, 2011 אוניב' בן גוריון עמ' 60).

על המאסף בכלל כותב יותם כהן עמ' 67: " אחד הנימוקים שהציג גם 'המאסף' ללימוד ההיסטוריה הוא: "למען דעת להשיב לאפיקורוס" ואילו בר"ה בר"ן, אשר לא מסתיר את קריאתו בספרי "היונים והרומים", חושף בפני הקורא כי הוא אינו יודע מה להשיב "לאיש מכחיש בדברים האלה", כלומר לאפיקורוס. בכך, אולי, הוא מבקש לומר לקוראיו כי לא זו הסיבה שבעבורה יש לקרוא בספרי ההיסטוריה של יוון ורומא." (בר"ה בר"ן כותב כך: " ואולי זה הוא אחשורוש, ואל תשתומם על כי לא כתבו סופרי הגוים (והמה רבים) בדברי הימים לקאמביזעס דבר מן מעשה החן, כי המה לא זכרו [=הזכירו] דבר מזה כאשר לא כתבו גם מעשה דניאל וחנניה מישאל ועזריה… אכן כאשר לא זכרו היונים והרומיים דבר מכל אלה לא ידעתי מה אשיב לאיש מכחיש בדברים האלה ואומר בקשיות ערפו כי בדאו אנשים מלבם את כל אלה).