משה רט: העולם צעיר וגם זקן

בהמשך לכתבה של ד"ר שראדר "העולם צעיר וגם זקן ע"פ המדע", ומנוסי "העולם צעיר וגם זקן ע"פ הקבלה", הגיע תור "העולם צעיר וגם זקן ע"פ הפילוסופיה", משה רט, ד"ר לפילוסופיה שוטח את משנתו ב'עולם קטן', תחת השם: ענין של זמן:

בדורות האחרונים ניסו גדולי ישראל לפייס בין המחקר המדעי על גיל העולם לבין הפסוקים הראשונים של התורה * ייתכן שעם התקדמות המחשבה בנוגע לתפיסתנו את המציאות, נגלה שהשאלה בכלל לא מתחילה * האם בכלל יש תשובה אובייקטיבית לשאלה אם העולם נברא בשישה ימים או במיליארדי שנים?

הרב ד"ר משה רט

מאז החל המדע לחקור את תולדות היקום, התהוות כדור הארץ והופעת המינים החיים, החלו לצוץ סתירות בין התאוריות המדעיות לבין תיאורי התורה. בעוד התורה מתארת שישה ימי בריאה, המדע מדבר על תהליכים של מיליארדי שנים; סדר השלבים בבריאה, כפי שהם מתוארים בתורה, נראה שונה מזה שמעידים עליו הממצאים המדעיים; אבולוציה מול בריאת המינים, ועוד.

גישות שונות הופיעו ביהדות ביחס לסתירות אלה. יש הדוחים את התאוריות המדעיות כהשערות חסרות בסיס, ונצמדים לפשטי הפסוקים. אחרים טוענים שהתורה והמדע מדברים על תחומים שונים לגמרי, ומטרתה של התורה היא להעביר מסר חינוכי-מוסרי בלבד, לא ללמד היסטוריה, וממילא אין מקום לסתירה בינה לבין המדע. ויש המקבלים את שני התיאורים, התורני והמדעי, ומנסים ליישב ביניהם ולהראות שהסתירות-לכאורה נובעות רק מאי הבנה של התורה, המדע או שניהם.

הצד השווה ברוב הגישות הללו הוא שהן מניחות ריאליזם של המציאות. הן מניחות שהיקום, העולם וחוקי הטבע קיימים באופן ריאלי, בפני עצמם, מחוץ לתודעה האנושית וללא תלות בה, והתקיימו כך גם לפני הופעתה. גם אלה הטוענים שחוקי הטבע לא היו זהים בעבר הרחוק בדיוק לאלה הנוכחיים, או שתהליכים התרחשו בקצב מהיר יותר, עדיין נשארים במסגרת התפיסה הריאליסטית.

עלה במחשבה

גישה אחרת שעולה לאחרונה שוללת את הריאליזם בצורתו הנאיבית. היא נוטה יותר לאידיאליזם, להנחה שהמציאות כולה קיימת בתוך התודעה, או על כל פנים שתמונת המציאות שבה אנו עוסקים קיימת בתודעה (וגם אם יש משהו "שם בחוץ", אין לנו גישה אליו כפי שהוא, וממילא אין הוא נוגע אלינו).

ממילא, העיסוק בתהליכים שקרו לפני הופעת האדם, כמו בריאת העולם, מקבל תפנית חדה: אין לנו שום דרך מדעית לברר מה קרה אז, משום שכל המחקר המדעי יכול לעסוק רק במציאות כפי שאנו תופסים אותה עכשיו, דרך התודעה שלנו והכלים ההכרתיים שלנו.

למעשה, אפילו מושג הזמן ותפיסת הזמן החולף הם חלק מהתודעה האנושית, לא בהכרח מהמציאות כפי שהיא. כאשר אנו מדברים על אירועים שקרו לפני הופעת האדם, אנו מתייחסים אליהם כקודמים לו בזמן, רק משום שמנקודת מבטנו הם נראים כך; אבל למעשה, אי אפשר אפילו לדבר על "לפני" היות האדם, כי לא היה זמן במובן המוכר לנו כשלא היה אדם. הזמן התחיל לזרום, מבחינתנו, רק כאשר האדם הראשון פקח את עיניו.

לפי התזה הזאת, תולדות היקום אינן רצף של אירועים פיזיקליים המתרחשים בין חלקיקי חומר בחלל, אלא תולדותיה של תודעה ההולכת ומתפתחת, הולכת ותופסת את עצמה ואת המציאות הכלולה בה בצורה ברורה ומדויקת יותר.

הצייר נמצא מחוץ לקנבס

הפיזיקאי והאסטרונום הבריטי סר ג'יימס ג'ינס, ממפתחי תורת הקוונטים, דגל בעצמו בגישה האידיאליסטית, והציג בספריו רעיונות דומים: "זרם הידע מתקדם לעבר מציאות לא-מכנית; היקום מתחיל להיראות יותר כמו מחשבה גדולה מאשר כמו מכונה גדולה. התודעה כבר אינה נראית כמו פולש אקראי לממלכת החומר… במקום זאת, עלינו להלל אותה כיוצרת וכמושלת של ממלכת החומר" (The Mysterious Universe, עמ' 137, תרגום שלי).

במקום אחר הוא כותב שהיקום הוא "תמונה סופית שממדיה הם כמות מסוימת של חלל וכמות מסוימת של זמן; הפרוטונים והאלקטרונים הם משיחות הצבע המגדירות את התמונה ברקע החלל-זמן שלה. מסע אחורה בזמן רחוק ככל שנוכל לא יביא אותנו ליצירת התמונה, אלא לקצה שלה; יצירת התמונה נמצאת מחוץ לתמונה, באותה מידה שהצייר נמצא מחוץ לקנבס שלו.

"לפי השקפה זו, דיבור על יצירת היקום במושגים של זמן וחלל הוא כמו ניסיון לגלות את האומן ואת פעולת הציור באמצעות הליכה לקצה הקנבס. זה מביא אותנו קרוב מאוד לאותן מערכות פילוסופיות המתייחסות ליקום כמחשבה בתודעתו של הבורא, ובכך הופכות את כל הדיון בבריאה מטריאליסטית לחסר תוחלת" (The Universe Around us, עמ' 317, תרגום שלי).

לפי גישה זו, כאשר המדע חוקר את הופעת היקום והתהליכים השונים שהתרחשו בו לפני היות האדם, הוא אינו חוקר את המציאות הריאלית, כפי שהייתה באמת, אלא את המציאות כפי שהיא נתפסת בעינינו כיום.

זו אינה אשליה או הטעיה; זה פשוט האופן היחיד שבו ההכרה שלנו מסוגלת לתפוס את הדברים. יש חשיבות למחקר המדעי, ואפשר ללמוד ממנו רבות, אבל צריך לקחת אותו בעירבון מוגבל, מתוך הכרה בכך שאין לנו גישה למציאות כפי שהיא מחוץ לתודעה, אם בכלל קיימת מציאות מחוץ לתודעה.

האמת שבמיתולוגיות

תולדות היקום, אם כן, הן תולדותיה של תודעה או מחשבה הנעשית מודעת לעצמה. בתחילת דרכה, התודעה הזאת הייתה מעורפלת ובלתי מבוררת עדיין. לא הייתה קיימת בה אבחנה בין מציאות לדמיון, ולא שררה בה חוקיות קבועה. דומה הייתה לתודעתו של תינוק שנולד זה עתה. תהליכים שונים התחוללו במעמקיה, כוחות שונים התנגשו ופעלו זה עם זה, ותבניות מסודרות יותר החלו להופיע בהדרגה.

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם".

תוהו ובוהו הוא מציאות מעורפלת, מעורבבת, חסרת סדרים וממשות, הדומה למים נטולי הצורה. רוח אלוקים היא התבונה שהחלה להשליט סדר בתוהו ובוהו, ולגבש אותו למציאות מוגדרת יותר. אולם ייקח זמן רב עד שהמים יקפאו, עד שהמציאות תהפוך לגביש קרח מוצק בעל חוקיות מדויקת.

לכל העמים הקדומים היו מיתוסי בריאה משלהם, חלקם פשוטים ומגושמים וחלקם מורכבים ומחוכמים יותר. מיתוסים הם ניסיון לתאר באמצעות הדמיון את המציאות הטרנסצנדטית, הבלתי נתפסת שמעבר לעולם המוכר. אם נתייחס לכל מיתוס "כפשוטו", נמצא ביניהם הבדלים רבים, אולם אם נפשיט אותם מהדימויים המוחשיים ונתבונן בעומקם, נגלה קווי דמיון רבים.

כיהודים, אנו מאמינים שפרשת בראשית היא התיאור המדויק יותר של בריאת העולם, הקולע אל האמת יותר מניסיונותיהם של המיתוסים האליליים למיניהם. בעוד המיתוסים האחרים מתארים על פי רוב את הבריאה כתוצר פעולתם של אלים שונים, הנאבקים ביניהם, מתחתנים ומולידים ילדים, הרי שהתורה מתארת את הבריאה כפעולתו של הא-ל האחד, הנמצא מעבר לה. הוא אינו יוצר את העולם מגופו שלו או מגופתו של אל אחר, אלא בורא אותו יש מאין.

פרשת בראשית מתארת בריאה הדרגתית, בשלבים, הכוללת את כל חלקי המציאות, שכולם הם יצירה אחדותית אחת, ושיאה הוא ביצירת האדם. ההכרה במקור היחיד של הבריאה ובאחדות שבבסיס כל כוחות הטבע הפועלים בה, השפיעה רבות על התפתחות המחשבה האנושית, ואף על התקדמות המדע.

בכמה זמן נברא העולם?

אז האם העולם נברא בשישה ימים או במיליארדי שנים? התשובה היא ששאלה זו מבחינה עובדתית היא חסרת משמעות. אי אפשר לדבר באמת על זמן במנותק מהאדם. אפשר לומר שמנקודת מבטנו העכשווית, היקום נראה כבן מיליארדי שנים, וזה יהיה נכון. אפשר לומר גם שהתורה בוחרת לתאר את הבריאה כתהליך של שישה ימים, וגם התיאור הזה נכון מבחינת מטרתה של התורה. אין צורך לומר שהעולם "נברא זקן", כפי שטוענים פרשנים מסוימים, שהוא נוצר כך שייראה כאילו הוא בן מיליארדי שנים אף על פי שהוא צעיר בהרבה. די אם נאמר שכל דיבור על גיל העולם בטרם הופעת האדם הוא חסר משמעות, משום שאין לנו יכולת לתפוס את המציאות הזאת. אנו יכולים לדבר עליה רק בעירבון מוגבל, במסגרת התמונה שהכלים שלנו קולטים כעת.

בכך אפשר לשים קץ לוויכוח הישן ההוא בין תורה למדע, ולהתמקד בדיונים על המציאות המוכרת לנו, על ההיסטוריה מאז הופעת האדם.