"בעיית האמונה", זו 'בעיה' שעולה תדירות על שולחנם של מדעניסטים בני זמננו, אין זה נתפס אצלם, שבעידן שלנו, בו יש חומר מטריאליסטי כה רב וכה אגרסיבי, זמין בכל אמצעי מדיה, רוב הציבור פשוט 'לא קונה' את זה, עדיין רוב החברה המערבית מאמינה, עדיין ישנם אנשי מדע מאמינים רבים יותר מדי. איך זה יתכן? האם זה מלמד על כך שמשהו פגום בתבונה האנושית?
הפילוסוף של המדע פרופ' רוברט מקוולי, המתאר את עצמו כ'חלוץ במדעי הקוגניציה של הדת', הקדיש ל'בעיה' את ספרו: 'מדוע הדת טבעית והמדע איננו כזה?', ועוד הרבה מאמרים (כאן ניתן לקרוא חלקים מהספר ומאמרים שונים).
כאן מקוולי משווק את הספר:
הבעיה עם כל 'מדעי הקוגניציה של הדת', שאין שום קשר ביניהם לבין מדע, מדובר בהמצאות אד-הוק שבאות לקבוע כביכול עובדה, שימוש חד צדדי שרירותי ומניפולטיבי בפסבדו כללים פסיכולוגיים, וכמובן אי אפשר בלי יחוס רם לאבולוציה. חוליה חדשה בשלשלת הפסיכולוגיה האבולוציונית, שמסבירה מה שהיא רוצה, איך שהיא רוצה, בלי לענות לשום סטנדרט של מחקר אמיתי.
הכשל המרכזי הוא, שמצד אחד את כל השכלול האנושי מייחסים לאבולוציה, לכך ששכלול חכמה והבנה מספק יתרון, וגם אם לא כל חכמה סיפקה יתרון, הרי שפיתוח המח בכללותו הביא את האדם לעליונות. ומצד שני, באותם מנגנונים, 'תופרים' הסברים על פגמים אנושיים, שגם הם מספקים יתרון, ה'פגם' הראשי הוא אמונה בכח עליון, אבל אין בעיה להכניס גם כל פגם אחר שנרצה. האבולוציה משמשת כהסבר דו צדדי, יכולה להסביר בקלות כל יתרון וגם כל חסרון, איך אפשר להחשיב משחקי מלים כאלו כ'ענף מחקר'?
הכשל הוא לא רק תיאורטי, אלא גם מציאותי, כל המשפטים של מדעני הקוגניציה האלו, הם פשוט סתם, חסרי תוכן, כשמנפים את כל הערות השוליים וההפניות והמלים המפוצצות, פשוט לא כתוב כלום.
"הקוגניציה היא מהירה, אוטומטית, לא מודעת, ולפעמים קשה לביטוי. חשיבה לא טבעית היא איטית, מודעת, נלמדת. התיאוריות הדומיננטיות במדע הן אנטי אינטואיטיביות, המדע מכה את האמונות העממיות שלנו, הוא מתאר אטומים במקום עצמים, וטוען שסוגים ביולוגיים אינם קבועים. למידה ועשיה דורשים שני עשורים של השכלה פורמלית, וקבלת מיומנויות וצורות שונות של היקש שכלי. בני האדם רגישים לכשלונות, הם מעדיפים להיות אינטואיטיביים, ואילו מתמטיקה הסתברות ולוגיקה צריכים לעבוד קשה כדי ללמוד.
כל זה בניגוד בולט לטבעיות הקוגנטיבית של הדת, הדת עוסקת בהנחות טבעיות של בני האדם, למעט הפרה אחת או שתיים של הנחות ברירת המחדל הרבות שלנו, בניגוד לתיאוריות האנטי אינטואיטיביות הקיצוניות של המדע, העל טבעי הוא די צנוע, נכון שלמלאכים יש כנפיים, בדומה לעופות, אבל הם סוכנים תואמים לגמרי למח שלנו, הם כמו בני אדם, יש להם העדפות רצונות כוונות וכו', יש להם יחסי קירבה לאלים המעידים על נאמנותם, בדומה לחברה האנושית, כך ילדים חושבים, הם מעדיפים את מה שאיניטואיטיבי, ומזה הם מוציאים מסקנות יצירתיות. אם האלים כועסים על מישהו, אפילו ילד בן שבע יודע מה צפוי, חוקי הטקסים והפולחן דומים לפעמים להתיחסות אנושית לזיהום או ללכלוך ומניעתו, נכון שלא כל המחשבה הדתית היא טבעית מבחינה קוגנטיבית, אבל הצורות הבסיסיות בהן ההנחות היסודיות נרכשות, תואמות לאינטואיציה ראשונית וטבעית".
קשה להאמין שהדברים האלו נכתבו ברצינות, זה לא תואם אפילו לאינטואיציה של ילד בן שבע. זה זלזול באינטלגנציה האנושית בכללה, התנשאות נפוחה של מי שחי בבועה ולא יכול לראות את האוורסט שצומח לו על הגב.
החשיבה המדעית מקובלת הלא על כל החברה המערבית, ואין בכלל ויכוח על תקפותה, ההיקש הלוגי הוא אבן יסוד של כולם, מאמינים ככופרים. היכן ההתנגשות בכלל בין הטענה ה'מדעית' שחפצים עשויים מאטומים, ובין האמונה? האם אדם שמאמין בכח עליון מכחיש את מציאות האטומים? האם הוא מכחיש את יעילותה של הטכנולוגיה שמוכיחה את תקפותן של התיאוריות המדעיות ה'לא אינטואיטיביות'? והאם באמת מישהו סבור שהדת נובעת מאינטואיציה, והאמונה בכל המערכות המורכבות הרוחניות שאדם מעולם לא ראה אותם, נובעת מחשיבה בסיסית ופשוטה?
מה בכלל המשמעות של הסברים כאלו שנרקחים בהתאם למטרה (יותר נכון שלא בהתאם, כי הם לא עונים על שום שאלה אמיתית ולא מסבירים באמת כלום) מול החשיבה האנושית? הרי כל אחד יכול לטעון כנגד שהחשיבה המדעית היא היא העיוות של האבולוציה והיא זו שתואמת יותר לחשיבה הגיונית כביכול והיא זו שהצילה את אבותינו הניאדרטליים בסוואנה. אבל היא לא נכונה.
ברור לכל קורא שמדובר בדברי הבל כפשוטו, כל ילד בן שבע ידע אלף פעמים איך עובד המחשב שהוא משתמש בו כל הזמן יחד עם עוד אלפי מכשירי חשמל, ולא "מה קורה כשהאל כועס", שני עשורים של השכלה פורמלית לא נדרשים כדי להבין מה קורה כאן בעולם, הם נדרשים רק כדי לקבל את הפריבילגיה לכתוב ספר עמוס בהערות שוליים ובהפניות, למרות שאין בו שום תוכן, הרבה פחות מספר בדיחות לנוער.
ואין צורך לחזור שוב על העיקרון הפשוט, שכל הכרה בתקפותו של ההגיון האנושי, (בפרט לאור פקפוקים מעגליים מצד 'מקצוע' הפסיכולוגיה האבולוציונית – ההופך את ההגיון לתוצר סיטואציות ואילוצים ולא לדבר עצמאי), מכירה בתכנונו של העולם ובתודעה קוסמית. שאם לא כן, כל מסקנה לוגית שלא תהיה, תיפול תמיד מול הטיעון שלמרות שנראה לנו שזה נכון, מדובר בתוצר אבולוציה שמספק לנו יתרון, ואיזה יתרון יש, יותר מאשר ההילה הקוסמית של כל אלפי המאמרים והספרים והערות השוליים?
הבעיה המזעזעת עולה כמובן גם על שולחנם של מלומדים דגולים בישראל, אורן חסון בגלילאו פברואר 2004, שואל את ה'שאלה הקשה', כך לפי הכותרת:
כיצד יכלה האבולוציה "להרשות" למין האנושי להאמין בקיומו של האל, אמונה שלא קל לתת לה הצדקה "מדעית" או "עובדתית"? וכיצד התפתחה האמונה באל כשלעצמה במהלך הדורות, תוך כדי חיכוך – ושמא התנגשות – עם התפתחות המדע? ד"ר אורן חסון מנסה לענות על שאלות קשות אלה.
אין טעם להתייחס ל'תשובותיו', בהתחשב בכך שמדובר במי שמלמד על "האבולוציה של התקשורת הבין אישית", כלומר שתחום עיסוקו הוא להפריח הבלים שאין דרך להפריכם או לבדוק אותם.
זה נשמע כמו:
"יש לאדם הטרום ניוטוני צורך קיומי ליצור לעצמו תמונת עולם הגיונית ועקבית, הרי לא יכול היה להימנע מהמסקנה שחייב להיות כוח כלשהו, נשגב ואדיר, המניע את השמש. ואם, במקרה, לאותו אדם ביער לא נתגלה הגורם לניפוץ אותו ענף, אז הגיוני להניח שעבר שם יצור מסתורי כלשהו, שברצונו נראה וברצונו נעלם, אחד מכמה רוחות מתעתעות שאופפות אותנו, ונוהגות לפעמים לשטות בנו, ולהותיר אותנו חסרי הסבר הגיוני אחר".
מדהים! וצריך עיון אם כן כיצד התקבלה תורת ניוטון אצל האדם הטרום ניוטוני, שהרי זה עתה למדנו שהצורך הקיומי הטרום ניוטוני חזק יותר מכל הגיון וידע והוא זה שגורם לרוב האנושות להאמין עד לרגע זה. נניח לרגע את העובדה, שכמו מקוולי, הוא חוזר על כשל איש הקש, כביכול התיאוריה הדתית מתעלמת מחוקי הטבע, חוק המשיכה, וכו'. וננסה להבין מה הוא אומר בכלל, מדוע החשיבה האנושית צריכה לחשוב על כח כל שהוא נשגב ואדיר, ולא מוכנה לקבל הסבר פשוט המתאים למה שרואים בעיניים. מדוע החשיבה האנושית נמשכת ליצור מסתורי שברצונו נראה, ולא מקבלת את התוצר של ההגיון שמקדם אותנו כ"כ?
אין שום דבר מאחורי כל המלל הזה.
פרופ' רוברט וות'נו מפרינסטון, מתייחס לנושא מעט יותר ברצינות, בספרו "בעיית האל – סבירותה של האמונה" (2012), לדעתו של וות'נו, גישתם של דוקינס וחבריו (דניאל דנט, כריסטופר היצ'ינס וסאם הריס) לנושא היא פשטנית, הם פותרים את הבעיה בקלישאות על אור מול חושך. וות'נו הוא מחב"ת הרבה יותר משוכלל, הוא ריאיין מאות אנשים מאמינים, ומצא את הסוד: המאמינים עושים זאת בעזרת שימוש יחודי בשפה המנטרל את העוקץ של הבעייתיות שבאמונה. (וכאן העיקר חסר מן הספר: מה הסיטואציה האבולוציונית שגרמה לאבותינו הניאדרטליים לאמץ לעצמם את השמוש היחודי הזה דוקא בענין האמונה, ומדוע אין רופאים משתמשים בשפה המנטרלת בעיות כדי לספק תרופות שהורגות וכדו').
ראשית הוא שולל את התיאוריה ה'מעמיקה' כי האמונה שורדת בעזרת בידוד מוחלט מהלא מאמינים, כדי שלא לשמוע את דבריהם ההגיוניים. הוא אומר שה'מחקרים' האלו תיאורטיים, בשטח זה לא כך, המאמינים והלא מאמינים חיים יחד ומשולבים בכל תחומי החיים. כנ"ל תיאוריות נוספות המתארות את 'הדתיים' ממרום כורסת ההוגה, לא מתאימות למציאות, דתיים לא טוענים כך ולא חושבים כך, אומר וות'נו.
המציאות היא, "שאנשים דתיים מביעים את אמונתם בדרכים שנראו סבירות לחלוטין", זאת אומרת, מדובר בויכוח הגיוני בין בני אדם, וההתנשאות ותפיסת הצד של המטריאליסטים, הזויה ומגוחכת.