איך הגיע הרמ"א למסקנה שהכוכבים נעים בחפשיות?
מתוך מאמרו של עפר אליאור באלכסון:
…בדבריו על הפסוק התמודד הרמ"א עם פירוש הטוען שעדותו של הנביא יחזקאל ששמע קולות מן השמים, היא עדות שגויה, כיוון שאינה תואמת את עקרונות המדע. הרמ"א לא היה מוכן לקבל פרשנות זאת. כמו פרשנים יהודים שקדמו לו, הוא טען שיש בסיס מדעי לעדותו של יחזקאל. שלא כמו פרשנים אלה, הרחיק לכת בעמדתו ושלל תורה שביסוד המדע הימי ביניימי.
פירושו של הרמ"א על פסוק זה ממגילת אסתר מבוסס על תפישה פיזיקלית של העולם שהייתה מקובלת על אנשי ימי הביניים. לפי תפישה זאת, העולם נחלק לשני חלקים: התחום הארצי, שכל העצמים בו נוצרו בזמן מסוים ועתידים להתכלות בזמן מסוים, והתחום השמימי, תחום העצמים הנצחיים, שנמצאים בו כדורים חלולים ("גלגלים" בעברית של ימי הביניים ובלשונו של הרמ"א) וכוכבים. לדעת הרמ"א, שמו של אבי סבו של מרדכי, קיש, רומז להפקת קולות על ידי סיבוביהם של גרמי שמים: קיש מלשון "קיש קיש קריא", כלומר רעש (בבא מציעא פה ע"ב).
הרעיון שקולות נוצָרים באמצעות תנועות של גופים בשמים זוהה בימי הביניים, וכך אף בימינו, עם תורה מדעית שמוצאה באסכולה הפיתגוראית (שנוסדה במאה השישית לפני הספירה). לפי תורה זאת, גרמי השמים נעים במעגלים אחידים סביב הארץ, ובין המרחקים והמהירויות שלהם יש יחסים קבועים. התנועה ההרמונית של כל כוכב וכוכב מפיקה צליל מובחן. צלילים אלה מגדירים סולם מוזיקלי, ובהצטרפם יחדיו יוצרים סימפוניה קוסמית. מוזיקה זאת לא נקלטה ואינה נקלטת באוזניים אנושיות (אולי מלבד באוזני פיתגורס).
הרעיון הפיתגוראי נתקבל ופותח בידי הוגים באירופה בתקופתו של הרמ"א. לא ידוע שהיה מודע לכך בשעה שחיבר את "מחיר יין". בה בעת, ברור שדיונו ברעיון זה בביאורו את מגילת אסתר מבוסס על חיבור שחיבר מלומד יהודי ארבע מאות שנים קודם לכן, "מורה הנבוכים" מאת ר' משה בן מימון, הרמב"ם. פרק אחד ב"מורה הנבוכים", מוקדש לדיון בתורה שלפיה תנועותיהם של גרמי השמים יוצרות קולות. דיון זה של הרמב"ם הוא שעמד לנגד עיני הרמ"א כשפירש את הפסוק האמור במגילת אסתר. לשם דיוק, בפירושו יצא להתפלמס עם פרשנות מסוימת על "מורה הנבוכים" ב, ח.
הרמב"ם חיבר את "מורה הנבוכים" בערבית במאה ה-12. בסוף המאה ה-12 ובראשית המאה ה-13 תורגם החיבור לעברית בדרום צרפת, ובמהרה הגיע תרגום זה גם לקוראים יהודים באזורים אחרים, באירופה הנוצרית ומעבר לה. כאשר החל החיבור המתורגם להימסר בדרומה של צרפת, נפוצה בקרב קוראיו הדעה, ש"מורה הנבוכים" ב, ח בא להציע בסיס מדעי לפירושו של הרמב"ם על פסוקים בחזונותיו של הנביא יחזקאל. בפסוקים אלה הנביא מספר ששמע קולות, כגון "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה, בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן. וַיְהִי קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן" (יחזקאל א, כד–כה). לפי פרשנים של הרמב"ם בדרום צרפת, הרמב"ם טען שיחזקאל האמין שהקולות מופקים בשמים.
פרשנות זאת עוררה סערה-זוטא בעולם הלמדני היהודי זמן רב לפני שהרמ"א בא לעסוק בה. הסיבה לכך לא הייתה הזיהוי של דברי הנביא עם תורה מדעית יוונית. הקושי נבע מטענתם של מלומדים מסוימים שמהפרשנות המוצעת עולה שעדותו של יחזקאל ששמע קולות מן השמים היא שגויה, כיוון שהמדע שלל את אפשרות הפקתם של קולות מעין אלה. במה דברים אמורים?
לפי המדע האריסטוטלי של ימי הביניים, הפקת קול אפשרית רק אם מתקיימים תנאים מסוימים. ראשית, נדרש שגוף קשה יכה בגוף אחר או יתחכך בו. שנית, ההקשה צריכה לגרום לתנועה של הדבר הנמצא בין הגופים או סביבם, והכוונה לאוויר או למים. תנאים אלה אינם יכולים להתקיים בעולם השמימי: בשמים אין רווח או מקום בין גופים (כוכבים וגלגלים), וממילא אלה אינם יכולים להקיש זה בזה; וגם אם הגופים השמימיים מתחככים אלה באלה, אין דבר שיכול לנוע ביניהם. אם כן, לא תתכן הפקת קולות בשמים.
העקרונות המדעיים הללו נמסרו בספרי מדע בימי הביניים, ובהם גם ספרים עבריים. גם אם קוראי "מורה הנבוכים" לא עיינו בספרים הללו, הם ידעו שמבחינה מדעית יש קושי לקבל את תורת הקולות, משום שהרמב"ם עצמו עמד על כך. ב"מורה הנבוכים" ב, ח הוא ציין כי תורת הקולות נדחתה, משיקולים מדעיים, בידי אריסטו, הסמכות המדעית שהייתה מקובלת בימי הביניים.
אין לקבל אפוא את תורת הקולות מבחינה מדעית, ואם כך הדבר השאלה עולה: האם יחזקאל טעה כשהעיד ששמע קולות? מלומדים יהודים אחדים השיבו בחיוב על השאלה. הם קיבלו את העמדה המדעית שיש לדחות את תורת הקולות, ולאור זאת טענו שהנביא טעה; אחדים מהם אף ניסו להסביר מדוע טעה. המנסח המובהק של עמדה זאת היה ר' משה נרבוני, מלומד שפעל בדרומה של צרפת מאתיים שנים לערך לפני הרמ"א. חכמים יהודים אחרים, ובהם הרמ"א, התנגדו לטענה שיחזקאל טעה. כיצד נימקו את עמדתם?
אחדים מהם לא נימקו זאת כלל, ודחו לגמרי את הפרשנות שעדותו של יחזקאל רומזת לתורת הקולות. אחרים, שקיבלו את הפרשנות, הסתפקו בטענה שנבואה עליונה לחכמה. ואולם היו פרשנים שאימצו גישה אחרת. הם ניסו להראות שיש גם יש בסיס מדעי לתורת הקולות. בניסיונותיהם אלה, הם הציגו עמדות אחרות שלא תאמו את מה שהיה מקובל בעולם המדעי בסביבתם ובתקופתם (כך למשל טענו שיש ריק בעולם השמים).
חלק מהפרשנים שיצאו להראות כי קולות יכולים להיות מופקים בשמים הניחו כי התנאים הנדרשים ליצירה של קול מתקיימים גם בשמים. במאה ה-15 צעדו בדרך זאת למשל ר' יום טוב ליפמן מילהויזן, מלומד שפעל בפראג, ור' ידידיה רך, הוגה שמקום מושבו היה כפי הנראה באי רודוס. שניהם טענו, בלי הסברים מדעיים מניחים את הדעת, כי בשמים תתכן הקשה בין גופים שיש חלל ביניהם, והמגע בין הגופים מניע את התווך שביניהם או את מה שמקיף אותם, וכך יוצר קול. פרשנים אחרים, ובהם הרמ"א, נקטו בשיטה אחרת. כדי להבינה עלינו לשוב לדברים שכתב הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" בעניין שיקוליו של אריסטו בעד השלילה של תורת הקולות.
ב"מורה הנבוכים" ב, ח מוצגת גרסה של תורה הקולות שהאמינו בה הפיתגוראים היוונים וחז"ל. גרסה זאת מבוססת על תמונת עולם של כוכבי שמים המסתובבים בגלגלים קבועים וסיבוביהם יוצרים קולות. לפי הרמב"ם, אריסטו שמט את הבסיס מתורת הקולות, בהוכיחו כי למעשה גלגלי השמים הם שמסתובבים, וסיבוביהם, ורק הם, גורמים לכוכבים התקועים בגלגלים להסתובב. לדוגמה, אין תנועתו של כוכב מאדים על פני גלגל קבוע או בתוכו יכולה להפיק קולות, כיוון שאין למאדים תנועה מעין זו; אמנם הוא נע, אך רק מפני שהגלגל שהוא תקוע בו מסתובב.
המלומדים שבאו "להציל" את יחזקאל מטעות שמו לב לכך ששיקולים אלה נגד תורת הקולות משאירים להם פתח לטעון בעד תקפותה המדעית של התורה. הם שאלו את עצמם: מדוע מבחינה מדעית אין זה ייתכן שהכוכבים הם שמסתובבים ואילו הגלגלים קבועים? אריסטו שלל טענה זאת, ועמדתו הייתה מקובלת בעולם המדעי של ימי הביניים. ואולם, פרשנים יהודים לא היססו להעלות אותה כדי לתמוך בדברי יחזקאל בחזונותיו. אחד מהם, הרמ"א, צעד צעד נוסף וטען שאין זאת אפשרות אלא האמת.
את נקודת המוצא לטענתו נטל הרמ"א מ"מורה הנבוכים". הרמב"ם כותב בחיבורו כי המחקר שתכליתו השגת ידע אסטרונומי על עולם השמים הוליד, וצפוי שיוליד בעתיד, ידע אמתי, כלומר ידע התואם את חוקי הפיזיקה ומבוסס על הוכחות ברורות וחד-משמעיות. עם זאת, עיקר עניינו של חקר האסטרונומיה הוא להשיג דיוק בתצפיות ובחישובים הנוגעים לכוכבים ולגלגלים, ולאו דווקא להעמיד מודל נאמן של התנועות בשמים.
על יסוד דברים אלה הבחין הרמ"א בין שני סוגים של הסברים באסטרונומיה. הסברים מן הסוג האחד מדייקים בתיאורים המתמטיים ובחיזויים של התנועות הנראות של גרמי השמים, אך אינם טוענים שתיאורים אלה תואמים את המציאות הפיזיקלית. הסברים מן הסוג האחר אף הם מדויקים, אך הם גם מתיימרים להתאים למציאות הפיזיקלית (במונחים מודרניים היינו אומרים כי הסברים מן הסוג הראשון הם הסברים אינסטרומנטליים והסברים מן הסוג השני הם הסברים רֵאליסטיים; הרמ"א לא הכיר מונחים אלה).
בתור בסיס לפתרון הקושי באפשרות שיחזקאל טעה השתמש הרמ"א בהבחנה בין שני סוגי ההסברים וכן בדברים נוספים שכתב הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" ב, ח. דברים אלה נוגעים לפולמוס בין חז"ל לחכמי אומות העולם, בשאלה אם כוכבי השמים נעים או שמא הגלגלים דווקא. הרמב"ם טוען כי חז"ל אימצו את רעיון הקולות הואיל והאמינו שכוכבי השמים מסתובבים בגלגלים קבועים. הוא קובע, כי בעקבות פולמוס עם חכמי אומות העולם הודו חז"ל שאמונתם זאת שגויה, וקיבלו את העמדה שהתורה שחכמי האומות צידדו בה – כלומר שהגלגלים הם שמסתובבים והכוכבים תקועים בהם ואין להם תנועה מעצמם – תורה זאת היא שמתארת נכונה את תמונת עולם השמים.
לפי הרמ"א, תמונת העולם שחכמי אומות העולם החזיקו בה, דהיינו "גלגל חוזר ומזלות קבועים", מסבירה את תנועות הכוכבים בגלגלים אך אינה תואמת את המציאות. לעומת זאת תמונת העולם שהגלגלים בה קבועים והכוכבים מסתובבים – זאת שיחזקאל האמין בה ושחז"ל החזיקו בה קודם לפולמוסם עם חכמי אומות העולם – מציעה הסבר טוב יותר והיא גם נאמנה למציאות הפיזיקלית. בלשונו של הרמ"א: "דברי הנביאים אמת שהגלגל קבוע ומזל חוזר". מכאן אין בסיס לשיקולים שהציג אריסטו נגד האפשרות שקולות יופקו בשמים, ומכאן גם שיחזקאל לא בהכרח טעה.
רוב המחברים היהודים מימי הביניים שנדרשו לפרשנות על "מורה הנבוכים" ב, ח גילו הערכה למדע. והערכה זאת הייתה גם למלומדים שיצאו להראות כי עדותו של יחזקאל ששמע קולות הייתה אמתית – לאלה חשוב היה להראות כי יש התאמה בין הנאמר בכתבי הקודש לבין מסקנותיו של עיון מדעי. עם זאת, ההערכה שגילו למדע לא היה די בה כדי שיקבלו את מסקנתם של נרבוני ותומכיו, ויטענו שיחזקאל שגה בנבואתו. לעומת זאת רצונם להגן על הנביא, וחשוב מכך, שאיפתם להתוות דרך ליהודים מאמינים, שמתברר להם כי האמונה הדתית אינה עולה כביכול בקנה אחד עם מסקנותיו של עיון רציונלי – מטרות אלה היו חזקות עד כדי כך שלא היססו לטעון טענות מדעיות שלא היו מקובלות בזמנם.
כשהרמ"א טען שייתכן כי כוכבי השמים אינם קבועים בגלגלים המניעים אותם ושלכוכבים יש תנועה שאינה נגרמת מתנועת גלגלים – הוא צידד בטענה שהעלו פרשנים לפניו. בה בעת, ככל הידוע לי, היה הוא ראשון התורמים למסורת הדיונים בשאלה אם צדק יחזקאל בעדותו, שקבע שתנועה עצמית של הכוכבים אינה בגדר אפשרות בלבד אלא דמותו האמתית של עולם השמים. דורות מספר אחרי הרמ"א העלו מדענים באירופה את הטענה שהכוכבים נעים בלי שגלגלים יניעו אותם. ביסוד טענתם עמדה שאיפה לבחון מחדש, ביסודיות ובשיטתיות, את המדע הימי ביניימי. הרמ"א הגיע למסקנה שווה, אך מניעיו היו אחרים – רצון להגן על האמונה היהודית.