נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ב"צ לוריא על תיאוריות ביקורת המקרא

מספר צפיות במאמר זה:127

חוקר א"י, ב"צ לוריא, במאמרו:  מחקר המקרא בימינו אנו (בית מקרא קו'), נותן מושג כללי על תיאוריות ביקורת המקרא הקלאסיות, ומראה כיצד אינן מבוססות אלא על דעות קדומות.

א. כיצד נראים האבות

חוקרי המקרא, שנטלו לעצמם את האצטלה של ״מדע״, פסלו את ספר בראשית כמקור היסטורי לתולדות ישראל בתקופת האבות; לעומת זאת הם.להוטים אחרי כל מקור חיצוני, אחרי כל כתובת מן העולם העתיק, אף על פי שלעתים היא פגומה ומטושטשת ופענוחה נתון בספק. לעתים הכתובת היא מידי פקיד, שאם לא ישבח את אדוניו — יתחייב בנפשו. בהסתמך על מקורות כאלה יוצרים חוקרים אלה את התדמית של האבות ומתארים את אורח חייהם.

מקור שני לחוקרים אלה היא הספרות על עמי ערב המתארים את ההוד שלהם במאה הי״ט, לפני שחדרה לארצות ערב תרבות המערב. הם מסתמכים על כך שתנאי החיים באזור לא השתנו מאז אלפי שנים ולפיכך יכולים חיי הערבים לשמש דוגמא לאורח החיים של האבות.

בהסתמך על מקורות כאלה יוצרים החוקרים את התדמית של האבות ומתארים את אורח חייהם. ומתקבל שאברהם היה שייך, כדוגמת השייכים באזור; הוא עמד בראש שבט בדואים שעיסוקם היה מרעה צאן — עזים וכבשים. הם היו יושבי אהלים ושכנו בןופר המדבר, על גבול הארץ הנושבת. לעתים — ובמיוחד בשנת בצורת — היו נוהגים לחדור לארץ הנושבת, בדרכי שלום כמשרתים של אדוני הארץ, ולעתים — השתלטו על ערי כנען בכה הזרוע, לפי הדוגמא שבספר שופטים על פלישת המדינים.

לדעתנו — שיטה פסולה מראשיתה, שעליה ניתן לאמר את דברי הנביאים: ״אותי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארת, בארת נשברים״.

אנו נלך בעקבות ספר בראשית, ונמצא שאין ל״מחקר המדעי״ הלז כל יסוד, ורק לפי ספר זה ניתן ליצור את התדמית הנכונה של אברהם, שלפניו לא היה גדול מחשבה ודעה כמותו. הוא הראשון שהגיע להכרה באל אחד בורא עולם ומנהיגו, ובשם תורה זו יצא למלחמה נגד עולם האלילות — נלחם, ניצח והשליט את דעתו על מרבית יושבי תבל. אם יבוא אדם בר־דעת, שאין שנאת ישראל מסנוורת אותו, לערוך רשימה של שבעת גדולי עולם — נמצא את אברהם בראשה2.

 לא שייך בידואי רועה צאן

למדנו — ״ויהי,לו (לאברם) צאן ובקר וחמרים ואתונות וגמלים״ 3.

באשר אברם מקבל את פניהם של שלשת האורחים הוא ממהר אל עדריו, שרעו בסמוך לאהלו, נוטל ״בן בקר רך וטוב״ ומכינו לסעודת האורחים4.

אליעזר מספר לבני משפחתה של רבקה על אדוניו: ״וה׳ ברך את אדני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר... וגמלים וחמרים״5.

על משקו של יצחק נאמר: ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ובהמה רבה6.

יוסף עולה אל פרעה כדי לספר לו על בוא אביו ואומר: ״אנשי מקנה היו וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו״7. הוא מכנה אותם ״רועי צאן״, אבל זהו מונח כללי המקיף את כל החי במרעה, כולל הבקר. וליתר דיוק יוסף מפרט: ״והם באו עם צאנם ובקרם״8.

יעקב ובניו ישבו בנגב ובשנות בצורת שבאו בזו אחר זו היו נתונים במצוקה וירדו מצרימה. אבל העברים היו רבים והם ישבו לא רק בנגב, הם ישבו בלבוא חמת שבבקעת הלבנק, בארץ תחתים חדשי שלרגלי החרמץ מזרחה, באזור החוף, בגליל ובהרי אפרים. לא כולם נפגעו מבצורת ונאלצו לרדת מצרימה, הם נשארו על אדמתם.

המנחה ששלח יעקב לעשו כללה: ״עזים מאתים ותישים עשרה, רחלים מאתים ואילים עשרים, גמלים מיניקות ובניהם שלשים, פרות ארבעים ופרים עשרה, אתגת עשרים ועירם עשרה״9. אמנם, זה חלק מן הרכוש שרכש יעקב בהיותו עם לבן, אבל מזה ניתן ללמוד שהמשק הוא לא רק עזים וכבשים, הוא כולל את כל החי המבוית והמספק חלב, בשר, צמר, עורות וכחות עבודה בחקלאות ובתחבורה.

על גודל רכושו של יעקב נמצאנו למדים מתולדות עשו: נאמר — ״ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען דלך אל ארץ(שעיר) מפני יעקב אחיו, כי היה — רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם״10.

האבות עסקו גם בחקלאות

לסעודה של שלשת האורחים מכינה שרה ״עגות משלש סאים קמח סלת״ ״.

על יצחק מסופר: ״ויזרע בארץ ההיא (בסביבות גרר) וימצא בשנה ההיא מאה שערים״12.

לסעודה של יצחק, שנתנה רבקה בידי יעקב כדי להביאם לו ולזכות בברכתו, יש גם לחם״, ולשם קינוח — ״ויבא לו יין וישת״14.

על אופיה של החקלאות של משפחת האבות נוכל ללמוד מן המנחה שיעקב שולח לאיש המצרי המחזיק בשמעון כבן־ערובה (= מבלי דעת שזה יוסף); המנחה היא מזמרת הארץ והיא כוללת ״מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולט, בטנים ושקדים״ 15.

נוסיף לרשימת המוצרים החקלאים את העדשים, שבעבורם מכר עשו את הבכורה ליעקב16.

אברהם הוא גם בעל רכוש עבדים ושפחות, כסף וזהב

נאמר: ״ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב״17.

המו״מ עם עפרון החתי אינו על הסכום כי אם על הזכות לרכישת נכסי דלא נייד־. את הסכום שנקב עפרון — ״ארבע מאות שקל כסף״18 משלם אברהם ללא דיון מיותר.

