חיים אנו בעידן של ידע אינסופי, אוטוסטרדת המידע. 40,000,000,000,000,000,000  בייט של מידע מועלים מדי שנה לאינטרנט.

המידע האינסופי מסופק לנו על ידי מערכות מידע, המידע נוצר על ידי  כמות עצומה של גופים, העוסקים כל אחד בתחום ספציפי.

בכדי שמסקנות המחקרים יוכלו להצטרף יחדיו לפירמידה אדירה של מליוני מסדי נתונים שונים, אנו צריכים לוודא שהמתודה שלהםהיא ערובה למסקנה שאנו צריכים לקבל. ולא רק משהו "אפשרי" או"הגיוני".

העובדה שכמות הנתונים היא אינסופית, ואין מערכת שתחלוש עליהם, משאירה בעצם בידי החברה והתרבות יכולת ניווט מסוימת.

עוד קודם שמגיעים לשאלת הפרסום, איסוף הנתונים אינו רק ענין טכני. הרבה פעמים מדובר בענינים מורכבים מאד, לא רק מחקרים הנעשים בקרב בני אדם על ידי שאלונים

המדע, בתיאוריה הינו מסד נתונים העונה להגדרות מופשטות כל שהן, בפועל, הוא יציר כפיהם של גופים מסויימים, האקדמיות. האקדמיה היא מערכת אורגנית.

השפה הגבוהה המשמשת במאמרים אקדמיים, מייחדת את המלומדים, שהם היחידים היכולים לשחות בכל המלים הלועזיות וההגדרות המסובכות.

ד"ר יעקב ברגמן מהאוניב' העברית, יצא בינואר 2010 בקריאה: "לא צריך שכולם יהיו אקדמאים", דבריו פורסמו בין השאר בדה מרקר (20/1/10)

 מה עלינו להסיק מכל הנתונים הללו? האם הם סוג של מחקר המנסה להוכיח באופן פרדוקסלי שיש להטיל ספק בכל מחקר באשר הוא?

אחת התופעות המאיימות על אמינות המדע, היא: הטיית פרסום.