לחץ לגירסת הדפסה

מאמרו של גלעד שטרן, חבר צוות האתר 'לדעת להאמין':

שאלה

חלק מן הקללות המובאות בסוף ספר דברים, מקבילות אחד לאחד לקללות בחוזה אסרחדון שנכרת בעת מינוי אשורבניפל ליורש העצר בשנת 672 לפנה"ס, הן מבחינת התוכן שלהן והן מבחינת סדרן. אך בעוד בספר דברים הרצף הספרותי איננו קשור לוגית, הרי שבחוזה אסרחדון הקללות בנויות בהתאם לסדר הקלאסי של פנתיאון האלים ואל הקללות שאלו מטילים כדרך כלל. דבר זה עשוי ללמד על העתקה של דברים מן החוזה, ולא להפך. אכן, חוקרים רבים סבורים כי ספר דברים נכתב לאחר תקופת אסרחדון (החל מהמאה ה-7 לפנה"ס) והוא מושפע מהחוזה הבינלאומי שלו. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם המסורת שמשה (המאה ה-13 לפנה"ס לכל המאוחר) הוא שכתב את ספר דברים (ואת התורה כולה) מאות שנים לפני כן, ומפי הגבורה.

אציין את עיקר המקבילות :

1. יִתֵּן ה' אֶת-מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן-הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ" – אדמתכם כברזל יעשו. אף אחד מכם לא יבקענה. כשם ששמי נחשת לא ימטירו כך לא ירד מטר וטל על שדותיכם וגניכם
2. וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד"- נינורת הראשון באלים יכה אתכם בחצו העז, ימלא את הגיא בפגריכם. בשרך יאכיל את הנשר ואת הזאב
3. יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל לְהֵרָפֵא"- סין… ילבישכם בצרעת ויאסור כניסתכם לפני אלים ומלך
4. יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב"- שַמַש, אור שמים וארץ, לא יתן לכם משפט אמת ומישרים. יקח מכם מראה עיניכם. בחשכה התהלכו
5. אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא-תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ…פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל-יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל-הַיָּמִים"- נגה, הבהיר בכוכבים, ישכיב נשותיכם לעיניכם בחיק אויביכם. בניכם לא ישלטו בבתיכם. אויב זר יחלק רכושכם

6."זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה" – אדד, שומר התעלות של שמים וארץ ימעיט שדותיכם… בשטפון חזק (ישטוף) ארצכם. ארבה הממעיט (יבול) תבואתכם (יאכל). קול ריחיים ותנור בבתיכם לא יהיה, שעורה לטחינה תיעלם מקרבכם

7. וְאָכַלְתָּ פְרִי-בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר-יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ"-אִכלו בשר בניכם ברעבונכם. ברעב ובמחסור יאכל אדם בשר רעהו

8."גַּםכָּל-חֳלִי וְכָל-מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ"-האלים הגדולים של שמים וארץ, יושבי העולם, כל אשר שמותיכם נקובים בספר הזה, יכו אתכם, יביטו בכם (בזעם), יאררוכם בחרי אף במארה נמרצ[1]

תשובה:

חשוב לציין שהמקבילות לספר דברים אינן ודאיות ולא התקבלו כעובדה במחקר.[2] נוסף לזאת קשה עד מאד לבדוק עד כמה התרגום של החוזה מן השפה האשורית אל השפות המודרניות הינו אכן אובייקטיבי ואינו מושפע על ידי החוקרים עצמם (ויינפלד מ' ואחרים) על הכרות קודמת של ספר דברים וניסיון לסמן מראש את המטרה, ואז לירות את החץ. כלומר ההנחה שספר דברים מאוחר ומושפע ממקורות חיצוניים היא זו שמביאה לתרגום חופשי של חוזה אסרחדון כך שיתאים למונחים הלשוניים של ספר דברים עצמו. דוגמא הפוכה לכך ניתן למצוא במחקר סביב התרגום של פפירוס איפובר המזכיר לדעת רבים את מכות מצרים, ועל כן מאמת אותן, בעוד אלו השוללים את אמינות המקרא מוכיחים שהדמיון קלוש אם בכלל – וזאת בסיוע של תרגום שונה.[3]

בדברים הבאים אתמודד עם סוגיה זו גם בהתאם להנחה שהמקבילות הלשוניות אכן מובהקות, ואנסה לתת פתרונות אחרים מאלו שהועלו במחקר.

כמה דרגות הסבר ניתן להציע לפשר המקבילה האשורית, וזאת בסקאלה של מיתאם הולך ופוחת להשקפה המסורתית של תיארוך חיבור התורה, לאמר, ההצעה הראשונה תהיה האמונית ביותר ותשלול כל השפעה על ספר תורת ה', והאחרונה תנקוט לא בהשפעה בלבד אלא בהעתקה מאוחרת ממש. אולם כולן מנסות לתקוף את הסוגיא ממבט "אמוני" בתורה משמים:

א. אין יניקה ספרותית (ישירה)

1. למאמין בכוחה של הנבואה לא קשה מקבילה על דבר שיתרחש בעתיד. כמו שישעיה ניבא את כורש (ע"ע בשאלה על ישעיה השני), כך משה מנבא את אשור. משה יודע – מפי ה' – שבני ישראל יהיו כפופים פוליטית ודתית לאשור, דבר שאכן ארע בימות מלכי יהודה למורת רוח הנביאים, ולכן משתמש בכוונה תחילה בלשון החוזה האשורי כדי לומר לשומעים בעתיד שמי שאתם כפופים לו איננו מלך אשור (עם החוזה המאיים שלו) אלא רק אלוהי ישראל – והוא-הוא זה שיכה אתכם בכל האיומים של אלי אשור אשר יגורת מפניהם. לשון זו של הקללות מכוונת אפוא בדווקא. הנה רמז למודעות הכתוב לחוזה האשורי: בקטע הנ"ל של הנבואה המקבילה ללשון החוזה מובא שוב ושוב הביטוי "יככה ה' " – כרוצה לומר לא סין או שמש וכו' אלילי אשור המופעים בחוזה הם שיכו אתכם-אלא : ה'. ולא הם יכו אתכם אם תבגדו באשור, אלא ה' יכה אתכם דווקא אם תשתעבדו לו.

ההנחה שהרלוונטיות של ספר דברים תתקיים בעיקר בעתיד הרחוק, מדווחת בתורה על ידי משה כבר בסוף ספר דברים בצוותו שספר זה יאופסן לצד ארון ברית ה' לשמש כעד כאשר יגיעו הרעות של דור החורבן. בכך דומה הרעיון לצו "חתום תורה בלימודי" שאומר ישעיהו, בה ישעיהו מתבקש לחתום כלומר לגנוז את דברי התורה שלו אצל לימודיו-תלמידיו על מנת שישמרו כעדות לדור אחרון על-כך שהאירועים נחזו מראש. כך שספר דברים עצמו בנוי כחוזה ברית העתיד להקרא בעתיד – במקרה שהחוזה יופר, וביותר נכון דבר זה בחלק התוכחה והקללות שכן אלו בנויות בהגדרתן בתור נבואה שצריכה להתקיים: ממה נפשך, אם זו נבואה היודעת את העתיד, היא יודעת גם על חוזה אסרחדון ונוסחו, יודעת את כפיפות ישראל אליו – במקום אל ה' – ומתריעה נגדו בלשון שלו. ואם אינה יודעת את העתיד, הרי שאינה נבואה אלוהית מפי משה גם ביתר חלקיה ולא צריך פירכות חיצוניות כדי לבטל את קדושתה.

בהקשר הקללות ניתן להבחין שמתוארות בו מספר גלויות, כאשר אחרי הנבואה "יולך ה' אותך ואת את מלכך אל גוי אשר לא ידעת"- ובו משתמעת גלות, חוזר הכתוב לתאר – כנראה כרונולוגית – את הנותרים בארץ ואת סבלותיהם עד הגלות האחרונה והטוטלית. לפי זה "מלכך" שגולה זו גלות ישראל לאשור, ואחר כך מתואר הסבל של הנותרים עד הגלות  האחרונה – גלות יהודה.

באופן דומה, ייתכן שהמלך הגולה הוא מנשה מלך יהודה שחטא מכולם והתכופף מכולם לאשור – הרמוזה בקללות – וכפי המתואר בספר מלכים אכן גלה בנפרד לאשור. רמז עבה נוסף לאשור יש במילה החוזרת 49 (!) פעם בפרשיית הקללות- "אשר". זהו בדיוק האופן בו כותבים אשור בכתב העברי הקדום של התורה, שהיה כתב חסר.

מכאן שהתורה לא מנבאת באופן כללי ומאיים צרור של קללות, כמקובל בחוזים של המזרח הקדום, אלא מתארת במדויק את המאורעות העתידיים ואף רומזת לפחות בשלשה מקרים לגלות אשור: בתיאור של שתי הגליות – אשר הראשונה שבהן היתה לאשור, בהולכת מנשה מלך יהודה אל אשור, במילה "אשר" המשמשת כמילה מנחה בקללות, ולבסוף- ככל הנראה באופן מכוון- בסדר הקללות ובתוכנן המהווה מקבילה מודעת לסדר הקללות של החוזה האשורי, אותו שם הכתוב ללעג, לאמר: לא אלי אשור יכו אותך אם לא תשתעבד לאשור, אלא ה' הוא שיכה אותך אם כן תשעבד לאשור ולאליליו במקום לה' אלוהי ישראל. (על תוקף הנבואות והתקיימותן ראו בהערה[4]).

2. אם לא בנבואה עסקינן ניתן להציע שיש כאן שאילה תרבותית או קונוונציה ספרותית הקיימת כבר בזמנו של משה, אולי בקרב החיתים, במזרח הקדום כולו או אפילו באשור דווקא. כידוע, האשורים עצמם, המפורסמים באכזריותם בתקופת השתלטותם האימפריאלית, הכו ברצחנות את הארמים במאה ה-13 לפנה"ס וגררו את נדידתם לכנען (ברוח הכתוב "ארמי אובד אבי"[5]) ואם כן, אולי אלימותם הפיזית באה לידי ביטוי גם בתיאור ספרותי מאיים כבר בסגנון החוזים העתיק אצלם. אמנם לא נותרו לנו החוזים בשלמותן אך ניתן לשער כי איומי הקללות לא השתנו בהרבה בתקופה זו. ואם כן, החוזה של אסרחדון אמנם נכתב בתקופה מאוחרת יותר, אך לשונו לקוחה ממסורות לשוניות קדומות בהרבה, כבר מזמן משה. ד"ר חגי משגב הביא ראיה חזקה להשתמרות נוסח קללות בפערי זמן גדולים:

אחת הקללות שמופיעה בכתובות הקדומות, והפעם בכתובת מן המאה השמינית (קודם לחוזה אסרחדון), מופיעה על חוזה שנמצא בספירה שבצפון סוריה:"יזרע ולא יקצור; אלף שעורין – או שערים – יזרע, ומחצית ייקח מהן; ומאה כבשים יניקו טלה ואל ירוה; ומאה פרות יניקו עגל ואל ירוה; ומאה נשים יניקו עולל ואל ירוה; ומאה נשים יאפו לחם בתנור ולא ימלאוהו; ומן האשפה ילקטו אנשיו שעורים; ומות שבט נרגל לא יפסוק ממקומו. וכמובן, ההקבלה לפרקנו:"בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה-לֶחֶם, וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד, וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל, וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ" (כו, כו). מה שלא מופיע אצלנו הוא קללת איסוף השעורים מהאשפה; אבל אלף שנה מאוחר יותר שב הסיפור הזה וצף בסיפורי החורבן של בית שני: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים… (בבלי כתובות ס"ו). לא היה אפילו צורך לכתוב את כל הקללות בתורה. כל קורא ידע אותן ופחד מהן, ואלף שנה מאוחר יותר הוא יודע לתאר את שרואות עיניו באותן תבניות סיפוריות עתיקות"[6]

פתרון זה פותר את בעיית איחור כתיבת ספר דברים. אך גם את השאילה הספרותית הוא עשוי לפתור, שכן הדמיון של קללות התורה אל נוסח חוזי אשור אינו מכוון דוקא אל אשור, אלא שהקללות הללו היו מוכרות בתור החריפות ביותר או הספרותיות ביותר שביקש הספר להשתמש. בדומה ניתן לפרוך את הדמיון המופיע בחוזים ולהניחו ביד המקרה (בפרט לאור הצד שתרגום החוזה של אסרחדון מושפע הראש מלשונו של ספר דברים, המבקש למצוא השפעה גדולה ככל שניתן. אציין שיש גם חוקרים שנקטו כי מלכי יהודה לא הכירו את החוזה, ושבכלל לא היו להם יחסים של 'ברית' עם מלך אשור, ושעל כן ההנחה בדבר השפעה מתוך חוזה מוכר נתונה בספק גם בדעת המחקר עצמו[7]

ב. אסרחדון הוא שהושפע מספר דברים

3. א. נאום רבשקה שר צבא אשור אל העם היהודי בירושלים בשפה ה'יהודית', מוכיח כי בצבאו של סנחריב היו אנשים שמבינם את השפה היהודית, וככל הנראה גם יהודים בפועל (אולי לכמה מהם קטעים מן התורה), ישראל גוטמן כותב:

"כוגן משער שפולחנים סינקרטיסטיים חדרו ליהודה גם כתוצאה מהשפעות של מגע עם קבוצות אוכלוסין מבחוץ-הן על ידי החיילים היהודאים שלקחו חלק במסעות האשוריים".[8]

כלומר בצבא האשורי היו חיילים יהודאיים (חז"ל אמרו כי רבשקה עצמו היה 'ישראל מומר'). נוסף לכך מוכרות חותמות עבריות שנמצאו באשור, בקרב תופשי עמדות מפתח בפוליטיקה האשורית.[9] הגלות לאשור החלה כבר בימי ישעיהו עשרות שנים קודם לחוזה אסרחדון, (למעשה בימי אביו סנחריב, ולפניו בימי תגלאת פנלאסר) וכפי שהוא עצמו מתנבא "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"- ואם כן תתכן השפעה על הממסד המלכותי כתוצאה ממפגש עם הגולים הישראלים שהחזיקו בידם את ספר התורה. דבר נוסף שניתן להעלות על הדעת הוא שמלכי אשור הופתעו לגלות את ספר הקללות האפקטיבי הזה – ספר התורה – בו תועדו קללות נבואיות שהתקיימו כלשונן בגלות אשור גופא. שימוש יעיל בקללות אלו גופן גם לנוסחי החוזים האשוריים איננו משולל יסוד.[10]

חשוב לזכור שהמלך אחז, אבי חזקיהו החדיר ליהודה את כל האלילות האשורית, כחלק ממגמת הברית עם אימפריה עצומה זו, ואילו בנו חזקיהו נהג להפך: הוא השמיד את העבודה הזרה והחדיר משטר פולחני נוקשה ברוח ספר דברים בכל יהודה. הוא הכרית את כל הבמות (עפ"י דברים יב), וביטל עמם את עבודת האל הסינקרטיסטית שהיתה נפוצה בישובי ישראל. שכן, כאשר היתה במה בכל עיר ועיר הרי שעבודת ה' עצמה נתונה לשינויים ממקום למקום, וכך מוצאים אנו קודם ימי חזקיהו את עבודת השיתוף של ה' עם אלים נוספים: ה'-תימן, ה' ואשרתו ועוד. חזקיהו ניתץ את הבמות ומירכז את כל עבודת ה' במקדש בירושלים, הנתון לפיקוחו ה'אורתודוקסי'.

המקרה של רבשקה מוכיח שההנהגה האשורית הכירה היטב את הלך הרוחות ביהודה לצורך מלחמה פסיכולוגית: רבשקה מדבר 'יהודית' כדי להפחיד את העם והוא יודע שלבם מר על כך שחזקיהו ביטל את הבמות![11] זאת עשה חזקיהו, כמובן, בהתאם לחוק ספר דברים ואם כן יש לנו רמיזה מסוימת שרבשקה ידע על מהפכת ריכוז הפולחן, ואך טבעי שבירר על ספר דברים שמינף אותה, ויחד עם זה הכיר גם את נבואות התוכחה החותמות אותו בשיאו. אך טבעי הוא שאסרחדון עצמו כבר שמע מנתיניו היהודאים על הספרות המשובחת ביותר במזרח הקדום- ספר התורה – וכתב חוזה עם עם ישראל (שלא נותר בידנו אלא בטופס המשני שלו המפורסם כחוזה אסרחדון) ובו הוא בכוונה מאיים עליהם בלשון של ספר דברים, כלוחמה פסיכולוגית, ואומר להם שהאלים יענישו אותם אם יפרו את ברית הנאמנות איתו. לכן שימושי הלשון המקבילות.[12] לאמר: לא ה' יעניש אתכם – אני אעניש אתכם![13]

ב. אפשרות ההשפעה של נתינים יהודיים בחצרו של אסרחדון (בנו של סנחריב שכבר הגלה יהודים לאשור) ניתן ללמד מתוך מקבילה יהודית והיא בהשפעתה של ספרות החכמה המצרית מן המאה ה-12 לפנה"ס על ספר משלי. כך כותבת נילי שופק:

קדמות החומר שבספר משלי-המגע הישיר עם הוראת אמנמאפת, שחוברה במאות יא-י לפנה"ס ומבוססת על מסורת חכמה מצרית שקדמה לה כמעט באלף שנה-מורה שהיצירה הספרותית שגשגה ופרחה במרחב הארץ ישראלי כבר באלף הראשון לפנה"ס. לאור העובדה הזו ולאור המסופר במל"א א-ט, על מגע הדוק בין ישראל למצרים בתקופת המלך שלמה, ניתן היה להוכיח כי הרובד הקדום של ספר משלי…  ראשיתו בחצר המלך שלמה (930-970 לפנה"ס)… אולם הממצא הארכאולוגי אינו מתיישב עם התמונה העולה מן המקרא, ומטיל ספק באמינותה: מתברר כי לאחר התמוטטות השלטון המצרי באסיה במאה הי"ב לפנה"ס, לא היתה נוכחות מצרית ישירה בארץ[14]… המגע בין ישראל למצרים בימי שלמה היה אם כן מגע עקיף ולא מגע ישיר… יחד עם זאת לא מן הנמנע כי גם בתקופה זו היה מגע ישיר עם מצרים באמצעות סופרים מצרים ששהו בחצר המלך שלמה בירושלים (כגון: סופר המלך דוד-שישא, שבניו היו סופרים בחצר בנו, שלמה{מל"א, ד-ג}, או סופרים מקומיים שרכשו את השכלתם במצרים. ההשפעה המצרית נמשכה גם לאחר התפוררות השלטון המצרי באזור[15]

והנה כדברים האלה ניתן לומר ממש גם ביחס להשפעת סופרים יהודאיים שהביאו את ספר דברים (שכה השפיע על חזקיהו אויבו של סנחריב) אל אשור והשפיעו כך על כתיבת חוזה אסרחדון בנו. הנה רבשקה ידע עברית וגולים ישראליים נמצאו כבר באשור מימות סנחריב.

יושם לב. במחקר לא תעלה על הדעת השפעת שלמה (או סופרי חזקיה) על המצריים רק להפך. ומוכנים לקבל השפעה זו באמצעות ההשערה על מספר מצומצם ובלתי מורגש של סופרים מצריים בחצר המלך בירושלים. איננו יודעים על כאלו, אבל הדמיון הספרותי מספיק כדי להמציא אותם. זו מקבילה מובהקת לסברא כי גם ספר דברים הוא שהשפיע על אסרחדון באמצעות סופרים יהודאיים על חצר המלך האשורי. וכשם שלא שלמה השפיע על התרבות המצרית-שקדמה לו, כך נוכל לומר גם שאסרחדון לא השפיע על היהודים-ועל ספרות התורה, אלא, כאמור, להפך. הכל תלוי בנקודת המוצא. אם מניחים את קדמות ספר התורה הרי ברור שהוא זה שהשפיע על אסרחדון –ככל בנראה בתיווך נתיניו היהודאיים (אותם פגשנו בחותמות  המלכויות ובין חיילי צבאו), ממש כשם שהספרות המצרית הקדומה היא זו שהשפיעה על שלמה בספר משלי. רק ההנחה המוקדמת כי ספר התורה-ובפרט ספר דברים הינו ספר מאוחר שנכתב בשלהי ימי הבית הראשון הוא המכתיב את הקביעה כי חוזה אסרחדון הוא זה שהשפיע עליו.

אסכם את העולה עד כאן בצורה מסודרת.

באופן גורף, לכל קושיא מסוג זה של פרלליזם (הקבלה) בין המקרא (ב') לתרבות המזרח הקדום (א') (ובכלל) ניתן להתייחס בארבעה אופנים, וכך גם פה:

1. א' השפיע על ב' – חוזי אשור השפיעו על נוסח התורה – דבר זה ייתכן בשני אופנים: שלשון החוזה האשורי הייתה קיימת באשור כבר מימות משה, שהשתמש בלשונו. או שהתנבא על העתיד וראה בנבואתו את לשון החוזה והשתמש בו בכוונה,
2. ב' השפיע על א' – התורה היא שהשפיעה על אסרחדון בסיוע מתווכים יהודאיים שהיו בתפקידים בכירים בצבאו, או מתוך הכירות את ספר הקללות – ספר דברים – שהביאו איתם הגולים הישראלים לאשור.
3. א' ו-ב' מושפעים ממקור משותף (קדום) – כתיבת חוזים המסתיימים בקללות כסנקציות על המפר אותן כבר היו קיימות למן אמצע האלף השני לפנה"ס הייתה מקובלת דרך כתיבת חוזים כאלה, החל מימי הממלכה החתית, וסביר שהתורה מחד ואסרחדון מאידך, ינקו ממשאב ספרותי קונוונציונלי זה. במילים אחרות, לא החוזה האשורי השפיע על התורה ולא התורה השפיעה עליו, אלא שניהם הושפעו בנפרד מן החוזים החיתיים הקדומים.
4. א' ו-ב' לא מושפעים אלא התפתחו במקביל – הקללות הללו היו נוסחאות ספרותיות מקובלות במרחב, כפתגמים ושגרת לשון, ואת שימושם הדומה יש לתלות במקרה (או בתרגום לא מדוייק).

 —

הוספה מאת צוות האתר, בספרו של האגיפטולוג קנת קיטשין,  מ2012: Treaty, Law and Covenant in the Ancient Near East. 3 Volumes. Wiesbaden: Harrassowitz, בסוף הספר, באה סקירה על חוזה אסרחדון ומקורות סגנונו.

במאמר זה מראה קיטשין, כי ישנן 7 הקבלות בין חוזה אסרחדון לבין הקללות בספר דברים, אך כל השבעה נמצאות גם בטקסטים של בריתות מהאלף השני לפני הספירה. הטענה של הקבלה בסדר הקללות פשוט לא נכונה, הדמיון קלוש ואקראי, ה'סדר' לקוח מתוך טקסטים ארוכים בדילוגים של כל מה שלא מסתדר עם התיאוריה. קיטשן קובע כי גם אם לוקחים ברמה של חוזה בודד, ולא של מסמכים לפי תקופה – יש מסמכים דומים יותר מהאלף השני.

בכלל הוא מראה, כי רוב האלמנטים של חוזה אסרחדון הם קדומים, כ120 מתוך 150 הפרטים בחוזה אסרחדון מקורם בטקסטים מהאלף השני. מכאן ברור שחוזה אסרחדון לא נכתב באופן שרירותי אלא על פי דגם קדום.

לסיכום, אסרחדון לא יצר דגם טקסטואלי חדש, המשותף בינו לבין ספר דברים אינו יותר מאשר המשותף בין דברים לטקסטים הקודמים, אין במשותף בין המקרא לאסחרדון שלא קיים בקודמים.

הערות:

[1] השוני המרכזי בין חוזה אסרחדון לספר דברים הוא שאין בחוזה הקדמה היסטורית וסדרת ברכות מבחינה זו ספר דברים אכן דומה לחוזים החיתיים – הקדומים אף לזמן משה- ולא לאשוריים,בכך יש לדחות את ההפעה על ספר דברים מן החוזה המאוחר ונטיה לראות את רקע הספר על בסיס החוזים המוקדמים,דבר התואם את תקופת חיבור התורה לפי המסורת. ראו על כך בהרחבה בספרו של יהושע ברמן,נבראו שווים. אמנם כדאי לציין שבפרטים אחרים יש מונחים מקבילים דווקא לחוזה אסרחדון המאוחר,ולא רק בסדר הקללות: בשני המסמכים אנו מוצאים מונחים וביטויים דומים, שאינם נמצאים בשאר ספרי התורה. שניהם משתמשים באותו מונח לציין ברית – בספר דברים 'עדות', ובחוזה ( adê (adê הוא תמיד בלשון רבים, כמו עדוֹת במקרא). בשניהם המונח להשמדה הוא 'איבוד השם מעל פני האדמה'. שניהם מתייחסים לדברי מרד בלשון "לדבר סרה" ("כי דיבר סרה" יג ו, ובחוזה 520: dabab surrate, "דבר סרה"). בשניהם הַמְלָכָה מובאת בלשון 'שימת מלך על'. שניהם פונים לקהל ואומרים, "אתם ניצבים היום". בשניהם הביטוי לצאצאים הוא, 'הבנים אשר קמים אחרי'. בשניהם המונח לאיסור הוא 'לא ציויתי' (יז ג, 420). בשניהם ו"ו החיבור משמשת כלמ"ד השימוש (בחוזה 231: "ולא תבקשו ותעשו" משמעו "ולא תבקשו לעשות"; בדברים לא יב: "למען ילמדו ויראו" משמעו "למען ילמדו לירא", בשניהם 'אהבה' פירושה נאמנות, והואסלים מצווים "לאהוב" את אדונם "בכל לבבם ובכל נפשם" (ר' דברים ו ה). מונחים אחרים לביטוי הנאמנות לריבון – 'לירוא', 'ללכת אחרי', 'לשמוע בקול' – זהים בשניהם. כן העדות ב'שמים ובארץ' מובאת בשניהם (בחוזה העדות היא באלוהי השמים והארץ ואילו בס' דברים, מאחר שהוא גורס שיש רק אל אחד, העדות היא בשמים וארץ עצמם), ועוד.

[2] ראו בפירושו של י' טיגאי לפרק זה בפירוש המדעי "מקרא לישראל" לספר דברים. כמו כן ראו את המקורות במאמרו של חיים תדמור, "ברית ושבועת אמונים במזרח הקדום-גישתו של היסטוריון", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, תשמ"א-ב, ושם בעמ' 172:"פירוש הדבר שברשות הפקידות המלכותית בירושלים בזמנו של מנשה לא היה העתק מתעודת הade- של אסרחדון, שיש הרואים בה אב טיפוס אפשרי, אם לא ישיר, של נוסח הברית בהספר דברים".

[3] דוגמאות לכך מצויות סביב התרגום הנ"ל באתר 'חופש'.

[4]  יואל אליצור התייחס לאמיתות הנבואה מול קללות בחוזה אסרחדון ובמקבילותיהן במקרא: "מ' וינפלד מוצא מקבילות מעניינות מאוד לקללות שבסוף ספר ויקרא ובדברים כ"ח, ביניהן ברית של אסרחדון, כתובת של אשור-נירארי החמישי וכתובת ארמית מקסירא. באמת נאמר במקורות אלו שאם תעבור על דברי הברית שנכרתה – ארצך תחרב, האלים יטילו על ארצך אבק ועפר ויבולך יישמד. הקבלה מעניינת. אמת ויציב. אבל מה נעשה ולהיגד העיקרי של הקללה שבתורה אין מקבילות בשום מקור היסטורי ואין דמיון כלשהו לפרטיו של היגד זה בקורות איזושהי אומה בשום תקופה מהתקופות?! "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ… ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שָׁם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש. והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך (דברים כ"ח, סד-סו).והיית לשמה למשל ולשנינה (שם לז).ונתן עֹל ברזל על צוארך עד השמידו אתך (שם מח)". העצמה העל-זמנית של הפסוקים הבלתי אפשריים והכל-כך אמתיים האלה, שרק בפרספקטיבה של דורנו אפשר לקלוט את עומק משמעותם, זהו מפגש בלתי אמצעי עם הנצח. חוקרי המקרא שהסתפקו בחלק הראשון ובמקבילותיו, שהן אכן קיימות, נתנו ביושר את חלקם, אבל לא הודו ביושר שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק ושונה."י' אליצור, על אתר, כרך ז, אלול תש"ס, עמ' 28. עכ"ל. על אלו יש להוסיף את התגשמותן המלאה של הנבואות הן בהיבט הכללי, בו מתוארת הגלות הארוכה, הפזורה בכל העולם "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ…",האנטישמיות והרדיפות "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ… וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, ועל כל אלו את השרדותן העם למרות הכל – ואף את שיבתו בסוף ארצה-הכל התקיים עד הפרטים הקטנים שבהן. אפילו אנקדוטות היסטוריות התקיימו דוגמת התיאור :"(כח, סח) "וֶהֱשִׁיבְךָ ה'  מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת… וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה" – שמילא טיטוס ספינות בעבדים יהודים למכור בשוקי מצרים אחרי החורבן השני (בעת חורבן בית ראשון ברחו יהודים רבים למצרים, אבל לא באניות, ולא כעבדים למכירה).

[5] ראו את התיאור בספרו של ישראל קנוהל, "השם".

[6] ובאופן דומה, השוו בין נוסח הקללה בחוזה אסרחדון לבין ספרות חז"ל.אצל אסרחדון: "כשם שנחש ונמיה לא יכנסו בחור אחד ולא ירבצו שם כי אם מדברים (זוממים) כל אחד על כריתת צואר רעהו, כך אתם ונשיכם לא תכנסו בחדר אחד (נ"א: לא תשכבו במטה אחת) כי אם תדברו (תזמו) לכרות איש צואר רעהו", ובחז"ל  ביחס לזוגיות:"ר' מאיר אומר: כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת – יחזור ויקניטנה, כדי שתדור בפניו ויפר לה. אמרו לו: אין אדם דר עם נחש בכפיפה. ר' יהודה אומר: כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה, יחזור ויפריש אחריה. אמרו לו: אין אדם דר עם נחש בכפיפה". (כתובות עב ע"א(.

[7] "פירוש הדבר שברשות הפקידות המלכותית בירושלים בזמנו של מנשה לא היה העתק מתעודת הade- של אסרחדון, שיש הרואים בה אב טיפוס אפשרי, אם לא ישיר, של נוסח הברית בהספר דברים", חיים תדמור, "ברית ושבועת אמונים במזרח הקדום-גישתו של היסטוריון", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, תשמ"א-ב, עמ' 172.

[8] מנשה-הרע בכל מלכי יהודה? בתוך תשורה לשמואל – מחקרים בעולם המקרא, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עמ' 56.

[9] בתוך אנצק' מקראית ערך 'חותמות-בולות'.

[10] בשיחה על-פה עם שמשון צבי לוינגר, תודתי נתונה לו על כל פרק זה.

[11] ראו מקבילה חשובה נוספת נגד ספר דברים במאמר "הרקע האשורי ל'חטא' הסרת הבמות על-ידי חזקיהו' בוסתנאי עודד.

[12] הדוחק הוא שזה מדיי תואם את סדר האלים האשורי ולא את המהלך של המקראות, ויש לתלות את הסדר הזה במקרה, וראו עוד על כך להלן.

[13] ואולי: לא ה' יעניש אתכם אם אתם תעשו במות, אני יעניש אתכם על זה שחטאתם כנגד האל בהרס הבמות. ראו בוסתנאי עודד שם, שסנחריב החריב ערים, באמתלה שהאל שלהם שלח אותו לפרוע את עוונם. כך לדעת סנחריב, והוא אומר זאת בפירוש בידי רבשקה, ה' אלוהי ישראל שלח אותו להרוס את יהודה בגלל שהם חטאו לו בהרס של מקדשיו ובמותיו. הרי לנו שמהפכת חזקיהו ההולמת את ספר דברים לא מקובלת על ידי סנחריב. כעת האופציה היא על שום שלא הכיר את הספר החדשני הזה, או ששמע עליו ויוצא כנגדו כי הוא מונע את ההשתלטות האימפריאלית שלו. עובדי ה', ולימודיו של ישעיהו-שנרצחו דור אח"כ בידי מנשה- בודאי התנגדו לברית עם אשור מתוך נאמנותם לספר התורה ולברית הבלעדית עם ה', כפי שזו מנוסחת בדברים יא, ועוד. רמז לדבר במקבילות הברורות בין ספר ישעיה פרק ב-ג לספר דברים, כפי שהראה הר' יואל ואכמ"ל. כלומר הספר היה מוכר, ואף זכה לפריחה רעיונית בימי חזקיהו שהשתמש בו כבסיס למהפכת ריכוז הפולחן שלו. מכאן שרבשקה גם הוא הכיר את הרעיונות שלו, יצא כנגדן, ברוח גבית כמובן של העם שהיה ממורמר על הרס במותיו, לפי הפרשנות צמודת הטקסט של חזקיהו. החוזה שכורת בנו של סנחריב – אסרחדון, דור אחד אחר כך, כבר מנוסח בלשון הקללות של ספר דברים, שנובע מתוך הכרות עם הספר, או מתוך יניקה ממנו לצורך איום חילופי על מתנגדיו בישראל: לא ה' יעניש אתכם בעוורון וכו' אם תלכו נגד מצוותיו, בכך שתתכופפו לאשוריים (בדוגמת אחז שבנה מזבח אשורי והכניס תועבותיהם לירושלים, כדי למצוא חן בעיני האשורים איתם בקש להקים ברית) אלא ההפך המוחלט! האלים שלי הם אלו שיענישו אתכם אם תעיזו להתנגד לי בשם התורה ! באחת: ספר דברים היווה בהכרח משקל נגד למעוניינים להתרפס כנגד אשור. ספר דברים הוא אנטי אלילי במובהק, בעוד הברית עם אשור היתה כרוכה מלידתה בפלורליזם תרבותי והכנסת פולחן אלילי ליהודה.

[14] אפשרות שלישית שהיא כלל לא מעלה: שלמה העביר מסורת מצרים שעברה בקרב חכמי ישראל מאות בשנים מימי יציאת מצרים. המסורת אינה מועתקת אופקית אלא אנכית וממש כפי שניתן להסביר את ההשפעות מחמורבי דרך משפטי האבות ולאו דווקא אופקית מתוך השפעת סופרים על מחבר חוקי התורה.

[15] אין אדם שנולד חכם, עמ' 49 ושם, הע' 128.