השאלה הקראית "מי אמר שיש תורה שבעל פה"?, הנראית כתמימה ואלמנטרית, טומנת בחובה הנחה סמויה, ה'מזמינה' גם היא שאלת תם של 'מי אמר'. מי אמר שיש תורה שבכתב?
התיאור ההיסטורי מלמדנו כי משה עלה להר סיני וקיבל שם את התורה, כפי שהוא מספר בעצמו: "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב… ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה". משה מתואר כשופט את העם מבוקר ועד ערב מיד אחר מתן תורה (שמות כ), מכאן ואילך אנו מוצאים אותו מדבר עם ה' פעמים רבות ושומע ממנו צוויים (שמות לד לד), כאשר היה משה מגיע לאהל מועד היה הקול מדבר אליו (במדבר ז פט). משה קיבל את התורה אם כן מפיו של ה'. במשך ארבעים שנה לימד משה את בני ישראל תורה. במשך כל האירועים האלו לא מוזכר כלל ספר תורה, לא מוזכר שהתורה שניתנה תתמצה באיזה ספר, ושהוא יהיה יסוד הדת היחיד. התורה ניתנה בעל פה ונלמדה מפי משה לאזני בני ישראל, במשך ארבעים שנה לא ידעו כלל בני ישראל כי הם אמורים לקבל ספר שיכיל את כל חוקי התורה.
נכון הדבר כי לקראת הסתלקות משה מתואר כיצד הוא כותב את ספר התורה, אך האם מוזכר באיזה מקום כי הספר מכיל את כל התורות הגדולות שניתנו במשך ארבעים השנים האלו מאז מתן תורה, או אפילו את כל החכמה שקיבל משה בהיותו ארבעים יום על הר סיני? בפרקי הזמן האלו ניתן ללמוד הרבה יותר מאשר הצוויים הקצרים שבתורה, וכלום לא בקשו בני ישראל הסברים מפורטים יותר במשך ארבעים השנים האלו?
תורה שבעל פה אינה פרשנות של תורה שבכתב וכיוצא בזה, אלא להיפך: במתן תורה ניתנה תורה בעל פה, צוו מצוות, ונאמרו דברים רבים למשה, על הר סיני, ובאהל מועד במשך ארבעים שנה. זו התורה עליה מדובר לאורך כל ספר התורה המתאר את ההיסטוריה, ואין בתורה כל זכר להנחה הקראית כי הספר שמשה כתב בסוף ימיו ממצה ומכיל את כל התורה שקיבל משה. "התורה" היא הברית בין ישראל לה' והחוקים, ולא ספר התורה. "ספר התורה" בודאי חשוב ובסיסי אך אין הוא אלא ספר, האם מובן מאליו שהתורה והברית מסתכמים אך ורק במה שיהיה כתוב בספר זה? המונח המפורסם 'מתן תורה' מתייחס לאירוע שהתרחש בשנת ב תמח ובו ניתנה תורה בעל פה בלבד. נתינת ספר התורה בערבות מואב אינה 'מתן תורה'!
עצם קיומו של ספר משנה תורה מלמדנו על קיום תורה שבעל פה, שהרי רואים אנו פרשות שנאמרו בתחלה, ולאחר מכן נאמרו שוב ונוספו עליהן פרטים. לכן אפשר לחשוב כי בכל הפרשיות האחרות שלא נשנו בערבות מואב, גם היו פרטים נוספים שמשה יכל לאמרם.
התיאור ההיסטורי אינו מתאר אלא מתן תורה בעל פה, וכך מתבטאים חכמינו "תורה רובה בעל פה ומיעוטה בכתב, שנאמר (הושע ח) אכתוב לו רובי תורתי" (גיטין ס:). "תורה שבכתב מעט תורה שבעל פה הרבה" (שהש"ר א כא). ובמקום אחר אמרו: "נתן הקב"ה לישראל שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה", (במדב"ר יד י). הרי שלא תפסו את התורה שבעל פה כפירוש התורה שבכתב בלבד או כדבר טפל לה, אלא כתורה לעצמה. כך גם בכתבי יוספוס מוזכר קיום התורה כ"חוקי האבות", ולא כפירוש הספר, התורה נתפסה כחוקים העוברים מאב לבן ומדור לדור, ולא המפוענחים מתוך ספר. וגם כאשר מוזכרת כתיבה כל שהיא, מוזכרת תורה שבעל פה עמה: "כתוב זאת זכרון בספר, ושים באזני יהושע", (שמות יז יד).
ה' כרת ברית עם אברהם, אשר "ישמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", (בראשית יח יט), מבלי שמוזכר שום ספר, או שיש צורך בספר של החוקים בכדי לכרות ברית. דבר זה עולה בקנה אחד עם התפיסה הקדומה המוכרת לנו יפה כי יסודות החכמה והדת עוברות במסורת אצל הזקנים והחכמים, ולא מתוך ספר נלמד. כפי שכותב פילון:
- מנהגים הם חוקים שלא נכתבו, הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוח אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה. כי מלבד הנחלות חייבים הבנים לרשת מהוריהם את מנהגי האבות שעל פיהם נתחנכו ושעמהם חיו מילדותם, ואין לזלזל בהם משום המסורת הבלתי כתובה", (פילון, "משה").
