נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

אספסוף שנאה אקדמי

ברוס גיילי, חוקר מדעי המדינה האמריקאי מתאר את ציד המכשפות של משטרת המחשבות האקדמית, שהפכה אותו למנודה בעקבות מאמר שפרסם בשם "טיעון בעד הקולוניאליזם". מאמר על השערוריה והרדיפות שעבר מחבר המאמר, פורסם במגזין סטנדפוינט, ותורגם עבור מידה ע"י שאול לילוב, להלן מספר קטעים מתוך המאמר:

...ישבתי בבית-קפה עם פליט אפגני שמשפחתי מסייעת לו להתמקם בפורטלנד, מתכונן לקחת אותו לראיון עבודה, כאשר קיבלתי דוא”ל “דחוף” מעמית אוסטרלי: “אתה מצית את דף הפייסבוק שלי עם דואר שנאה. כל הכבוד חבר!” עבדול, האב, ראה שאני מודאג ונתן בי מבט שואל. תשובתי הייתה אוטומטית: “בדיוק כמו הפנאטים שברחת מהם, עבדול!”

לפני הכל, עליי להבהיר שהמאמר עורר גל תמיכה בעמדתי על בסיס מהותי. כלומר, חוקרים וחברים רבים צידדו בטענה כי שלד מהותי של עבודה אמפירית שנוצר במהלך מחצית המאה האחרונה אישר את הטענות לפיהן ברוב המקרים יתרונות הקולוניאליזם עלו באופן כללי על נזקיו, וחשוב לא פחות, שהקולוניאליזם זכה בקרב העמים הכבושים ליותר תמיכה מאשר התנגדות. נוספו לי חברים חדשים רבים בהודו, באפריקה, בדרום-מזרח אסיה ובמזרח-התיכון, ואנו עובדים כעת על כמה פרויקטים משותפים שיסכמו את התרומה שהקולוניאליזם הרים לשגשוג האנושי. ידיד חדש בגוואדלופ עמל על תרגום מסמכים אלה לצרפתית. “אנשי העולם השלישי מודים לכם”, כתב ידיד חדש בהודו...

בתוך שבועות אחדים מהופעתו המאמר נקרא 16,000 פעם, והפך בן-לילה לנקרא ביותר בהיסטוריה של Third World Quarterly. כפי שכתב לי חוקר ביו-רפואי בולט בארה”ב, המתמחה במורשת דרום-אסיה, דיכוי של רעיונות לא מקובלים הוא “מפחיד אם חושבים על מבנה המהפכות המדעיות. מה זה אומר על תיאוריות חדשות, ידע חדש, רעיונות חדשים?”

בגידת האינטלקטואלים

ועדיין, מסע השׂנאה היה מאוֹאיסטי בפראותו. מילים כמו “לגמרי” ו”לחלוטין” נשמעו מכל עבר. אין צורך לומר שלמעט במקרים חריגים במיוחד, המבקרים כלל לא עסקו בממצאים המהותיים של המאמר. מי, אחרי הכל, ירצה לטעון שמוטב היה לגינאה-ביסאו ללא הקולוניאליזם? מי יטען ברצינות שהונג-קונג וסינגפור אינן הישגים גדולים של הקולוניאליזם? האם ציטטתי את אצ’בה שלא כהלכה?

המבקרים הרציניים יותר תהו מדוע לא פירטתי את כל מעשי הזוועה שבוצעו תחת השלטון הקולוניאלי, ואכן ישנם רבים כאלה. היה זה מאותה הסיבה שלא הזכרתי גם את כל הזוועות שנעשו לפני השלטון הקולוניאלי ולאחריו: בין אם זה מוצא חן בעיניכם ובין אם לא, השאלה שרוב העמים עמדו בפניה הייתה איזה שלטון נוטה פחות מאחרים לבצע מעשי זוועה. כאשר הם היגרו בהמוניהם מאזורים ללא קולוניאליזם לאזורים תחת שליטה קולוניאלית, הם עשו בחירה נבונה לטובת משטרים שאינם נוטים לבצע זוועות, ושסביר להניח כי יחקרו ויעמידו לדין את מבצעיהן. לדוגמה, ב-1908, לאחר שהשלטון הבלגי הקולוניאלי בקונגו החל לתקן את ההתעללויות הקשות מצד ממלכתו הפרטית של המלך ליאופולד השני, הילידים זרמו אל המרכזים הקולוניאליים.

שתי עצומות אספו 16,000 חתימות, ועוד רבות נוספו כל העת. במידה מסוימת, האספסוף הרוקד הווירטואלי הזה הופך לחלק מנוף השיח של החברה בת-זמננו. הרבה מזה, אני חושד, לא קשור כלל אליי או למאמר שחיברתי, ואפילו לא לשאלת הקולוניאליזם. בימינו משתמשים ב’מֶמִים’ רבי עוצמה כדי לייצר מידע על גולשים ולנתב אותם למוצרים ולשירותים. המאמר שלי לא היה “פתיון לקליקים”, אבל התגובות לו היו גם היו.

אבל לא מדובר רק בטרוֹלים ובּוֹטים. מאות מהמגיבים היו פרופסורים בעלי קביעוּת מאוניברסיטאות מערביות, שבמצעם המקצועי והמוסדי עומדים על כך שיש להגן על חופש אקדמי ועל ויכוח נמרץ, במיוחד כשקוראים תִּגר על הדוֹגמות. ואכן, לרוב היו אלה אנשים המבלים את זמנם בחיפוש אחר “הגמוניה” בכל מקום, ועומדים על הצורך לשמוע קולות אחרים. אבל כאן, בפראות כמו-פרבדאית, הם עמדו בתוקף על שלמות ההגמוניה שלהם ועל הצורך להעניש קולות מתנגדים.

נועם חומסקי התערב וקרא לסתור את הטענות שבמאמר, לא להתכחש להן; אך היו מי שסובלנותו עברה את הגבול מבחינתם. כדי לטעום משהו מהפנאטיות שהופגנה שם, הנה קטע ממאמר תחת הכותרת “שיתוק מוסרי באקדמיה האמריקנית“, שכתב עבור אתר אל-ג’זירה חמיד דבאשי, פרופסור ללימודים איראניים וספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה:

"[חומסקי], כרגיל, סירב לגנות את ברוס גיליי, ומציע כרגיל את זיבולי השכל הבורגניים שלו, שלפיהם לפרופסור יש זכות לומר מה שאמר, ושגם הוא מפרסם דברים שפוגעים באנשים. זה כמובן ג’יבריש מלומד –  להעביר את הכדור למגרש של צנזורה וחופש הביטוי … מוכרחים לנדות את גיליי, לבייש ולהשפיל אותו בפומבי ולעולם לא להתייחס אליו כאל ‘עמית’ שצריך להזמין בנימוס ל’דיון תרבותי’. אהיה גאה לייסד להקה של מתנגדים ברבריים שיעמדו מול ההתכנסות ה’תרבותית’ של מלומדים כאלה, שהמוסריות שלהם נפגמה”.

אני מעודד את כל מי שהחברה הליברלית יקרה ללבו לקרוא במלואם את דבריו של דבאשי. מצמרר לחשוב שאוניברסיטה אמריקנית מרכזית מעסיקה אדם שהשקפותיו על החברה החופשית עוינות כל כך. אם זו איננה הסתה, מה כן?

השפה הזאת גרמה לי לאובדן ביטחון רגעי. התנצלתי באתר שלי וביקשתי מכתב-העת להסיר את המאמר. זה היה מעשה של צנזורה עצמית. כך עשו גם מורים מתרפסים ב’מהפכת התרבות’, שמיהרו לכתוב מכתבי חרטה מתחנפים וקיוו לשרוד. למרבה המזל, המו”ל של Third World Quarterly, טיילור את פרנסיס, הוא שותף ל”וועדת האתיקה בפרסום” של בריטניה, הלוחמת בהתקפלויות מסיבות פוליטיות. הייתי אסיר תודה כשהצילו אותי מצנזורה עצמית. כמומחה לסין, הדרך שבה אלמֵד על ‘מהפכת התרבות’ לעולם לא תהיה כמו בעבר. כשהוצאתי את בני-משפחתי מפורטלנד ומרכס הרי הקסקייד לחופשה במרכז אורגון, הרגשתי כמו קפטן פון-טראפּ המוביל את משפחתו מאוסטריה הפשיסטית לחוף מבטחים בשווייץ.

גם אוניברסיטת הבית שלי לא נהגה באופן מעורר הערכה. זה לא מפתיע. מחלקות שלמות – ובמיוחד “בית הספר למגדר, גזע ועמים” החדשה – כבר מתויגות בחותמת אידאולוגית מסוימת. עבורן, השאלה איננה אם לתקוף את הקולוניאליזם, אלא כיצד לעשות זאת, ואיך לערוך דה-קולוניזציה לכל מה שאפשר להניח עליו את היד. אבל בשנים האחרונות, כפי שכתבה הביו-אֶתיקנית אליס דרגר, מיתוג אידאולוגי זה התפשט לאוניברסיטאות בכללותן. זה מקור לבעיות כאשר סגל הוראה שלא הבין את המסר מצליח להסתנן לפקולטה מבלי שיבחינו בו, מקבל קביעות ואז מתחיל לפרסם מחקרים המציגים השקפות שונות. התגובה הראשונה של האוניברסיטה שלי הייתה לצטט בלשון פורמלית שלמעשה אי-אפשר לפטר אותי. אבל כשצנזרתי את עצמי, הם מיהרו להודות לי. כמה אירוני שהנשיא החדש של האוניברסיטה שלנו הוא גולה של המהפכה האיראנית, שניצל מהסגרה לאיראן עקב העובדה שנשיא ארה”ב דאז ג’ימי קרטר העניק מקלט מדיני לסטודנטים איראנים שלמדו בארה”ב. היית מצפה שהוא יתבטא בנושא.

אנטי-קולוניאליזם כאידיאולוגיה

כצפוי, המבקרים החליטו שאני גזען ומאמין בעליונות הגזע הלבן. זה הפך כמעט למחמאה, כפי שהייתה זו מחמאה לליברל מתון בשנות המלחמה הקרה כשקיצוני ימני תייג אותו כקומוניסט. בשפת הקודים של ימינו, גזען-לבן הוא מי שמאמין כי “הציוויליזציה האוניברסלית המונהגת כיום על-ידי המערב”, כפי שכינה זאת נייפול, היא אבן הפינה של השגשוג האנושי העולמי. אני מצטרף לכך, וכך גם מאות אינטלקטואלים בעולם השלישי התומכים בשילוב הדוק עם המערב כדרך הטובה ביותר להגיע למודרנה עבור ארצותיהם. המנהיג הגדול של לוּאנדה אמר למושל קונגו הבלגית ב-1959 להתנגד ל”מיעוטים הקולניים שעם דרישותיהם לעצמאות ידרדרו את ארצנו פעם נוספת לעוני ולמצוקה שהיו בעבר”. אני מניח שהמנהיג הגדול של לואנדה גם האמין בעליונות הגזע הלבן.

מה שמפתיע ומייאש יותר מכל הוא הריקנות האינטלקטואלית של האספסוף. המפגש עם הקולוניאליזם היה עצום, מגוון ומורכב. לצמצם אותו למדבקת פגוֹש זו הרבה יותר מטעות – זו קהות חושים. כל אינטלקטואל גדול שחי באותה תקופה – אצ’בה, למשל – צייר אותו בגוונים מורכבים. הם הבינו שזה לא עניין לציוץ טוויטר או מעשה חד-פעמי, אלא מפגש והתמזגות בין כוחות עולמיים בקנה-מידה היסטורי שאין מי שיכול לשלוט בהם: עליית המערב; היציאה מעידן האבן של רוב התרבויות האחרות; יחסי הגומלין הבלתי-אפשריים; המרירות; הניסיון לעבוד יחד; השבר המתמשך. לומר, כפי שאמרתי אני, שהקולוניאליזם הזה היה טוב ברובו, במובן הכלכלי והחברתי של המילה, הוא רק לציין את המובן מאליו. ניל ת’ין מאוניברסיטת אדינבורו כתב שאידאולוגים אנטי-קולוניאליים איבדו את היכולת ללמוד מן ההיסטוריה – עד כדי כך הם רוצים להצליף בה עד שתיכנע.

אינטלקטואלים כמו אצ’בה ידעו תמיד כי יש סיכוי גדול שלא היו נותרים בחיים אלמלא השיפורים בבריאות הציבור ובתזונה שהנהיג הקולוניאליזם. הוא גם היה מודע היטב לכך שאינטלקטואלים כמותו זכו לפרסום, לתפוצה, להכנסות ואף למגורים במערב רק בשל ההזדמנויות שיצר עבורם הקולוניאליזם. הייתה מידה מסוימת של בגרות ואנושיות באופן שבו תפסו את הקולוניאליזם, אך עם הזמן הפכו ילדיהם למבקרים אנטי-קולוניאליים אובססיביים.

עבור רדיקלים בעולם השלישי, האטרקציות הפסיכולוגיות של האנטי-קולוניאליזם ברורות. הוא בונה סולידריות קבוצתית, מציע נרטיב של קורבנוּת וזכאות, ומסיח את תשומת-הלב מהעניין האמיתי. אבל זהות “מחאתית” זו, בלשון הכלכלן (השחור) ארתור לואיס, הפכה בהדרגה לזהות “יצירתית”, הרואה בעבר הקולוניאלי משאב ומורשת שיש להתגאות בה. זה היה נושא המאמר הקודם שלי ב-Third World Quarterly, “עלייתו של העולם השלישי היצירתי”. חוששני שחלק ניכר מהארס שהוטח בי לא נבע רק מהחשש שתיפתח כאן תיבת פנדורה מחקרית שתציג את התועלות הרבות של הקולוניאליזם. היה זה חששם של “המיעוטים הקולניים” שאינם מסוגלים עוד לאיים על קרוביהם כדי שישתקו בסוגיית הקולוניאליזם.

אין מי שמגלם את הסתירות טוב יותר מאשר ויגַ’י פּרַָשַד, קומוניסט אדוק מבנגל ופרופסור ליחסים בינלאומיים בטריניטי קולג’ שבקונטיקט. פרשד היה חבר המערכת ב-Third World Quarterly שהנהיג את ההתקוממות המהפכנית בדרישה שהמאמר יוסר ושכל האחראים ייענשו. “אמרתי לעורך האחראי שאם [כתב-העת] לא יחזור בו מהכוונה לפרסם את המאמר הזה, אתפטר מהמערכת”, הוא צייץ ב-11 בספטמבר. אחרי שעלו האשמות על צנזורה, הוא התפתל והתחמק, ורק צייץ ש”כתב-העת נוסד כבמה אינטלקטואלית למחשבה אנטי-קולוניאלית, כדי לבנות רעיונות נגד קולוניאליזם”. בנוסף הוא אמר שכתב-העת הוא “הבית … לערכים המנוגדים למאמר”. עוד הציע לפרסם את המאמר במקום אחר או לשגר אותו ישר “לביוב”. וגם: “צריך להתווכח עם הרעיונות שלנו, אבל לא במונחים שנקבעו על-ידי הלך החשיבה האימפריאליסטי. אנו חייבים לקבוע את תנאי הוויכוח בעצמנו”.

קולוניזציה מחודשת למערב

“אנו חייבים לקבוע בעצמנו את תנאי הדיון”. זו הייתה השקפתו של לנין על תפקודם התקין של אמצעי התקשורת שנוהלו על-ידי המפלגה הקומוניסטית. כמו דבאשי, פרשד שמח לחיות במערב ולנצל את חירויותיו ואת המשאבים הקפיטליסטיים שלו, תוך כדי חתירה קדחתנית להחלפתם בניסוי כושל כלשהו. המגזין האמריקני The Weekly Standard התייחס להתקפות על המאמר שלי כאל “וטו של בריונים [thugs]”. המילה thugs מגיעה מהמילה ההינדית thuggees, המתייחסת לאספסוף שהטיל אימה על הודו הצפונית לאחר התמוטטות השושלת המוגולית, לפני שהשלטון הבריטי הוציא אותו מחוץ לחוק ב-1835 וכונן מסגרת יציבה לאומה ההודית החדשה שתקום. הודו, כמובן, הייתה מקור עיקרי לאידאולוגיה האנטי-קולוניאלית מאז זכתה לעצמאות – כמאמר הבדיחה, זה ענף היצוא הגדול ביותר שלה למערב. אבל דווקא יורשיהם של בני הקאסטות הנמוכות תאבות-הבצע שחיבבו את הקולוניאליזם הם שכעת שולטים בדלהי.

שלושה שבועות לפני שפורסם מאמר “נקודת ההשקפה” שלי בכתב-העת, הופיע שם מאמר “נקודת השקפה” של פרשד, שטען כי יש להחיל את המונח “אימפריאליזם” על כל יחסי הגומלין של המערב עם העולם השלישי. כאשר עלו ספקות אם המאמר שלי עבר ביקורת-עמיתים, ערכו המו”לים חקירה ממושכת ודיווחו כי “בהתאם למדיניות כתב-העת”, לפני פרסומו עבר המאמר ביקורת כפולה שכזו עם זהות חסויה לשני הצדדים. יש להניח, אם-כן, שהוא הדין גם ביחס למאמרו של פרשד. אבל לא. עמיתַי באגודה הלאומית למשכילים בקונטיקט אישרו כי מאמרו של פרשד יצא לאור ללא ביקורת-עמיתים.

לא שזה משנה באופן ממשי. לכתב-עת שקוראיו ומבקריו נוטים בדרך כלל חזק שמאלה, זה ודאי היה רק עניין פורמלי. אירוניה נפלאה היא שאותם מבקרים הדוחים את המדע, האובייקטיביות והאמפיריציזם (כפי שעושה פרשד במאמרו), בטענה שהם מהווים כיסוי ל’חשיבה אימפריאליסטית’, מחשיבים אותם כל כך כאשר מופיעה דעה החורגת מהמוסכמות, וכפי הנראה כמעט לא מתחשבים בהם כאשר אחד מעמיתיהם מופיע ומוקיע שוב את המערב.

בסופו של דבר המאמר שלי הוסר, משום שקנאים הודים אנטי-קולוניאליים איימו לרצוח את קאדיר. ג’פרי אלדרמן, היסטוריון ומומחה לאתיקה אקדמית באוניברסיטת באקינגהם, כתב: “דיכוי זה של ממצאים מחקריים על רקע פוליטי מובהק מעיד על כך שאכן שנקלענו למקום חשוך מאד”. זו איננה הפרזה. המקרה הזה משמעותי הרבה יותר מגורלו של המאמר שלי, ואפילו מהדיון המהותי על קולוניאליזם, שבו אנשים הגיוניים יכולים לחלוק זה על זה. מה שמדאיג כאן באמת הוא אובדן האמונה בנורמות הליברליות והפלורליסטיות שהן ערשׂ המערב. הריקבון כעת כה עמוק עד שהוא חורג הרבה מעבר לאקדמיה, אל המרחבים החברתיים הווירטואליים שבהם, תאהבו זאת או לא, מתעצבות השקפותיהם הפוליטיות של רוב בני-האדם.

כך, באופן מוזר ושלא במתכוון, הפך “טיעון בעד קולוניאליזם” למקרה המוכיח שיש לעשות במערב קולוניזציה-מחודשת של אותן מסורות ליברליות שעליהן צמח. הפלורליזם, החקירה החופשית והוויכוח המנומק, שעליהם בנויה התרבות המערבית, מתייצבים אל מול פנאטים משמאל ומימין. המרכז הלא-טוטליטרי מתכווץ. אכן, מקום אפל מאוד.

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *