מהפכות – בדם אמיתי או מטאפורי

מהפכה מושגת על ידי שפיכת דם, כך לימדנו לאחרונה אגרויסע עיתונאי. ואכן, חג הפורים, שסימנו מהפכה – ונהפוך הוא, כלל שפיכת הרבה דם: בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש, ובשאר מדינות המלך חמשה ושבעים אלף!

אמנם, חובה לציין, כי הטבח הזה בוצע לצורך הגנה עצמית, מדובר באותה קבוצה שתכננה עד לאותו יום להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. הקבוצה הזו לא היתה בשושן הבירה, ובכלל לא בפרס, היו לה נציגים מועטים שם. עיקרה היתה 'בשאר מדינות המלך'.

בספר עזרא מגולם כל הסיפור הזה במלים: 'ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים'. להבדל שבין עזרא ובין מגילת אסתר, יש שני הסברים קוטביים:

האחד: העמלקים היו חלק מ'צרי יהודה' בארץ ישראל ושכנותיה, מטרתם העיקרית היתה באמת למחוק את התישבות היהודים בארץ. המגילה מצניעה זאת, כדי שלא לעורר את נושא ארץ ישראל שהיתה אז בתהליך התיישבות. להרחבה כאן.

השני: מדינות המלך הן המדינות שהוגלו אליהן עשרת השבטים, שכן גולי יהודה היו רק בבבל. בני ישראל מעשרת השבטים לא רצו לחזור ליהודה, והם היו במוקד גזרת המן, וגם במוקד הנקמה הגדולה. אולי 'מדינות המלך' זה איזור אפגניסטן? יהודי שושן היו במוקד הגזרה וביטולה, וגם יהודי ארץ ישראל, וכך הגיע החג גם ליהודי ממלכת יהודה, אבל עיקרו של החג הוא משל עשרת השבטים (רמב"ן בספר הגאולה).

לפי ההסבר השני, מעניין לחשוב על ההבדל בין פורים בירושלים והערים המוקפות, ובין פורים בערי השדה, כעל הבדל בין ממלכת ישראל וממלכת יהודה. מימי ירבעם היה הפרש של חודש בין שתי הממלכות, החגים נחוגו בזמנים אחרים. וכך גם בחג הפורים, יהודי שושן, שאחר כך עלו לירושלים, חגגו ביום שלהם. ובני ישראל מעשרת השבטים, חגגו ביום שלהם, אולי גם חלקים מהם עלו בהמשך לישראל וחגגו ביום אחר.

החלוקה ה'מקראית' הזו נוהגת עד ימינו, בשונה מכל תרי"ג המצוות, בהן אין הבדל אם אתה גר בניו יורק, אוסטרליה, או בני ברק. הרי בפורים יש פורים של ערי השדה, המתחיל בסוף תענית אסתר, ויש את פורים של הירושלמים, שלא יודע מה זה תענית אסתר, שלפעמים הוא 'פורים משולש'. זו המצווה היחידה בה יש משמעות מעיקר הדין למקום מגוריו של האדם, והוא חוגג אותה באופן קצת שונה.

אין לנו בכלל חגים שנתקנו בימי הבית הראשון, ממשה רבינו ועד כנסת הגדולה, לא נתקן שום חג. החג הראשון והאחרון שמוזכר בנ"ך הוא חג הפורים, חג של כל שנים עשר שבטי ישראל, ממאה עשרים ושבע מדינות.

את יום חנוכת בית המקדש השני (ג' אדר) לא קבעו לחג, ובודאי לא את יום הצהרת כורש ועליית עזרא. אפילו על כיבוש הארץ בראשונה אין לנו חג, חג העצמאות של עם ישראל הוא חג הפסח, לא החג בו גמרו לכבוש ולחלק את ארץ ישראל. וגם חג הפורים, הוא חג של גלות.

תפקידם של ישראל בגלות, הוא חשוב לא פחות מתפקידם בהיותם על אדמתם. ואמרו חז"ל "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה – אלא להכניס כמה כורין" (פסחים פז:). בהיות ישראל על אדמתם, רק האומות הסובבות אותן יכלו להיחשף למהלך הרוחני של עם ישראל, וגם אלו לא היו במדרגה להבין אותו בכלל. רק בזמן הגלות נחשף העולם הגדול לתוכן הרוחני שמביא עימו עם ישראל, והצטרף ברמות כאלו ואחרות לתכנית האלהית. ולפי הקבלה, תפקידו של עם ישראל לא רק להוסיף גרים, אלא למצוא את ניצוץ הקדושה בכל דבר, כל מה שטוב ויפה בעולם, יש בו גרעין של קדושה, ועלינו לברר אותו לקדש ולטהר אותו, ולהשתמש בו לכבוד ה' למלא כל הארץ דעה.

בשם התפקיד הזה, נצטוינו גם לשפוך דם. בכיבוש הארץ, במחיית עמלק, וגם כאן, בימי נס הפורים, נקמו היהודים מאוייביהם. מתוך הבנה, שגם אם המלך המשוגע ביטל כרגע את הגזירה, עדיין השנאה של 'אויביהם' לא נעלמה, והיא יכולה לשוב ולהתהפך על היהודים. הברירה היחידה היתה להשמיד אותם. וכנראה שלולי השמדה זו לא היתה תקומה לישראל בימי הבית השני.

איך עלינו להתייחס לרצח כמות כה גדולה של אנשים?

כיבוש הארץ, וכן מחיית עמלק, נעשו בציווי אלהי, מוטל עלינו כמובן להבין ולפרש את הציווי האלהי (ראו כאן על עמלק וכאן על כיבוש הארץ), אבל הציווי הזה הוא תנאי להצדקת הרצח. הוא לא נעשה מ'סברא' שלנו, אלא בציווי אלוהי מפורש. וגם זה היה כל כך קשה לבני ישראל לביצוע, שהתרשלו קשות גם בהשמדת הכנעני וגם בהשמדת עמלק (אם כי השמדת הכנעני היא רק במקרה שהוא מתנגד לפנות, אסור לו לשבת בתוכינו, אבל הוא יכול להתגייר, או לעזוב לאפריקי. הכנעני היה כובש זר בארץ), היהודים נודעו כאנשי חסד שחומלים על אוייביהם (מ"א כ' לא'),משום שהמהלך הכללי של מצוות התורה, יותר חזק מהאירועים של קיום ציווי השמדת הכנעני והשמדת עמלק, 'ונתן לך רחמים וריחמך' בא על ידי עצם המצוות, המשליטות את הצו המוסרי על האדם, על המלך, ועל הממלכה.

הריגת 'אויבי היהודים', נעשתה כאמור, מתוך הגנה עצמית, וללא קשר לציווי של מחיית עמלק, לא מוזכר שכל האויבים היו עמלקים. אבל עדיין יש כאן המשך של הקו הבולט בציוויים שבמקרא: כשיש איום על הכל, חובתינו להילחם בכל הכח, הכלל של 'אפס עצור ועזוב' תופס גם עלינו, כאשר כל הקיום של המשכיות עם ישראל בסכנה, אסור להיות 'מלך חסד'. השמדת הכנעני כדי שנוכל לחיות בארץ, והשמדת עמלק שהיה אוייב נצחי, היו תנאי לקיום עם ישראל. וכך גם השמדת האוייבים באחד השלבים הקשים בגלות, בחלוף עשרות שנים מהחורבן, העם היה רחוק מההווי של בית המקדש והנביאים, במקרה כזה לא היתה אפשרות שהעם יתקיים מבלי להשמיד את האיום.

הסיטואציה הזו אליה נקלעו היהודים בימי המן, היתה סוג של ציווי אלוהי, הגזרה הגיעה ממש בפתאומיות, אף אחד לא חלם שישנה סיבה לרדוף את היהודים, שהיו חלק מהקהל האותנטי שגדש את המסיבות בשושן. הפור נפל כך שהיהודים נאלצו 'להיקהל ולעמוד על נפשם'. האם עלינו להצטער על כך, שחברה שבתוכה יכולה להיגזר גזרה להשמיד להרוג ולאבד עם שלם, שלא נקף אצבע כנגדם, מושמדת?

כאמור, לא היינו בוחרים מעצמנו להשמיד חברה כזו, כי זה תפקידו של האל, אבל כאשר נאלצנו לעשות זאת, אל לנו להצטער על כך.

להיפך, יד הגורל הביאה כמה וכמה פעמים קבוצות בלתי מוסריות לידי השמדה, ואם זו הדרך היחידה לתקן את העולם, גם על זאת אל לנו להצטער.

האינדיאנים מוצגים כאנשים חביבים שוחרי טבע, ופרשת היכחדות רובם מוצגת על ידי היסטוריונים חדשים כפשע של 'האדם הלבן', אך בדיעבד, כשאנו מסתכלים על ההיסטוריה, לא בטוח שיש להצטער על היכחדות התרבות האינדיאנית והדרום אמריקאית, היא היתה נחותה מבחינה מוסרית, הרבה מתחת 'האדם הלבן', גם זה של המאה ה16, אותו כובש ספרדי שהפעיל את האינקויזיציה. תרבויות אלו שלא נגה אליהם אור תורת ישראל, היו חפות מצו מוסרי מוחלט, אכזריותם ורשעותם לא היתה עטופה במחלצות. אם האינקויזיטורים שרפו למוות אנשים כדי לזכות ברכושם, הם ידעו שזה בניגוד לערכים שלהם עצמם, הם נכנעו ליצר, הם נסחפו עם הזרם, הם היו מושחתים. אבל הם לא חיו בעולם בו לגרום יסורי שאול לאדם אחר, רק משום שהוא משבט אחר, שחי על הגבעה ממול ולא על הגבעה הזו, נחשב כדבר אנמי חסר משמעות. תרצה תקצץ את איבריו אחד אחד במשך שבוע, תרצה תיתן לו לאכול.

כך מתאר את הדבר סופר פופולארי:

בחיבורו המפורסם "כיבושה של ספרד החדשה" מתאר הקונקיסטאדור הספרדי ברנאל דיאז דל קסטילו את הצעידה למקסיקו ב-1519 יחד עם הקפטן שלו הרנאן קורטס. הכוחות הספרדיים יצאו ממפרץ מקסיקו ואחת הערים הראשונות אותן הם ביקרו הייתה קמפואלה שישבה ליד החוף, ובמקום זה אמר קורטס לצ'יפים האצטקיים המקומיים כי "הם יצטרכו לנטוש את האלילים שלהם שהם האמינו בהם בטעות ועבדו להם ולא להקריב להם כל נשמה נוספת." דיאז מוסיף:

"מדי יום הם הקריבו לנגד עינינו שלושה, ארבעה או חמישה אינדיאנים, והלבבות שלהם הוקרבו לאותם האלילים, ודמם הודבק על הקירות. כפות הידיים והרגליים של קורבנותיהם נחתכו ונאכלו, בדיוק כפי שאנו אוכלים בשר בקר מהקצב בארצנו. אני אפילו מאמין שהם מכרו את [האיברים] בטיאנגאז [שוק] או בשווקים."

לגבי שהותם ב-טנוצ'טיטלאן, עיר הבירה והמרכזית של האצטקים (מקסיקו סיטי המודרנית), תיאר דיאז את אשר מכינים משרתיו של המלך מונטזומה השני עבור האדון שלהם:

"מעל לשלושים מנות מבושלות בסגנון הילידי שלהן… שמעתי שהם נהגו לבשל לו בשר של נערים צעירים. אבל מכיוון שהיה לו מגוון כל כך רחב של מנות, עשויות מכל כך הרבה מרכיבים שונים, לא יכולנו לדעת אם מנה מסוימת היא מבשר אדם או משהו אחר … עם זאת, אני יודע בוודאות שלאחר שהקפטן שלנו דיבר נגד הקרבת בני אדם ואכילת בשרם, ציווה מונטזומה שלא להגיש לו זאת עוד."

מספר עמודים לאחר מכן מתאר דיאז את "האופן של ההקרבות שלהם. הם פותחים את חזהו של האינדיאני האומלל בסכיני צור ותולשים בחופזה את הלב הדופק אשר עם הדם, הם מגישים לאלילים שבשמם הם הקריבו את הקורבן. אחר כך הם כורתים את הידיים, הירכיים והראש, אוכלים את הידיים והירכיים בנשפים הטקסיים שלהם. את הראש הם תולים על קורה וגופו של המוקרב אינו נאכל אלא ניתן לחיות הטרף."

דיאז תיאר גם את השוק הגדול של טנוצ'טיטלאן ואת ה"סוחרי זהב, כסף ואבנים טובות, נוצות, גלימות וסחורות רקומות, ועבדים זכר ונקבע נמכרים גם הם שם. הם מביאים כמה עבדים שיימכרו בשוק הזה כמו שהפורטוגלים מביאים כושים מגינאה. חלקם מובאים לשם מחוברים למוטות ארוכים באמצעות צווארונים על צווארם כדי למנוע מהם לברוח, אך אחרים נותרים משוחררים."

לאחר טקס הקרבת הקורבנות לאלים שלהם, אוכלים האצטקים הבכירים את בשר הקורבנות. כפי שכתב עד ראיה ספרדי:

"ציור זה מדגים את הדבר המתועב שעשו האינדיאנים ביום שהקריבו קורבן לאליליהם. לאחר [הקורבן] הם הניחו צנצנות בישול עפר גדולות רבות של אותו בשר אנושי לפני האליל שלהם לו הם קראו מיקטלנטקוטלי, שפירושו אדון מקום המתים, כפי שמוזכר בחלקים אחרים [בספר זה]. והם נתנו והפיצו אותן למכובדים והבכירים, ולאלו ששירתו במקדש של השד להם הם קראו טלמקצקי [כהנים]. וחילקו [האנשים] הללו בין חבריהם ומשפחותיהם את [הבשר] ואת [האנשים] הללו אשר ניתנו [לאל כקרבן אנושי]. אומרים שהיה לזה עתה טעם של בשר חזיר. ומסיבה זו בשר חזיר אהוב במיוחד ביניהם."

ללא כל ספק, היו אלו הספרדים אשר ביטלו את תופעת ההקרבה האנושית והקניבליזם בקרב תושבי מקסיקו הפרה-קורטסית. באשר לעבדות, ברור כי האירופים לא הביאו אותה לעולם החדש אלא היו בפועל אלו שחיסלו אותה, אם כי לאורך הזמן ולא באופן מיידי. יתרה מכך, הדחף המוסרי לשים קץ לעבדות הגיע רק מהמערב, במיוחד מאנגליה. אילו היו האצטקים, האינדיאנים הצפוניים והאפריקאים נותרים לנפשם, סביר להניח שהעבדות הייתה ממשיכה להתקיים בצפון ובדרום אמריקה, כפי שקורה עדיין בחלקים של אפריקה של ימינו.

באוסף החיבורים של ההיסטוריון האמריקאי המפורסם בן המאה ה-19 פרנסיס פארקמן "צרפת, אנגליה וצפון אמריקה", מתוארים מנהגי פנאי וקולינריה של אינדיאנים מקבוצת אירוקוי (הנקראים גם "חמשת האומות") של המאה ה-17 המוקדמת. הוא כותב כי ה-אירוקוי, יחד עם שבטים אחרים של צפון-מזרח ארה"ב וקנדה "עברו את אותו תהליך של השמדה, הספגה או גירוש, אשר, כפי שיש סיבה להאמין, יצרו במשך דורות רבים את ההיסטוריה הקודרת וחסרת המשמעות של חלקה הגדול של היבשת הזו." פארקמן מתאר התקפה של האירוקוי על משלחת ציד של בני שבט ה-אלגונקין בשלהי סתיו 1641 והיחס שלהם לאסירים ולקורבנות שלהם:

"הם קשרו את האסירים בידיים וברגליים, הציתו מחדש את האש, הניפו את הקומקומים, חתכו את גופות ההרוגים לחתיכות והרתיחו וטרפו אותן לעיני הניצולים האומללים. 'במילה אחת', אומרת המספרת [כלומר האישה של האלגונקין שנמלטה וסיפרה את אשר התרחש], 'הם אכלו גברים בתיאבון ובהנאה רבה יותר מאשר ציידים אוכלים חזיר בר או אייל…'

הכובשים [האירוקוי] חגגו בצריף עד עלות השחר … ואז החלו את צעדתם הביתה עם האסירים שלהם. בין אלה היו שלוש נשים, המספרת אחת מהן, שלכל אחת נולד ילד בן כמה שבועות או חודשים. בעצירה הראשונה, שוביהם לקחו מהן את התינוקות, קשרו אותן ליתדות עץ, הניחו אותן למות לאט מול האש ואכלו אותן לעיני האימהות המיוסרות [שלהן], שצווחותיהן, תחינותיהן ומאמציהן המטורפים לקרוע את חוטי הקשירה נתקלו בלעג ובצחוק…"

האירוקוי חזרו לכפר שלהם עם האסירים, אשר העינויים שלהם "נועדו לגרום לכל סבל אפשרי מבלי לגעת בחיים. הם כללו מכות במקלות ובאלות, חיתוך איבריהם בסכינים, כריתת אצבעותיהם באמצעות קליפות צדפות, חריכתן עם אש, ועוד ייסורים שאי אפשר לתאר. הנשים הופשטו, ונאלצו לרקוד לצלילי שירת האסירים הגברים, על רקע מחיאות הכפיים והצחוק של הקהל…"

"למחרת בבוקר, הם הוצבו על במת גרדום גדול, לעיני כל האוכלוסייה. זה היה 'יום גאלה'. צעירים ומבוגרים נאספו מרחוק ומקרוב. חלקם עלו על במת הגרדום וחרכו [את האסירים] בלפידים ומוטות אש; בעוד הילדים, שעמדו מתחת למשטח עץ הקליפה, הפעילו אש על רגליהם של האסירים בין הנקיקים … הסטואיות של אחד הלוחמים הכעיסה את שוביו מעבר לכל מידה … הם תקפו אותו בזעם מוכפל, עד שהסכינים והאש שלהם לא הותירו בו מראית עין של אנושיות. הוא התריס עד הסוף וכאשר הגיע המוות לרווחתו, הם קרעו את לבו ואכלו אותו; אחר כך פרצו אותו לחתיכות וערכו את ארוחת הניצחון שלהם עם איבריו המעוותים."

"כל הגברים וכל הנשים הזקנות של הקבוצה נהרגו באופן דומה ורק מעטים הפגינו את אותו חוזק מדהים. הנשים הצעירות, מהן היו כשלושים, לאחר שעברו את מסע העינויים שלהן, הורשו לחיות; ומעוותות ככל שהיו, הן חולקו בין כמה כפרים, כפילגשים או שפחות ללוחמי האירוקוי. ביניהן הייתה המספרת ובת לוויתה, אשר … נמלטה בלילה ליער…"

פארקמן כותב כי "מקומם [התיאור] ככל שיהיה, יש צורך לספר אותו. די לומר, שהוא מחוזק על ידי כל מכלול העדויות העכשוויות ביחס למנהגים של האירוקוי וחלק מהשבטים השכנים."

"במת הגרדום הגדולה" בה הוצבו האסירים מוזכרת במקומות אחרים בתיאורו של פארקמן כ"גרדום העינויים מקליפה", דהיינו המקבילה האינדיאנית של הגליוטינה, אם כי העינויים שביצעו האינדיאנים על שכניהם – ועל המיסיונר האקראי שנפל לידם – היו המקבילה של הפראים האצילים למחזה האירופי, כאשר האירופאי נועד לאפשר מוות מהיר.

באפריקה הייתה כמובן העבדות נפוצה הרבה לפני שהאירופאים הגיעו לשם ועשרות מיליוני אפריקאים נתפסו לעבדות והועברו למשעבדים האסלאמיים אשר לקחו אותם צפונית לסהרה.

בספרו "יומן המשעבד" אשר מתאר את חוויותיו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19 מתאר קפטן תיאופילוס קונו[3] חגיגת ניצחון שבטית בכפר אפריקאי בו הוא ביקר לאחר מתקפה של שבט שכן:

"בפלישה לכפר, כמה מהלוחמים מצאו בביתו של הצ'יף כמה צנצנות רום, ועכשיו הבקבוק הסתובב במהירות מדהימה. אז החל הריקוד האכזרי והפראי. פעמוני המלחמה וקרני המלחמה נשמעו עם בואן של הנשים הלוחמות, שבעת הסתערות על כפר עושות בדרך כלל את כניסתן בזמן להשתתף בחלוקת בשר האדם; וכשהמתים והפצועים היו מוכנים לסכין, הן באו כמו זעם ובמצב מגונה מושלם של עירום, ביצעו את הריקוד המנצח אשר על אכזריותו וברבריותיו אין אח ורע."

"כעשרים וחמש במספר הופיעו עם פניהן וגופן העירום מרוחים בגיר וצבע אדום … כל אחת נשאה מזכרת מהטבע הקניבלי שלהן. המטרונית או המנהיגה … החזיקה תינוק שנקרע זה עתה מרחם אמו וזו זרקה אותו גבוה באוויר וקיבלה אותו על חוד הסכין. הגיעו גם מֵדֵיאָות אחרות, כולן נושאות איזה איבר מושחת מהמסגרת האנושית."

"רום, אבקה ודם, תערובת ששתו בשקיקה הבאקכות האלו, שיכורה אותם, והריקוד האכזרי שיכר אותן עד שיגעון. כל אחת מהן הייתה חמושה גם באיזה כלי עינוי והן לא הסתפקו בטבח מחוץ לכפר של הנשים הנמלטות, הן הקיפו כעת את ערימת האסירים הפצועים, שנשארו זמן רב במתח לקראת מכת החסד. טבעת נוצרה על ידי הנמרות הדו-רגליות, ובליווי צעקות איומות וצעקות מעודדות של הגברים [שלהן], החל ריקוד המעגל. מהירות ההסתחררות שברה במהרה את המעגל הנורא, כאשר כל אחת נפלה על הקורבן שלה והטבח החל. גברים ונשים נפלו [והן] שלחו אל מותם באכזריות הנוראית ביותר את הפצועים הגונחים."

"ראיתי את הנמרה מסתערת על הצבי הבלתי פוגע ובנטייתה הטבעית לאהבת דם, חונקת את קורבנה, משביעה את צימאונה ולעתים קרובות נוטשת את החיה המתה. אבל לא כך עם הקניבליות הנשיות האלו. החיים והגוססים נאלצו לסבול מום מייסר וברברי, הנשים הראו טבע קניבלי יותר בביתור של המתים מאשר המין החזק יותר. מכת החסד ניתנה על ידי הגברים, אבל באחד המקרים הקורבן שרד כמה דקות כאשר אחת מאותן זעמות נשיות עיינה את ייסוריו של הגוסס כשהשתטחה על גופו ושם פעלה כחיה של גב כפול [כלומר כמו מגע מיני]."

"המטרונה, המפקדת של הקניבליות הללו, עם חמישים שנותיה וגופה המלא, הובילה את האכזריות באמצעות דוגמה אישית. התינוק שטרם נולד הונח בצד כממתק, ועכשיו מעוטרת בחוט של חלקי איבר מין של גברים, היא אספה לדלעת את מוחותיהם של הגופות הערופות. בזמן שהקטיעה המזוויעה נמשכה, הגברים חתכו את הבשר המוצק מהגפיים של המתים והשליכו את הקרביים הצידה."

"בערך בצהריים הסתיים הטבח והחל ברביקיו כללי. ריח של בשר אדם, כל כך מגעיל לאדם מתורבת, היה עבורם הריח הנעים כל כך מתאים לגסטרונום…"

"בסופו של הברביקיו, התרחשה סעודה קניבלית, כאשר הבשר השמור בשפע נארז בעלי בננה כדי להישלח אל אזור הפנים עבור חברי הלוחמים. אני שותק אודות האכזריות הנוספת שהייתה נהוגה ביום זה על חולים ופצועים אומללים שהביאו קבוצות התצפית השונות במהלך היום, בהנחה שהקורא יהיה חולה דיו בלב לגבי המתואר לעיל."

אלו הן העדויות ההיסטוריות שהועברו אלינו על ידי אלו שהיו עדי ראיה להתרחשויות כגון דיאז ו-קונו, או כאלו כמו פארקמן להם הייתה גישה למסמכי התקופה. אולם היסטוריה עובדתית זו סבלה רבות מידי מיצרי מיתוסים במסתגרת התקינות הפוליטית. אכן, הספרים שהוזכרו לעיל נעלמים מהמדפים שכן ספרו של קונו כבר עשרות שנים שאינו בדפוס, וייתכן מאוד שהשניים האחרים גם כן יהיו נגישים בעתיד אך ורק ברשת האינטרנט. ייתכן אף כי בעתיד יהיה הידע שלנו של ההיסטוריה האמתית שווה ערך לזה של וינסטון סמית של ג'ורג' אורוול.

אילולא הגעתם של האירופאים היו המקסיקנים ממשכים קרוב לוודאי את המנהגים האצטקיים של עבדות, הקרבות אדם וקניבליזם. אינדיאנים צפוניים רבים היו כנראה עדיין ממשכים את חייהם העצובים והמסוכנים של נוודות, חקלאות קיום ולוחמה. וסביר להניח שהאפריקאים היו נעלמים במספרים אדירים עוד יותר בשדות הקרב והטבח כפי שנראה בזוועות המודרניות ברואנדה, ליבריה וקונגו, וגם זאת כאשר הם לא נקנו או נמכר כעבדים בידי אפריקאים אחרים כפי שעדיין מתרחש בסודן ומאוריטניה.

בספרו מ-1965 "מהלכה של אימפריה: הערבים וממשיכיהם" כתב גלאב פאשה בזכות הקולוניאליזם המערבי:

"כיבוש צבאי זר לא רק שאפשר לאנשים נחשלים לרכוש את כישוריהם ואת תרבותם של הכובשים, אלא הוא הביא לעתים קרובות זעזוע משמח למנטליות הרדומה של התושבים, והרצון לעלות לשוויון עם הזרים עורר רוח חדשה של אנרגיה ביניהם … בריטניה חלחלה לאסיה ואפריקה עם הרעיונות שלה של ממשל, של חוק ושל ציוויליזציה מסודרת. אנשי הגזעים שלפני פחות ממאה שנים היו עירומים הם כיום עורכי דין, רופאים ומדינאים על בימת העולם."

אולם במידה והמגמה הנוכחית של השפלת הפעילות של המערב תימשך, ההישגים של אותו מיזם תרבותי גדול עלולים להתבזבז ולאבד לנצח. אם נאפשר למנהגים לא אנושיים להתפתח מחדש, הדבר ייפגע בסופו של דבר במידה רבה גם במערב עצמו. זה כבר עשרות שנים שמופנות למערב הדרישות להתנצל על סחר העבדות ועולות אף דרישות לפיצויים. אולם האינדיאנים נהנים כיום מפטור ממסים ומקסיקנים מבקשים לספח אזורים של דרום-מערב ארה"ב, לרבות קליפורניה, או אפילו להקים אומה נפרדת על מנת לשחזר את "התהילה" האצטקית. כל אלו מתעלמים מהשאלה האם הם באמת ניזוקו יותר מהמגע עם המערב מאשר הרוויחו? האם הם היו מעדיפים להמשיך להחזיק במאפיינים ברבריים ופראיים? האם העובדה שצאצאי השבטים של ניו אינגלנד מנהלים בתי קזינו ומוכרים סיגריות ללא תשלומי מיסים לא עדיפה על שיעבוד, קניבליזם ועינויים של שבטים שכנים? אכן, המיתוסים ממשיכים להחליף את ההיסטוריה העובדתית והתופעה כבר מזמן מתרחשת לא רק בתרבות הפופולרית אלא גם בשיא העוצמה במוסדות ההשכלה הגבוהה.

אז כן, טוב שהתרבות הזו חלפה  מהעולם. העולם מקום יותר טוב מבלעדי התרבות האינדיאנית והדרום אמריקאית המקוריות, הן היו תועבה, שמעכבת את תיקון העולם. והכרתתן איפשרה חברה יותר צודקת והוגנת ביבשת אמריקה. אנשים נעים מגבעה לגבעה, ויודעים שלא עומדים בזמן הקרוב לשפד אותם על הגריל, סתם כך.

כמו שאמרנו לעיל, אל לאדם לשכוח את תפקידו, אין לו את הסמכות להוציא להורג אומות חוטאות, אולם כאשר האל מצווה זאת במפורש, או כאשר הם קמים עליו להרגו, והוא נאלץ להרגן, אין לו להצטער, כל עוד מדובר בתרבויות נחותות ובלתי מוסריות, שקיומן עצמו הוא קיום מתמשך של רצח ותועבה.

כך גם תיארו יהודים את התרבות הכנענית, בס' החיצוני חכמת שלמה (פי"ב), נאמר: "גם את התושבים הקדמונים של ארצך שנאת כי הם ערכו מעשים של תועבה וחמת פתנים ומיסטריות של טומאה, רצח בלי רחמים של ילדים ומאכל קרביים של בשר ודם, של בני אדם בתוך להקת עוסקים בנסתרות…", אולי הכוונה לכת המיסטריות שמתוארת ע"י קלמנס מאלכסנדריה.

על השמדת הכנעני כותב הראי"ה קוק באגרת לב"מ לוין: "לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם לולא האכזריות הזו שלנו". וראה דברי רד"צ הופמן לבראשית ח"ב עמ' רצ: "משפטה של סדום הוא מעשה חסד לכבוד האדם שנרמס שם ברגל גאוה".

ה'מוסריות' הליברלית בת זמננו, שאינה רואה את התמונה השלמה, ובטוחה שלעשות את המוות לממשלת ישראל או לחיילים, על כל פעולת הרתעה נגד הטרור, ולבחון אותה כאילו היא מתרחשת על רקע פסטורלי בלי שום הקשר של מלחמת הקיום הצודקת, גם היא תרבות נחותה מבחינה מוסרית. וסומכים אנו על בורא העולם שיטפל בה כגמולה. בדם אמיתי או מטאפורי, העיקר שתורותיהן המעוותות ייעלמו מן העולם.

למען האמת, רבים מנושאי דגל מוסריות מתקדמת, יושבים בחיבוק ידיים כל אימת שמתרחשות פעולות בלתי מוסריות, לא רק מול השמדת היהודים בשואה, או בפוגרומים ברוסיה ובגרמניה בתקופות קודמות, (עמוס כהן, במאמרו 'מוסר במלחמת כנען', כותב: "סימון וייל, פילוסופית צרפתיה ממוצא יהודי שחיה בתקופת השואה, שמעה את זעקת הכנענים ובכי ילדיהם, אך גורל ששת מיליוני אחיה ובני אומתה, שעונו באכזריות ונטבחו למוות ע"י נושאי דתה המועדפת – הנצרות, כלל לא עניינו אותה", על הנושא ספרות רבה, ולמשל: דניאל גולדהגן – תלינים מרצון בשירות היטלר, מהד' עברית 1998), אלא גם בזמננו, רוב ככל מעשי האכזריות והזוועה שהתרחשו ומתרחשים בעולם, עוברים בשתיקה ואף בשיתוף פעולה עם המבצעים, מצד התרבות המערבית. ארגוני זכויות נשים שנאלמות דום כאשר משפילים ופוגעים בנשים מהצד ה'לא נכון' של המפה, ושאר צבועים.

אל לנו להתרשם מאנרכיסטים חסרי סנטימנטים, מאוליגרכים פריבילגיים ו'מוסריים', כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו בשם ה' נזכיר.

 

תמונות: 'שופטים אנרכיסטים' לפי AI