1

שאלה: מדוע המצרים לא השתכנעו מנסי יצי”מ?

חלק מהטענה הדתית היא שניסים יכולים לשמש כראיה לאמונה (גם אילמלי התגלות), אם כך, הטענה היהודית היא שהיו ניסים ביציאת מצרים, הים נקרע ל2(1) חלקים, היו עשר מכות ועוד ועוד. אך למרות כל זאת, לא ראינו שהמצרים חזרו בתשובה ועזבו את אליליהם, מדוע? הרי ע”פ התורה במצרים היו בלי סוף ניסים, והיהודים כלל לא נפגעו מהם. למשל במכת דם וכד’. עד שאפילו חרטומי מצרים הודו שמדובר בנס. ועל כן, עולה השאלה ההפוכה, במידה ואנו יודעים שהמצרים לא שינו את אמונתם בעקבות התורה אין זה ראיה שאכן לא היו ניסים במצרים?

תשובה: כשאנחנו חוזרים לאלף השני לפני הספירה, לא היה בכלל בתפיסת העולם מושג שנקרא “טבע”, המושג הזה לא מוזכר גם במקרא, כי פשוט אנשים לא חשבו בצורה כזו, לא האמינו באיזו מסגרת עצמאית שנקראת ‘טבע’. ברור היה לכל באי עולם שההתנהגות ה’רגילה’ של העולם תלויה ברצונות של אלים, ובפעולות מאגיות של אנשים שונים, עצם העובדה של ‘שינוי טבע’ לא אמרה כלום למצרי ואולי אף לא לישראלי. כי זו היתה הנחת היסוד של כולם. כוונת המופתים של יציאת מצרים להראות שה’ חזק מכל האלילים, שהכח שלו הרבה יותר גדול משל האחרים, ולכן זה אומר שהוא אלהי האלהים ואדוני האדונים.

ולכן, לא ניטלה הבחירה החפשית מהצופה במאורעות, גם מי שראה את קריעת ים סוף והבין שלה’ יש כח, יכל לומר לעצמו שאין כחו אלא במים, כפי שאמר טיטוס בתקופה מאוחרת. וכעין זה אנחנו מוצאים במקרא שהארמים אמרו על אלהי ישראל “אלהי הרים הוא”, הם כבר מצאו תירוץ להסביר לעצמם שמכיון שבני ישראל שהם הכירו גרים על ההר, הרי שלאלהיהם אין שליטה בעמק.

כמובן שמנעד התירוצים האנושי גדול הרבה יותר וישנן עוד חלוקות מורכבות ושונות שבני אדם יכולים להמציא. המשמעות של נסי יציאת מצרים עבורינו נובעת מהמבט לאחור, בו אנחנו רואים שכל המוני הנסים שהאמינו בהם הקדמונים לא היו מבוססים באמת על חריגות מהטבע ולא על אירועים היסטוריים בקנה מדה לאומי, כפי שהראינו במאמר “על נסים והתגלות“, מלבד נסי יציאת מצרים.

אמנם,  מה שכתבת שהמצרים לא שינו את אמונתם בעקבות התורה, אינו מדוייק לחלוטין, תיאוריה רווחת היא שהרפורמה של אחנתון היא סוג של ביטוי להיוודעותו לאל הישראלי. (ראה כאן, חפש בדף ‘אחתנתון’).