נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

אלן בלום: דלדולה של הרוח

אלן בלום, פרופ' לפילוסופיה באוניב' שיקגו, יצא ב1987 במתקפה חזיתית נגד האקדמיה ונגד חיי הרוח של התרבות המערבית כפי שפותחו באמריקה של זמנו.

ריצ'ל דונדיו בניו יורק טיימס (מתורגם בהארץ) כותב תחת הכותרת 'שדות הקטל של האקדמיה':

לפני 20 שנה, כשרונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב ניהלו משא ומתן על סיום המלחמה הקרה ושכר הלימוד במכללות היה נמוך בהרבה מכפי שהוא היום, נורתה יריית אזהרה לעבר עולם האקדמיה בדמות הספר "דלדולה של הרוח באמריקה" מאת אלן בלום, מרצה לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת שיקגו. הספר, הנושא את כותרת המשנה "כיצד ההשכלה הגבוהה הכשילה את הדמוקרטיה ודילדלה את נשמות הסטודנטים של ימינו", נכלל במשך יותר משנה ברשימת רבי המכר. עד היום הודפסו יותר מ-1.2 מיליון עותקים. סול בלו, ידידו של בלום, עודד אותו לכתוב את הספר וחיבר את ההקדמה (מאוחר יותר, בספרו "רוולסטין", עיצב בלו את הגיבור הראשי בדמותו של בלום).

בספרו העלה בלום טענות בוטות: זניחת הקנון המערבי הביאה לירידה ברמת האוניברסיטאות בארצות הברית ו"הרלטיוויזם" שתפס את מקומו של הקנון, "חיסל את המניע האמיתי לרכישת השכלה - החיפוש אחר חיים נעלים"; מוסיקת רוק "הורסת את הדמיון של הצעירים"; מאז שנות ה-50 ארצות הברית לא תרמה תרומות משמעותיות לחיים האינטלקטואליים בעולם; עיקר החיבורים של הוגים אמריקאים מוקדמים יותר היו גרסאות חיוורות להגותם של היידגר, ניטשה, ובר, פרויד ואינטלקטואלים אירופים אחרים.

בלום טען כי העניינים החלו להשתבש בשנות ה-60, כשהאוניברסיטאות קיבלו על עצמן את "החובה לקדם שוויון, לשרש את הגזענות, הסקסיזם והאליטיזם (הפשעים הייחודיים לחברה הדמוקרטית שלנו), וגם את המלחמות", משום שסברו שהמאמצים להביא לשינוי חברתי "נושאים אמת מוסרית נעלה יותר מכל אמת אחרת שהאוניברסיטה יכולה להציע".

הספר ראה אור בתקופה שבה התנהלו "מלחמות הקנון" באוניברסיטאות במלוא עוזן. מרצים שדגלו בגישה מסורתית טענו שיש לבסס את תוכנית הלימודים על יצירות ספרות קלאסיות, ותומכי הרב-תרבותיות דרשו להגדיל את חלקן של יצירות פרי עטם של נשים ובני מיעוטים. בעצרת בשנת 1988, בהשתתפות ג'סי ג'קסון, קראו סטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד: "בוז בוז, התרבות המערבית חייבת לזוז", במחאה על הכללת קורס בתרבות מערבית ברשימת קורסי החובה. המרצים, בתגובה, מיהרו להצביע בעד החלפתו בקורסים אחרים, שבהם נלמדו יותר יצירות של נשים ובני מיעוטים.

ספרו של בלום, שכיכב בראש רשימת רבי המכר לצד "Cultural Literacy" מאת א"ד הירש, שטען כי הגישות המתקדמות בחינוך הפכו את האמריקאים לבורים בתחומי ידע בסיסיים, העניק השראה לשמרנים רבים. "דלדולה של הרוח באמריקה", עורר עניין בציבור הרחב, אבל לא התקבל באהדה בחוגי האקדמיה.

סבר פלוצקר, במאמרו "חשבון הנפש של הרוח הישראלית", לוקח את הביקורת לאקדמיה הישראלית בת זמננו:

לפני עשרים שנה, בקיץ 1986, יצא לאור בארה"ב ספר עבה למדי, שעתיד היה לזעזע את יסודותיה של הקהילה האקדמית שם. כתב אותו פרופ' אלאן בלום, עד אז מומחה לקלאסיקה ולא מטיף בשער. שם הספר היה: "נעילתה של הרוח האמריקנית", ומסרו הביקורתי כוון לעבר הדמות הגרוטסקית, המעוותת, השטוחה והאנטי-ליבראלית שלבשו, לדעתו של בלום, חיי הרוח של אמריקה אחרי מהומות הסטודנטים בשנות השישים. הספר תורגם לעברית ויצא לאור תחת השם "דלדולה של הרוח באמריקה"; כותרת לא מוצלחת, שהתעלמה מתופעת ההסתגרות האוניברסיטאית עליה קונן בלום, ואותה ייחס להשפעה ההרסנית של הפוליטיקה על הקהילה האקדמית. אך ללקסיקון הישראלי הפנימי נכנס צירוף המילים "דלדול הרוח" במובן נוסף, כמבטא תהליך של רדידות רוחנית מתמשכת ולא-פוליטית.

אין כמו ערב יום הכיפורים תשס"ז כדי להשתמש במטבע לשון זה: ישראל חווה כעת את דלדולה של הרוח. דלדול במובן שבו השתמש גם - אך לא בעיקר - פרופ' אלאן בלום: השקיעה של לימודי הרוח באוניברסיטאות, לאו דווקא כתוצאה מפוליטיזציה אלא כתוצאה ממסחור וגיוס כספים רב על-ידי מחלקות ופקולטות, המלמדות מיומנויות תואמות-שוק ולא מדעים חופשיים כמו פילוסופיה, היסטוריה, בלשנות, סוציולוגיה, מדע המדינה ועוד... מה שקרה לאוניברסיטאות הישראליות לא בא כמענה לתזזית פתע בהשקפת העולם. זהו פרי של החלטות בעלות אופי כלכלי, מנהלתי ומנהיגותי, שדחקו בשיטתיות ואכזריות את רגליהם של לימודי הרוח מחזית האקדמיה הישראלית... מתי לאחרונה נודע על תרומה כספית משמעותית של קרן פילנתרופית כלשהי לחוג לפילוסופיה? להיסטוריה? ללימודים קלאסיים? או אפילו ללימודי היהדות?... כשגורמים זרים מנתחים את הסיבה להצלחה המרשימה של ההיי-טק הישראלי, הם מפליגים בשבחה של תרבות החדשנות והיצירתיות. תרבות זו, מאין באה? מאילו זרעים צמחה ועל איזו תשתית התבססה? על לימודי הרוח. במקום שבו מדעי הרוח חיוורים וסובלים מתת-תזונה כפויה, לא יפרחו לאורך זמן גם מדעים אחרים. תרבות החיפוש תיפגע אנושות, ותחליף אותה תרבות החיקוי והקריירה. אלו לא חומרי בניין לעוצמה אוניברסיטאית".

30 שנה לאחר פרסום הספר, חוזר נייתן שלווטר, פרופ' לפילוסופיה, באתר השיח הציבורי אל משנתו של אלן בלום (להלן חלק מתוכן דבריו):

בסרט שפורסם ע"י המכון למדיניות המשפחה של וושינגטון, מתראיינים סטודנטים מאוניב' וושינגטון על הדרישות של 'מקלחות נייטרליות מבחינה מגדרית', כך גם לענין חדרי הלבשה. המראיין מדגיש בחכמה את ההנחות הלא מובנות והלא הגיונית המהוות את הבסיס לעמדות הסטודנטים, זה הרי לא אמור להיות מסובך להסביר לבחור לבן שהוא לא אישה סינית, כי הוא בחור והוא לבן, אז מדוע זה דוקא כן מסובך? ומה זה אומר על התרבות שלנו? ועל היכולת לענות על השאלות הבאמת קשות?

הוידאו מציג את הצד הסובלני של הרלטיביזם הדוגמטי שחודר לתרבות ההשכלה באמריקה, אבל לא הכל סובלני בצד הזה, (ראו תגובה עוינת לטענות דומות של הפילוסופית רבקה תובל), איומים באלימות כפי שאירע באוניברסיטת מיזורי ב -2015, או לאלימות ממשית, כפי שקרה לאחרונה באוניברסיטת קליפורניה ברקלי וMiddlebury College . אירועים אלה משקפים דפוס מטריד בקמפוסים במכללות ובתרבות שלנו באופן כללי יותר...

אם רוצים להבין את השורשים האמיתיים של השילוב הזה בין סובלנות לאלימות, ואת האתגרים העמוקים שהם מציגים, אין מדריך טוב יותר מאשר ספרו של אלן בלום נעילת המוח האמריקאי: כיצד ההשכלה הגבוהה הכשילה את הדמוקרטיה ודילדלה את נשמות הסטודנטים של ימינו, שפורסם לפני שלושים שנה. לציון התאריך הזה, השיח ציבורי הפיק סימפוזיון על שלשת הטענות העיקריות של הספר המחולק לשלשה חלקים.

פיטר לולר אחד המבקרים החשובים ביותר של התרבות הפופולרית באמריקה, יתייחס לחלק הראשון: הסטודנטיםחלק זה מכיל כמה מהטיעונים השנויים במחלוקת של בלום בנושאים כמו מוסיקת רוק, המהפכה המינית, פמיניזם וגירושין.

מייקל פלאט, מחבר ספר מפורסם הסוקר מאמרים על שייקספיר וניטשה, ידון בחלק השני: ניהיליזם נוסח אמריקה.

פול ריי  תנתח את החלק שלישי: האוניברסיטה. .. ג'ון פנל , הפילוסוף של החינוך, הכוח המניע מאחורי הקמתה של תכנית החינוך הקלאסי במכללת הילסדייל, ומחבר חיבור נוסף על בלום וחינוך, יכתוב סיכום וביקורת על הסימפוזיון.

במאמר זה, אני מציע כמה סיבות מדוע הספר ראוי לתשומת הלב שלנו, אולי עכשיו אפילו יותר מאשר כאשר הוא פורסם לראשונה.

הכל לא טוב

באופן מפתיע למדי, ספר כזה עם כותרת פרוזאית מכר מעל מיליון עותקים וניצב ארבעה חודשים בראש רשימת רבי המכר הטובים של ניו יורק טיימס... הגילויים שלאחר המוות על ההומוסקסואליות והאגנוסטיזם של בלום, אינם מערערים את הגנתו על התנ"ך, על המשפחה המסורתית, או על לימוד הספרים הגדולים. במקום זאת, הם מחזקים את אחד מעיקרי הספר: איננו מוגדרים ולא מוגבלים על ידי הרצונות החזקים ביותר שלנו, וההיגיון יכול להתעלות הן על ההעדפות האישיות והן על הדעות הקדומות המקומיות.

...המשבר שזיהה בלום רק הלך וגבר, עם התחדשותן של הפגנות זועמות ולעתים קרובות אלימות בקמפוסים ובמכללות העירוניות, בסגנון הוולגרי של השיח הפוליטי, ובעליית התנועות הלאומניות בארץ ובחו"ל, שהן יותר ויותר מתרחקות מן הדמוקרטיה הליברלית.

הכל לא טוב באמריקה, או באוניברסיטה, ובלום מציע אבחנה עמוקה ומשכנעת של המחלה הנפוצה המדביקה את שניהם. מחלה זו כרוכה במשבר התרבות המערבית, שהוא ביסודו משבר של התבונה - כלומר, אובדן האמון ביכולתו של השכל לגלות את האמת ולכוון פעולה אנושית...

סול בלו כותב בהקדמת הספר:

לב טיעונו של פרופסור בלום הוא, שהאוניברסיטה, בחברה שבה שלטת דעת הקהל, היתר, אמורה להיות אי של חירות אינטלקטואלית, שבו יכלו כל הדעות להיבחן, ללא הגבלה. הדמוקרטיה הליברלית איפשרה זאת ברוחב־לבה, אך בהסכימה לשחק תפקיד פעיל או ״חיובי״, תפקיד של השתתפות בחברה, הוצפה האוניברסיטה בזרם התגובות לבעיות החברה. בהיותם עסוקים, בראש ובראשונה, בסוגיות של בריאות, מין, גזע, מלחמה, רכשו לעצמם האקדמאים שם וממון, והאוניברסיטה הפכה לאכסניה הרעיונית של השפעות הרסניות לעתים. כל הרפורמות המוצעות לחינוך הליברלי, העלולות להציב את האוניברסיטה בעמדה של עימות עם כל ארצות־הברית, לא יעלו על הדעת. במידה גוברת והולכת הופכים האנשים ש״בפנים״ זהים בשאיפותיהם ובמניעיהם עם אלה שמחוץ לאוניברסיטה. אני סבור, כי זה הדבר שבלום אומר, ואילו יצא בהצהרה פולמוסית גרידא, היה קל למדי לדחות אותה. מה שהופך זאת לרציני ביותר הוא הרקע ההיסטורי המדויק הנלווה לדיון. הוא מסביר, תוך שליטה מפליאה בתיאוריה המדינית, איך התהווה הדבר, איך צמחה הדמוקרטיה המודרנית, למה התכוונו מאקיאוולי, הובס, לוק, רוסו והוגי־הדעות האחרים של תקופת ההשכלה, ואיך הצליחו או נכשלו בכוונותיהם אלה".

להלן נביא מספר קטעים מתוך הספר:

על ה"אמת היחסית"

יש דבר אחד שפרופסור יכול להיות בטוח בו לחלוטין: כמעט כל סטודנט הנכנס לאוניברסיטה מאמין, או טוען כי הוא מאמין, שהאמת היא יחסית. אם מעמידים אמונה זאת במבחן, אפשר לצפות את תגובתם של הסטודנטים: הם יגלו חוסר הבנה. העובדה, שמישהו יכול לראות טיעון זה כבלתי מובן מאליו, מדהימה אותם. כביכול עירער על כך ש־4 = 2 + 2. אלו דברים שאינך מקדיש להם מחשבה. הסטודנטים באים מרקעים שונים, ככל שאמריקה יכולה להעמיד. חלקם באים מרקע דתי, חלקם מרקע אתיאיסטי; חלקם נמנים עם השמאל, חלקם עם הימין; חלקם מבקשים להיות מדענים, חלקם שואפים לעסוק במדעי הרוח, להיות אנשי מקצוע או עסקים; חלקם עניים, חלקם עשירים. הם מאוחדים רק ברלטיוויזם שלהם ובדבקותם בשוויון. ולשני אלה משותפת הכוונה המוסרית. יחסיות האמת איננה תובנה תיאורטית, כי אם הנחה מוסרית, התנאי לחברה חופשית, כך, מכל ־מקום הם רואים זאת. הם כולם צוידו בתבנית יסוד זו בשלב מוקדם, וזהו התחליף המודרני לזכויות הטבעיות שאין למנוע אותן מאיש בשום פנים ואופן, אשר היו בעבר התשתית המסורתית של התפישה האמריקנית על־אודות החברה בת־החורין. היותה של היחסיות שאלה מוסרית לדידם של הסטודנטים מתגלה באופן תגובתם כאשר מטילים בכך ספק ותגובה זו היא שילוב של אי־אמונה וכעס: ״האם אתה אבסולוטיסט?״ זו החלופה היחידה שהם מכירים, המובעת באותה נימה כמו ״האם אתה מונרכיסט?״ או ״האם אתה באמת מאמין במכשפות?״ שאלה זו על המכשפות מביאה לידי כעס, שכן מי שמאמין במכשפות עלול להיות צייד מכשפות, או שופט מסאלם. הסכנה באבסולוטיזם כך לימדו אותם לחשוש איננה סכנה שמקורה בטעות הבחנה כי אם בכך שהיא מעידה על חוסר סובלנות. הרלטיוויזם הוא הכרחי לפתיחות; וזוהי המידה הטובה, המידה הטובה היחידה שכל חינוך יסודי, במשך יותר מחמישים שנה, ראה לעצמו יעוד להחדיר ללבות התלמידים. הפתיחות-והרלטיוויזם ההופך אותה למצב היחיד המתקבל על הדעת לנוכח טענות שונות לאמת, דרכי חיים שונות וסוגים שוגים של בני־אדם- היא התובנה הגדולה של זמננו. המאמין בלב שלם, הוא הסכנה הממשית. לימוד ההיסטוריה והתרבות מורה, שכל העולם היה מטורף בעבר; בני־אדם חשבו מאז ומתמיד שהם צודקים, ודבר זה הוביל למלחמות, רדיפות, עבדות, שנאת זרים, גזענות ולאומנות. העניין העיקרי איננו לתקן את השגיאות ובאמת להיות צודק; אלא אדרבא, לא לחשוב כלל שהנך צודק.

הסטודנטים, כמובן, אינם מסוגלים ללמד זכות על דעותיהם. זהו דבר־מה שהוטבע בהם. לכל היותר, הם יכולים להצביע על כל הדעות והתרבויות השונות הקיימות עתה ושהתקיימו בעבר. איזו זכות, הם שואלים, יש לי או לכל אחד אחר לקבוע שאחת מהן טובה מן האחרות? אם אני מציג בפניהם את השאלות השגרתיות, שתכליתן להביך אותם ולהניע אותם לחשוב, כגון, ״אילו היית פקיד השלטון הבריטי בהודו, האם היית מתיר לילידי המקום, שתחת מרותך, לשרוף את האלמנה בהלוויית בעלה שמת?״ או שאינם משיבים, או שהם עונים, שהבריטים לא היו צריכים כלל, מלכתחילה, להימצא שם. אין זה משום שהם יודעים הרבה על אומות אחרות, או על זו שלהם. מטרת חינוכם איננה לעשותם מלומדים, כי אם לתת בידיהם מידה מוסרית- הפתיחות (עמ' 23 ואילך).

"השקפה זו, ובמיוחד הצורך להכיר את הטבע כדי לרכוש אמת־מידה, טמונה בצורה לא־נוחה בתשתית מדעי הרוח, בין שירצו זאת ובין שלא, והיא המסבירה את מערכת השניות והסתירות שהצבעתי עליהן. הם שאפו להפוך אותנו לישויות של תרבות בעזרת הכלים שהומצאו כדי להסיר מעלינו את עולה של התרבות. בעבר היתה הפתיחות אותה המידה הטובה שאיפשרה לנו לחפש את הטוב בעזרת השימוש בתבונה. עתה פירושה הסכמה לכל דבר והכחשת כוחה של התבונה. הרדיפה נטולת הרסן ונעדרת התבונה אחר הפתיחות, בהתעלמות מבעיות פוליטיות, חברתיות או תרבותיות הטבועות בפתיחות כתכלית הטבע, הפכה את הפתיחות לחסרת משמעות. הרלטיוויזם התרבותי הורס הן את מה שהוא שלנו והן את הטוב ככלל. מה שאופייני ביותר למערב הוא המדע, במיוחד כשהוא מתפרש כרצון להכרת הטבע ולהמעטת כוחן של המקובלות - כלומר, התרבות, או המערב הנתפס כתרבות-למען מה שכל בני־האדם באשר הם בני־אדם יכולים להשיג באמצעות השכל, הוא הכושר המשותף והיחודי שלהם. הנסיונות העדכניים ביותר של המדע לתפוס את הסיטואציה האנושית - הרלטיוויזם התרבותי, ההיסטוריציזם, ההבחנה בין ערך לעובדה-כל אלה הם בגדר איבוד לדעת של המדע. התרבות, ומכאן הסגירות, מושלת ברמה. פתיחות כלפי הסגירות היא הדבר שאותו אנו מלמדים.

הרלטיוויזם התרבותי מצליח לנתץ את טענת התרבות המערבית לאוניברסליות כלומר, את האימפריאליזם האינטלקטואלי שלה, בתארו אותה, בפשטות, כתרבות אחת מני רבות. השוויון שולט אפוא בממלכת התרבויות. לרוע המזל, מוגדר המערב באמצעות הצורך שלו להצדיק את דרכיו ואת ערכיו, באמצעות הדחף שלו לגילוי הטבע, באמצעות כיסופיו לפילוסופיה ולמדע. זהו הציווי התרבותי שלו. כשאלה יישללו ממנו, הוא יקרום תחתיו. ארצות־ הברית היא אחד ההישגים העליונים והקיצוניים ביותר של החיפוש הרציונלי לחיים טובים על־פי הטבע. מה שמקיים את המבנה הפוליטי שלה הוא השימוש בעקרונות הרציונליים של הזכות הטבעית לשם יסוד אומה, תוך שילוב הטוב עם טובת הפרט או האומה. או, במלים אחרות, המשטר שנוסד כאן הבטיח חירות בלא מעצורים לתבונה-לא לכל דבר שהוא, בלא הבחנה, אלא לתבונה בלבד, החירות הבסיסית, המצדיקה את החירויות האחרות והיא תשתית שעליה ולמענה נסבלת גם חריגה ניכרת. פתיחות, המתכחשת לזכותה המיוחדת של התבונה, מנתצת את הגורם העיקרי המניע את מנגנון המשטר הזה. ומשטר זה, בניגוד לכל הטענות הנגדיות, נוסד כדי להתגבר על האתנוצנטריות, שאינה, בשום אופן, תגלית של מדע החברה.

חשוב להטעים, שהלקח שאותו שואבים הסטודנטים מלימודיהם הוא בפירוש מוטעה. ההיסטוריה ולימודי התרבויות אינם מורים או מוכיחים, שערכים או תרבויות הם יחסיים. נהפוך הוא, זוהי הנחה פילוסופית שאנחנו מביאים אתנו עתה ללימודינו בתחומים אלה. הנחה זאת אינה מוכחת, והיא מועלית באורח דוגמטי, מטעמים שהם במידה רבה פוליטיים. ההיסטוריה והתרבות מוסברות לאור ההנחה הזאת, ולאחר מכן הן אמורות להוכיח אותה. עם זאת, עובדת קיומן של דעות שונות על הטוב ועל הרע, בזמנים ובמקומות שונים, אינה מוכיחה, בשום פנים, שלא קיימים ערכים או תרבויות שהם נכונים או נעלים מהאחרים. לטעון שדבר זה אכן מוכח, הרי זה בלתי־ סביר באותה מידה כמו הטענה, שמגוון הדעות המובעות באספת סטודנטים באוניברסיטה מוכיח, שהאמת אינה קיימת. לכאורה, נראים חילוקי הדעות כמעוררים את השאלה בדבר מהו האמיתי או הנכון, ולאו דווקא כמסירים אותה מסדר היום. התגובה הטבעית היא לנסות וליישר את ההדורים, לבחון את הטענות ואת הטעמים לכל דעה.

רק האמונה הלא־ היסטורית והבלתי־הומנית, שדעות ננקטות בלא סיבה, תמנע את ההתגייסות לפעילות מרתקת מעין זו. בני־אדם ואומות סבורים תמיד, כי יש עמם טעמים למעשיהם, ואפשר היה לשער, כי מחויבותם החשובה ביותר של ההיסטוריו­נים ואנשי מדעי החברה היא להבהיר ולבחון את הטעמים הללו. מאז ומתמיד היה ידוע, כי קיימות דעות סותרות רבות על הטוב, וכי עמים שונים מגשימים את הגישות השונות הללו. הרודוטוס היה מודע כמונו, לפחות, לרבגוניותן הרבה של התרבויות. אך הוא פירש אבחנה זו כהזמנה לבחון את כולן כדי לעמוד על הטוב והרע שבכל אחת מהן, וכן כדי לגלות מה הוא יכול ללמוד מהן על הטוב ועל הרע. רלטיוויסטים מודרניים מפרשים אותה אבחנה כהוכחה לכך שחקירה מעין זו היא בלתי־ אפשרית וכי עלינו לנהוג יחס של כבוד כלפי כולן במידה שווה. לפיכך, נמנע מהסטודנטים, ואף מכל השאר, אותו הריגוש הראשוני, הנובע מגילויה של הרבגוניות, אותו הדחף של אודיסיאוס, אשר, על־־פי דאנטה, נדד בעולם כדי לראות את מידותיהם הטובות והרעות של בני־־האדם. ההיסטוריה והאנתרופולוגיה אינן יכולות לספק את התשובות, אך יש בידן לספק את החומר שיהווה בסיס לשיפוט.

אני מודע לכך כי בשפטם עמים זרים נסמכים הבריות בדרך־ כלל, על דעותיהם הקדומות. אחת ממשימותיו העיקריות של החינוך היא מניעת גישה זו. אולם, הנסיון למנוע זאת באמצעות ביטול סמכותה של התבונה האנושית אין פירושו אלא הפיכת המכשיר שיכול לתקן את הדעות הקדומות לבלתי־יעיל. פתיחות אמיתית היא בת־לוויה לכמיהה לדעת, ומכאן לזיהוי הבערות. הכחשת האפשרות לידיעת הטוב והרע משמעה דיכויה של הפתיחות האמיתית. יחם היסטורי נאות יוביל להטלת ספק באמת של ההיסטוריציזם (ההשקפה, שכל מחשבה מתייחסת ביסודה לזמנה ואיננה יכולה לחרוג מעבר לו) ולראייתו כגילוי יוצא־דופן של ההיסטוריה בת־זמננו. ההיסטוריציזם והרלטיוויזם התרבותי הם האמצעים המאפשרים לנו להימנע מבחינת דעותינו הקדומות ומלתהות, לדוגמה, האם בני האדם אכן שווים, או שמא אין השקפה זו אלא דעה קדומה, פרי הדמוקרטיה" (עמ' 39 ואילך).

"דעות קדומות, דעות קדומות מוצקות, הן השקפות על טיבם של הדברים. אלה ניחושים על סדרם המקיף של הדברים, ומכאן שהדרך לידיעת אותו השלם חוצה את נתיב הדעות המוטעות על־־ אודותיו. המשגה הוא אכן אויבנו, אך הוא לבדו מבליט את האמת, ולפיכך הוא ראוי להוקרתנו. הרוח החפה מכל דעות קדומות בראשית דרכה היא ריקה. היא יכולה להיבנות רק בדרך שאיננה מודעת לקושי שבהכרת הדעה קדומה ככזו. רק סוקרטס ידע, לאחר שנות חיים של עמל בלתי־פוסק, שהוא נבער מדעת. עתה, כל תלמיד תיכון יודע זאת. איך הפך דבר זה לכה קל? מהו שורש התקדמותנו המדהימה? הייתכן, כי נסיוננו הידלדל כל־ כך בשל השיטות השונות שאותן נקטנו, ואשר הפתיחות היא החדשה שבהן? הייתכן כי לא נותר בידינו דבר ממשי די הצורך להדיפת הביקורת, ולנו לא נותר, לפיכך, עולם שנבערנו מלהכירו? האם פישטנו את נשמתנו עד כדי כך שלא יקשה עוד להסבירה? בעיני הספקנות הדוגמאטית הטבע עצמו, על שפע תופעותיו, עלול להיראות כדעה קדומה. במקומו אנו טווים רשת משמימה של מושגים ביקורתיים, שהומצאו כדי להסביר את תופעות הטבע, אך תחת זאת חנקו אותן ושמו לאל, יחד עם־־ זאת, את הבסיס לקיומן, את ה־ raison d'etre שלהן. אולי זוהי משימתנו הראשונה להחיות את אותן תופעות כך שיהיה לנו שוב עולם שנוכל להציג לו את שאלותינו ולהתפלסף עליו. דבר זה נראה לי כאתגר החינוכי שלנו", (עמ' 44).

על השקפת העולם שאיננה

"המשפחות המאושרות ביחס, שבהן הבעל והאשה אוהבים זה את זה, ושניהם דואגים לילדיהם ולרוב מקדישים להם במסירות את מיטב חייהם. אך אין להם דבר להעניק לילדיהם בתחום השקפת העולם, מופתים של עשייה או תחושה מעמיקה של קשר עם הזולת. לקיומה ולמילוי תפקידה נדרשת המשפחה למיזוג עדין ביותר של טבע ונוהג של האנושי עם המקודש. הבטחת המשך קיומה של המשפחה מונח בבסי­סה, אך יעדה הוא עיצובם של בני־אדם בני־תרבות. בהוראת השפה ומתן שמות לכל העצמים היא מקנה פירוש מסוים לסדר היקום. היא ניזונה מספרים, שבהם מאמינה הישות האזרחית הקטנה, היא המשפחה, ספרים המספרים על הצדק והעוול, הטוב והרע ומסבירים מדוע הנם כפי שהנם. המשפחה נדרשת לסמכות מסוימת ולידיעת דרכי שמים ואנוש. ההורים חייבים לדעת על אירועי העבר ואף על מה שרצוי שיהא פדי לעמוד בפני צרות־ האופק או הרשעות של ההווה. חגים וטקסים דרושים למשפחה, כך אנו שומעים מכל עבר, והם הרי חסרים בימינו. המשפחה חייבת, עם־זאת, להיות אחדות מקודשת ולהאמין בנצחיות הלקחים שהיא מלמדת, אם המסורת והטקסיות המתקיימים בה אמורים לבטא ולהנחיל את החוק המוסרי המופלא, שרק היא מסוגלת להנחילו ואשר מייחד אותה בעולם הנושא עיניו רק לשימושי ולתועלתי. כאשר נעלמת האמונה הזאת, כפי שאכן קרה, המשפחה הופכת להיות, לכל היותר, לאחדות חולפת. אנשים סועדים יחד, משחקים יחד, מטיילים יחד, אך אינם חושבים יחד. כמעט שאין למצוא משפחות, שיש בהן חיים אינטלקטואליים כלשהם, לא־כל־שכן משפחה שמקנה לבניה את העניינים החיוניים שבחיים. צפייה בטלוויזיה הלימודית היא שיאם של החיים האינטלקטואליים של המשפחה.

הגורם לירידה זו בתפקידה המסורתי של המשפחה כמעבירת המסורת הוא אותו הגורם שהביא לירידת מדעי הרוח: איש כבר איננו מאמין, שבספרים הישנים אכן תימצא האמת או אף שהם יכולים להכיל אמת זו. בדרך זו הפכו ספרים, במקרה הטוב, ל״תרבות״, כלומר, למשעממים. כפי שטוקוויל ניסח זאת, בדמוקרטיה המסורת אינה אלא אינפורמציה. עם ״התפוצצות האינפורמציה״ המסורת היתה למיותרת. ברגע שהמסורת מקובלת כמסורת, היא מתה, היא הופכת למשהו שמשלמים לו מס־ שפתיים, מתוך תקוות שוא להרחיב באמצעותה את אופקיו של הדור הצעיד. בארצות־ הברית היה התנ״ך, למעשה, התרבות המשותפת היחידה, הדבר המשותף לפשוטי־עם ולמשכילים, לעשי­רים ולעניים, לצעירים ולמבוגרים; ובהיותו המופת בה״א הידיעה להשקפה החובקת סדרי עולם ומפתח לכל שאר אמנות המערב, שיצירותיה הגדולות ביותר היו בדרך זו או אחרת תגובה לתנ״ך, הוא סלל את הדרך אל תוכנם הרציני של הספרים, עם היעלמותו ההדרגתית והבלתי־ נמנעת נעלמים עצם הרעיון של ספר כוללני שכזה כמו גם האפשרות והצורך בהסבר חובק עולם. וכך נטשו אבות ואמהות את הרעיון, שציפייתם הגדולה ביותר מילדיהם היא שהם יהיו נבונים-כמו הכמרים, כמו הנביאים, או כמו הפילוסופים. מיומנות בתחום מיוחד והצלחה, זה כל מה שהם יכולים להעלות בדמיונם. בניגוד למה שחושבים בדרך־כלל, כאשר הספר לא קיים עוד, אובד אפילו הרעיון של הסדר הכולל של העולם.

מן ההורים ניטלה הסמכות החוקית או המוסרית שהיתר, להם בעולם הישן. אין בהם הבטחון העצמי לחנך את ילדיהם, והם מאמינים באמת ובתמים, שילדיהם יעלו עליהם, לא רק ביכולתם, בבריאותם וברווחתם, כי אם גם בערכי המוסר שלהם, בערכי הקיום הפיסי ובערכים אינטלקטואליים. האמונה בקידמה, שלפיה מצטייר העבר כעלוב וכבזוי, עומדת בעינה במידה זו או אחרת לעולם. העתיד, בהיותו בלתי־מוגדר, איננו יכול להיקבע מראש על־ידי ההורים והוא טוב מן העבר, שאותו הם מכירים כנחות.

בד־בבד עם ההתחדשות המתמדת של כל דבר והתנועה המתמדת ממקום למקום הסתערו הרדיו, ולאחריו הטלוויזיה, על הפרטיות של הבית והכניעו אותה, את הפרטיות האמריקנית האמיתית, אשר איפשרה התפתחותם של חיים עצמאיים ומלאים יותר במסגרת החברה הדמוקרטית. הורים אינם יכולים עוד לשלוט באווירה השוררת בביתם ואף איבדו את הרצון לעשות כן. בתחכום ובמרץ רב חודרת הטלוויזיה לא רק לחדר, כי אם גם לסדר העדיפויות של זקנים וצעירים כאחד, ובהסיבה את שימת־הלב למה שמענג מידית היא הורסת כל מה שאינו נכנע לה. ניטשה טען כי העיתון בא במקום התפילה בחיי הבורגני המודרני, בהתכוונו לכך, שהצעקני, הזול והארעי, השתלטו על כל שארית הערכים הנצחיים שנותרה בחיי היומיום שלו. בימינו תפסה הטלויזיה את מקום העיתון. אולם, לא איכותו הירודה של התפריט המוגש היא שמעוררת דאגה. מה שמטריד הוא הקושי לדמיין כל סדר עדיפויות של טעם, כל אורח חיים, שיש בו אי וודאות ולימוד ההולמים היטב את חייהם של בני המשפחה, תוך שהיא שומרת על ריחוק מהתרבות ההמונית ופועלת נגד ההשקפות המקובלות באשר למה שהוא מאלף ומעניין, שבהם היא מופצצת מתוך הבית עצמו.

ההשכלה המשופרת של המעמד הבינוני, שממדיו התרחבו מאוד בחמישים השנה האחרונות, החלישה אף היא את סמכות המשפחה. כמעט כל אחד מבני המעמד הבינוני סיים לימודי קולג׳, ולרבים אף תואר גבוה כלשהו. אלה מבינינו המסוגלים להיזכר במעמדם הנחות של הורינו, או הורי־הורינו, אשר רגלם לא דרכה בין כתליו של מוסד להשכלה גבוהה, יש להם אולי תיבה לחוש סיפוק, אולם־-וזהו ״אולם״ בלתי־ נמנע-הרושם הנוצר, שכלל האוכלוסייה שלנו זכתה להשכלה טובה יותר, מקורו  בדו משמעותה של המלה ״השכלה״ או בטשטוש ההבחנה בין השכלה ליברלית ובין השכלה טכנית, מומחה מיומן איננו נדרש ללמוד לימוד מעמיק יותר של מוסר, פוליטיקה או דת, מאשר האדם הנבער ביותר. אדרבה, השכלתו הצרה, על הדעות הקדומות והגאווה הנלווים אליה, והספרות שלה, הבאה לעולם וחולפת ממנו תוך יממה ומקבלת בלא ביקורת את הנחותיה של החוכמה העדכנית, בכל אלה יש כדי לנתק אותו מהלימודים הליברליים, שאנשים פשוטים יותר ספגו ממגוון של מקורות מסורתיים. אין זה ברור מאליו, שמי שקריאתו הרגילה כוללת את הטיי־ם, פלייבוי וסיינטיפיק אמריקן ניחן בהבנה מעמיקה יותר של העולם מאשר תלמיד בית״ספר כפרי מימים עברו. כאשר צעיר כלינקולן ביקש לרכוש לעצמו דעת, הדברים המידיים הבולטים שבהישג ידו היו התנ״ך, שיקספיר ואאוקלידס. האומנם הוא נפל מאלה המנסים לפלס את דרכם באמצעות הפרפראות הטכניות הנהוגות בשיטת הלימוד העכשווית, על אי יכולתה המוחלטת להבדיל בין החשוב לבלתי־חשוב, אלא על־פי דרישות שוק העבודה?

הסבים שלי היו בורים, על־פי מושגינו כיום, וסבי עסק בעבודות פשוטות בלבד. אך ביתם היה עשיר ברוח, משום שכל מה שנעשה בו, לא רק הטקסים הדתיים עצמם, מקורו היה במצוות התנ״ך, היה לו הסבר בסיפורי התנ״ך ובפרשנויות שניתנו להם, והיו לו דוגמאות במעשיהם של אין ספור גיבורי מופת. הסבים שלי מצאו את ההסברים לקיום משפחתם ולמילוי חובותיהם בכתבים כבדי־משקל, והם פירשו את סבלותיהם בהתייחסם לעבר גדול, שהאציל עליהם מפארו. אמונתם ומעשיהם הפשוטים קשרו אותם לגדולי החכמים וההוגים, שעסקו באותם עניינים, לא כמתבוננים מהחוץ, או מזווית ראייה אחרת, פי אם מתוך אותה אמונה כפי שהאמינו הם, כשהם רק מעמיקים יותר ומאירים לזולתם את הדרך. הם הוקירו לימוד לשמו, מפני שהיה לו קשר מוחשי לחייהם. זוהי משמעותן של קהילה ושל היסטוריה, חוויה משותפת המזמנת את הנכבדים ואת הפשוטים למסגרת של אמונה אחת.

אינני מאמין שלדור שלי, לדודני שחונכו בדרך האמריקנית ושלכולם תוארי דוקטור לרפואה או לפילוסופיה, יש ידע דומה לזה. כאשר הם מדברים על שמים ועל ארץ, על היחסים בין גברים לנשים, על הורים וילדים, על מצבו של האדם, אין אני שומע דבר לבד ממטבעות לשון שחוקות, מאמירות שטחיות- חומר לסטירה. אינני טוען את הטענה השדופה, שהחיים מלאים יותר כאשר לאנשים יש מיתוסים שעל־פיהם הם מנהלים את חייהם. כוונתי היא, ליתר דיוק, כי החיים המבוססים על התנ״ך קרובים יותר לאמת, וכי הוא מספק חומר לחקר מעמיק יותר בטבעם האמיתי של הדברים ומאפשר גישה אליהם. בלא ההתגלויות, האפוסים והתורות הפילוסופיות הגדולות, כחלק מהשקפת העולם הטבעית שלבו, לא קיים בחוץ דבר שכדאי לראותו, ובסופו של דבר, אף בפנים, רק מעט מאוד נותר. התב״ך איננו האמצעי היחיד למלא בו את רוחנו, אך בלא ספר בעל משקל דומה, הנקרא באותה רצינות שבה קורא בו המאמין בתנ״ך, תיוותר רוחנו ריקה מתוכן.

החינוך המוסרי, האמור להיות כיום תפקידה החשוב של המשפחה, לא יתקיים אם אינו יכול להעלות בדמיונם של הצעירים חזיון, של עולם מוסרי ושל הגמול והעונש על מעשים טובים ורעים, דברים נאצלים המלווים מעשים והמפרשים את משמעותם, גיבורים של דרמת הבחירה המוסרית ומתנגדיהם, את התחושה של חשיבות הבחירה הזאת, והיאוש הנובע מכך שהעולם ״שוקע באכזבה״. אם לא כך, הופך החינוך לנסיון שוא להעניק לילדים ׳ערכים״. מעבר לעובדה שאין להורים אמונה מוגדרת, וודאי שאין להם די בטחון עצמי כדי לומר לילדיהם דבר מלבד זאת שחם רוצים באושרם ובהגשמת כל פוטנציאל שיש להם, הרי הערכים הם כה חיוורים. מה הם ואיך אפשר להנחילם? הקורסים בנושא ״חינוך לערכים״, הצצים בבתי־ספר, אמורים לספק הדרכה להורים ולהביא ילדים לדבר על הפלה, מין, או מירוץ החימוש, נושאים שאת משמעותם הם לא יוכלו לתפוס. חינוך כזה הוא לא רק תעמולה, אלא גם תעמולה בלתי־יעילה, משום שהדעות או הערכים שבהם היא נוגעת הם חסרי ממשות, אין להם אחיזה בחוויה או ברגשות, שהם־־הם הבסיס לצידוק מוסרי. ״ערכים״ באלה ישתנו, בהכרח, עם השתנות דעת הציבור. בחינוך המוסרי החדש אין דבר מהרוח המולידה את האינסטינקט המוסרי או את המוסר כטבע שני, שהם תנאי מוקדם הן לאופי והן למחשבה. למעשה, מצטמצמת ההדרכה המוסרית של המשפחה להחדרת הכללים הפשוטים ביותר של התנהגות חברתית, כלומר, לא לשקר או לא לגנוב, ומצמיחה תלמידי אוניברסיטה שאינם מסוגלים לומר שום דבר על המניעים למעשיהם המוסריים מעבר ל"אילו עשיתי לו זאת, הוא היה עלול לעשות לי את אותו הדבר״, הסבר שאיננו מספק אפילו את אלה המבטאים אותו.

השתקה הדרגתית זו של ההדים הפוליטיים והדתיים הנושנים בנפשותיהם של הצעירים מסבירה את ההבדל בין הסטודנטים שהכרתי בתחילת קריירת ההוראה שלי ובין אלה שבפניהם אני ניצב עתה. אובדן הספרים עשה אותם לצרי־ אופק ולשטחיים יותר. הם צרי־אופק, משום שניטל מהם הדבר ההכרחי ביותר, הבסיס הממשי לאי־שביעות־רצון מההווה והמודעות לכך, שיש לו חלופות. הם בו־בזמן מרוצים יותר מהקיים וגם נואשים מן התקווה להימלט ממנו אי־פעם. הכמיהה למה שמעבר ירדה פלאים. המודלים להערצה ולבוז נמוגו. הם שטחיים יותר, כי בלא פרשנות לדברים, בלא הפיוט או הדמיון, בשמותיהם דומות למראות, לא של הטבע, אלא של סביבתם. העידון של עין הרוח, המאפשר לה להבחין בהבדלים הדקים שבין בני־האדם, בין מעשיהם למניעיהם, והמהווה בסיס לטעם טוב אמיתי, לא ייתכן בלא עזרת ספרות מן הסוג המעולה.

הצטמצמה אפוא הקרקע שבה יכולה ההוראה האוניברסיטאית להכות שורש, פחתו ההתלהבות והסקרנות, כאלו שהיו לגלאוקון הצעיר במדינה של אפלטון, שה״ארוס״ שלו גרם לו לדמות, שמצפות לו הגאות מופלאות בעתיד, שאיננו רוצה שיכזבו לו עליהן, ושלשם הכרתן הוא מחפש לעצמו מורה. הרבה יותר קשה בימינו לקשר את הספרים הקלסיים לחוויה כלשהי, או לצורך מוחשי, שיש לסטודנטים. (עמ' 61 ואילך).

הנחות המדע

"דוגמה קטנה, אך מאירת עיניים, להתנגדות הנפוצה בימינו למחשבת ההשכלה היא העובדה, שהמדענים החלו להגדיר את עצמם כ״יצירתיים״. אולם אין דעה מנוגדת יותר לרוח המדע מזו האומרת, כי המדען אינו מגלה את תגליותיו, כי אם בודה אותן מלבו. המדענים כולם כאיש אחד מתנגדים לתיאוריית בריאת העולם, שכן ברי להם, כי אם יש בה אמת, כי אז המדע שלהם מוטעה וחסר ערך. אולם הם אינם מבינים, כי ליצירתיות יש אותן תוצאות בדיוק. או שקיימים בטבע סדר וחוק או שאין בו כאלה; נסים ייתכנו או שלא ייתכנו. המדענים אינם מוכיחים שאין נסים, הם משערים כן; ללא השערה זו אין למדע קיום. קל להתכחש כיום ליצירתיות האלוהים ולראות אותה כנחלת הבערות ששררה בעבר, אשר המדע גבר עליה, אולם היצירתיות של האדם, שהיא עניין הרבה פחות סביר, ולמעשר אינה אלא חיקוי של מעשה אלוהים, מעוררת התעניינות תמוהה. בהוקירם את היצירתיות, אין דעותיהם של המדענים מתבססות על המדע או על אי־ אלו הרהורים מעמיקים על המדע. הם מסגלים את עצמם לדעת החברה הדמוקרטית, שנלכדה בלא יודעין בכבלי המושגים הרומנטיים (האומרים כי כל אדם הוא יוצר), שהוכשרו כדי להחניף להם. האמן, ולא עוד המדען, היה לדמות מופת; ואנשי המדע חשו, שעליהם להזדהות עם דימוי זה כדי שכבודם לא ייפגע. כאשר כל אדם הובן, מעל לכי כבעל תבונה, אפשר היה להבין את איש המדע כהתגשמות מאוויו של כל אדם. זו היתה דרכו של רעיון ההשכלה לבב: את מרכזיותו של המדע ולעשותו נערץ על הכל. התמורה הזו בתיאור העצמי מוכיחה, כי רוח התקופה ־Zeitgeist- השתנתה, וכי המדע, במקום שיתייצב מחוץ לה ויחלץ את בני האדם מאחיזתה, נטמע בתוכה. מעמדם של חיי־העיון נפגש עתה נאבק המדען לשקם את מעמדו כהתגשמות מאווייהם תו­כל בני־האדם; אולם, במאווייהם של כל בני־האדם חלה תמורה, המאיימת לערער את האיזון הטבעי שבין המדע ובין החברה", (עמ' 210).

שינוי המשמעות של המונח 'אידיאולוגיה', הניאו מרקסיזם של השמאל

"מובנה של האידיאולוגיה במשנתו של מרקס היא שיטת החשיבה הכוזבת שפיתח המעמד השליט כדי להצדיק את שלטונו בעיני הנשלטים, בעודו מסתיר את מניעיו האנוכיים האמיתיים. מרקם העמיד הבחנה ברורה בין אידיאולוגיה ובין מדע, כשהוא רואה בשיטתו שלו מדע-כלומר, אמת המבוססת על מודעות נטולת פניות להכרח ההיסטורי. בחברה הקומוניסטית לא יהיה מקום לאידיאולוגיה. ״הרוח הטהורה״, על־פי ניסוחו של ניטשה האפשרות לדעת את הדברים כמות שהם, אותו כושר אינטלקטואלי שאין לו תחליף-קיימת עדיין במחשבתו של מרקס, כדרך שהתקיימה בכל התורות הפילוסופיות. ״אידיאולוגיה״ היא מונח המביע בוז; יש להתבונן לעומקו כדי להבין מה הוא בא לבטא. משמעותו איננה גלומה בו עצמו, אלא דורשת את ״תרגומו״ בחזרה אל הממשות המסתתרת מתחתיו, שאותה הוא מייצג בצורה מטעה. האדם המשולל אידיאולוגיה, הלא הוא איש המדע, עשוי לבחון את תשתית הכלכלה ולהיווכח, כי הפילוסופיה הפוליטית של אפלטון, המלמדת אותנו כי החכמים הם שצריכים למשול, היא אך ורק צידוק לעמדת בני־האצולה בכלכלת עבדים; או, כי הפילוסופיה הפוליטית של הובס, המלמדת על חירותו של האדם במצב הטבע ועל תולדתה, שהיא מלחמת הכל בכל, משמשת רק מסווה להסדרים המדיניים ההולמים את צורכי הבורגנות העולה. נקודת השקפה זו היא הבסיס להיסטורית של הרוח, המתארת את הרקע שמאחורי הסיפור. במקום לבקש אצל אפלטון והובס ידע על מהות אומץ־הלב-נושא בעל חשיבות לדידנו-עלינו לבחון, כיצד הגדרותיהם את אומץ־הלב ענו על צורכיהם של אלה ששלטו באמצעי היצור.

אולם מה שחל על אפלטון והובס אינו חל על מרקס; שאם לא כן, עצם הקביעה, שתנאים כלכליים הם שחרצו את דעותיהם של הוגים אלה, תהיה היא עצמה בגדר הטעיה, כלומר, אידיאולוגיה העומדת לרשות המנצלים החדשים, שאת עניינם משרת מרקס באקראי. פירוש זה ימיט על עצמו כליה. הוא לא ידע אחר מה לחפש אצל אותם ההוגים, שהיו אחוזים בהכרח ובלא יודעין בידי התהליך ההיסטורי, שכן הוא עצמו היה נתון במצבט. יש, אל־נכון, תנאים היסטוריים המונחים בבסיס המדע של מרקס; אולם אין הם גורעים מהאמת של תובנתו, שהיא, לפיכך, מעין רגע שלם ומוחלט בהיסטוריה, אשר שום אירוע היסטורי שבא בעקבותיו לא יוכל לשנותו. אמת זו היא ההצדקה למהפכה והיא שוות־ערך מבחינה מוסרית לזכויות הטבעיות שהצדיקו את המהפכה האמריקנית. בלעדיה אין ההרג מוצדק והוא חסר תוחלת.

עם־זאת, בשנת 1905 דיבר לנין על המרקסיזם כעל אידיאו­­לוגיה, ופירוש הדבר, שאף המרקסיזם אינו יכול לטעון שהוא־ הוא האמת. תוך פחות מחמישים שנה הפכה האמת המוחלטת של מרקס ליחסית. הכל הכירו בחוסר האמינות של הרגע המוחלט ושל נקודת התצפית החוץ־ היסטוריית של מרקס-חוסר אמינות שעליו עומד ניטשה בנחישות בהיסטוריציזם הרדיקלי שלו ואשר הפך את תורת מרקם למאובנת. היתד. זו תחילתו של הרקבון הפנימי שפשה במרקסיזם ושהפך אותו, בסופו של דבר, לבלתי־אמין בעיני כל אדם בר־דעת. המרקסיזם עצמו חסך לאידיאולוגיה. ההיסטוריזציה של הגותו של מרקם, שפירושה חניית השיטה שלו כנגדו, נראתה עתה כנקיטת עמדה החלטית בתוך הזרם הכללי, מסימני ההיכר של האדם היוצר והתרסה כנגד חוסר המשמעות של הדברים - כלומר, כך זה נראה לאלה שנשבו בקסמיו של ניטשה. פרודיה על ראייה חדשה זו אפשר לראות בדמותו של סארטר, שחווה את כל אותן חוויות מופלאות של האין, התהום, הבחילה, המחויבות שאין לה על מה להיסמך - שתוצאתן היתה, כמעט תמיד, תמיכה בקו ״המפלגה״.

בדרך־כלל, מובנת כיום האידיאולוגיה, במובן הפשוט של המלה, בראש ובראשונה, כדבר חיובי והכרחי-אלא אם כן זוהי אידיאולוגיה בורגנית. התפתחות המונח התאפשרה עקב כך שבעידודו של ניטשה ננטשה ההבחנה בין אמת לשקר בענייני פוליטיקה ומוסר. בני־ אדם וחברות נזקקים למיתוסים שעל ־פיהם יחיו ולא למדע. בקצרה, אידיאולוגיה נעשתה זהה לערכים, וזהו הטעם לכך שהיא שייכת לשורת הכבוד של מונחים שעל“ פיהם אנו חיים. אם נבחן את שלוש צורות הלגיטימציה של ובר: המסורתית, הרציונלית והכריזמטית - המניעים בני־אדם לקבל את שליטתם המבוססת על אלימות של אנשים אחרים, ניווכח מיד, שאפשר לכנות צידוקים אלה ״אידיאולוגיות״, כשם שאפשר לכנותם ״ערכים״. ללא ספק התכוון ובר לכך, שכל החברות או הקהילות של בני־האדם נזקקות לשליטה אלימה כעין זו-כדרך היחידה שבה מופיע סדר מתוך התוהו ובוהו בעולם שאין בתוכו כוח מסדיר, לבד מרוחו היוצרת של האדם-ואילו למרקסיסטיט יש עדיין תקווה עמומה לעולם שבו קיימים ערכים ואין שלטון שררה. זה כל מה שנותר מהמרקסיזם שלהם, והם יכולים להילוות, וגם נלווים, כברת דרך ארוכה אל אלה הדבקים בתורת ניטשה. אפשר להיווכח במבוכתם מתוך העובדה, שבמחשבתם האידיאולו­גיה אינה מלווה עוד בבן זוגה הוותיק, המדע, אלא עומדת בבדידותה המזהרת.

יתר־על־כן, לאידיאולוגיה אין כבר זיקה כה ברורה לכלכלה, ואף אינה מוגדרת בפשטות. בממלכת היצירתיות היא השתחררה מתלותה בכבלי ההכרח. מאז ניטשה אין עוד די בשרשרת הסיבתית ההגיונית כדי להסביר אירוע מסוים או מחשבה מסוימת על רקע היסטורי. האידיאולוגיה הקפיטליסטית נחשבת עתה אינסטינקטיבית למשהו הדומה יותר לאתיקה הפרוטסטנטית מאשר למה שמתואר בקפיפול. כאשר משוחחים עם מרקסיסטיט בימים אלה ומבקשים מהם הסבר על פילוסופים או על אמנויות במונחים של תנאים כלכליים אובייקטיביים, הם מחייבים בבוז ומשיבים, ״הרי זה מרקסיזם וולגרי״, כאילו שאלו ״היכן היית בשבעים וחמש השנים האחרונות?״ איש אינו אוהב להיחשב לוולגרי, ולפיכך נוטים אנשים לבקש מפלט בשתיקה נבוכה. המרקסיזם הוולגרי הוא, כמובן, מרקסיזם. עט המרקסיזם שאינו וולגרי נמנות תורותיהם של ניטשה, ובר, פרויד, הילדגר וכן של שמאלנים רבים מאוחרים יותר, ששאבו מהם את השראתם כגון לרקאץ׳ (Lukacs), קוז׳ייב (Kojeve), בנימין, מרלו פרנסי־ (P0nty־Mer1eau) וסארטר-וקיוו ״לגייס״ אותם למלחנ?ת המענד דות. כדי לעשות כן היה עליהם להיחלץ מאותו דטרמיניזם כלכלי מביך. הוויכוח מסתיים, כמובן, כאשר מרקסיסטים מתחילים לדבר על ״המקודש״. (עמ' 252 ואילך).

על אופקים  צרים

"הדרך היחידה לראות את התופעות עצמן, ולא את תמציות הסדק שלהן, ולחוות אותן שוב על שפע משמעויו­תיהן תהא בכך שתימצאנה בהישג ידנו השקפות חלופיות ומגוון של דעות מעמיקות. אולם השקפותינו הקשו על התנסות בחוויות מעין אלה בפועל ומנעו אפשרות כזו להלכה. כיצד יוכל צעיר, הרואה סובלימציה במקום שאפלטון ראה קסם, ללמוד מאפלטון, לא־כל־שכן לחשוב, שאפלטון עשוי לדבר אל לבו? נפשות שעוצבו באורח מלאכותי, באמצעות חינוך מסוג חדש, חיות בעולם ששינה את פניו מכוח תחבולה שחיבל האדם ומאמינות, כי כל הערכים הם יחסיים ונקבעים על־ ידי הכלכלה הפרטית או הדחפים המיניים של בעליהן. כיצד ישיבו אלה לתחייה את החוויה הטבעית הראשונית?