אליעזר יוצא בשליחות של אברהם לחוץ להביא אשה ליצחק: ״ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו״19. עשרה גמלים — אחד לו לרכיבה, אחד שמור לאשה שנועדה ליצחק, ושמונת הנותרים וכל העמוס עליהם הם המתנות למשפחת הכלה.

אין לנו פירוט של ״כל טוב אדניו״ אלא רק בחלק; בפגישה על יד הבאר מעניק אליעזר לרבקה ״נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם״20. בבואו לבית לבן הוא מספר על עשרו של בעליו: ״דתן לו צאן ובקר וכסף תהב... וגמלים וחמרים״ 21. וכאשר תם המו״מ בין אליעזר ללבן מביא הכתוב עוד פרט ״מכל טוב אדוניו״: ״ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים דתן לרבקה ומגדנת נתן לאחיה ולאמה״22.

לאחר הצו האלהי לאברם ״לך לך״ נאמר: ויקחו (אברם ולוט)... ואת כל הרכוש אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן. הכתוב מבדיל בין ״רכוש״ לבין ״נפש״. ״רכושם אשר רכשו״ אומר אונקלוס: דת קניה די קנו = הרכוש אשר קנו, כולל עבדים ושפחות. ״ואת הנפש״ אומר תרגום ירושלמי — דת נפשא דגיירין = הנפשות שגיירו.

לא נאמר מה מספרם של העבדים והשפחות, אבל יש לנו רמז על הנפשות; כאשר נודע לאברהם שלוט נלקח בשבי ״וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות״. סביר שהוא לא לקח את כל חניכיו, הוא לקח רק אלה שהיו בקרבתו. היה עליו להשאיר במחנהו אנשים לשמירה ולעבודה דחופה וכיו״ב. ואם הוא גייס על רגל אחת 318 איש, משמע שהיה ברשותו גדוד של כ־600-500 איש.

על גודל מחנה אברהם ועל מקנהו ורכושו נוכל ללמוד מסיפור הפרידה בין אברהם ללוט, כאשר חנו יחד ״בין בית־אל ובין העי״ 23,

אין קושי בזיהוי בית־אל; השם נשתמר בכפר ביתל והחפירות הארכיאולוגיות במקום, בקרבת הכפר, אמתו את הזיהוי. לעומת זאת הסתבך איתורה של העי.

עוד בשנת 1852 זיהו הקונסול פין והחוקר ואן דה את העי בתל אל־חג׳ר (ובקצור — א־תל). חפרה במקום משלחת מטעם הברק אדמונד דה־רוטשילד עם מרקה־קראוזה ושמואל ייבק, אחריהם באו משלחות מטעם מוסדות מחקר בארה״ב ובראשם החוקר קלוי ואחרים, השקיעו מאמצים רבים — וללא הצלחה. העי נזכרת במקרא בשתי תקופות: בימי אברהם ובימי יהושע. מן החקירה במקום נתברר שהמקום לא היה מיושב בימי אברהם ואף לא בימי יהושע. משמע שאין זה מקומה של העי. החוקרים לא שמו לב שיש בידינו עדות על מקומה של העי! בדו־שיח בין ר׳ יהושע לר׳ ברכיה[1] [2] אומר ר׳ ברכיה כמשיח לפי תומו[3]: ״ארץ חמדה שחמדו לה כל המלכים[4], שבין העי ליריחו אינו אלא שלשה מילין, לזו מלך ולזו מלך״. ביקש החכם להסביר מה גדולה פוריותה של בקעת יריחו, שמשטח קטן של שלשה מיל מתפרנסות שתי ערים[5].

מחנה אברהם ומחנה לוט ישבו בשטח שבין בית־אל שבהר לבין העי, הסמוכה ליריחו. זה כלל את גב ההר, את המורדות המזרחיים של הר יהודה וחלק של עמק יריחו. ומכיון שזה לא הספיק לשניהם נאלץ היה לוט לפרוש ולחפש לו מקום אחר. לא בעושר רב משתבח אברהם אבל גם אק לזלזל בכך בבואנו לתאר את דמותו ואת אורח חייו.

מהו מרחב הנוודות של האבות?

נלך בעקבותיהם:

בבואו מחרן עבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה[6], הוא בנה שם מזבח  ל־ה׳. לא ידוע כמה זמן התעכב שם, הוא פנה דרומה והקים את מחנהו בין בית־אל להעי וגם שם בנה מזבח ל־ה׳[7], משם נסע נגבה. כשחזר ממצרים הקים שוב את מחנהו בין בית־אל להעי[8]. בזמן פלישתם של אמרפל וחבריו לסדום ישב אברהם באלוני ממרא ומשם יצא להציל את לוט מהשבי[9]. בשבתו בנגב ילדה לו הגר את ישמעאל, שם גם נצטווה לקיים ברית מילה[10]. את פניהם של שלשת המלאכים שבאו לבשר לו כי שרה תלד בן הוא קיבל באלוני ממרא. ״משם נסע אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר[11]״.

יצחק לא הרבה להחליף את מקום מגוריו; הוא ישב בנגב בין גרר לרחובות ובאר שבע.

יעקב הרבה לנדוד; בשובו מחק הוא הולך בעקבות אברהם, תחילה בא לשכם, גם רוכש לו שם חלקת שדה. משם הולך לבית־אל. פנה דרומה ומשתקע ״בארץ מגורי אביו בארץ כנען״, בהר חברון ובנגב. בניו מרחיקים לכת עם העדרים עד דוחן, אבל זוהי נדידה עונתית. אנו מוצאים את יהודה בנו בשפלת הדרום והוא מיודד עם חירה העדולמי. כאשר יעקב מחליט לרדת מצרימה תחנתו האחרונה היא באר־שבע, כנראה שבא לשם מאלוני ממרא. בבאר שבע הוא מתפלל וזובח זבח לאלהי אביו יצחק.

עיקרון אחד מנחה את שלשת הדורות של האבות: ״גור בארץ הזאת״34, זהו הצו האלהי המלווה אותם כל הימים.

לסיכום — אין כאן נוודות כאורח־חיים. כאן מדובר בחבורה גדולה של אנשים החיים בתנאים כלכליים טובים וברמה תרבותית גבוהה. מסתבר שהכוונה לאנשים שנאלצו לעזוב את עריהם, הם הצליחו ליטול אתם חלק מרכושם. אמנם פליטים אבל הם נאחזים בכל כחם בשולי הארץ המובטחת.

