נגענו עד כאן בכל חלקי המערכה: בהגדרת התורה כשיעור ומינון של מעשים מוסריים ודתיים, בתפקידה של התורה שבעל פה ושל ההלכה להצמיד את השאלות המתעוררות אל הדינים הקיימים

טיעון רווח הוא שההלכה היהודית נתונה בבעיה עקרונית בכל הנוגע למדעי הטבע, מכיון שהיא נכתבה קודם ההתקדמות המדעית הגדולה של העת החדשה

בישראל כידוע לא היה לימוד מדעי הטבע אידיאל, ולא מצאנו לרבים מחכמינו שעסקו בתחומים אלו בצורה מסודרת, אף כי בתחום המעשי והשימושי ברור שגם בישראל היו בעלי מלאכה ואומנות וכיו"ב הצריכים מטבעם לידיעות מסויימות.

דברים הנראים חסרי מקור, ואף מקוממים, יכולים להיראות אחר העיון כמסקנות מפתיעות שהקדימו את המחקר באלפי שנה.

לעיל הראינו מספר מקורות על כך שהאגדות הן משלים. הביטוי "משל" הוא קצת רחב, אך כאן נפרט דוגמאות רבות בהן קבעו הפרשנים כי האגדה, המעשה המסופר כאן.

המושג "רמז" בייחס לפירוש התורה, מעלה אסוציאציה של גימטריות, דרשת כתרי אותיות, וכיוצא באלו פרשנויות בלתי מבוססות. הייתכן "רמז" ריאלי, או שזו סתירה פנימית?

המידע האינסופי מסופק לנו על ידי מערכות מידע, המידע נוצר על ידי כמות עצומה של גופים, העוסקים כל אחד בתחום ספציפי.

שאלה המטרידה רבים היא, מהו מקומו של ההגיון האנושי בהלכה? האם התורה יכולה להיות נגד ההגיון? האם פוסק הלכה יכול להכריע בספקותיו על סמך ההגיון שלו?