הויכוח על המיסטיקה חוצה דורות ומקומות, אריסטו מול אפלטון, מאמינים מול כופרים, מאמיני הקבלה מול מתנגדיה, במשך דורות רבים התווכחו חכמים גדולים משני עברי המתרס. כל אחד בטוח בדעתו ומחזק אותה בהוכחות. גם בעת החדשה נעה המטוטלת לכאן ולכאן, בשנות ה70 של המאה העשרים היתה פריחה של פראפסיכולוגיה ועוד ענפים מיסטיים, במקומות הכי מכובדים, בסוף המאה דעכה התופעה והמטריאליזם הרדוקציוניסטי תפס מקום של כבוד, וכך הלאה.
לאדם מן הצד קשה למצוא את הדרך, כל צד מתחפר בעמדתו בכל תוקף, איך יתכן הדבר?
מעקב אחר תולדות חייו של אדם מעניין, הפילוסוף משה קרוי, יכול להוות משל לבני האדם בעולמנו ולאנושות כולה. (ע"פ ויקיפדיה: משה קרוי, ואלי אשד: משה קרוי חייו ומותו ותורתו).
קרוי שנולד בינואר 1948 נחשב לאחד התלמידים המבריקים במחלקה לפילוסופיה באוניב' העברית, ובמהרה קיבל בעצמו משרת הוראה בפילוסופיה שם. בראשית שנות ה70 הושפע עמוקות מאיין ראנד, ופיתח פילוסופיה של "חיים על פי השכל" (זה גם שם ספרו שיצא ב1975), האובייקטיביזם של ראנד נחשב על ידו כ"המהפכה האינטלקטואלית הגדולה ביותר בתולדות האנושות", המדובר לא רק במטריאליזם קיצוני, אלא גם בחיים המושתתים על "אגואיזם רציונלי", מתוך יומרה שביד האדם לנהל את חייו וכן ביד המדינה לנהל את חייה באופן רציונלי בהתאם לכללים לוגיים תקפים.
ב1975 עזב קרוי את ישראל והיגר לאוסטרליה, כאשר לפתע התמוטטה אצלו מוחלטות האובייקטיביזם, הוא גילה ענין במיסטיקה מסוגים שונים, וב1981 הדהים את קהל מעריציו או מעריציו לשעבר בספרו: "הוכחות לקיומה של הנשמה". קרוי לא זנח את הלוגיקה שלו, הוא לא פונה למיסטיקה בראש של מאמין או פתי, הוא מוכיח את קיום הנשמה באופן לוגי, הוא פותר את הבעיה הפסיכו פיזית או לפחות מתיימר לעשות זאת, וכמובן תומך בהישארות הנפש.
לגילוי המיסטיקה מצדו היה קשר גם עם הסיינטולוגיה, אלא שכצפוי גם ממנה התנער קרוי. הוא נחשף לעוד ועוד שיטות מיסטיות שונות, וגילה להפתעתו את הבסיס הרעיוני המוצק שלהן, ומכאן ספרו הבא: "מעבר ליש ולאין, הרציונליות שבמיסטיקה" (1987). בספר זה הורס קרוי את הנסיון הקודם שלו לבסס את המיסטיקה באופן לוגי, משום שהוא גילה שהלוגיקה עצמה פגומה, אי אפשר להבין את המציאות לכשעצמה, החושים והרציונליות מטעים וסותרים את עצמם.
בסוף ימיו חזר קרוי לארץ, ובה כתב את ספרו האחרון "מלחמת בני אור בבני חשך", בו הוא טוען בין השאר כי "השדים הם הפילוסופים האקדמיים שתפקידם הוא לכסות את חוסר המשמעות הברור של הקיום בפטפוטים חסרי שחר ולתכנת מחדש את בני האור שנופלים ברשתם".
להלן קטע מריאיון עם קרוי:
לכאורה עוד אדם מוכשר שנתבלעה עליו דעתו, אך באמת קרוי מייצג כאן את כל הטיפוסים השונים המוכרים לנו, ומלמדנו שאם אדם יכול להיות מספיק לא יציב, הם יכולים להתגלם באדם אחד…
כשהתמסר קרוי לאובייקטיביזם, הוא חש בכל לבו שהמיסטיקה והרעיונות האנושיים המגוונים הם אויב, אויב של השכל הישר, של ההצלחה האנושית שתבא רק במדה ונתבסס על הלוגיקה לבדה. זה המוטו של המטריאליסט, הוא חש זאת בכל לבו, ולכן יילחם על כך, ואף יכחיש כל מה שנראה כראיה להיפך.
כשחש את חויית האמונה במיסטיקה, ביסס אותה בעזרת הלוגיקה. שהרי אלו הן נפלאות התבונה, הכל אפשרי, מעניין שתמיד בכל מהפכיו הושפע קרוי מאנשים שונים, גדולים יותר וגדולים פחות. שכן יסוד השינוי הגיע בהשפעתו הכריזמטית של אדם בעל דעה שונה, דבר שכנראה היה בעל השפעה גדולה על קרוי. לאחר שהפנים את השינוי, ביסס אותו בעצמו ואף חזר לתקוף את האדם שהשפיע עליו. כך לא פעם ולא פעמיים.
בשלב השלישי ויתר בכלל קרוי על הלוגיקה, ואת זה הוכיח באמצעים לוגיים שונים… לא התעכבנו כאן על כל השלבים בחייו, ועל כל התהפוכות, אבל ראינו מספיק בשביל להבין שלו היינו נשמעים מספיק לרוח ונעים על פיה, כולנו היינו יכולים לשנות אידיאלים בקלות. התמורות בחייו מסמלות התבגרותו של אדם, בהתלהבות של צעיר מנסה להעמיד את הכל על עצמו ועל תובנתו, בגיל השני הוא מגלה שיש משהו מעבר, ומנסה להכניס זאת לארגז הכלים שלו, ובגיל השלישי הוא מתפרק לגמרי מהנכסים המדומים שצבר, הוא מסתכל כלפי מעלה.
תהליך דומה תיארו חז"ל בשם ר' יונתן לגבי החכם מכל אדם, שלמה המלך:
"שיר השירים כתב שלמה תחלה, משלי אחריו, וקהלת אחריו, שכן דרך ארץ: נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר משלות, הזקין אומר הבל הבלים".
במדה מסויימת אלו הם גם פניה של האנושות כולה, מעת שהוחל לנסח מחשבות בצורה מסודרת ושיטתית, פותחה בעת החדשה הלוגיקה, בראשיתה היא התיימרה לדעת הכל, נוסח הלוגיקה האריסטוטלית, בהמשך נוספו לה אספקטים דתיים שנוסחו גם הם בכלים לוגיים. ובהמשך בא העידן הפוסט מודרני שהטיל ספק בכל ארגז הכלים שלנו והשאיר אותנו עם 'כל אחד והאמת שלו'.
כשניגשים לשאלה של 'אמונה בעידן הידע', כדאי לזכור זאת, כשקוראים טיעונים שמושמעים בלהט, כדאי גם כן לזכור, אנחנו כל כך מוגבלים, שבדרך כלל מי שמתאמץ להוכיח שאנחנו יודעים הכל ויכולים לשפוט הכל, מייצג יותר את האידיאל ואת הכח המניע שלו, ופחות משהו שבאמת ישנה את הויכוח עתיק היומין.