סימני טהרה – לפי הידוע בזמננו

 על פי התורה (ויקרא יא), מותרות באכילה רק בהמות או חיות העונות לשלשת ההגדרות הבאות:

1) כל מפרסת פרסה 2) ושסעת שסע פרסת 3) מעלת גרה – אתה תאכלו

והתורה מציינת כי ישנם בעלי חיים שיש להם רק חלק מהסימנים, ואין להתבלבל בהם:

גמל שפן וארנבת – מעלים גרה ואינם מפריסים פרסה.

חזיר – מפריס פרסה ושוסע שסע, ואינו מעלה גרה.

ניתן להבין כי שלשת הדוגמאות האלו שמנתה התורה, הן היחידות מסוגן, וכל שאר בעלי החיים נעדרי סימני טהרה, מלבד עשרת המינים הטהורים (פרה, כבש, עז, אייל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר), וכן קבעו חז"ל. ואף הוסיפו "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, ושאין לך דבר מפריס פרסה וטמא אלא חזיר" (ר' ישמעאל בחולין נט.).

הגדרותיהם של שלשת הסימנים האלו אינם מפורשות בתורה, ואין לנו דרך לקבען בצורה אבסולוטית.

כמו"כ הגדרות המין בתורה בד"כ רחבות מאשר בטקסונומיה המודרנית, למשל: התורה מציינת רק 'גמל', ואילו החלוקה המודרנית מונה את 'משפחת הגמליים', אנחנו מונים בתוך משפחה זו את הגמל הדו דבשתי, החד דבשתי, הלאמה, הגואנקו, הויקוניה, והאנטילופה.

פרסה

1) מפריס פרסה, כיום מקובל לכנות את בעלי החיים בעלי הפרסה בשם "פרסתנים", אין מדובר במשפחה, שכן הפרסתנים הם בני משפחות שונות, למעשה רוב היונקים היבשתיים הגדולים הם בעלי פרסה, וגם הגמל אותו מונה התורה כאינו מפריס פרסה. משום שההגדרה של התורה היא "מפריס פרסה", והמובן הוא שהפרסה "פרוסה" לשניים, כלומר מחולקת.

לפיכך, מתוך שלשת הסדרות של בעלי הפרסה: מפריטי פרסה (Perissodactyla), מכפילי פרסה (Artiodactyla), ותת-פרסתנים (Paenungulata), המונח הקרוב ביותר למפריס פרסה הוא "מכפילי פרסה", אותם מינים שהפרסה שלהם מחולקת לשניים.

שסע

2) על מכפילי הפרסה נמנים גם מינים שאינם כשרים ואינם מוזכרים בתורה, כגון: ההיפופוטם. שכן פרסתו אמנם כפולה אבל אינה שוסעת שסע.

מה הוא שסע על פי התורה?

בהיעדר מקורות אחרים, יש ללמוד מן ההבדל שעושה התורה בין החזיר לבין הגמל, שהראשון שוסע שסע והשני לאו, שהכוונה בשסע היא הפרדת כל הפרסה לשני חלקים נפרדים לגמרי. ובנקודה זו ישנו הבדל, בעוד פרסת החזיר מופרדת לגמרי בדומה לפרסת הבקר והצאן, המחולקת כביכול לשתי 'אצבעות', פרסת הגמל מופרדת מן הצד הקדמי, אבל במבט מאחור רואים פרסה אחת.

גרה

3) כאמור לעיל, אין לנו את הדרך להגיע לפירוש המדוייק של העלאת גרה, אף שבמובן המודרני העלאת גרה מתפרשת כתהליך מסויים של בליעת האוכל ע"י הבע"ח, הכנסתו לתוך קיבה מיוחדת, והעלאתו שוב ללעיסה, עד התפרקותו. הרי ייתכן שבלשון התורה הפירוש הוא שונה.

גם כאן הדרך היחידה היא ללמוד מן המציאות עליה מדברת התורה, השפן והארנבת המתוארים כמעלי גרה בדומה לבקר ולצאן, ומכאן שהתורה רואה גם את תכונות האכילה של השפן והארנבת כהעלאת גרה.

בנוגע לארנבת, זיהויה כמין המכונה בעברית מודרנית ארנבת, הינו עתיק, ומופיע כבר בתרגום השבעים.

בנוגע לשפן, זיהויו אינו ברור, יתכן שהכוונה למין המכונה בזמננו שפן סלעים.

הדעה הרווחת היא שהתכונה המיוחדת לארנביים המכונה קופרופוגיה נחשבה בעיני התורה להעלאת גרה. בעלי חיים אלו מעכלים את המזון עיכול דו שלבי, לאחר השלב ראשון של העיכול הם מוציאים אותו דרך פי הטבעת ישר לתוך פיהן במצב חצי מעוכל ובשלב השני הם לועסים ומעכלים אותו עיכול סופי. גרה, מלשון גרירה, כנראה לעיסה חוזרת. מה שמאפיין גם את העלאת הגרה דרך הגרון וגם דרך הקופרופוגיה.

יש להבין שהענין של העלאת הגללים, אינו מקרה. וישנם עוד יצורים האוכלים צואה, כדוגמת החזיר שאוכל צואה בכלל. אך לארנבת תכונה יחודית שהמזון לא מתעכל אצלה באכילה הראשונה, ורק אחרי שהוא עובר בקיבה ומתחיל לתסוס, היא מסוגלת שוב ללעוס אותו ולעכל אותו. שזה התהליך המאפיין העלאת גרה.[1]

ראה עוד מחקרים בנושא:

האם ארנבות מעלות גירה – מחקרים

ד"ר אלון דניאל נשיא – העלאת גרה בארנבות

קורמן: שפן וארנבת

דב שטיין: שפן וארנבת

המאמר המלא של ד"ר משה רענן

ד"ר יצחק בטיש מזהה את השפן עם הארנבון

תכונה זו נוהגת גם בארנבון, שלפי סברה אחת הוא השפן של התורה.

בנוגע לשפן סלעים, באם הוא השפן של התורה, אין מידע ברור האם הוא מעלה גרה, הנושא עדיין לא נחקר בצורה יסודית. (חוקר הטבע הישראלי עזריה אלון, בספרו "החי והצומח של א"י" עמ' 234 מתאר את שפן הסלעים כמעלה גרה בדומה לשאר מעלי הגרה, בהסתמך על דברי זיאולוגים שונים, וכן: "שפן הסלעים", ד"ר א. מלצר ומנחם ליבנה, עמ' 60).

כך או כך, המונח העלאת גרה בתורה בא מתוך הכרת המציאות, ובעם של רועים, נודדים, ויושבי אדמה, ברור שהיתה ידיעה בסיסית אלו מינים מעלי גרה ואלו לא. ואת המושגים עלינו לפרש מתוך התיאור של התורה עצמה.[2]

הצעה חדשה לזיהוי שפן וארנבת ראה מאמרו של צבי ויינברגר

מינים נוספים

כאמור לעיל, הגדרות המין בתורה רחבות, ולכן, בזמננו מונים יותר מעשרה מינים שיש בהם את כל שלשת הסימנים.

שכן בתוך משפחת מכפילי הפרסה, מן הסוג השוסע שסע, ישנן מספר משפחות המעלות גירה: משפחת הפריים (Bovidae), משפחת האייליים (Cervidae), משפחת איילי המושק (Moschidae), משפחת האיילוניים (Tragulidae), משפחת הג'ירפיים (Giraffidae), משפחת האנטילוקפרות (Antilocapridae).

יש להניח כי כל המשפחות האלו משתייכות לעשרת המינים אותם מנתה התורה כמפריסי פרסה ומעלי גרה.

(לפרטים בנוגע לזיהוי כל חיה שבתורה ואלו משפחות מסתעפות ממנה, ראה: זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר-עוז, "זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה", קתדרה 132, תשס"ט, עמ' 54-33).

כך גם לגבי תכונת החזיר, מפריס פרסה שסועה ואינו מעלה גרה, מוצאים אנו את הבבירוסה, פיקארי, ושאר המינים המרכיבים את משפחת החזיריים.

להלן הדיאגרמה שערך ד"ר משה רענן, כאן:

 

הערות:

[1] על זהות התופעה הזו והעלאת הגרה, מבחינת העיכול, ראה: אנציקלופדיה בריטניקה, ערך:MAMMALS  MAJOR MAMMAL ORDERS- LAGOMORPHA- NATURAL HISTORY . "הפיסיולוגיה של בע"ח", מאת שמיט ונלסון, הוצ' ספרית פועלים, מהדורה מתורגמת עמ' 19 ואילך, המקור: 1997 K. Schmidt – Nilson, Animal Physiology  5-th Edition, Cambridge university press.   p 149. (פירוק התאית נעשית במעלי הגירה ע"י מיקרואורגניזמים בתהליך מעבר כפול במערכת העיכול, ושבארנבונים וארנבות נעשית פעולה זו בדיוק באופן חיצוני מה שמעלי הגירה עושים במערכת פנימית. אסמכתאות ומקורות נוספים לכך: פרופ' יהודה לוי "המדע שבתורה", ושם הרבה אסמכתאות מהמומחים).

[2] סברא אחרת אומרת שהשפן והארנבת שבתורה הם מינים שנכחדו (רש"ר הירש, אבן שושן במילונו, קאסוטו), יש אכן תיעוד למין שפנים שנכחד, "החי והצומח בא"י" כרך 7 עמ' 233, כן, ישנן עדויות למין ארנבת מעלה גירה במזרח (אבן ספיר – ליעקב ספיר).

אפשר באמת שאין מדובר כאן על מין שנכחד, אלא על תת מין, ז"א שהיו ארנבות מעלות גירה ממש, והיו ארנבות בעלות העלאת גירה חלקית, וכתוצאה של ברירה טבעית מסויימת התרבה המין שלפנינו על קודמו. בפרט: אם מינים אלו יכלו להתרבות זה מזה, זוהי סבה טובה שהמין הראוי יותר להישרדות יתרבה על חשבון חברו. העלאת גרה במובן הרגיל מצריכה מזון המתאים לכך (צומח בעל לחות גבוהה, המתכלה בשנות בצורת), ומצריכה שעות נוספות של פעילות אכילה. או יותר מכך: ישנם מצבים בהם הריבוי בין שני מינים מביא תוצר הזהה לאחד מהם בלבד. במקרה כזה, לו יצוייר שחיו שני מיני שפנים בשני איזורים מרוחקים, די בהבאת שפן אחד שאינו מעלה גירה לאיזורינו, בכדי להפוך תוך כמה מאות שנים את כל השפנים לזהים לו. זו תופעה מוכרת של סחף גנטי.

דוגמא לדבר היא ה'אליה' של הכבש, המוזכרת בתורה כחלק העולה על גבי המזבח, וגם בימי חז"ל מתוארת היטב, בין השאר בסיפור על הנכרי המחופש שעלה לרגל ודרש לקבל 'מן האליה'. גם הרודוטוס (ג 113) מזכיר את הכבשים של א"י שיש להם חלק שומן מורחב בזנב. כיום אין אנו מכירים מציאות כזו, כנראה עם התקדמות אמצעי התחבורה והמסחר, הובאו לארץ כבשים אחרות,שמסיבות כל שהן יצרו סחף גנטי לכיוונן.