בין הצו האלהי ״לך לך׳ לבין ״ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם״ קרה משהו שאין הכתוב מספר לנו. אברהם כבש את איזור דמשק, את דרומה של הבקעה ואת דרומו של הלבנון עד חוף הים, לפי קוי הגבול שבספר דברים ל״ד, ז35. אולם, לא לאורך ימים. זמן מועט לאחר מכן עלה גל כביר של עמי ארם והכריח את אברהם לסגת. עליו ועל בני ביתו עד הדור השלישי מוסבים הכתובים שהבאנו לעיל.

ערי כנען ומלכיהם קיבלו את הפליט ואנשיו ברצון, כי גם להם נשקפה סכנה להסחף בגל הארמי הכובש, תוספת כח אדם יכולה להועיל להם בשעת צרה.

המאורעות הללו בגבול הצפון לא זכו להנצחה בספר הספרים, אבל תוצאותיהם משתקפות במפת הארץ, כפי שפירטנו במאמרנו הנ״ל.

ב. אנשי החצר של דוד המלך

מינהל המדינה בימי דוד העסיק רבות את חוקרי המקרא בדורנו. ב. מייזלר (מזר) סיכם את דעותיהם של די־וו, ברגרייך ואולברייט והוסיף נופך משלו[12].

לדעת די־וו וברגרייך ארגן דוד את הפקידות הגבוהה במדינה בעיקר לפי דוגמאות מצריות; אולברייט סובר כמוהם, אלא שזה נעשה באמצעות מתווכים פיניקיים. לדעתו של ב.מ. קיבל דוד מהשליטים של ערי כנען מושגים מגובשים של הנהגה מדינית[13].

המשותף לארבעתם, כי בני ישראל לא השכילו ליצור מינהל מכח עצמם, בהתאם לתנאי ארצם ויסודות אמונתם, לכן העתיקו — או חיקו — דרכי מינהל של העמים השכנים. לא נבוא להתדיין עם חוקרים נכרים, הרחוקים מהבנת הדברים ברוח ישראל, נאמר רק שאין עדות כלשהי על קשר בין דוד לשלטונות מצרים ולפיכך התלות של דוד בתרבות מצרים והחיקוי המיוחס לו לא היה ולא נברא. מתיאוריות כגון אלה בולט יחס של זלזול ואפילו מקצת שנאת ישראל תת־הכרתית.

להלן נשתדל לברר את הביסוס של ב.מ. הרואה את חכמת כנען כמקור ממנו למד דוד דרכי מינהל; נחפש שרים ישראליים־נכריים שעליהם מבסס החוקר את תורתו.

ב.מ. כותב: ״כבר בימי שאול מוצאים אנו שר בחצר המלך ממוצא אדומי״. הוא דאג האדמי אביר הרועים אשר לשאול.

כאשר נכנס דוד למקדש בנוב מצא אותו ״נעצר לפני ה׳״, משמע שהיה מקיים את הדין העברי בעדני טומאה וטהרה. ״אביר הרועים״ אינו מציק מומחה בעדני גידול צאן ובקר, זהו תואר של שר במלכות שאול. השר דואג לא בא מאדום, אין הוא נכרי, בן העם האדומי, הוא בא משבט בנימין מן העיר אדום, המזוהה עם הכפר א־דומה, נ.צ. 185.163. מן הסתם מבעלי העיר אדום ונכבדיה היה דואג ועל כן קראו לו על שם עירו.

ואין בדברים אלה כל חידוש, הם מצויים כבר במדרש תהלים: ״ולמה נקרא שמו אדומי? ר׳ יהושע בן לד אמר: על שם עירו״.

ב.מ. כותב: ״ושני שרי גדודים (מבארות), שהם כנראה ״חוים״ או — כפי שמסתבר יותר — חורים״. יש לקרא את הכתוב כמו שהוא: ״שני אנשים שרי גדודים היו(לאיש בעל)5 בן שאול-  מבני בנימין״. הסופר רוצה להדגיש מי רצח את המלך איש־בשת, לא דוד ולא מידי מישהו מבני יהודה שם קץ למלכות בית שאול, הרצח בוצע על יחי אנשים מבנימין.

אגב כך מזכיר הכתוב מה עלה בגורלם של הבארתים הקדמונים, הם ברחו לגת כיץ שנושלו על ידי בני בנימין6.

ב.מ. כותב: בשרותו של דוד נמצא ״איש חתי״, הוא אחימלך החתיי — אחד מן החבורה שעליה אומר הכתוב: ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש. לא אחד מחבורה זו יכול להביא השראה ולשמש מקשר כץ תרבות כנענית־חתית לבין דוד בבואו לתכנן את מינהל המדינה.

בין גיבורי דוד אנו מתאים עוד חתי — אוריה בעלה של בת שבע; ב.מ. מעיר: ״בודאי מאצילי ירושלים היבוסית״. מידת הנחבות של ב.מ. בהענקת תואר אצילות לאוריה — גוזמא קתני; לא ידוע לנו דבר על מעמדו בעיר היבוסי; הוא לא ידע קרא וכתב, לא קרא את המכתב שנתן בידי דוד, שבו נגזר חנו. האם אפשר לתלות בו פעולה כגון יעוץ והדרכה בעניני מינהל המחנה?!

ב.מ. כותב: בשירותו של דוד נמצאים נחרי הבארותי, שני אנשים יתריים, כנראה ממשפחה חוית (חוחת) בבעלת, היא קרית יערים, איש משעלבים, עמוני, מואבי וכיו״ב. אמנם, ערים אלו היו נכריות עד מלוך שאול; בני בנימין לא הקפידו לקיים את שבועת יהושע לגבעונים, ובמידה ונותרו משפחות חדות מעטות — הן היו מבודדות ומדוכאות, רחוק מכל אפשרות לשמש גורם ומשפיע בעסקי הנהגת המחנה. הכינויים ״העמוני״ לצלק8 ו״המואבי״ ליתמה9 אינו מעיד על השתיכות לעם זר. הכינוי הוא ע״ש ארצם אשר משם באו אל מחנה דוד; הגבולות בין שבטי ישראל שבעב״י לבין עמון ומואב לא היו מוגדרים וקבועים והיו משפחות עבריות על הספר ונשלטו זמנית ע״י עמון או מואב. עצם המעשה שבאו אל דוד מעיד על השתייכותם לאחד משבטי ישראל.

מי שבא לחקר תנ״ך חייב שתהיה לו ידיעה יסודית ביהדות, ולא — הוא עלול להסחף לרעיונות שאין הדעת סובלת אותן. זוהי תפיסה שהיא בניגוד גמור ליהדות מראשיתה ועד היום.

ב.מ. מביא את דעתם של ק. מהלנבריק ואולברייט הסבורים כי ״שני המשוררים המהוללים בשרותו של דויד ואבותיהן של משפחות משורחם בבית המקש, איתן האזרחי והימן האזרחי, היו בני משפחות כנעניות מיוחסות, שנטמעו בישראל, ונכללו אחר כך, הם וצאצאיהם ברשימות היחס של בני גד״. כל זאת על יסוד פלפול חסר שחר בפירוש המלה אזרח.

המשפחות של כהנים ולויים ששרתו במקדש — גם במקדשים שקדמו למקדש שלמה — הקפידו על טהרתם, ובמיוחד על טהרת המשפחה לבל יחדור לתוכם דם נכרי. נועד להם התפקיד של המתווך בין העם לאלוהיו, נאמר עליהם" ״קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם...״ חוקת הכהנים והלדים, בפרטי פרטיה, היא קדומה, מלפני כבוש יהושע; היא אחד מיסודות האמונה באל אחד.

עדות להקפדה על טהרת המשפחה בישראל הן מגילוח היוחסץ, המלוות את העם מקדמותו. המגילות מפורטות לפי השבטים ולפי בתי אב; מגילות היוחסין המפורטות ביותר הן של שבט לד ושל משפחת אהרן. מטרתן אינה מפקד סטטיסטי או דימוגרפי, הן נועדו לשמור על טהרת בית ישראל מכל נכר.

משוררים בני נכר בבית המקדש, על יד המזבח — זהו דבר שלא יעלה על הדעת.

בחצרו של דוד היה מעמד מכובד לנביאים, הם הדריכו את המלך בעצה ולהם מייחס ס׳ דבה״י את כתיבת תולדותיו, והם:

 נתן הנביא

בראשונה מסופר על נתן הנביא כאשר המלך נועץ בו בדבר הקמת בית המקדש12. ננסה לקבוע מתי נתקימה השיחה הזאת בין המלך לנביא ונשתדל להשאר במסגרת המאורעות שבכתובים.

בפתיחה של פרק ז׳ נאמר: ״ו-ה׳ הניח לו מסביב מכל איביו״. עד כה היה לדוד רק אדם אחד — הפלשתים. הוא הכה אותם בבעל פרצים" ופעם שניה4, ״מגבע עד באך גזר״; אולי יש להוסיף כאן את כיבוש ירושלים, אם כי היבוסים לא נלחמו בדוד, הוא היה התוקף והם — המתגוננים. תאור המצב ״ו-ה׳ הניח לו מסביב מכל איביו״ מתאים לאחר כיבושיו הגדולים וההתעשרות בכסף וזהב ונחשת וחמרי בנין, שבאה בעקבות נצחונותיו. כאן נראה הנוסח מוגזם, אלא אם כן נייחס את ״כל איביו״ לא לעמים נכרים כי אם לבני ישראל, נאמני בית־שאול, שנלחם בהם במשך שבע שנים וששה חדשים.

דוד נועץ בנתן הנביא בדבר הקמת בית המקדש. בתחילה נראה הדבר לנביא והוא מעודד את דוד: ״עשה כי ה׳ עמך״. אבל לאחר ששקל בדבר חזר בו. למחרתו הוא בא אל המלך ומסר לו את דבר אלהים: ״האתה תבנה לי בית לשבתי״?! במקום להסביר מדוע לא, מרחיב הנביא את הדיבור ומסביר שלאלהי ישראל אין צורך במקדש: [14] [15]

״למיום העלתי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן״. אף פעם לא אמר ה׳ ״למה לא בניתם לי בית ארזים״. נתן משתדל להסיח את דעתו של דוד מעp בית המקדש, הוא מעלים מדוד את הסיבה העיקרית ומשבח אותו על מעשיו הגדולים, לבסוף הוא מודיע לו כי בנו־יורשו הוא אשר יקים את בית האלהים.

נתן לא דק פורתא; וכי לא היה משכן קבוע בשילה כמאתים שנה, לפחות למן ימי יהושע ועד מות עלי, וכי לא היה הארץ קבוע בגבעת קרית־יערים במשך עשרים שנה! נתן מדלג על כל השנים הללו ונאחז במסורת על ארבעים שנות נדודי בגי ישראל, יוצאי מצרים, במדבר. הוא גם סותר את דברי עצמו — אם אלהים אינו זקוק לבית ארזים — למה יוטל הדבר על שלמה?!

מסתבר שבנוסח בשמו״ב חסר משהו וזאת אנו מוצאים בדברי דוד לשלמה כשהוא מסביר לו מדוע נמנע ממנו לבנות את בית המקדש[16] [17]: ״ויהי עלי דבר ה׳ לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני״..

לא נאמר בשום מקום, שמלך שניהל מלחמות כל ימיו אינו רשאי לבנות מקדש ל־ה׳; לא נאסר על יהושע להקים אתרים קדושים כגון: גלגל, מזבח על הר־עיבל וכיו״ב מלחמות דוד, כמלחמות יהושע, היו ברצון ה׳, כפי שנאמר: ״ויושע ה׳ את דוד בכל אשר הלך״; ״עלה כי נתן אתן את הפלשתים בידו־״[18]. גם עוזיהו נלחם רבות בפלשתים, בערבים ובבני־עמון[19] [20]; גם יותם בנו נלחם בבני עמץ״ ועליהם נאמר: ״רעש הישר בעיני ה׳״[21]. בשלל המלחמות מותר היה להשתמש לבנין בית־המקדש, כפי שעשו שמואל, שאול ודוד21. ״כי דמים רבים שפכת לפני — מהו דמים?

אין כאן לשון רבים של ״דם״ סתם, כאן הוראה נוספת — דם נקי, דמו של אדם חף מפשע שנהרג על לא עוול בכפו. שפיכת דמים מחייבת עונש חמור, נאמר בתורה22: ״ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ה׳ אלהיך נתן לך נחלה, והיה עליך דמים״. התרגום אומר: רהי עליכון חובת דין קטולא = דין אשמת רצח23.

נראה שלבו של נתן לא היה שלם עם מעשיו של דוד בשנות מלחמת האחים. המקדש לא יהיה קדוש בעיני העם כולו אם יוקם בידי שופך דמים. דוד קיבל את דעתו של הנביא ונכנע.

הופעתו השניה של נתן היא בפרשת בת־שבע, אשת,אוריה החוד, חכמתו וטוב טעמו של נתן במאורע זה מעורר בנו התפלאות עד היום הזה, שלשת אלפים שנה לאחר המעשה. נתן מספר למלך בנועם־לשץ את סיפור הכבשה והוא מביא את המלך להוציא על עצמו את פסק הדין. שתי המלים — ״אתה האיש״ הן אבן בוחן ליושר ולצדק עד היום. ואל נשכח שהמדובר במדינה של שליט יחיד. לא מצאנו בתולדות כל המדינות של העולם העתיק אדם — ולו גם משכיל וחכם — למן חרטומי מצרים ועד חכמי אשור ובבל — אשר לא נרתע מפני השליט ואמר לו: אתה האיש, אתה חטאת ודינך נחרץ במו פיך. המלך מצטדק ואומר: חטאתי ל־ה׳ והנביא עונה לו: ה׳ העביר חטאתך. אבל אhi פירושו של ״העביר״ — ביטל, סלח; הכוונה היא החליפו בעונש אחר ״לא תמות אבל לא תסור חרב מביתך עד עולם״.

תפקיד רב חשיבות ומכריע ממלא נתן בהעברת המלוכה לשלמה.

נתן לא האשים את בת־שבע בכל מה שקרה; במל״א א׳ היא מצטיירת באשה תמימה, שכלל אינה מוכשרת לקחת חלק בתככי החצר, לכן רואה נתן לנכון להגן עליה, להדריכה וללמדה כיצד עליה לנהוג לבל יבולע לה ולבנה: ״ועתה לכי איעצך נא עצה ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה״. מאחורי הקלעים ממלא נתן את התפקיד העיקרי: הוא שם מלים בפיה של בת שבע ומזכיר לה את השבועה שנשבע לה דוד, כי בנה הוא אשר ימלוך אחריו. עתה מופיע נתן בפני המלך ומחזק את דברי בת שבע. הוא מתאר את החינגא שעורך אדוניה וכל הנלוים עליו, המתכוננים להכריז ״מלך אדניהו״.

נתן אינו זז מדוד, הוא מריץ שליחים לקרא לראשי העם: צדוק הכהן, בניהו בן־יהוידע אשר על משמר המלך; כל הכבודה, עם נתן בראש, יורדים עם שלמה, הרכוב על פרדת דוד, אל מעין הגיחץ ושם הם מכריזים על המלכת שלמה, כלומר — מושחים אותו למלך; המושחים הם שנים — צדוק הכהן ונתן הנביא.

נתן הנביא האריך ימים; הוא כתב את דברי דוד המלך הראשונים והאחרונים24, הוא גם כתב את דברי שלמה הראשונים והאחרונים25.

נאמר26: ״ונתן הנביא ושמעי ורעי והגבורים אשר לדוד לא היו עם אדניהו״.

יוסף בן מתתיהו כתב27 ושמעי רעו של דוד. זהו תקון שאין צורך בו; דוד לא היה איש מופנם, להיפך הוא היה איש רעים להתרועע. אישיותו המקסימה, עמדתו הרמה וסמכויותיו הבלתי מוגבלות משכו אליו רבים, וביניהם גם אחד בשם רעי.

גד החזה

מגמתו של דוד היתה לברוח אל מעבר לגבול, לבל תשיג אותו יד שאול. משנוכח מלך גת ששאול הוא אויבו בנפש של דוד נהג לפי הכלל ״אויבו של אויבי הוא ידידי׳ והתיר לו להשתקע בעדולם *2, השוכנת באיזור שהיה נתק לשליטתו. משם יצא דוד והעביר את בני משפחתו למואב. בעדולם החל דוד לקבץ את אנשיו — ״ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש...״. קשה לחבר את גד החוזה עם אנשים אלה.

מהלכיו של דוד לא נראו לו לגד, ההליכה לאכיש מלך גת, הישיבה בעדולם בחסותו של מלך גת — כל זה היה למורת רוחו, כי לא בעזרת האויב הפלשתי ניתן להושע, לכן הוא אומר לו: ״לא תשב במצודה, לך ובאת לך ארץ יהודה. וילך דוד ויבא יער חרת״[22] [23] [24]

הפגישה הראשונה של גד הנביא עם דוד בעדולם מעוררת שאלות: למה הוא הולך אל דוד הרי הוא מורד במלכות. ושמא היה ידוע לו ששמואל כבר הקדימו ומשח את דוד למלך. יתכן שגד היה איש בית־לחם וענין המשיחה לא היה יותר סוד, ויתכן שהיה מבני הנביאים, מתלמידי שמואל הנביא.

שנית אנו פוגשים את גד בסוף ימיו של דוד, כשהוא מוסר לו על העונש שיוטל עליו בגלל מפקד העם.

שני הנביאים נתן וגד היו — לפי הגדרת החוקרים.— מסופחים לחצר ויש לשער כי הם כיהנו בתפקידים רשמיים3°.

שמואל הראה

אין לכלול את שמואל בין אנשי החצר של דוד, וברור שאין לכלול אותו בין כותבי תולדותיו של דוד. שמואל מת בימים שדוד עוד היה נרדף על ידי שאול, והוא היה נע ונד במדבר יהודה ובמצודת עין־גדי. דוד עוד היה בראשית דרכו ועוד לא עשה דבר שיכול היה להעלותו כנושא לכתיבה עליו ועל עלילותיו[25]. לא ברור למה צירף בעל דבה״י את שמו לסופרים, אולי רק לתפארת המליצה, להראות שכל דרגות הנבואה כתבו על דוד: הרואה — שמואל, הנביא — נתן, החוזה — גד.

 יהושע בן אחילוד מזכיר”

מה תפקידו של המזכיר בחצרו של דוד?

התרגום לה/ טז — ממנא על דכריא33. אם המזכיר ממונה על ספר הזכרונות של המלך, למה כתבו נתן וגד את ״דברי דויד המלך הראשונים והאחרונים״. נראה שהפעם התרגום לא דייק. יש לראות ביהושפט מזכיר אישי של דוד. המלך לא ידע את תורת הכתב, המזכיר שהיה מתלווה אליו בכל אשר הלך, היה רושם את הוראותיו ופקודותיו ודואג להעברתן לייעודן. הוא גם היה מדווח למלך על ביצוען.

ואולם, אין לראות בתואר מזכיר משהו מוגדר וקבוע, זה קשור באופיו של כל מלך ובאופיו של כל מזכיר, וביחסים הנוצרים ביניהם.

אחילוד, אביו של יהושפט גורם קושי לחוקרים, שלמה העמיד בראש הנציבות החמישית את בענא בן אחילוד, ומכיון שהשם בענא הוא זר בעיני החוקרים פסקו שהוא שם כנעני. השם אחילוד אינו ידוע מכתובים אחרים, על כן יש לחוקרים מקום לסברה שהוא ממוצא כנעני, ששירת את דוד, והבן היה שר בחצר המלך, וקיבל שם עברי.

אין כל זרות בשם אחילוד והטעם שאינו מצוי יותר בכתובים אינו משכנע, שהרי ספר התנ״ך לא נועד לשמש אוצר השמות של בני ישראל. לו מצאנו ב״אוצר התרבות הכנענית״ את השם בענא או שם דומה — יתכן שיש מקום לסברה, אבל אין לנו שום דבר כנעני שאפשר להסתמך עליו, ומדוע צריך היה דוד להעסיק כנענים? ומה אנו יודעים על הכנענים, שהם כל כך חשובים ויקרים בעיני החוקרים — אפס.

הכנענים לא השאירו אחריהם בכתב שום דבר. המקור היחידי המספר על הכנענים בדורות של כבוש הארץ הם מכתבי אל־עמרנה, מהם אנו למדים שהם לא יחנו להתאחד כדי לעמוד נגד הפולשים. הם אובדי־עצה, שולחים מכתבים ומתחננים לעזרה של תריסר פרשים מצרים שיצילום. איפה היוזמה, כושר הארגון, ידיעת מינהל מדינה שצריך היה לשמש דוגמא לדוד?!

שריה או שושא סופר המלך

השם השני של סופר המלך גרם לתנופה רבה בדמיונם של החוקרים. ב.מ. הולך לפי הכלל הנקוט בפי חוקרי המקרא מאומות העולם, שאיש בעל תפקיד רם בחצר המלך צריך להיות משכיל ובעל נסיון, אותו יש לחפש בתרבות ערי כנען. הוא כותב: ״מתקבל על הדעת, כי דוד הטיל את תפקיד הסופר על שר, שהתנסה במשרה חשובה זו באחת מערי המלוכה הכבושות, כגון בירושלים היבוסית״. והוא ממשיך: ״נראה לי שסופר המלך דוד נשא שם חורי שממנו נשתלשלו שלש הצורות ש^ותמרו במקורותינו(שריה, שישא, שושא). על ידע הכתב בישראל הוא כותב: ״יש בידינו ידיעה מענינת גם על משפחת סופרים ממוצא קיני בדרום הארץ, שהתייחסו כנראה לאב קדמון בשם יעבץ״, הפעם העטרה בראש שבט קיני, שמקורם בנגב הרחוק. העיקר — שלא מבני ישראל.

במחקרי — ״הכתב העברי הקדום — של מי?״‘ הבאתי את הדעות השונות במחקר על מוצא הא״ב ובסיכום — את דברי טור־סיני[26] [27], האומר שכנראה-קשור האלפבית הכנעני העברי בתולדות ישראל ותורתו. ואמנם, כאלפים שנה לפניו אמר זאת הסופר אבפולימוס[28]: ״משה הוא שמסר ליהודים את הכתב ומהם קיבלו הצורים והם מסרוהו ליוונים״.

משה גדל בבית פרעה, ידע את הכתב המצרי בן מאות סימני כתב, אבל מכאן ועד להפיכתו לכתב האלפבית בן כ״ב אותיות המרחק הוא רב מאד. זהו רעיון חדש ובלתי תלוי ״במקורות״ של תרבות מצרית או תרבות אחרת. רעיק גאוני הוא בטוי של יחיד ולא של צבור עלום־שם, כפי שמנסים החוקרים לעשות. מדוע הם מתעלמים מדברי אבפולימום? הם יצרו תיאוריה מעורפלת בשעה שהדברים פשוטים וברורים. חסרונם היחיד הוא בכך שזהו בטוי של הגניוס היהודי.

יהונתן דוד דויד

לרשימת יועצי המלך נוסיף את דודו המשכיל של דויד, יהונתן איש מבין וסופר הוא.

לדאבוננו, לא הגיע לידינו כתב כלשהו מפרי עטו.

יחיאל בן תחכמוני

עם בני המלך(דבהי״א כ״ז, לב). עם בני המלך — פירושו המורה והמחנך של בני המלך.

אביתר הכהן

מראשית דרכו מלווה אביתר את דוד, שניהם פליטים הנרדפים על יד־ שאול. תפקידו של אביתר במחנה דוד הוא הדרישה באורים ותומים באפוד39 שהביא ממקדש נוב40. גם בנו שימש בכהונה בימי דוד41.

אביתר נמנה ברשימת שרי דוד וכאיש החצר הוא עסק גם בענינים חילוניים. ובזמן מרד אבשלום מצוה עליו דוד להשאר בירושלים כדי להעביר לו ידיעות על המתהווה בעיר42 ואחרי מות אחיתפל נתמנה יחד עם בניהו בן יהוידע כיועץ המלך.

הצטרפותו לאדניהו שמה קץ למעמדו; שלמה ראה לנכון להרחיקו מירושלים והוא חי עד סוף ימיו בנחלתו בענתות.

אדרם על המס

ב.מ.44 כותב: ״במקורות המקראיים אין שום רמז לכך, ששר זה לא מבני ישראל היה, אך כיון שעצם שיטת המס, שנקבעה בימי דויד, היא פרי המשטר המדיני־החברתי הנכרי, הרי מסתבר שדויד בחר את השר הממונה על המס מבין האצילים הכנעניים, שהכירו יפה את חוקת המס״.

לא צריך להיות חכם הרזים כדי לקחת מס. חוק בטבע הוא שהחזק מנצל את כחו או את הסמכות שלו ומכריח את החלש לעשות את רצונו ולתת לו חלק מפרי עמלו. המלך בכח סמכותו וצבאו מבטיח את השקט במדינה — הוא מונע פשיטות של שוסי המדבר, הוא מגן מפני פלישת אויב ומובן שיש לשלם לו בחלק מן היבול או בשרות המכונה ״מס עובד״. דוד שלט במדינה גדולה והוא ארגן את גבית המס מאזרחיה לאור המציאות שלו, ואין זה סביר כלל שלמד כיצד לגבות מס מעיר קטנה ועניה כמו יבוס.

ובכלל, מה אנו יודעים על הנהגת העיר יבוס — לא כלום!

 יואב בן־צרויה

לפי הכתוב היה יואב על הצבא, אולם למעשה היה האישיות המרכזית בחצר המלך גם בעת מלחמה וגם בעת שלום. דוד היה דודו, אבל הוא היה קצת גדול בשנים מדויד.

מסירותו של יואב לדוד היתה ללא גבול; גם כאשר שגה — לא סרב לו. כאשר נצח את בני־עמון ביקש להנחיל את הכבוד של כבוש רבה לדוד. יואב לחם את כל המלחמות במואב ועמון, בארצות ארם ובאדום, כי לאחר התקרית בין דוד לישבי בנוב 45 אין המלך יוצא למלחמה.

הוא יודע את רחשי לבו של דוד כלפי אבשלום ונוקט בכל האמצעים כדי להחזירו הביתה, אבל כאשר אבשלום מורד ומעמיד בסכנה את דוד, יואב הורג אותו, אם כי הוא יודע שזה יהיה למורת רוחו של המלך. יואב מציית לכל פקודה של דוד ועורך את מפקד העם, למרות שהוא משוכנע שזה יגרום צרות.

יואב הוא הגיבור הלאומי של הדור, וכל מי שקורא את גזר הדין שגזר עליו דוד בסוף ימיו מרגיש שנעשה לו עוול.

אחיתפל הגילני — יועץ המלך

עצותיו של אחיתפל לדוד המלך לא הובאו בספר; שמו נזכר לראשונה לאחר פרשת דוד ובת־שבע, אבל מתפילתו של דוד בשעת מנוסתו מירושלים — ״סכל נא את עצת אחיתפל ה׳״ — עולה שאחיתפל היה איש חכם, נבון דעת גם בחיי החברה וגם בהלכות מלחמה.

למה בגד בדוד והצטרף לאבשלום?

שמואל ייבין[29] קושר זאת לפרשת דוד ובת שבע; בנו של אחיתפל, אלעם היה אחד מגיבורי דוד[30] והוא אביה של בת שבע, אשת אוריה החתי, כלומר — היא נכדתו של אחיתפל. המעשה שעשה דוד, חילול כבוד האשה, הוא חרפה למשפחה ואחיתפל חפש אפשרות להתנקם בדוד, הדרך שבחר להשיב לדוד כגמולו הוא כדברי נתן:

נבואה:

הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת...

 

קיומה:

ויאמר אחיתפל אל אבשלום בא אל פלגשי אביך... ויטו לאבשלום האהל על הגג ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל.

 

 

אם כי קשה להגדיר בדיוק מהו התפקיד של יועץ המלך, מה הובא לפניו לשיקול דעתו ועצתו; התפקיד היה קבוע כי לאחר מרד אבשלום, כאשר נתפנתה המשרה, מינה המלך במקום אחיתפל את יהוידע בן בניה ואביתר50.

השם אחיתפל מעורר ספקות, האם זה שמו המקורי? אם נניח שהמלה תופל מתפרשת לגנאי, כמו בשת, יתכן שהסופר, מחסידי דוד וממעריציו, ביקש להדגיש את אופיו הבוגדני ותקף את שמו על ידי שהחליף את החלק השני של השם. ההצעות לראות באחיתפל את נציג הישוב הקדם ישראלי בפמליתו של דוד אין להן יסוד51.

לאחר שסקרנו את חבר הפעילים, את הצוות שעמדו לימין המלך כל הימים, מתעוררת השאלה מה דמות היתה לעיר במשך שלשים ושלש שנות שלטונו של דוד; האם נשארה העיר כפי שהיתה בימי היבוסי, שוכנת בין שני הנחלים, ממזרח וממערב, כשהיא משתפלת ויורדת עד מעץ הגיחח, או שחלה בה הרחבה ובניה בהתאם לתפקידה כבירת המדינה. דוד היה מוקף עוזרים, יועצים ושרים ועושי דברו, וצריך היה למצוא להם מקום ליד המלך ושכר הולם לשעות חייהם הפרטיים.

בראשונה ישב דוד במצודה אבל קרא לה עיר דוד53. האם שנד השם מראה רק על שנד הבעלות או גם על שנד הבנק? לדאבוננו, אין לנו ידיעה על כך.

לאור נצחונותיו של דוד על הפלשתים54 ראה חירם מלך צור לנכון לקשור קשרי ידידות עמו. כידוע, הפלשתים היו מתחרים לפיניקים בסחר הימי, דכויים היה מועיל לסוחרי צור. על הבטוי לידידות זו כתוב: ״וישלח חירם מלך צור מלאכים אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ וחרשי אבן קיר ויבנו בית לדוד״. לפי זה נאמר שארמון המלך היה בנוי אבן מסותתת בחוץ ומצופה לוחות עץ ארז מבפנים. החידוש היה במראה מבפנים לכן אומר דוד לנתן: ״ראה נא אנכי יושב בבית ארזים...״ 55בית המלך הוקם במקום גבוה וגגו השטוח שימש לעת ערב מקום נופש ומנוחה: ״ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רוחצת על הגג״56.

המקרא מרבה לספר על מפעלי הבניה של שלמה ומתעלם מהבניה של דוד, אולם עיח בכתובים מלמדנו שגם דוד עסק בבנץ ירושלים. גאוותו של מלך בימי קדם היתה על תפארת בניניו בבירתו; ושני תנאים היו דרושים לכך — שנות מלכות ארוכות וכסף רב. אין ספק שדוד שאף לפאר את בירתו ולחזקה, הוא האריך ימים ועמדו לרשותו האמצעים לכך. שני מקראות מספרים על כך:

שמו״ב ה׳, ט: ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה;

דבהי״א י״א, ח: ויבן העיר מסביב מן המלוא ועד הסביב דואב יחיה את שאר העיר.

הנוסח שבדבה״י מלא יותר דש בו בטדים קשים, אולי ארכאיים, דש לתת עליהם את הדעת והם: ״הסביב״ ״יחיה״ ״שאר״ ו״המלוא״.

המפרשים שלנו והחדשים57 אומרים שדוד תקן וחיזק את חומת היבוסי, ולראיה ש״יחיה״ פירושו לתקן. הם מביאים את דברי סנבלט58: ״היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות״, ואין פירוש זה סביר, כי סנבלט בחר לו לשק מליצה, ועוד — דוד כבר בנה את החומה סביב, מה צורך ראה יואב לתקן?! ומעיקרו לא היה מקום לתקץ החומה היבוסית, שהרי העיר נכבשה מבפנים, כאשר פרץ יואב לתוכה דרך הצינור.

רב יוסף מתרגם ״יחיה״ — מפרנס. לתרגום זה הסבר בתלמודי5: אמר רב יהודה: ״אפילו מקינו וצחנתא טעים פריס להו״.

״הסביב״ היא החומה המקיפה את עיר היבוסי מסביב. דוד הוסיף שטח מסוים לעיר היבוסי והקיפה חומה, אבל לא מארבעה צדדים. אם נאמר שהפרבר הנוסף היה מצפון לעיר היבוסי, היה על דוד לבנות להגנת הפרבר חומה מצפץ, ממזרח וממערב, כי מדרום נסמך הפרבר על החומה הצפונית של עיר היבוסי. ״עד הסביב״ פירושו עד לחומה הישנה, חומת היבוסי.

״השאר״ הוא השטח שבחוץ, כמו ״זאת האס הנשארת״60 — האס שנשארה מחוץ לכיבוש יהושע. ״השאר״ שבפסוקנו הוא השטח שלא היה בתחומי עיר היבוסי, השטח הנוסף.

במקום אחר61 הסברתי כי בית־מלוא אין לו כל קשר עם הפעל מלא, מלוי עפר, שפיכת סוללה וכיו״ב. בית־מלוא נזכר לראשונה בשופטים ט׳, כ והוא מקביל ל״בעלי שכם״ כלומר — לחבורה מסוימת של אנשים. בית מלוא או ״בית הגבורים״62 הוא מקומו של גדוד שומרי ראשו של המלך.

על יסוד כל זה נאמר שדוד הוסיף על עיר היבוסי פרבר, שהיווה המשך של העיר ועל כן הקיפו חומה משלושה צדדים. על יואב הטיל דוד את הדאגה לאכלס את העיר, ובמיוחד את הרובע החדש. יואב הושיב שם את אנשי שרות המדינה: אנשי צבא ומפקדיהם, אנשי חצר המלך וכיו״ב. כל אלה, כידוע, פרנסתם על אוצר המדינה וזהו הפירוש שנשתמר בפי חז״ל ובתרגום רב יוסף.

לסיכום: לא נבוא למנות את כל התכונות והמעלות של דוד, הצלחותיו למן היותו נער רועה מנגן בחליל, ועד היותו לשליט על ארץ רבה; היום היינו אומרים שדוד היה בעל מנה שכלית בלתי רגילה; הוא ידע לנווט את חייו בהצלחה, להקים מדינה גדולה ועשירה, ליצור את האמונה כי כסא דוד יעמוד לעד, רק דבר אחד הוא לא ידע: ״כיצד לנהל את המדינה״, זאת הוא צריך היה ללמוד מפי ״האצולה הכנענית״ — פרי דמיונם של החוקרים.

האם אין בתפיסה זו יחס של זלזול, קנאה ושנאה כלפי עם ישראל וספר הספרים!

הערות:

[1]     י״ג, ג.

[2]     מגדולי חכמי האגדה בארץ ישראל בדור הרביעי לאמוראים (350-320).

[3]     שמות רבה ל״ב.

[4]     את מטעי התמרים שבבקעת יריחו נתן אנטוניוס לקליאופטרה; הורדוס חכר אותם מידה, וממנו עברו לרשות בני משפחת הקיסר ולבסוף נעשו נכסי האוצר הרומי.

[5]     סקירה ממצה על הטעות שבזיהוי העי ראה בספרי גלילות במולדת (מהדורה א׳) ירושלים תש״ז, ע״ע 231-211, והויכוח על הזיהוי שלי בחוג לתנ״ך בבית דוד בן־גוריון, שפורסם בספר ״עיונים בספר יהושע״ תשך, עם׳ 41-12.

[6]     י״ב, ו.

[7]     שם, ח•                                30 י״ג, ג.                                      31 שם י״ד, יג.

8 בפרקים ט״ז וי״ז לא נזכר מקום מושבו של אברהם, אבל משמות המקומות לשם ברחה הגר

מסתבר שאברהם ישב בנגב.

  • ל״ז, א. 34 כ״ו, ג.

10 ראה פרטים במאמרי הכיבוש בימי האבות בית מקרא ק״ג, עם׳ 463.

[12]      ר׳ מאמרו ״סופר המלך דויד ובעית הפקידות הגבוהה במלכות ישראל הקדומה״, ״ידיעות״, תש״ז, עם׳ 108. מאמר זה פורסם שנית בקובץ ״כנען וישראל״ — מחקרים היסטוריים, הוצ׳ מוסד ביאליק והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1974, עם׳ 208.

[13] וכן ש.י. (שמואל ייבין) אנצ. מקר. ע׳ פקידות.

[14] ר, מאמרו הנ״ל ב״ידיעות״, הערה 20 בעם׳ 107.                   

[16]  דבהי״א כ״ב, ז. הנוסח שבס׳ שמו״ב הוא חריף יותר: ״האתה...״ יש בזה משום נזיפה על עצם המחשבה.

[17]   שמו״ב ח/ יב.

[18] שם ה׳, ט♦                             

[22] עדולם מזוהה עם ¥יד־$ל־ם;ה בעמק האלה, בסמוך לקיבוץ נתיב הל״ה: גבעה שבראשה מערה עמוקה ולרגליה מעץ.

[23] חרת — מקומו אינו ידוע, ואפשר ש״חרת״ הוא צורה ארמית של ״הרש״, כלומר יער של חורשה ידוע, ר׳ כ״ג טו(מ.צ. סגל).

[24]   ר׳ בנימין אופנהיימר, ע׳ נבואה באנצ. מקר. כרך ה׳, טור 699.

[25] בכתוב על מות שמואל משולבת יתעה על דוד, נאמר: ״ויספדו לו דקברהו בביתן ברמה ויקם דת־ וירד אל מדבר פאק״. למה קשר הכתוב את קבורת הנביא עם נדודי דוד? או שמא רצה לציץ שדוד היה בין המתאבלים והשתתף בהלויתו של שמואל?

[26]   בית מקרא פ״ד, תשמ״א, עם׳ 98.

[27]   מחבר הערך אלפבית באנצ. המקר.

[28]  אבפולימוס היה סופר־היסטוריון שכתב יוונית. כתביו אבדו ונותרו רק קטעים שכלל אבסביוס בכתביו. יש משערים שהוא אבפולימום בן יווזק בן חקיף — כהן ממשמר הקיץ — שהיה חבר המשלחת ששלח יהודה המכבי אל הרומאים כדי לכרות עמהם בתת. אבסביוס והירונימוס מסתמכים על אבפולימוס כי משה היה הראשון שהשתמש בכתב אלפביתי. מצוטט לפי ליאופולד לב — Leopold .Low, Requisiten und Erzeugnisse bei den Juden, Leipzig, 1870, S. S סרטים נוספים על אבפולימוס ר׳: שירר חלק ג׳ מהדורה ד׳ עם׳ 474: פ. חורגין, מחקתם בתקופת בית שני, עם׳ 219: א. צ׳תקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, עט׳ 128.

[29] אנצ. מקר. ע׳ אחיתפל. 47 שמו״ב כ״ג, לד 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *