האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

‘אני לולאה מוזרה’ – ביקורת ספר

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

ביקורת של יהוידע הכהן, על ספרו של דאגלס הופשטטר ‘אני לולאה מוזרה’, המתיימר להסביר את התודעה האנושית בהגדרות פיזיקליות.


תמיד רציתי להבין למה בדיוק מתכוונים אלו שטוענים שהאדם הוא בסך הכל מחשב לא-מאד-מפותח, והתודעה היא תופעת לוואי, הפרשה, תוצא, תוצר, נוזל גוף ערטילאי ובעיקר אשליה גדולה, צבעונית ומנופחת. הא ותו לא. חשבתי בנאיביות הפתטית המפורסמת שלי שהופשטטר יוכל לעזור בעניין הזה.

החוקר דאגלס הופשטטר כתב ספר רב השפעה ועטור שבחים בצעירותו בשם – ‘גדל, אשר, באך’, והפציע שוב לחיינו ב-2013 בספר חדש ומתורגם לעברית שנקרא – ‘אני לולאה מוזרה’, שבו הוא מפרש את הכוונות שמסתתרות בספר המפורסם הראשון שלו. ולא פחות חשוב, הופשטטר עומד, תקשיבו טוב, לפענח אחת ולתמיד את אחת החידות הגדולות ביותר – מה הוא אדם, מה היא נשמה, והאם הם קיימים בכלל.

אלא שלא צריך להפוך יותר מקומץ דפים כדי להתרשם שהשם של הספר מלמד יותר מכל על המפנה שחל בסופר; האני האישי של הופשטטר ניצב במוקד והקוראים מוזמנים לטעום משפע של סיפורים משמימים ואנקדוטות חסודות שמעלות על נס את הפרופסור המלהג. הופשטטר מלעיט את קוראיו המעונים בהרבה מידע על חייו האישיים וכישרונותיו הברוכים, ומשאיר מעט מאד מקום לדברים זניחים ולא-מעניינים כמו מידע, עובדות, נימוקים והסברים.

הופשטטר אמנם מסביר שהוא היה צריך לקרוא לספר ‘ה’אני’ הוא לולאה מוזרה’, כלומר ה’אני’ של כל אדם הוא לולאה מוזרה, אבל נאלץ להימנע מכך משום הסרבול הרב. אבל עושה רושם שדווקא השם הסופי של הספר קולע במיוחד, מפני שהופשטטר שקוע בעיקר בעצמו.

אבל האהבה העצמית השופעת לא מכסה על החסרונות הבולטים של הספר. להיפך, היא רק מחדדת את הסתירות הרבות שמופיעות ממש בתחילת הספר. כפי שמיד נראה.

הופשטטר מאמין ואף מטיף בהרחבה – שהתודעה היא בסך הכל מערכת פיזיקלית מאד מאד אבל מאד מורכבת, מעביר את האמונה המסוימת הזאת יחד עם המון אנלוגיות, משלים, אנקדוטות וסמלים. אך בכל הנוגע להסברים של ממש – איך אפשר שמערכת שמורכבת מפחיות או מגלילי נייר או מכל דבר אחר, תכיל פתאום תחושה, הרגשה ומודעות, הופשטטר ממש חסכוני. מה שמעורר את החשד שלהופשטטר אין באמת מושג.

כל זה הוא עניין די מצער, אבל עדיין מצוי בגבולות הגמישים להפליא של הפילוסופיה המודרנית, שמגלה לא פעם סובלנות יוצאת דופן להגיגים של פרופסורים עם חיבת יתר לסיפורי מעשיות. מה שכן חוצה את הגבולות הנדיבים הללו הוא ללא ספק החוסר המורגש בקוהרנטיות.

ראשית, מדוע הופשטטר כל כך סוגד לעצמו? – הרי הוא עצמו כמו כולנו אינו אלא תוצר מורכב של אי-אלו כוחות פיזיקליים.

חמור מכך, הופשטטר, לדעתו, אינו הוא ‘עצמו’ בדיוק כפי שגרגר אבק הנודד בין הגלקסיות אינו מכיל זהות עצמית, ואין כל משמעות לקיום המסוים שלו. זאת אומרת, לפי הופשטטר, אין כזה דבר הופשטטר, כל מה שיש אלו רק חלקיקים משוטטים באופן אקראי תוך שהם מגיבים לכוחות שונים. ולכן ההתמקדות שלו בעצמו, לא רק מעלה גיחוך, אלא ממש מראה עד כמה הוא עצמו לא באמת מסוגל להשלים עם מה שנובע מתוך דבריו שלו.

הנקודה הזאת מאד חשובה וכדאי להבהיר אותה. אם אין ‘אני’ אמיתי מאחורי הגוף המלהג של הופשטטר, אז אין שום קשר של ממש בין קצה חוטמו לבין מוחו או מערכת העצבים שלו. האיש הוא בסך הכל מצבור של חלקיקים שאין ביניהם כל זיקה מיוחדת, ואין דרך לקבוע שהיד שלו או המצח שלו הם הוא עצמו, יותר מהבגד שהוא לובש או הכסא שהוא יושב עליו. אם אי אפשר לייחס את ה’אני’ לשום דבר מסוים אז האני הוא המכלול, והמכלול הוא האני, ולכן כל הגדרה של המכלול יכולה להתאים. המכלול, לכן, יכול להיות הרחוב או העיר או היבשת כולה.

בפתיחת הספר מצהיר הופשטטר אמונים לצמחונות. הוא מצייר חרוט מודעות דמיוני שאמור לדרג את שיעור הנשמה או התודעה או ה’אור שקיים בפנים’ של בעלי החיים. את החרקים והשרצים הוא מציב בתחתית הרשימה ואת היונקים במעלה הרשימה ואת האדם הבריא בפסגתה.

ולכן הוא מדווח לקוראיו המודאגים שהוא מתנזר מאכילת יונקים, אך טועם מדי פעם תרנגולת או משהו כזה. כלומר, שיעור הנשמה הנמוך של התרנגולת הוא כזה שמאפשר להופשטטר לסעוד את בשרה, בלי שנשמתו שלו תתייסר כזו במידה שאינה מצדיקה את התענוג שבאכילתה.

בסוף הפרק חל מפנה דרמטי בעלילה, והופשטטר מדווח לקוראיו היגעים שהוא שינה את דעתו, בעקבות עיון מעמיק ומחודש, והוא כעת מתנזר כליל מאכילת בעלי חיים.

אלא שקשה שלא להבחין בתמהון שזועק מהפרק כולו; אם לפי הופשטטר הנשמה והתודעה הן פיקציות, ואפילו האדם הוא בחשבון אחרון רק תוצר של ארבעת הכוחות היסודיים של הפיזיקה, איזו משמעות יכולה להיות לאותה נשמה שבשלה הופשטטר מונע מעצמו מאכלי בשר.

אותו הופשטטר שמדווח על תחושה של אדישות מוחלטת בשעה שהוא פורס עגבניה בצלחתו לנתחים דקים, אינו מסוגל לאכול יונקים, אבל חוץ מלספק שלל סיסמאות על מורכבות הולכת וגדלה, הוא לא מסוגל להסביר את ההבדל המהותי בין עגבניה לכלב, ובודאי שאינו מוכשר לנפק נימוק של ממש מה רע באכילת בעל חי שמכיל מורכבות כזאת או אחרת, כל עוד מדובר בסופו של דבר באטומים שאטוּמים לכל תחושה או הרגשה. כלומר, התחושות וההרגשות לפי הופשטטר הן אשליות (ואפילו אשליות על אשליות), ולכן אי אפשר לבסס עליהן את גישתו המתחסדת.

בהמשך, הסתירות רק הולכות ונערמות. הופשטטר מדרג את מידת קיומה של נשמה בבני אדם בסולם של הונקרים (מדד שהופשטטר בדה כמחווה היתולית לג’יימס הונקר). תינוק רך זוכה למספר נמוך של הונקרים, כלומר, הוא בעל נשמה ירודה ביותר. ואדם בוגר ובריא מקבל מקסימום של הונקרים – משמע, יש לו נשמה מקסימלית.

הופשטטר מגלה לפתע כנות יוצאת דופן, והוא שואל – מי אמר בעצם שיש מקסימום אחיד לכל האנשים הבוגרים, אולי לכל אדם יש שיעור שונה של הונקרים. אבל הוא מיד מבין שעצם העלאת רעיון כזה עלול לגרום לנידויו המהיר מהחברה המערבית. ולכן הוא מיישר קו ומצהיר שאסור להגות ברעיונות מסוכנים כאלו:

מכל מקום, אני מרגיש שחדרתי לתחום המסוכן של המוסר, הגובל בטענה שמקצת האנשים שווים יותר מאנשים אחרים – תפיסה הנחשבת למתועבת בחברה האמריקנית (ואשר מטרידה גם אותי), ולכן אין בכוונתי לבזבז כאן שעות יקרות בניסיון להבין איך מחשבים את ערך ההונקרים בנשמתו של מאן דהוא.

בקיצור, הופשטטר מגלה לרגע שלדבריו יש השלכות לא נעימות, ואז הוא פשוט מעיף את המחשבה הטורדת הזאת למצולות. מכיון ש”אין בכוונתי לבזבז שעות יקרות” אני פשוט לא אטריד את עצמי בזוטות מרגיזות שכאלו!

הנחרצות הזאת לא מפריעה לו לסתור את עצמו לקראת סוף הספר (עמוד 364), אולי מתוך תקווה שהקורא התשוש שצלח את רוב הספר, כבר שכח את ראשיתו. בלולייניות אופיינית הוא דווקא כן מציע דירוג גחמני ולא מספרי עבור בני אדם.

בהמשך, כצפוי, זוכים לדירוג הגבוה ביותר – בני אדם נאצלים שממלאים את הציפיות המערביות השטחיות שרואות בחמלה מטושטשת וחסרת גבולות – שאינה מבחינה בין בני-אדם לחרקים, יתושים ובעלי מחושים – את פסגת האנושיות.

צריך להזכיר שהופשטטר שוב סתר את עצמו? – הוא הרי פתח את הספר בדרמטיות כשהוא קובע בנחרצות שהחרקים והרמשים הם המפסידים הגדולים ב’חרוט המודעות’ בשל שיעור הנשמה הנחות שלהם, ועכשיו הוא מעניק את הפרס הראשון דווקא לאלו שסבורים שאסור להפלות בין בן אדם לבת יבחוש.

הופשטטר מבין גם שמדבריו נובע שילד קטן נחות מאדם בוגר, ועשויות להיות לכך השלכות אתיות מרחיקות לכת:

אתם עשויים לתהות אם החרוט ששרטטתי לעיל, המציג מבנה קשיח של “סולם נשמתיות” שמתקיים במהלך התפתחותו של אדם מסוים, יגרום לי להעדיף לשמר את חייו של אדם בן עשרים ולגזור את דינו של תינוק בן שנתיים, בסיטואציה שבה יופעל עליי לחץ אדיר, כפי שאירע בסרט “בחירתה של סופי”. תשובתי לכך היא: “לא ולא”.

הופשטטר חושש כנראה שיקרה לו אסון אם הוא יגלה עקביות כלשהי. הופשטטר פשוט קובע: “לא ולא”. ואז מגיע הרגע המביך שבו הופשטטר מציע שני נימוקים:

אף שאני מאמין בכנות, שבאדם בן עשרים יש הרבה יותר נשמה מאשר בפעוט בן שנתיים, בכל זאת אני רוחש כבוד עצום לפוטנציאל של פעוט בן שנתיים לפתח נשמה גדולה הרבה יותר במהלך העשור הבא של חייו. בנוסף מיליארדי שנות אבולוציה בנו בי מנגנון תפיסתי שרואה בפעוט “חמוד” (תאלצו להסתפק במילה הזאת), ואיכות זו שאני מזהה בפעוט מעניק לו שריון הגנה חזק להדהים לא רק נגד מתקפותי, אלא נגד בני-אנוש מכל הדתות, הגילים והמינים.

וכאן כבר עברנו מסתם סתירה רגילה לשטות חריגה. מספיק לחזור על דבריו כדי להבין – הופשטטר באמת אומר שאסור לנצל לרעה את שיעור הנשמה הנמוך יחסית שקיים אצל ילד, בגלל שהוא חמוד.

מדוע זה חשוב, האם התוצר הפיזיקלי הספציפי הזה חמוד או לא? ומה בקשר לילדים לא חמודים? ומה בכלל המשמעות של ילד חמוד? ואיך זה רלוונטי לדיון?

כל זאת בנוגע לנימוק השני של הופשטטר. הנימוק הראשון לא הרבה יותר מוצלח; מדוע הופשטטר רוחש כבוד עצום לפוטנציאל של הפעוט? האם יש איזה ערך מוסרי שטמון בפוטנציאל של חלקיקים שטרם התממשו?

יתרה מכך, כמעט באותה מידה הופשטטר היה צריך גם לרחוש כבוד עצום לחרקים ורמשים משום שגם להם יש פוטנציאל עצום – להפוך אחרי מיליארדי שנות אבולוציה למחברי ספרים בעלי נשמה גדושה בהונקרים וחסרת חוש לעקביות.

ושוב, כדאי להזכיר שלפי הופשטטר עצמו, הדיון על ההונקרים כולו מגוחך, משום שהנשמה היא בסך הכל מערכת פיזיקלית מורכבת. ובמצב כזה כל ערך ‘אנושי’ שהוא מאבד מיידית את משמעותו.

הופשטטר כנראה סבור שככל שהוא ישתול מספר גבוה יותר של סתירות בספרו, כך הוא יהיה זכאי לדירוג הונקרים מקסימלי, שאם לא כן קשה לראות מדוע הוא טרח להרבות בהן; הוא מספר שכחודשיים לאחר מות אביו, אמו הביטה בעגמת נפש בתמונה של אביו, ואמרה לו שהתמונה חסרת ערך משום שהיא בסך הכל כתמים מטושטשים של צבע ותו לא.

הופשטטר מצטט מיד את תגובתו הנמלצת לאמו; הוא המשיל את התמונה ליצירה של שופן שמעבירה חלקים מסוימים מתודעתו ונשמתו של שופן עד לתודעה של המוזיקאים שמנגנים אותה. כך התמונה של אביו נוצרת משהו מסוים מאישיותו ומתודעתו של האב ומוסרת אותו אל התודעה של אהוביו שמביטים בה.

אלא שהופשטטר שכח שלפי גישתו שלו, אין כל משמעות לכל המליצות הגבוהות האלו. בעולם של חלקיקים וכוחות אקראיים אין מקום לסתם חולמים על רעיונות נשגבים.

למה הבלבול המופגן של הופשטטר הינו חשוב? – ובכן, העניין הוא שהוא מדגים על בשרו בלבול כללי שקיים בקרב אותם מטריאליסטים או רדוקציוניסטים שסבורים שהנשמה של בן האדם היא אשליה שמורכבת מכמה כוחות פיזיקליים, אבל הם מטיפים את אמונתם בלהט כה רב, שאינו ראוי לעצם פיזיקלי גרידא שמורכב מחלקיקים אדישים ויבשים, ולכן קשה להימנע מהחשד שבכל זאת יש להם נשמה להוטה של ממש משלהם.

זה קורה כל הזמן – החבורה האינטליגנטית הזאת מזכירה לנו כל העת שהנשמה היא קשקוש מתחסד של מאמינים פנאטים, ובאותה נשימה היא מטיפה בלהט מיסטי ממש – שמאחורי כל זוג עיניים כולל של עגל או דג יש נשמה.

בהמשך, הופשטטר מתנגח בזעם בפילוסוף – ג’ון סרל, שהשתמש בניסויים מחשבתיים שונים כדי להציג את הקושי הרב שבלייחס תודעה למערכות פיזיות דוממות. הופשטטר מתנצל שאין בכוונתו לדון בדברי סרל באופן מפורט משום שזה יחייב אותו לכתוב לשם כך פרק שלם ומשמים. ומיד הוא ניגש לכתוב חצי פרק משמים על דבריו של סרל. כדי לחסוך לכם את השיממון, אפשר לומר בקצרה שהטיעון העיקרי של הופשטטר הוא כרגיל ‘נס המערכת’. כלומר, נכון שסרל צודק שאין לייחס תודעה לגלילי נייר, או פחיות, אבל מערכת מאד מאד מאד אבל מאד מורכבת זה כבר משהו אחר לגמרי. למה? – להופשטטר אין מושג, אבל אל תצפו שהוא יודה בכך.

למקרא ההגיגים הלולאתיים של הופשטטר, קשה שלא לחשוב בצער על העצים הרבים שנכרתו וחייהם היפים נגדעו רק כדי להפוך לדפים בספרו של הופשטטר. למעשה, העצים כלל לא מיוצגים בחרוט המודעות של הופשטטר. האם חרק זעיר שזה עתה בקע הינו נעלה יותר מעץ סקויה מעורר השתאות בן אלפי שנים? – זאת שאלה מעניינת שצריך לבדוק מול תמר זנדברג.

הופשטטר מספר שוב ושוב על ריקוד סמלים במוח שמיוצג בעצמו על ידי סמלים נוספים במוח שגם הם בתורם זוכים לייצוג באמצעות סמלים אחרים, כך סבור הופשטטר מגיחה התודעה או הנשמה, על ידי מחול סמלי מתמיד וחסר חשיבות. וכאן שוב הופשטטר מכסה על הפער ההסברי העיקש בנחילי מילים ודימויים שמציפים את המרחב בשטף בלתי פוסק. הופשטטר אפילו מייצר את הביטוי המוזר ‘דפוס מתערבל מופשט’ בתקווה שבכך הוא יצליח לפצות על החסך המורגש בנימוקים.

כבר בתחילת הדרך טווה הופשטטר איזושהי בדיה מסורבלת על ‘גולגלתון’ – מין מערך של גולות זעירות שמתרוצצות בהתאם לכוחות שפועלים עליהן, ומשפיעות גם על צברים גדולים של גולות שמתגבשים באקראי, ולמראית עין מנהלים חיים עצמאים ומלאים משלהם, אך למען האמת כל התנועות שלהם נובעות מההשפעות של הגולות הזעירות. לפי הופשטטר, הגולות הזעירות מייצגות, כנראה, את הכוחות היסודיים והחלקיקים היסודיים בטבע, והצברים הגדולים מסמלים את הנשמות ובני האדם שחיים באשליה מתמדת של עצמאות ואנושיות. מתישהו (עמוד 313) הופשטטר אפילו מציע שה”אני” כלומר התפיסה העצמית האישית היא אשליה שהוזה אשליה אחרת. כלומר, אשליה שנתפסת על ידי אשליה אחרת.

הופשטטר, משום מה, אדיש לחלוטין לשאלה המיידית שנותרה פתוחה. מי חווה את האשליה? האם האשליה עצמה אינה חוויה מודעת שמחייבת תודעה או נשמה? – הרי באותה מידה שברור שמחשב אינו יכול לחוות כאב או אושר, ברור גם שהוא אינו יכול לחוות אשליה של כאב או אושר, או אשליה של אשליה של כאב או אושר. הופשטטר אולי כבר שכח את הלקח של דקארט, אז הנה עיקרי ההכרזה המפורסמת:

“אני חושב – משמע אני קיים, משום שאם אני טועה, אז אני מוכרח להתקיים כדי שאוכל לטעות”.

צריך להתקיים כדי לטעות, וצריך גם להיות בעל תודעה כדי לדעת את האשליה.

ובנוסף, הופשטטר כאילו לא מודע, לפרדוקסליות של ההצעות מהסוג הזה. הופשטטר שמפגין בקיאות יוצאת דופן בפרדוקסים היה צריך לשים לב לכך, שהוא דוחק את עצמו לפינה שנקראת ‘פרדוקס השקרן’; אם הופשטטר סבור שהתודעה היא אשליה, אז הוא בעצם טוען שכל בעל תודעה, והופשטטר עצמו בכלל, הינו שקרן באופן העמוק ביותר, שהרי הוא משקר לעצמו באופן קבוע בנוגע לעניינים היסודיים שמצויים בבסיס התפיסה וההכרה, ולכן לא ברור מדוע הופשטטר כן מאמין לעצמו בשעה שהוא מפיק את התיאוריות ששוללות את האמינות של האנושות כולה, ולכן גם של עצמן.

ברגע שמעלים את האפשרות שהמודעות והמחשבה שלנו הן אשליה, נפתחים שערי ההזיות והשגיונות ואין כל דרך חזרה. אי אפשר באמת להוכיח שאנחנו כולנו איננו סתם איזה זחל אומלל שהפך לגולם אבל מתקשה להשלים את השלב שבו הוא צריך להפוך לפרפר, ובינתיים הוא מנעים את זמנו באשליות שלא נגמרות על עולם ומלואו.

זאת אומרת, כשהופשטטר טוען שאנחנו שוגים באשליות, הוא כבר לא יכול להחליט מה אשליה ומה לא; ברגע שמוציאים את השד הזה מהבקבוק אי אפשר לשלוט עליו ולתת לו הנחיות והוא מהר מאד קם לחסל את יוצרו.

בעמוד 307 שואל הופשטטר, כיצד משפטים שמורכבים מרצף של מילים ואותיות הינם בעלי משמעות למרות שהם למעשה בנויים מפרטים חסרי משמעות. ואיך המוזיקה – שמורכבת מתווים שהם חסרי משמעות מוזיקלית כשלעצמם – מכילה מטען מוזיקלי עשיר. הופשטטר מסיק מכך שהדפוס המסוים שבו מסודרים המשפטים והמוזיקה הם אלו שנותנים את המשמעות שחסרה בפרטים שמרכיבים אותם. את התובנה הזאת הוא מבקש ליישם על התודעה והנשמה שמופיעות רק בדפוס המסוים שקיים במוח, ונעדרות מהרכיבים הפיזיים שמרכיבים את המוח.

מוזר, אבל הופשטטר לא שם לב, ששתי הדוגמאות שלו רק מחזקות את הטענה המנוגדת הדואליסטית שתומכת בקיומה של נשמה רוחנית, משום שהמשמעות של מוזיקה או של משפטים אכן אינה מצויה ברכיבים שלהם וגם לא בהם עצמם אלא רק בנפש שתופסת את המוזיקה או את המשפטים ומגיבה לדפוס המסוים שבו הם מאורגנים, ולכן הופשטטר בעצם מספק את ההוכחה לכך שהנפש חורגת מהפיזיקה. הנפש היא זו שמעניקה את המשמעות למילים ולצלילים בדפוסים מסוימים, ואילו הם עצמם חסרי משמעות גם כשהם בדפוס מסוים בדיוק כפי שהם ללא הדפוס הזה.

לסיכום, אם אתם מעוניינים למחוץ מקק באמצעות חפץ קהה ששוקל קצת יותר מחצי קילו – הספר של הופשטטר יכול להתאים. אם אתם רוצים להחליף נורה וזקוקים לעצם נוקשה בגובה כשני סנטימטרים שניתן לעמוד עליו – הספר הזה ישמש אתכם נהדר! אם קר לכם ואתם זקוקים לצרור של דפים שניתן להבעיר באח – אין דבר יותר מתאים מהספר הזה! אבל אם אתם מבקשים חומר מעורר השראה – מחבט בייסבול יהיה הרבה יותר יעיל.

נ.ב. הרשתי לעצמי להיות מרושע במיוחד כלפי הופשטטר, בגלל שלפי הופשטטר – ‘אני’ ו’עצמי’ בכלל לא קיימים, ורשעות היא מושג חסר משמעות. ובכלל, בתור קבוצה מגובשת של חלקיקים מתוכנתים שמגיבים רק לארבעת כוחות היסוד של הפיזיקה – אנו בכלל לא מרגישים צורך להתנצל, וגם לא מתכוונים להתאבל ובוודאי שלא להתפעל – ממצקצקי לשון דמוי-אנושיים וטהרנים המתחזים לבני-תמותה.

4.7 13 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
10 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
Tom
Tom
5 months ago

ביקורת מרושעת וגם מטופשת. יהוידע לא מבין איך פחיות וגלילי ניר יכולים לייצר תודעה. לא נורא, לא הכל מבינים. גם הופשטטר, מן הסתם, מודה שהוא לא מבין את זה באופן ספציפי ומפורט. האם אתה מבין איך מפחיות וגלילים נוצר מחשב שמנצח את אלוף העולם בשחמט? או רובוט שמסתובב בעולם? עזוב את זה – האם אתה מבין איך גליל ניר מתגלגל על הכביש ברוח? מבין באמת? את כל הפרטים… נדמה שהכותב, מר יהוידע, מאמין בדואליזם, אלוקיזם ובשאר ישויות בדיוניות. איזה בדל ראיה יש ברשותו למסכת ההבלים הזאת? לעומת זאת, הופשטטר עוסק בבעיה הקשה ביותר של תודעה, מתוך אנלוגיות לדברים שכבר פוענחו… Read more »

Tom
Tom
5 months ago

על מה מתבססת הטענה שמליון התייחסויות עצמיות של זרם חשמל לא יכולות לגרום לחומר לחשוב על עצמו? איך זה ברור מאליו? בואו נחזור 100 שנה אחורה, ונדמיין איזה פעולות אנשים מחשיבים כ”חשיבה”. כמה מאנשי התקופה טוענים בלהט, שזרם-חשמל, פחיות וגלילי נייר יכולים לייצר אולי מטוטלת, אבל בודאי לא יכולים לחשוב. איך נתווכח עם הטענה הזאת? כמה אנשים מרחיקי ראות, כמו טורינג, צ’רץ, ושותפיהם, מציעים שלא רק שחומר יכול לבצע חשיבה, אלא מכונה פשוטה לבניה יכולה, בעיקרון, לבצע כל פעולת חשיבה שהיא. והנה, חולפות השנים, ואת כל פעולות החשיבה המדוברות, מצליחים לבצע עם גלילי נייר (ופרוסות סיליקון ומתכות). מסקנה – זה… Read more »

דניאל
דניאל
5 months ago
Reply to  Tom

ואולי, רק אולי, האמירות על אלוקים ועולם הנפשות הן התשובה לשאלה? איך חומר יכול להיות מודע לעצמו זה בכלל מעניין. מצד שני הדרך של מטריאליסטים היא דרך מהירה כנראה לסוליפסיזם.

יהוידע
יהוידע
5 months ago
Reply to  Tom

לגבי הטפשות אני מניח שזה ענין של כמה עדכוני גרסה ושדרוגים במערכות הממוחשבות שלי והטפשות תעלם. השאלה היא אתה יכול לעזור לי לגבי הרשעות. מה אני יכול לעשות עם התוכנה או החומרה שלי, כדי שהמאמרים שלי יהיו חסודים יותר? כלומר, מה גורם למחשב להיות רשע או צדיק? ומה המשמעות של רשעות או צדקות של מחשב? אם נסתכל על התגובות החסודות והמחוכמות שלך, ונניח שאתה צודק ויום אחד תהיה מערכת שתעשה את זה הרבה יותר טוב ממך, עדיין לא תהיה זו הוכחה שאתה לא אנושי, שאלת האנושיות שלך לא תעלם, בין היתר מהסיבה הפשוטה שלמערכת הכותבת הממוחשבת, בניגוד אליך, לא יהיה… Read more »

יעקב
יעקב
2 months ago
Reply to  Tom

במה שכתבת, טום, אין חידוש מעבר למה שכתוב בספר. זה כתוב ומתווך בכמה אופנים. תוכנו של המאמר ועצם העובדה שהיית צריך לכתוב את התגובות שלך, מרמזות שכותב המאמר לא קרא ברצינות ובעדינות את הספר (או שניסה ולא הבין, אבל זה פחות סביר), אלא בזלזול וגסות מתלהמת (מה שכינית “מרושעת”).

LEOR
LEOR
7 months ago

ביקורת מוצלחת מאוד. כל הכבוד!

איש פלוני
איש פלוני
8 months ago

ביקורת קצרה אצל מיכי.

10
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x