חוששני, שאילו היה עלינו לחוקק חוק האוסר שימוש בכל אחת מהמלים המופיעות ברשימה המרשימה שבפרק זה, היה חלק גדול מהאוכלוסייה נאלם דום. שיג־ושיח טכני יוסיף להתנהל; אך יהיה קשה למדי להביע כל מה שנוגע לנכון ולשגוי, לאושר, או לדרך שבה עלינו לחיות. מלים אלה מצויות במקום שבו היו אמורות להימצא מחשבות, והיעלמותן תחשוף את הריקנות. יהא זה תרגיל מצוין, שכן הוא עשוי להניע אנשים להרהר על מה שהם מאמינים בו באמת, על מה שמסתתר מאחורי הנוסחאות. האם אפשר יהיה לדבר על ״לחיות כאוות נפשי״ כתחליף ל״סגנון חיים״ ? האם ״לדעתי״ ישמש במקום ״ערכים״ ? ״דעותי הקדומות״ במקום ״אידיאולוגיה״? האם ״שלהוב ההמונים״ או ״פשוט אלוהי״ יבוא במקום ה״כריזמה״ ? כל אחת מהמלים המקובלות נראית בעלת ערך ומכובדת. נראה, כי הן מצדיקות את נטיותיו ואת מעשיו של האדם, ובני־ אדם זקוקים להצדקה מעין זו, ואין זה משנה מה יאמרו. אנו נזקקים לסיבות למעשינו. צורך זה הוא האות לאנושיותנו והוא המאפשר קיום חברה, מעולם לא פגשתי אדם האומר, ״אני מאמין במה שאני מאמין; אלה הם ערכי וזהו זה״. לעולם יימצאו נימוקים לכל דבר. לנאצים היו נימוקים; לקומוניסטים יש נימוקים; לגנבים ולסרסורים יש נימוקים; ייתכן שיש אי־אלו בני־אדם שאינם חשים שעליהם להצדיק את עצמם, אולם אלה הם, מן־הסתם, או נוודים החיים מחוץ למסגרת חברתית, או פילוסופים.

מכל־מקום, מלים אלה אינן נימוקים, ואף לא נועדו להיות נימוקים. נהפוך הוא, הן נועדו להוכיח, כי הצורך האנושי העמוק שלנו להבין את מעשינו ולהיות טובים אינו יכול לבוא על סיפוקו. בדרך פלא היו ביטולים אלה עצמם לצידוק שלנו: הניהיליזם היה לתורת מוסר. לא אי־המוסריות של היחסיות היא הבזויה בעיני. מה שמדהים ומביש הוא הדוגמטיות שבה אנו מקבלים יחסיות מעין זו וחוסר הדאגה קל־הדעת ביחסנו למה שיש לו משמעות לחיינו. הסופר האירופי היחיד שאינו שובה את לבם של האמריקנים - שאינו מצלע למבקרים המרקסיס­טים, הפרוידיאנים, הפמיניסטים, הדה־קונסטרוקציוניסטים או הסטרוקטוראליסטים שום דבר שיוכלו לקרעו* לגזרים והחף מכל העמדות פנים, רגשנויות או הערות שגרתיות ותפלות שימשכו את לב הצעירים האמריקנים-הוא לואי פרדיננד סלין (Celine), המבטא היטב את החיים כפי שהם נראים לאדם הניצב לנוכח הדברים שבהם אנו מאמינים או לא מאמינים. הוא אמן הרבה יותר מוכשר ומתבונן בעל ראייה חודרת יותר ממאן ומקאמי המקובלים ממנו בהרבה. רובינזון, הגיבור שאותו הוא מעריץ במסע אל תוך הלילה (Voyage au Bout de 1a Nuit), הוא בדאי אנוכיי בתכלית, רמאי ורוצח שכיר. על מה מעריץ אותו סלין? במקצת על יושרו, אך בעיקר משום שהוא מעדיף להיירות ולהיהרג בידי חברתו מאשר לספר לה כי הוא אוהב אותה. הוא מאמין במשהו, דבר אשר סלין עצמו אינו מסוגל לו, הסטודנטים האמריקנים גמלאים שאט־נפש ואימה מרומן זה ומתרחקים מעליו במיאוס. לו אפשר היה להביאם לקרוא אותו, ייתכן שהיה מניע אותם לבחון אותו מחדש, לחשוב כי עליהם להתעמק בהנחותיהם בדחיפות, להגדיר בבירור את הניהי­ליזם המובן מאליו שלהם ולבחון אותו בכנות. כדימוי למצבנו האינטלקטואלי הנוכחי, אני שב ונזכר בתמונות שהופיעו ביומני החדשות בשנות השלושים, שבהן נראו צרפתים המשתכשכים בחדווה במימי הים, כשהם נהנים מחופשתם השנתית הממומנת בידי מעסיקיהם, חופשה שקיומה נקבע בחוק של ממשלת ״החזית העממית״ של לאון בלום. השנה שבה נחקק חוק זה היא 1936, השגה שבה איפשרו להיטלר לכבוש את חבל הריין. כל העניינים שברומו של עולמנו דומים לחופשה זו.

הפרדוקס הוא, ששפתנו היא תוצר ההגות המיוחדת במינה והגדולה הפילוסופית, אשר סקירה מרפרפת ושטחית זו לא עשתה יותר מאשר לרמוז עליהן. נדרש לימוד של שנות חיים ולמעלה מזה כדי להפוך את הוודאויות המרוששות אותנו לספקות שיעשונו לאנושיים. שיבה לגורמים שבבסיס שפתנו ושקילתם כנגד גורמיה של שפה אחרת, דבר זה כשלעצמו ישחרר אותנו. ניסיתי לשרטט קווים לארכיאולוגיה של נשמותינו כמות שהן. כמונו כרועים נבערים החיים באתר שבו פרחו אי־־פעם תרבויות גדולות. הרועים משחקים בשרידים הצצים על־־פני השטח, בלא כל מושג על המבנים היפהפיים ששרידים אלה היו בעבר חלק מהם. כל מה שנחוץ הוא חפירה זהירה, שתחשוף בפניהם את הדגמים מאדירי החיים, אנו נזקקים להיסטוריה, לא כדי שתספר לנו על אירועי העבר או תפרש אותו, אלא כדי שתשיב את העבר לתחייה, למען יוכל להסביר לנו את עצמנו ולעשות את העתיד אפשרי. זהו המשבר של החינוך שלנו וההזדמנות שלו כאחד. הרציונליזם המערבי הסתיים בשלילת התבונה. האם תוצאה זו היא מחויבת המציאות?

רבים יאמרו, כי תיאורי על השפעתה הנחרצת של הפילוסופיה האירופית - במיוחד הגרמנית-עלינו הם מוטעים, או מוגזמים, וכי אף אם היתה זו אמת, ששפה זו צומחת כולה מהמקור שיחסתי לה, הרי לשפה אין השפעות כאלה. אולם השפה סובבת אותנו מכל עבר. אין להכחיש את מקורותיה כשם שאלן להתכחש להגות שיצרה אותה. אגו יודעים כיצד נעשתה השפה לנחלת הכלל. עלי להרהר רק בתלמידי מאמהרסט, או בנהג המונית מאטלנטה, כדי להשתכנע, שהקטיגוריות של המחשבה הן החורצות את תפיסותינו. אם אנו מאמינים, ש״השקפת העולם״ הקאלוויניסטית יצרה את הקפיטליזם, נוכל גם להאמין לאפשרות, שההשקפות רבות־־העוצמה של הפילוסופים הגרמנים מכשירות את הקרקע לרודנות העתיד. עלי לחזור ולהטעים, כי רוסו, קאנט, הגל וניטשה הם הוגים מהמעלה הראשונה. למעשה, לכך בדיוק מכוונים דברי. עלינו לשוב וללמוד מה משמעות הדבר וכן לזכור, שיש גם הוגים אחרים באותה דרגה", (עמ' 276 ואילך).

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *