ספרי הנביאים נכתבו בזמן המאורעות ב: נביאים אחרונים - רציו

ספר מלכים מביא את נבואת אחיה השילוני התומכת בירבעם המחלק את הממלכה ובונה את העגלים – החטא הגדול ביותר כפי שהוא מוצג בספר מלכים. כן הוא מביא את המלכת יהוא ע"י אלישע הנביא, למרות שיהוא לא הסיר את העגלים. אין הוא מביא שום דברי בקורת מנביאים גדולים אלו על העגלים שהיו קיימים בזמנם! ואלו בשם אליהו הוא מביא את טענתו על החרבת הבמות! (מ"א יט י).

ספר מלכים אינו מזכיר כלל את ירמיהו ואת נבואות ישעיהו אל העם, והדבר מוכיח כי הספר לא נערך בהשפעת כתבים אחרים בתנ"ך, בתקופת הבית השני בודאי היו ישעיה וירמיהו מנכסי צאן הברזל של היהדות ושל מעתיקי התנ"ך, ולו היה נערך אז ספר מלכים או שהיה אפשר להוסיף בו דבר לא היינו מוצאים התעלמות שכזו. גם הצהרת כורש היתה מוצאת את מקומה בו לו היה הספר יכול לדעת עליה.

ספר מלכים נושא אופי היסטורי מפורט שאי אפשר להתעלם ממנו:

"בסיפורים נזכרים בני נביאים וגם ההויי שלהם.. מתוך ריבוי הפרטים על הווי החיים ומאורעות הזמן הנזכרים בסיפורים אלה, והדמות החיה של האישים הפועלים, למרות מעשי הנסים הרבים, נראה שהסיפורים הללו נתחברו קרוב לזמנם של אותם נביאים, ואולי עוד בימיהם.. הרקע של הסיפורים הוא הממלכה הצפונית בקיומה ואין בהם אף רמז לחרבנה הממשמש ובא. ואף אין לנו סיפורי נביאים מן הפרק האחרון של קיום הממלכה הצפונית.. כל אלה משמשים חיזוק לדעה שסיפורים אלו נכתבו על ספר במשך ימיה של הממלכה הצפונית" (אנצ"מ ערך מלכים עמ' 1137).
"היעדרו של עיצוב ספרותי כלשהו בסיפורים, הניכר בהיעדרם של עלילה מפותחת ושל גיבורים ממשיים, וכן נחשלותם היחסית של המושגים הדתיים, מעידים על מוצאם של הסיפורים.. העלאתם של הסיפורים על הכתב.. דור לאחר מותו של אלישע.. אף נראה שלא עבר זמן רב בין יצירת הסיפורים על פה וגיבושם התמציתי בכתב", (סיפורי הנביאים, פרופ' א. רופא, הוצ' מאגנס תשמג', עמ' 22 ובהערה. דבריו מובאים כאן תוך הסתייגות מסגנונם).

למן הנביאים האחרונים ישנו איום החורבן והגלות בצורה קבועה ומסודרת, הושע ועמוס פותחים בהתרחשות הגלות במלים מפורשות ובצורה ברורה כי היא אכן תתרחש. בנביאים הראשונים אין שום איום שכזה לא הנביאים שבימי השופטים ולא בימי שמואל ודוד אליהו ואלישע, למרות עונשים איומים ותוכחות רבות הנזכרים בנ"ר אין בהם עונש החרבן והגלות.

הישרדותם של נביאים ראשונים לאורך מאות שנים מוכיחה בעליל על קדושתם, נשמרו בהם קטעים רבים שאינם תוכחה נבואית אלא פרטים רבים ומפורטים על נושאים שונים, מה שהחזיק את כל אלו בהעתקה מדור לדור הוא הקדושה שיוחסה לספר. לא יעלה על הדעת שספר המוחזק בקדושה מאות שנים יסורס וישובש לאחר מכן בלי זכר למתכונתו הראשונית שהיא היא ששימרה אותו וקידשה אותו. וכן לא יעלה על הדעת כי קטעים מדיניים והיסטורים הם אלה שיגרמו לקדושה ולהישרדות הספר, רק אופיו המוסרי כפי שהוא לפנינו יכל לגרום לכך.

"אע"פ שיש סוברים כי רשימות הגבולות בס' יהושע משקפות את המצב בימי אחאב, כבר הסכימו רוב החוקרים שמקורן של אלה במצב שקדם בודאי לימי המלוכה, ומכוונות הן כנראה למצב שקיים היה בראשית תקופת השופטים" (אנצ"מ ערך אפרים).
השתלשלות זו מוציאה מכלל אפשרות את השערתו של אלט האומר שרשימת נחלותיהם של שבטי הגליל חוברה בימי יאשיהו. המצב המשתקף ברשימה זו הוא המצב שלפני ימי המלוכה.. לפיכך יש להניח כי גם חלק זה של רשימת נחלותיהם של השבטים שייך ממש לראשית ימי השופטים, כאשר הניחו בצדק אליגר ונות בדבר רשימות יהודה ושומרון (אנצ"מ ערך אשר עמ' 784).
ההבחנה בין האמורי בהר והכנעני בעמקים רק בבמדבר יג כט דברים ג ט ויהושע ה א יא ג, (אנצ"מ ערך אמורי).
"תיאורי המלחמות של ישראל בתקופת המלוכה נבדלות בבירור מאלו של התקופה הקודמת, בתקופה זו אין אנו מוצאים את דרכי הלחימה שתוארו לעיל, אלא ניכרת השאיפה להכרעה בכח, בקרבות שדה או במצור..", (אנצ"מ ערך קרב ודרכי לחימה עמ' 220). האם שחזור מאוחר הכולל תיאורי קרבות היה יכול לשמור על הבחנה חד משמעית בין דרכי לחימה לאורך שתי תקופות?
כל תיאורי הנביאים מתאימים לתקופתם, ראה באריכות ספרי שמואל ומלכים – כספרות היסטורית א: מלכי ישראל הראשונים, ספרי שמואל ומלכים – כספרות היסטורית ב מפילוג הממלכה, נביאים אחרונים כמסמכים היסטוריים. וראה למשל אנצ"מ ערך עמוס כיצד כל תיאורי ודבריו מתאימים למצב המדיני והכלכלי בתקופתו. זו יכולה להיות רק תוצאה של ספרים שנכתבו בזמן המאורעות ולא נשתנו.

מונח נוסף המשקף הבדלי תרבות בין התקופות, הוא 'שר הצבא' שהיה השני ליד המלך, בתרבויות הקדומות: הכנענית, הפלשתית, וארמית. כך אנו מוצאים גם בבראשית כא כב' פיכל שר צבא אבימלך, בשופטים ד' ב' המלחמה היא מלחמת יבין וסיסרא שר צבאו. ובישראל, בצמוד לשאול היה תמיד אבנר שר צבאו, ובצמוד לדוד היה יואב שר צבאו. בתקופת המלוכה לא היה לשר הצבא מעמד של שני למלך ובד"כ אינו מוזכר בכלל (ישראל וכנען, ב. מזר עמ' 183). ההבדל נעוץ בצורת השליטה, מלכות מבוססת אינה בנויה על הצבא גרידא, וקבוצות האמונות על מלחמות ופשיטות נותנות לשר הצבא מקום ראשון אחר המלך.

דברי הנביאים היו ידועים ומתפרסמים בעם, נזכיר רק את המובאה מירמיהו (פרק כו):

"ונתתי את הבית הזה כשילה.. ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו ויקמו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם לאמר מיכה המורשתי היה נבא בימי חזקיהו מלך יהודה ויאמר אל כל עם יהודה לאמר כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער ההמת המתהו חזקיהו מלך יהודה וכל יהודה הלא ירא את ה' ויחל את פני ה'.. וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו מקרית היערים וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמיהו".

מלכים (ב יד כה) כותב:

"הוא השיב את גבול ישראל.. כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר", (הכתוב לא מפרש כלל איפה דבר הנביא כי היו דבריו ידועים אצל העם).

כבר הראינו במקומו את הצלבת המידע של ספרי הנבואה: נחמיה משתמש בספרי ירמיהו מלכים שופטים דברי הימים ועזרא. עזרא משתמש ביחזקאל מלכים תהלים ושמואל, חגי וזכריה. חגי משתמש ביחזקאל, זכריה משתמש ביחזקאל איכה חבקוק ועמוס.

יחזקאל משתמש בדברי ירמיה ישעיהו ושמואל, ירמיה משתמש בדברי ישעיה, מיכה, עובדיה[1], מלכים, שמואל. ומשתמש בלשונות הושע יואל עמוס נחום וצפניה. צפניה משתמש בישעיהו וביואל. חבקוק משתמש בשופטים יהושע ומיכה. נחום משתמש בישעיה עמוס הושע ויואל. מיכה משתמש בישעיהו ובעמוס. ישעיה משתמש בשופטים שמואל הושע עמוס יואל, ובמקור של דברי הימים. עובדיה משתמש ביואל ועמוס. עמוס משתמש ביואל ובהושע. יואל משתמש בישעיהו בהושע ובמקור של דברי הימים. הושע משתמש בשמואל. מלכים משתמש בשמואל יהושע ושופטים. שמואל משתמש בשופטים וביהושע. שופטים משתמש ביהושע. זוהי הצלבת מידע ממדרגה ראשונה.

ה"ספרים" הפכו למושג ידוע כפי שאומר דניאל עוד בימי הבבלים, לפני שיבת ציון: (ט ב) "אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא", ספר ירמיה היה אחד מן ה"ספרים", יחזקאל (לח יז) אומר: "כה אמר ה' האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך". "הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדלות למלחמה ולרעה ולדבר", (ירמיה כח ח').

קויפמן הוכיח באריכות כי לא נעשו שום שנויים בספרי הנביאים מכיון שיש נבואות רבות שיכול להיראות מהן שלא התגשמו (המדובר בנבואות שהיו מותנות במעשים שונים וכדו'), דבריו התקבלו במחקר (וראה למשל עולם התנ"ך ירמיה כב המקבל גישה זו). בודאי נכון לומר שלו היה אינטרס לערוך ולהשמיט דברים הנראים תמוהים ומוזרים היו מושמטים ענינים אלו שציין ועוד רבים. אך סוגיית התגשמות הנבואות היא פרק בפני עצמו, ראה: התגשמות הנבואות שבנביאים אחרונים א: מעמוס ועד צפניה, התגשמות הנבואות שבנביאים אחרונים ב: מירמיהו ועד יחזקאל.

הבדלים רבים ישנן בין התקופות, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי ר"ה) שמות מלאכים עלו מבבל, כך גם מבחינים החוקרים למשל (מבלי שניכנס כאן לפרשנות, כמובן):

"בחזיונות הנביאים שחיו באותו הזמן – לאחר גלות בבל – כגון יחזקאל וזכריה תופסים מקום רב עצמים רוחניים שאין זכרם בא כלל בדברי הנביאים של תקופת הבית הראשון" (אנצ"מ ערך אנימיזם).
"שלא כהשקפתה של הספרות שלאחר המקרא אין לך מלאך במקרא (פרט לס' דניאל) שהוא מעין אישיות מוגדרת" (אנצ"מ ערך מלאך ה' עמ' 977).
"נבואת מלאכי ותורתו… נבואתו עומדת בסימן של יום קטנות המציין את זמנו, האופק של נבואתו מצומצם אין הוא עוסק אלא בישראל שבארץ יהודה בלבד, ובני גולה, ומכל שכן אומות העולם, הם מחוץ לתחום נבואתו.. עיקר ענינו של מלאכי הוא המקדש והעבודה שבו. ומטבע שעתו שיהיה כך, לפי שעם החרבן בא שינוי ערכים בענין המקדש והפולחן.. לאחר החרבן נעשתה עבודת האלהים שבמקדש סימן ליראת האלהים ונאמנות לתורתו.. חשוב בעיניו הרבה מעמדם של הכהנים בני לוי.. מלאכי מעמיד במרכז נבואתו את התוכחה על החטא הפולחני" (אנצ"מ ערך מלאכי). כאמור אין הכונה בזאת לקבל את כל האבחנות האלו כפשוטן, אלא רק להצביע על הבדלים בולטים.

והעיקר הוא שיש לראות כעובדה היסטורית את התקדשותם של ספרי נביאים ראשונים שנים רבות לפני שיבת ציון. שכן כל הספרים שעדין לא נתקדשו בתקופת שיבת ציון לא נכללו בין ספרי הנביאים.

"מן הנוסחה של כתבי כת מדבר יהודה "לעשות הטוב והישר לפניו כאשר ציוה ביד משה וביד עבדיו הנביאים" אפשר לראות זכר של התקדשות המקרא, שבו זכו להכרה מפורשת שני קבצים בלבד: תורה ונביאים. אמנם יש להניח שקובץ הנביאים כלל מתחלת גיבושו גם את הספרים ההיסטוריים המכונים נביאים ראשונים.. קרוב יותר להניח שספרים היסטוריים אלו נמנו על ספרי הנבואה משום שהם חיבורים קדומים, שהיו מקובלים בעם כמה וכמה דורות, ושנכתבו בודאי בתקופה שעדיין לא פסקה רוח נבואה מישראל. אין קובץ הנביאים כולל כמה ספרים שהיה אפשר לספחם אליו משום תוכנם, כגון: רות, דברי הימים, דניאל. וזוהי הראיה היחידה אך מכרעת, לכן, שקובץ הנביאים נתקדש ונחתם קודם שנתקדש קובץ הכתובים". (אנצ"מ ערך מקרא, עמ' 364). אלא שלשון זו נמצאת הרבה קודם לכתבי מדבר יהודה: "ושמרו מצותי חקותי ככל התורה אשר צויתי את אבתיכם ואשר שלחתי אליכם ביד עבדי הנביאים" (מ"ב יז), ואצל זכריה: "לבם שמו שמיר משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים.. (זכריה יג).

ברור שספרי הנביאים כגון ישעיה וירמיה התקדשו מעצם העובדה שניתנו על ידי נביא בשם ה'. לא היה צורך בקנוניזציה לשם כך. ואילו ספרי הכתובים כדוגמת משלי וכו' למרות שהוערכו כחיבוריו של שלמה המלך שהיה בעל רוח הקדש וכו' צריכים מכל מקום להכרזה שכזו. העובדה שספרי נביאים לא הוצרכו להכרזה זו מוכיחה על קדמות התקדשותם. ההבדל בין שמואל לרות הוא ששמואל היוה חלק מן המסכת ההיסטורית המתארת את השגחת ה' על ישראל ואת הכוונת הנביאים המוכיחה השגחה זו, ואילו רות למרות שנכתב באותה תקופה של שמואל (ואנשי כנה"ג בודאי חשבו כך) אינו חלק בלתי נפרד ממנה. הכרה זו היתה נחלת ימי בית ראשון, והיא שגרמה להתקדשות ספרי נ"ר כחלק בלתי נפרד מתורת הנביאים.

וידנפלד במאמרו: 'משנתו של יוליוס ולהאוזן' (בתוך: שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום עמ' 62 ואילך), כותב:

"זכרונות מאהל דוד המפואר מצויים לדעתי בישעיה טז ה ובעמוס ט יא סכת דוד (אהל וסכה משמרים כאן את זכרון התקופה שבה התנהלה בודת אלהים באהל המפואר של דוד…) לצד אהל דוד וסכת דוד ככינויים עתיקים אידיאליים למרכז הפולחני מימי דוד יש להזכיר גם את הכינוי 'נוה' שאף הוא מעוגן במסורת נוודית (ראה ערך נוה באנצ. מקראית). כך קוראים אנו בש"ב טו כה השב את ארון האלהים… והראני אותו ואת נוהו, והשוה ישעי לג כ: חזה ציון קרית מועדנו עינך תראנה ירושלים נוה שאנן אהל בל יצען, כאן מוצאים אנו שלובים יחד מועד אהל ונוה, שילוב בעל משמכות לגבי מציאותו של אהל מועד בעיר ציון מימי דוד… נראה לי כי הביטוי מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך (תה טו א) מעוגן אף הוא באידיאולוגיה עתיקה של אהל דוד בהר קודש".

הערות:

[1]"מקובל על רוב החוקרים שהכתובים בעובדיה קרובים יותר לצורתם המקורית לפי שהם באים כאן יחד, שלא כבספר ירמיה סדר הדברים בעובדיה הוא רצוף", (אנצ"מ ערך עבדיה עמ' 29).