1

ד"ר סולה: האם האמונה סותרת את החירות?

הפילוסוף ד"ר משה זאב סולה, מחברם של ספרים רבים בתחום הפילוסופיה, עסק גם בקשר שבין האמונה ובין הפילוסופיה, כאן ניתן לקרוא את ספרו "בשבילי התודעה היהודית", בספרו 'דת ודעת' הוא עוסק בהגדרתה של האמונה מבחינה פילוסופית, בפרק ד' 'דת וחירות', הוא טוען כי האמונה היא הדרך היחידה לחירות מבחינה פילוסופית:

ב. אמונה וחירות

הדעה המקובלת אצל אנשים, שבלתי דתיים או בלתי מאמינים הם חפשים, בניגוד לדתיים ומאמינים, שאינם חפשים, כביכול, בטעות יסודה. בדיקה יסודית בתכונת נפשם ובהשקפת עולמם של שני סוגי אנשים אלה מראה, שהדתיים או המאמינים הם החפשים ואילו בלתי דתיים או בלתי מאמינים אינם חפשים. המאמין מחליט ברצון חפשי ללא כל כפיה מגורמים חיצוניים לקבל על עצמו עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות. אמונתו באה מתוך חופש הכרעה פנימית, הכרעה זו היא ענין נפשי־רוחני שאם הוא קיים, שום כוח חיצוני בעולם אינו יכול לשנותו. הדבר דומה לאהבה רוחנית טהורה, או לזיקה נפשית לעניינים נעלים ונשגבים, שלא חלה עליהן שום כפייה מבחוץ. האמונה היא אקט נפשי־רוחני המבוססת על החירות הפנימית והקשר הזה שהאדם מקשר את עצמו אל הערך הדתי, כלומר, על ידי זה שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, משתחרר הוא מעול מלכות בני אדם.

לעומת זאת הבלתי דתי, הפורק מעצמו עול מלכות שמים .ועול תורה ומצוות, מנתק את הקשר עם העולם העל־ארצי והוא נראה למראית עין חפשי, אך אליבא דאמת הוא סוגר את עצמו בעולם הארצי, המוחשי הגשמי והוא כפוף לחוקי בני אדם ולחוקי הטבע בלבד. אדם בלתי מאמין אין לו אלא עולם הזה בלבד והוא נדמה לו לפעמים כבית כלא שאין לצאת ממנו. גם האדם הדתי כפוף לחוקי הטבע, גם קיומו קשורים בגורמים גשמיים, אולם בקיומו הגשמי בלבד הכתוב מדבר, שהוא רק כעין בבואה לקיומו הרוחני, והעולם הזה הוא רק פרוזדור עבורו לעולם הבא. אשר לחוקי הטבע, הרי יפה כוחם, כפי דברי הרמב״ם, רק ״בעולם שמתחת לירח״ אולם הם אינם חלים לגבי התהוות העולם כולה, היינו, לזמן שמלפני חידוש העולם. בלתי דתי שאינו מאמין בשום עולם אחר מחוץ מהעולם הגשמי־מוחשי, הוא תלוי גם ברוחו ובנפשו, אם הוא מאמין באלה, בחוקי הטבע העוורים, קיומו קיום מאונם וחייו הם ללא טעם ותכלית. הוא אינו חפשי לשנות את מצבו זה כל זמן שהוא לא נעשה ל״בעל תשובה״ ומתחיל להאמין שהעולם הזה אינו הכל, שידיעותיו מצומצמות בתכלית ושיש גבוה מעל גבוה. רק אז הוא משתחרר מרעיון המעיק עליו ועל רוחו. כי יש לו על מי לסמוך ובמי לתלות את בטחונו ותקותו. כל זמן שאדם בלתי דתי אינו רוצה לעבוד את השם, הוא נעשה בעל כרחו עבד לעבדים, הרי עבודת השם לא תתכן מכפייה אלא מרצון חפשי, כל כפייה בנדון זה יכולה להיות רק למראית עין, אך אז אינה עבודה לשם שמים. תנאי לא יעבור לכל עבודה לשם שמים, שהיא באה מבפנים ממעמקי הנפש ורק בתחום זה לבד קיים חופש ומכאן נובעת האמונה, האמונה מתוך חירות.

חירות תיתכן רק כשהיא צמודה לחרות, לחוקים ומנהגים, טבעיים וחברתיים, מוסריים ודתיים (שמעיים ושכליים, לפי ר׳ סעדיה גאון). עתה על האדם להכריע באיזה סוג חרות הוא תולה את חירותו, בחרות של חוקי בני אדם המשתנים ומתחלפים או בחרות של חוקים נצחיים המעניקים לו חופש פנימי ואי־תלות רוחני מכל גורם ארצי. במסגרת של החירות יכול האדם לבחור — לדעת המאמינים, בלתי מאמינים ברובם גם כופרים בחופש הבחירה. ואלה מן ההוגים הלא־דתיים שמאמינים בו, מאמינים בו בדוחק לשם הצלת עולם המוסר. כי בלי קיום עולם המוסר, אין גם קיום לחברה האנושית. חוק הסיבתיות בעולם הטבע סותר לדעת הוגים לאי מאמינים את העקרון של חופש הרצון. כי לדעתם אף הרצון כלול בחוק הסיבתיות ולכן הוא לא יכול לחיות חפשי. ואם הרצון לא חפשי, אינו מגיע עונש לפושע, כי הרי הוא אנוס להתנהג כפי שמתנהג ואינו אחראי למעשיו. הוא נתבע בכל זאת לדין ונענש, כדי להבטיח קיום לחברה.

אחרת דעתו של האיש המאמין והדתי. מקובל אצלו ״שהכל מן שמים חוץ מיראת שמים״. כפי שחוקי הטבע וחוק הסבתיות נקבע מבורא עולם, כך גם חופש הרצון ניתן על ידו ובו חונן האדם לבדו. הבהירה אינה סותרת את חוקי הטבע, כי לפי השקפה זו, אף הבחירה היא כחוק טבע שנקבע על ידי הבורא. יותר מזה: הבהירה אינה סותרת את כל ידיעתו של הבורא. הבורא יודע איך יבחר האדם והוא נותן לו בכל זאת חופש לבחור כפי רצונו, וחוץ מזה ידיעתו של הבורא אינה דומה לידיעת האדם ואין ביניהן אלא שתוף הלשון בלבד. זוהי בערך דעתם של פילוסופי הדת בישראל בנידון ״הידיעה והבחירה״.

נמצאים למדים, שהדת קשורה אל החירות ושהאדם הדתי, המאמין הוא הוא החפשי מבחינה רוחנית נפשית. וחירות זו של האמונה היא חסד שבו חונן המאמין על ידי ההשגחה, אולם לחסד זה זוכה כל אדם הרוצה לזכות בו על ידי קבלת עול מלכות שמים. האדם המגיע להשקפה דתית זו, בעת שהוא פורץ את כבלי העולם המוחשי, שהוא מדגישו כבית כלא לנשמתו ושואף להגיע אל עולם מעבר לגבולין החושנים וזה גם עולם שמעבר לגבולי השכל. כי גם השכל מעצב את דמות עולמו מן החושים, כלומר מן הנסיון המוחשי. בלי חושים אין קיומו לשכל. מן החומר המוחשי שהחושים מעבירים לשכל, יוצר השכל דימויים ומושגים והשקפת עולם שכלית, שאינה אלא מערכת של מושגים הנובעים מעולם המוחשי. משום כך גם האדם השכלתני הלא־דתי כבול בעולם החושני ואין באפשרותו להשתחרר ממנו. לא כן האדם הדתי. עולם המוחשי הוא עולם מדומה עבורו, עולם חולף ומשתנה, הדברים בעולם הם מקרים ולא מציאות. השם מציאות, לדעת הרמב״ם, הולם למצוי ראשון בלבד. כל דבר אחר הוא מקרה. האדם ששם הבטחתו בבורא עולם אינו כבול בעולם המוחשי, הוא למעלה מזה ומבחינה נפשיות רוחנית הוא גם בלתי תלוי בעולם הזה.

היהודי הדתי שחי במשך קרוב לאלפים שנה בגלות והיה כלוא מבחינה פיסית בתוך חומות הגיטו, היה חפשי מבחינה רוחנית, הוא היה חי בחירות פנימית, במסגרת החירות שהוא קבע לעצמו ובחר בה באופן חפשי. לעומת זאת, היהודי שהשתחרר מן הגיטו וזכה באמנציפציה ונכנע לחוק הטמיעה וההתבוללות, לא היה חפשי כיהודי, כי את נפשו הוא מסר תמורת החופש המדומה. סכנת אבוד החירות הפנימית צפויה לנו גם כאן, במדינת ישראל, למרות המשטר הדמוקרטי, אם לא נקשר את חירותנו עם החרות שלנו. הלשון והארץ גרידה אינן מספיקות למנוע טמיעה והתבוללות בתרבות זרה, אם חסרה הרוח המסורתית. כפי שקיימה וקיימת עוד היום סכנת ההתבוללות ליהודים בחו״ל, כך קיימת גם סכנה של התבוללות של המדינה כולה כיחידה שלמה. משום כך בטחובנו הצבאי וחירותנו המדינית עדיין אינם ערובה לחירותנו הרוחנית והתרבותית. חירות כזו תתכן רק, כשהעם חי לפי מסורתו ומנהגיו ההיסטוריים המקובלים מדורי דורות. ההגדרה העצמית הלאומית צריכה להיות צמודה להגדרה עצמית מבחינה מסורתית.