ההקדמה נועדה לשלול את התפיסה הרווחת שחג שבועות חל בתאריך קבוע (ו' בסיוון) ומצוות הספירה אינה אלא לצורך הכנה והשתוקקות למתן תורה וכו'…
לפי פשוטו של מקרא לחג שבועות אין תאריך קבוע ולכן נדרשת הספירה כדי שנקדש את היום 50 ונחגוג בו את חג השבועות.
ומשראינו שחג השבועות מקודש מכח היותו היום ה-50 להבאת קורבן העומר, לשיטת הסוברים שכל עניין הספירה בזמן הזה מדרבנן, מכח מה יהיה מקודש היום ה-50 בזמן הזה?

כמדומני שלכאורה אפשר לשאול ממה שכתוב בספר משלי: "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי יְהוָה, וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי" (משלי ל, ט).
ובעל ה"מצודת דוד" ביאר: "פֶן אִוָּרֵשׁ – ר"ל כי כשיהיה לי עושר רב, פן אשבע ביותר ואתגאה ואכחש בה' לומר מי ה'? כלומר אין אלהים".
ואציין שבנימה אישית הכרתי מקרה כזה – חבר שלי שהיה תלמיד ישיבה ליטאי, יצא מהישיבה בשביל לעבוד, וככל שההצלחה האירה לו פנים והוא הלך והתעשר כך לאט לאט הוא התחיל לכפור, וכאשר הוא ממש התעשר הוא כפר בה' ובהשגחתו והוריד את הכיפה. ואשכרה פעם אחת הוא כמעט בכה לי ואמר: "אני לא רוצה יותר עושר ממה שיש לי, מספיק לי עם מה שיש, אין לי כלים להכיל כ"כ הרבה עושר". ולמעשה ככל שהוא כפר יותר – כך היתה לו יותר ברכה בעושר.
ויש גם הלכה מעניינת בשו"ע: "אחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו" (אורח חיים, סימן קנו, סעיף א).
כלומר – מר"ן אומר במפורש ש"העוני יעבירנו על דעת קונו", וזה לכאורה מצוי בהרבה דברים – גם ברווקות מאוחרת, והכרתי אנשים שהורידו את הכיפה, כי התפללו והתפללו והלכו לכל הצדיקים, ונפגשו עם מלא פגישות שידוך, וכלום לא עזר, אז התייאשו. היאך אפשר להאשים אותם – האם אלו לא כמעט מחויבים לבוא לידי מצב שמר"ן מתאר של "העברה על דעת קונם"?