- "המסורת החיה באומה בקבלה מדור לדור היא עובדה היסטורית חשובה שיש להביא בחשבון בכל חקירה כנה השואפת להיות חפשית מדעות מוקדמות ומהנחות אפריוריות. וצדקה קבלת רז"ל שהתורה שבעל פה, כלומר המסורת החיה באומה, ניתנה ביחד עם התורה שבכתב. יתר על כן בכמה פרטים קדמה מסורת זו לדברים שבכתב", (פרופ' מ.צ. סגל, מסורת ובקורת, י-ם תשיז, מבא).
- "תיכף כשהתחילו לקרוא את התורה ואת שאר הספרים הקדומים התחילו בהכרח גם לפרש אותם. כי בלא פרוש, בלא תורה שבעל פה, אי אפשר להבין לא רק את החוקים שבתורה אלא אף את הסיפורים שבה, אותו הסגנון הקצר והמצומצם שנותן רק כללים ועוזב את הפרטים להבנת הקורא. אתה מוצא גם בחוקים גם בסיפורים שבתורה ובשאר כל ספרי המקרא. וכן גם כמה מדברי הנביאים לא היו כבר ברורים ומובנים כל צרכם אף לקוראים וללומדים בדורות שאחריהם אפילו בימי המקרא ולכן יש לשער שכבר בימי המקרא נתפתחו מעין השלמה ופירוש בעל פה דוגמת המדרש שאנו מוצאים בדורות שאחרי המקרא. מדרש זה היה מיוסד על מסורת שבעל פה ולפעמים גם מסורת עתיקה כדברי הכתוב עצמו, ועקבותיו של מדרש זה נמצאים בכמה מקומות במקרא, כך למשל הושע יב ה… הוא פירוש מדרשי לבראשית לב כו… תהלים עח כו- לא הוא פירוש מדרשי לבמדבר יא לא-לב. תהלים קו כח הוא פירוש לבמדבר כה ב. תהלים קו לג פירוש לבמדבר כ י. וכן גם בנוגע לחוקי התורה: יהושע ה יא חוזר אל ויקרא כג יד ומפרש אותו. ישעיה נח יג מפרש את מצות קדוש השבת בשמות כ ח. ועוד כאלו. מרובים הם הפירושים בדרך המדרש בס' דברי הימים לענינים שבאו בספרים שקדמוהו. וכן מצאנו בס' דניאל ט פירוש בדרך הרמז למספר שבעים שנה שבנבואת ירמיה", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 981-2).
התורה מוזכרת בנביאים בעשרות מקומות, וחוקיה גם הם נזכרים בהם בעשרות ומאות מקומות, אך לא מודגש בהם דוקא ענין ספר התורה. מדובר רבות על הברית שנכרתה במדבר בימי הנעורים, על חוקים משפטים ותורות, אך את התורה דורשים מכהן ומנביא. בהרבה מקומות אנו מוצאים את דיני התורה בנביאים 'מפותחים' יותר מאשר בתורה, וכוללים פרטים נוספים (פירוט להלן). התורה חיה בלב העם כפי שהורום הכהנים והנביאים, ולא דוקא כספר. יאשיהו מצא את "ספר" התורה, לא את התורה. ראה למשל דברי בנימין מזר (באנצ"מ ערך אימוץ), המצטט מארבעה עשר מקומות בתנ"ך שמוכח מהם על מנהג האימוץ פרטיו וטקסיו כיצד נהג בישראל, ואעפ"כ לא נזכר בתורה חוק זה, וברור שהיה בעל פה ביד זקני ישראל.
הנביאים מתייחסים לתורה כמדברת מתוך גרונם של הנביאים בכל הדורות: ודניאל המביא את ספר התורה על כל המשתמע מכך, מייחס את החטא לאי ציות לנביאים! וכך הוא אומר (פ"ט):
"ה' לנו בשת הפנים למלכינו לשרינו ולאבתינו אשר חטאנו לך לה' אלהינו הרחמים והסלחות כי מרדנו בו ולא שמענו בקול ה' אלהינו ללכת בתורותיו אשר נתן לפנינו ביד עבדיו הנביאים וכל ישראל עברו את תורתך וסור לבלתי שמוע בקלך ותתך עלינו האלה והשבעה אשר כתובה בתורת משה עבד האלהים כי חטאנו לו ויקם את דברו אשר דבר עלינו ועל שפטינו אשר שפטונו להביא עלינו רעה גדלה אשר לא נעשתה תחת כל השמים כאשר נעשתה בירושלם כאשר כתוב בתורת משה את כל הרעה הזאת באה עלינו ולא חלינו את פני ה' אלהינו לשוב מעוננו ולהשכיל באמתך וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו על כל מעשיו אשר עשה ולא שמענו בקלו".
וכך עזרא אומר (פ"ט):
"ועתה מה נאמר אלהינו אחרי זאת כי עזבנו מצותיך אשר צוית ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות בתועבתיהם אשר מלאוה מפה אל פה בטמאתם ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנתיהם אל תשאו לבניכם ולא תדרשו שלמם וטובתם עד עולם למען תחזקו ואכלתם את טוב הארץ והורשתם לבניכם עד עולם".
אך עזרא מצטט כאן פסוקים מתוך התורה כלשונם, יודעים אנו כי עזרא מיחס את התורה בכל מקום למשה, ולא עלה על דעתו כי נכתבה על ידי הנביאים.
גם זכריה כותב:
"ולבם שמו שמיר משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים… והארץ נשמה אחריהם מעובר ומשב וישימו ארץ חמדה לשמה" (ז יב).
די בזה כדי לראות כי דבר הנביא החי הוא הוא דבר ה', וגם התורה שממנה הוא מוכיח את העם, נקראת על שמו, הוא הוא שהוכיח את העם מתוך התורה, והוא שהבהיר והסביר מה היא דרישת התורה בדורו. התורה שהיא ספר הברית היתה בודאי נחשבת כקדושה מכל קדוש, אך מרכז החיים היה סביב מנהג זקני הדור ודבר הנביאים שרוב המעשים היו צריכים להיעשות על פיהם.
אין המדובר רק בהתרשמות מתוך ספרי הנביאים, אלא גם בחוק ברור, במקרה שמתעורר ספק הקשור במצוות התורה אנו מצווים:
"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. ושמרת לעשות ככל אשר יורוך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל".
המדובר על סמכות מוחלטת של הכהנים, בין בדיני ממונות, בטהרות כמו נגעים ואולי גם דמים טמאים, ובדברי ריבות בין אנשים. הכהנים יורו את המשפט, והעובר על דבריהם יומת. אך לא מוזכר כלל שהכהנים צריכים לבדוק ולדרוש את ספר התורה לשם כך, או להביא הוכחה מן הספר לפסיקתם. בית הדין מקבל בתורה סמכות מוחלטת לקבוע את החוקים עצמם.
השילוב של שני הנתונים האלו: הכרה בכך שלא רק הכתוב בספר הוא מחייב, והכרה בסמכות מוחלטת של בית הדין. נותן לגיטימציה חוקית לכל התורה שבעל פה כפי שהיא בידינו, המסורות הנוספות, וכל פסיקות והכרעות בתי הדין שבכל הדורות.
מכאן ברור כי יש ויש תורה שבעל פה, עלינו רק לברר את מהותה ואופיה, אך התורה מעצם טבעה ניתנה ונמסרה בעל פה. הסמכות היחידה הקובעת במקרה של ספק היא מסורת הזקנים והחכמים. זו שקבעה לנו את התורה שבעל פה שבידינו. כל ענינו של הבירור שאנו מנסים לעשות הוא אך ורק לשם העמקת ההבנה על השתלשלות התורה שבעל פה, שהרי על פי התורה כל מה שתפסוק הסמכות הדתית – בית הדין הגדול – תהווה הוראה מחייבת, אפילו אם יהיו פסיקותיה "המצאות" שלה.
שונה הדבר בזמננו, שהדבר הוודאי ביותר שבידינו הוא ספר התורה, עלינו לשאול האם ניתנו הרחבות והסברים לדינים שבספר התורה, בעל פה בימי משה?
על שאלה זו ניתן לענות בחיוב. מאחר והכל מודים כי במשפטים הספורים המפרטים כל מצווה ומצווה בתורה אין די בכדי לפשוט את השאלות החוקיות הרבות המתעוררות, כל אותם מקרים רבים שההלכה מדברת עליהם. כל אלפי השאלות הנידונות בהלכות שבת, הם בעצם שאלה בפרשנות של המלה "מלאכה", איך וכיצד עלינו לענות עליהן לפי כוונת נותן התורה? השאלות האלו ותשובותיהן היו קיימות לפני נתינת ספר התורה, המקושש למשל נידון למוות (במדבר טו) על סמך הידיעה מה היא מלאכה.
אפילו אם הלשון הראשונית שנאמרה מפי משה היתה 'לא תעשה כל מלאכה', עדיין חייב לבא הסבר נוסף, הסבר שיגדיר את המושגים ההלכתיים שבתורה. קשה להניח כי מושגי ההלכה היו כה קרובים ללב השומעים עד שהבינו מאליהם מה נקרא 'מלאכה' ומה לא, איזה גודל של חור פוסל את הסוכה, ומה עושים במקרה שנפלו כמה טפות חלב לתבשיל בשרי. לפי המתואר בתורה בני ישראל צבאו על משה מן הבוקר עד הערב (שמות כ), מה שמלמד שלא הכל היה מובן מאליו. רבים רבים ממושגי התורה הם חדשים ומקוריים, מצוות מיוחדות וראשוניות, אם באמת הכל היה כל כך מובן, לא היה צורך במתן תורה.
גם אם היינו מניחים כי באמת כל פרטי ההלכה היו מובנים מאליהם לבני ישראל, הרי באותו הדור בו נתמעטו הלבבות והפסיק הכל להיות מובן מאליו, בודאי היו צריכים הזקנים בעלי ההבנה להסביר את הדבר לצעירים מעוטי הלב והשכל שלא הבינו. ואם כן מדובר באותה התורה שבעל פה עליה אנו מדברים[1]. וכמובן גם אם נניח שלא כך אירע, אלא שההבנה נעלמה, אך הסברים לא באו – אין זה שולל כמובן את סמכות הזקנים והחכמים המפורשת בתורה, הסמכות לקבוע את פרטי התורה "בין דם לדם ובין נגע לנגע" כפי הבנתם.
סביר יותר שהיו גם היו מסורות בעל פה, ואף המחקר מראה זאת – כפי שנביא להלן. התורה ניתנה למען תעמוד לעד עד אחרית הימים (דברים ד ל, לא כט), אין להוסיף ואין לגרוע ממצוות התורה (דברים ד ב), החוקים הם "חוקת עולם" (22 פעמים בתורה), "לדורותיכם" (27 פעמים בתורה). ברור שספר לבדו אינו יכול להוות חוקת עולם לדורות, כאשר המציאות משתנה בכל דור ודור. כיצד מקיימים את רוב התורה ללא שיש בית מקדש? מה עושים ביום הכפורים ללא עבודת המקדש? איך מביאים מעשר כאשר לא עובדים את האדמה? התורה מצווה להמית את החוטאים בעברות מסויימות, אך מה עושים כאשר אין אפשרות להמית בצורה זו? או אין אפשרות להמית בכלל? האם יש לבטל את מערכת הענישה, משום שאין אפשרות לקיימה כצורתה? אין צורך כאן לפרט את כל מאות ואלפי השאלות בהן התלבטו חכמינו שבכל הדורות.
לא זו בלבד, אלא שגם מסורת על פה אינה יכולה לפתור את כל הבעיות האלו. התורה ניתנה בכדי שתישמר לנצח, כמות הפרטים המעוררים ספק היא אינסופית, וכיצד יכולים בני אדם מוגבלים להעביר חומר אינסופי? אין ספק שהזקנים והחכמים לא החזיקו באמתחתם תשובות מוכנות לכל השאלות התיאורטיות שבכל הדורות. והרי התורה עצמה מדברת על חילוקי דעות בקרב הזקנים. אין ספק שהסמכות של הזקנים בנויה על גישה מסויימת שלפי רוחה יכריעו הזקנים את הספקות, ולא על כמות חומר אינסופית. זו היא התורה שמסרה משה ליהושע, ושנדרשת מפי הזקנים והכהנים.
גישה דתית או משפטית, גם אם היא נלמדת באופן אינטואיטיבי, ניתנת בסופו של דבר לניסוח בכללים. האם ייתכנו כללים שֶיְשַמְרוּ את רוח התורה במשך תקופה כה ארוכה?
ישנה דרך קלה לפטור אותנו מאחריות: אין המחוקק מקפיד כל כך, הדווקנות היתירה המצאה של הדורות האחרונים היא. השאלות התלמודיות דקדוקי עניות הם, העיקר היא רוח הדברים, האמונה שבלב, והרצון לקיים את הסמלים הנאים והמסורתיים. דרך זו הולמת יפה גם את טיעוני הרפורמים בזמנם, כמו גם את הגישה ה'מסורתית' של זמנינו. אך אין היא עומדת במבחן הבקורת.
חוקי התורה אינם המלצות אלא חוקים נוקשים ובלתי מתפשרים, המחלל שבת עונשו מוות, כמו עוד חטאים רבים נוספים. איך וכיצד ניתן להרוג אדם על סמך חוק גמיש ובלתי מחייב, אם אין שום קריטריון מהי "מלאכה", איך ועל סמך מה אפשר להרוג את העושה "מלאכה"? אם היה ניתן לחשוב שמושגים כמו "טומאה" יכולים להיות גמישים ולהיקבע על פי הרגשות סובייקטיביות, באה פרשת מצורע לדוגמא וטופחת על פנינו, עשרות פרטים רבים הכתובים בצורה מפורטת ושיטתית, כל שערה וכל גוון יכולים לחרוץ את גורלו של המצורע שוב ושוב בודקים ומודדים, מסגירים ומחליטים. אם באמת היו הענינים מסורים ללב, האם לא ניתן היה להסתפק במשפט כללי המעורר את לבינו להרחקת המצורע, ואנו כבר היינו יודעים מתוך אינטואיציה מי הוא המצורע, ואיך בדיוק יש להרחיק אותו? כך גם דיני הקרבנות והנסכים המפורטים ומנויים באריכות בתורת כהנים, עם עוד כמה וכמה מצוות, מוכיחים לנו כי דיני התורה צריכים מערכת הכרעה מסודרת יותר מאשר רגשות סתמיים.
המצוות והחוקים שבתורה יוצרים קושי חוקי עצום: בעוד כל מערכת חוקים אנושית בעולם, אינה רואה את עצמה אלא כשכבה המייצגת את מקומה וזמנה. ובודאי כל מחוקק הבין כי עם השנים יתווספו אל חוקיו עוד חוקים טובים ומועילים כפי הזמן, או לחילופין יתאימו את החוק למציאות. התורה עומדת וקובעת את עצמה לחוקה נצחית האסורה בתוקף בשינוי. אפילו נביא שיורה לשנות דבר מן התורה – דינו מיתה (דברים יג ו). חוקים נצחיים חייבים סמכות נצחית לצידם, אך סמכות זו חייבת מקור סמכות, שהרי לו נקים סמכות העושה ככל העולה על רוחה – נעשה מתן תורה חסר משמעות, כי אז יהיה הכל נתון לחסדי השופטים שבכל דור, בדיוק כמו בכל אומה ולשון בעולם. ובלשון אחר: מגמת החוק האוסר בכל תוקף שינוי הוספה או גירעון עד כדי עונש מוות, אינו עולה בקנה אחד עם סמכות רחבה לזקני כל דור. גם אם בדורינו הסמכות ההלכתית אינה משנה מוסיפה או גורעת דבר בדיני עבדים, הרי היא קובעת כל פרט בדיני העסקת עובדים, הרלבנטיים יותר בזמננו. תחום זה פתוח בפני הסמכות ההלכתית להוספה גריעה ושינוי כפי הבנתם.
המסקנה המתבקשת בהכרח היא שלשופטי כל דור ודור, פוסקי ההלכה היהודית, תהיה גישה הלכתית לפיה יוכלו להכריע בכל השאלות ההלכתיות המתעוררות, ולהתאים את המצוות היסודיות לכל התנאים המשתנים. לפי כללים אלו יוכרע האם שימוש בטכנולוגיה חשמלית היא "מלאכה" בשבת, האם פיטום אווזים הוא צער בעלי חיים, והאם אתרוג מהונדס גנטית כשר לברכה. סמכות חכמי ההלכה תהיה להשתמש בכללים כפי הבנתם, וכך יצטרפו למלאכת יצירת התורה שבעל פה. מי שמכיר את המערכת ההלכתית, יודע שאין זו רק מסקנה מופשטת, אלא גם מציאות. מציאות בשטח היא שהחשיבה ההלכתית אינה מותירה מקום להוספה שינוי וגירעון בקביעת ההלכה. גם בקביעת הלכות פועלים, 'מוכרחים' הפוסקים למסקנותיהם ע"י שימוש בכללי ההלכה. מרחב הפסיקה הינו בתוך ועל פי כללי ההיסק ההלכתי. מה שאנו מנסחים כ'כללים' היה מובן בעבר באופן יותר אינטואיטיבי וינק מתוך רוח הדברים המוכרת והנוהגת, אבל הרעיון אחד.
אנו מציגים כאן במכוון את הדברים כמסקנה פילוסופית, כדגם אידיאלי, מבלי לגעת בשאלה ההיסטורית על "תורה שבעל פה" שניתנה בסיני, בה נדבר להלן. בכדי להדגיש את הרעיון ההכרחי העומד מאחורי מערכת הכללים של תורה שבעל פה. אין דרך אחרת לקיים תורת נצח, מבלי גישה ברת החלה על כל השאלות והספקות הבאים באופן טבעי, שיוכלו להשתמש בהם בכל דור. לכן אין תוקף לטיעונים כמו: האם באמת בדורו של המלך אחאב השתמשו כך בתורה? שהרי זהו בדיוק הטיעון, אם באמת לא השתמשו כך בתורה, אין פלא בכך שנכשלו וגלו מן הארץ. עד שאתה מנסה לדון האם לזה בדיוק התכוין המחוקק, שים לב כי בעצם קביעתו של המחוקק כי התורה תהיה נצחית, בצד רצונו שתהיה מחייבת – כלול שתהיה מערכת כללים להכרעת הספקות. אפילו לא היינו מכירים כזו, חובה היתה עלינו להמציאה.
שומה עלינו לברר את מהות הכללים לפיהם מוכרעות השאלות העומדות לפתחה של תורה שבעל פה, ואת מקורותיהם, ודרכי השימוש בהם. אליהם נגיע בפרק ג, לאחר שנראה בפרק הבא קצת מן התיעוד ההיסטורי של תורה שבע"פ.
- פרופ' ישראל תא שמע כותב: "קדמות התושבע"פ – ואולי אף קדימתה לתושב"כ – ברורה מכך שהתורה שבכתב עצמה כבר מניחה את קיומה – במקביל – של תושבע"פ. אי אפשר לקיים את התושב"כ ע"פ פשוטם של הכתובים בגלל ריבוי סתומותיהם ורבות ההלכות במקרא החסרות פירוט מינימלי (לשוני ועניני) והעומדות בסתירה אהדדי. הלכות מרכזיות כמו הלכות שחיטה נקבעו מתוך הישענות מפורשת על חומר שאינו כלול בתורה, או שנזכר בדרך העברה בלבד, כהלכות גירושין. דיני ענשין למשל פורטו פירוט מינימלי בתורה ולא פורט סוג העונש לכל חטא. מקרים של בירורים בע"פ כבר מפורשים בגוף התורה", (אנצ"ע ערך תושב"כ ושבע"פ, עמ' 606).
- לפי חכמים היתה גם מטרה שלא לגבש בכתב את התבנית השלמה של רוח התורה. העם והתורה שבעל פה הם שני גורמים המעצבים זה את זה, ואין לערב בסימביוזה זו גורמים אחרים, הרחוקים מאהבה ויראה. ראה שמות רבה מז א: "אמר הקב"ה איני מבקש ליתן תושבע"פ בכתב מפני שעכו"ם שולטין בהם ונוטלין ויהיו בזויים בעכו"ם, שאם ישתעבדו בהם עכו"ם יהיו מובדלין מהם כו' המשנה והתלמוד שהם מבדילין בין ישראל לבין העכו"ם".
הערות:
[1]אין ספק שמושגים שונים בתורה הם סתומים בשביל הדורות הבאים, ואין אפשרות להבינם ללא מסורת הקדמונים, לדוגמא ראה דברי יהושע ליבוביץ:
"חלוקת המומים לקבוצות לפי מערכות איברים כפי שהיא מתבטאת במקרא נותנת קצת אחיזה בפירוש המונחים הרפואיים הסתומים הרבה, ויפה העיר הראב"ע: וכללו של דבר אנחנו נסמוך על הקבלה ולא נישען על דעתנו החסרה… קשה להכריע בפירושם האנטומי פתלוגי המדוייק של המונחים", (אנצ"מ ערך מום עמ' 727).
וראה את מליצתו של עפשטיין:
"דבר נרגש ללב היא העלילה, שבאחת מן האסיפות מהרבנים הרפורמים באמריקה, הורו שניים ראשיים מהם, וייס ולילינטל, כי לאחר שעמדו על עומק הדבר בשום לב ובהגיון נמרץ, נוכחו כי התלמוד להם לעיניים בביאור המקרא. מי תכן את נשמת הרפורמים!", (ר' ברוך עפשטיין, "ברוך שאמר", ברכת התורה).
שלום, רציתי לדעת, אם יש כמה גרסאות של הגמרא וזה אומר שהיא לא נשמרה כראוי בהיסטוריה למה מאמינים לכל מה שכתוב? הרי לנצרות יש 150 אלף גרסאות, וכי הם יודעים מה הגרסא האמיתית? הם לא יודעים, אז גם אנחנו לא יודעים מה הגרסא של הגמרא ולמרות שיש הגהות הבח על הגמרא עדיין אנחנו לא יודעים באמת האם שתלו משהו בגמרא, אז למה ללמוד אותה אז זו לא הגמרא המקורית שהועברה מדור לדור? וכן שאר הספרים שיש כמה גרסאות
אתה מציע שבגלל שיש לנו ספק לגבי 1% מהתלמוד, נניח, נזרוק גם את כל שאר ה99%???
שלום
איך עובדת מרכזיות ספר התורה (כמקור ״הלכתי״) בנ״ך מתיישבת עם דבריכם?
״לא ימוש ספר התורה הזה״
דה״י ב יז (ט) וַֽיְלַמְּדוּ֙ בִּיהוּדָ֔ה וְעִ֨מָּהֶ֔ם סֵ֖פֶר תּוֹרַ֣ת יְהֹוָ֑ה וַיָּסֹ֙בּוּ֙ בְּכׇל־עָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַֽיְלַמְּד֖וּ בָּעָֽם׃
דה״י ב כג (יח) וַיָּ֩שֶׂם֩ יְהוֹיָדָ֨ע פְּקֻדּ֜וֹת בֵּ֣ית יְהֹוָ֗ה בְּיַ֨ד הַכֹּהֲנִ֣ים הַלְוִיִּם֮ אֲשֶׁ֣ר חָלַ֣ק דָּוִיד֮ עַל־בֵּ֣ית יְהֹוָה֒ לְֽהַעֲל֞וֹת עֹל֣וֹת יְהֹוָ֗ה כַּכָּת֛וּב בְּתוֹרַ֥ת מֹשֶׁ֖ה בְּשִׂמְחָ֣ה וּבְשִׁ֑יר עַ֖ל יְדֵ֥י דָוִֽיד׃
דה״י ב כה (ד) וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם לֹ֣א הֵמִ֑ית כִּ֣י כַכָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֡ה בְּסֵ֣פֶר מֹשֶׁה֩ אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר לֹא־יָמ֨וּתוּ אָב֤וֹת עַל־בָּנִים֙ וּבָנִים֙ לֹא־יָמ֣וּתוּ עַל־אָב֔וֹת כִּ֛י אִ֥ישׁ בְּחֶטְא֖וֹ יָמֽוּתוּ׃
דה״י ב ל (טז) וַיַּעַמְד֤וּ עַל־עׇמְדָם֙ כְּמִשְׁפָּטָ֔ם כְּתוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה אִישׁ־הָאֱלֹהִ֑ים הַכֹּֽהֲנִים֙ זֹרְקִ֣ים אֶת־הַדָּ֔ם מִיַּ֖ד הַלְוִיִּֽם׃
דה״י ב ל (יח) כִּ֣י מַרְבִּ֣ית הָעָ֡ם רַ֠בַּ֠ת מֵאֶפְרַ֨יִם וּמְנַשֶּׁ֜ה יִשָּׂשכָ֤ר וּזְבֻלוּן֙ לֹ֣א הִטֶּהָ֔רוּ כִּֽי־אָכְל֥וּ אֶת־הַפֶּ֖סַח בְּלֹ֣א כַכָּת֑וּב כִּי֩ הִתְפַּלֵּ֨ל יְחִזְקִיָּ֤הוּ עֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר יְהֹוָ֥ה הַטּ֖וֹב יְכַפֵּ֥ר בְּעַֽד׃
דה״י ב לא (ג) וּמְנָת֩ הַמֶּ֨לֶךְ מִן־רְכוּשׁ֜וֹ לָעֹל֗וֹת לְעֹלוֹת֙ הַבֹּ֣קֶר וְהָעֶ֔רֶב וְהָ֣עֹל֔וֹת לַשַּׁבָּת֖וֹת וְלֶחֳדָשִׁ֣ים וְלַמֹּעֲדִ֑ים כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֥ת יְהֹוָֽה׃
(ד) וַיֹּ֤אמֶר לָעָם֙ לְיוֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלַ֔͏ִם לָתֵ֕ת מְנָ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים וְהַלְוִיִּ֑ם לְמַ֥עַן יֶחֶזְק֖וּ בְּתוֹרַ֥ת יְהֹוָֽה׃
ועוד…
תודה על השאלה, התגעגענו אליך
אבל אם תוכל להרחיב קצת
כי אני לא רואה את המסקנה שאתה רוצה להסיק מאזכורי התורה בדברי הימים
מלבד הפסוק הראשון, שאולי מובן ממנו שלא היו ספרי תורה מלבד זה של המלך
בכל אופן נושא המאמר הוא תורה שבעל פה, וזה בדיוק מה שהתבאר בו שההוראה היתה מפי הזקנים וזה היה יותר מרכזי מאשר הוראה מתוך הטקסט
אשמח להבהרת השאלה
תודה.
אם אני זוכר נכון (קראתי את המאמר מזמן), הרב טען כי כביכול התושב״כ טפל והתושב״ע עיקר.
לאחר קריאת ספר דה״י ב השבוע, בו מבוטא פעמים רבות הרעיון של ספר התורה כמקור החוק והמניע לקיום ההלכה (ובכן אפשר לזכור בקלות פסוקים במקומות אחרים ״לא ימוש ספר התורה הזה״, ״[לשמוע] בקול ה׳… הכתובה בספר התורה הזה״ וכדו׳), רציתי לשאול אותך איך זה מתיישב עם דבריך כאן, הרינו רואים שמדובר במסורת דתית/חוקית המבוססת על הכתוב (גם אם זה לא סותר קיום תושב״ע, זה סותר לכאורה את הניתוק בין תושב״ע ותושב״כ וטענתך לפיה המסורת בעל פה היתה דרך ההעברה הקדומה והמקורית ביותר).
לא כתבתי שהתושב"כ טפל, הרי אין לזה שום היגיון ושום בסיס
התושב"ע הוא הפוסק האחרון, הוא הצינור שדרכו עוברת התושב"ע
אבל כדי שתהיה תושב"ע חייבים את התושב"כ, לומדים את התורה, עם מדרש חכמים ועם המסורת שמבארת ומוסיפה
שלום
אתה כותב בגדול שהתושב״ע קודמת בזמן לתושב״כ וכי במקרה של סתירה בין שתי התורות, יש לפרש את התושב״כ כך שהיא תתאם את התושב״ע (ולא להיפך).
אחר כך אתה בא וטוען שגם בהמשך בנ״ך, ״ספר התורה״ כשלעצמו לא חשוב בהשוואה ל״תורה״ וכו׳. ואתה מביא ראיות לדעתך לקיום תושב״ע בספרי הנביאים.
אם אתה רוצה ציטוטים מספרך, אשתדל לקבץ את מה שקשור לנושא.
ובכן, שאלתי מה יש לך לומר על מרכזיות ״ספר התורה״ בנ״ך! מרכזיות זו באה לידי ביטוי לאורך הנ״ך, בניגוד למה שכתבת, ובפרט בספר דה״י ב (עיין לעיל). גם מציאת ספר התורה בימי יאשיהו והשפעתה על מדיניות המלך חשובה ענייננו.
וניתן לקבץ גם כן מקורות שסותרים את התושב״ע הידועה לנו וההלכה הפסוקה כגון פסח חזקיהו, וחכמים מאוחרים לא נמנעו מלומר הלכות/פירושים לפיהם יוצא שגדולי ישראל עברו על איסור גמור (איסור מצרית ומואבית, שמואל ב יט:כה ע״פ רש״י ועוד).
ומה פירוש/משמעות ״כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע״ לשיטתך?
אתה ואחרים שאלו מה עשה משה במשך 40 יום אם לא היה לו אלא ללמוד חוקי התושב״כ. קודם כל מה שברור לכם לא ברור לי, ישנן הרבה הלכות ואפילו בלי להיכנס לפרטי פרטים, זה לוקח זמן.
ואם באמת נכונים דבריכם, מדוע לא ידע משה לענות לשאלות פשוטות כמו איזו מוות למקושש העצים ומה לעשות במקרה שאין בן לזכות בירושת האב?
ומדוע לא השתמש מרע״ה בדרכי המדרש אלא נדרש לנבואה?
וכן אתה מביא ראיות לקדמותן של מסורות חז״ל אך דא עקא באותם ספרים/מקורות הנך מוצא מסורות שונות, משונות ומנוגדות למסורות חז״ל.
גם העניין של הלל״מ וחכמים שחולקים על עדויות קדומות מעורר חשד ב״אמינות המסורת״.
אגב, אתה טוען בתחילת הספר (אתה מביא את דברי הר״ש ליברמן) שהתורה נתפסה כמערכת חוקים מחייבת בעם ישראל לעומת העמים האחרים וכו׳. איני רואה שום הוכחה לכך בנ״ך, עם קשה עורף שלא פסק מלהפר את התורה ולזלז בקדשיה.
אתה כותב שלא ייתכן להבין את ייחוס דוד לרות המואבייה אם לא מקבלים את ההלכה ״מואבי ולא מואבית״. אשמח לשאול אותך איך אתה מסביר שנעמי אמרה לכלותיה לשוב לבית אמן (כלומר לע״ז)?
[ובאופן כללי האם אתה מפרש כמו הרד״ק בכל מקום ש״הישמעאלי״, ״ההגרי״ וכיו״ב היו יהודים שגרו בחו״ל או נכרים?]
לגבי ההלכות ״דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה״ ו״דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן״, האם הן אינן הבטחה לאי-שימור נוסח התורה המדוייק והמסורת שבעל פה?
גדולי עולם גם הם שגו בלי זכרון בספר: רש״י ברכות סא. ד״ה יד (וראה עוד רש״ש על יומא עה. ועל פסחים עה:, תוספות עירובין פא. ד״ה דכתיב) והרמב״ם באגרת לר׳ יפת הדיין… די לחכימא.
וחזרה לשאלה הראשונה, מה תפקיד התושב״כ לדעתך? מה לגבי ספרי הנ״ך בהם הנביאים והמלכים הם הדמויות המרכזיות ולא הזקנים והחכמים?
אנסה להתייחס, אם כי לא הבנתי את הקו המקשר בין כל השאלות כאן.
1. "אחר כך אתה בא וטוען שגם בהמשך בנ״ך, ״ספר התורה״ כשלעצמו לא חשוב בהשוואה ל״תורה״ וכו׳".
1. איפה כתבתי שהוא לכשעצמו לא חשוב? לא נשמע לי הגדרה נכונה, חשיבותו גדולה מאד, אבל בפסיקה המעשית סומכים על מה שהורו הזקנים, כמו היום.
2. ובכן, שאלתי מה יש לך לומר על מרכזיות ״ספר התורה״ בנ״ך! מרכזיות זו באה לידי ביטוי לאורך הנ״ך, בניגוד למה שכתבת, ובפרט בספר דה״י ב (עיין לעיל). גם מציאת ספר התורה בימי יאשיהו והשפעתה על מדיניות המלך חשובה ענייננו.
2. כדלעיל סעיף 1. וכי יעלה על הדעת שספר התורה הוא לא מקור חשוב? ברור שהיתה לו השפעה עצומה וכל הנביאים משתמשים בסגנונו תמיד.
3. וניתן לקבץ גם כן מקורות שסותרים את התושב״ע הידועה לנו וההלכה הפסוקה כגון פסח חזקיהו, וחכמים מאוחרים לא נמנעו מלומר הלכות/פירושים לפיהם יוצא שגדולי ישראל עברו על איסור גמור (איסור מצרית ומואבית, שמואל ב יט:כה ע״פ רש״י ועוד).
3. אכן שנינו במשנה שלא הודו חכמים לחזקיהו, מחלוקות היו גם בעבר, וההלכה לא כמו חזקיהו, והדין שעבר בתושבע"פ הוא שמעברים רק אדר ולא ניסן.
4. ומה פירוש/משמעות ״כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע״ לשיטתך?
4. זה תיעוד מעניין של תורה בכתב וגם בעל פה, משה מצטווה גם לכתוב, אבל גם לומר בעל פה.
5. אתה ואחרים שאלו מה עשה משה במשך 40 יום אם לא היה לו אלא ללמוד חוקי התושב״כ. קודם כל מה שברור לכם לא ברור לי, ישנן הרבה הלכות ואפילו בלי להיכנס לפרטי פרטים, זה לוקח זמן.
5. החלק ההלכתי שבתורה, לוקח 40 יום? אולי, לי זה נשמע לא סביר.
6. ואם באמת נכונים דבריכם, מדוע לא ידע משה לענות לשאלות פשוטות כמו איזו מוות למקושש העצים ומה לעשות במקרה שאין בן לזכות בירושת האב?
6. הטענה היא לא שמשה למד את כל המקרים האפשריים, אלא שהוא למד עוד דברים מלבד הדינים שבתושב"כ.
7. ומדוע לא השתמש מרע״ה בדרכי המדרש אלא נדרש לנבואה?
7. זה משום שדרכי המדרש הם רק למי שלא יכול לקבל את התורה עצמה מפי הגבורה.
8. וכן אתה מביא ראיות לקדמותן של מסורות חז״ל אך דא עקא באותם ספרים/מקורות הנך מוצא מסורות שונות, משונות ומנוגדות למסורות חז״ל.
8. אכן, חז"ל ביררו מתוך המסורות מה שהיה נראה להם נכון ושהתאים לקבלתם. ההוכחה היא רק קדמות התוכן.
9. גם העניין של הלל״מ וחכמים שחולקים על עדויות קדומות מעורר חשד ב״אמינות המסורת״.
9. אכן, לולי ענין זה היינו יכולים לחשוב שכל דבר שהובא בשם עדות קדומה התקבל אוטומטית, והמקרים האלו מראים לנו שלא, שלפעמים חכמים היו כ"כ בטוחים בקבלתם עד שלא הסכימו לבטלה מחמת עדות קדומה, והניחו שהעדות היא של מישהו שטעה, או שהיה צדוקי וכדו'. ואין זה הסבר דחוק, כי באמת בימי הבית השני היתה סנהדרין צדוקית והיו כתות שונות.
10. אגב, אתה טוען בתחילת הספר (אתה מביא את דברי הר״ש ליברמן) שהתורה נתפסה כמערכת חוקים מחייבת בעם ישראל לעומת העמים האחרים וכו׳. איני רואה שום הוכחה לכך בנ״ך, עם קשה עורף שלא פסק מלהפר את התורה ולזלז בקדשיה.
10. נתפסה כמערכת חוקים מחייבת, הכוונה מבחינת פרשנות החוק, לא הכוונה שלא היו חוטאים. הרי התורה אומרת שישראל עם קשה עורף, ומיפר את המחוייבות שלו, לכל הפחות החוטאים שמבין העם, אבל לא שתפסו את החוק כמשהו ערטילאי לא מחייב, כי במקרה כזה לא היו אומרים עם קשה עורף, אלא זה היה חלק מהתפיסה. עם גמיש עורף. שאומרים לו א' והוא טוען שהתכוונו לב'.
11. אתה כותב שלא ייתכן להבין את ייחוס דוד לרות המואבייה אם לא מקבלים את ההלכה ״מואבי ולא מואבית״. אשמח לשאול אותך איך אתה מסביר שנעמי אמרה לכלותיה לשוב לבית אמן (כלומר לע״ז)?
12. איך זה קשור? המפרשים ביארו על פי הרמב"ם שנעמי רצתה לנסות אותן, לדעת אם גירותן היא אמיתית או שהיא סתם הצגה.
13. [ובאופן כללי האם אתה מפרש כמו הרד״ק בכל מקום ש״הישמעאלי״, ״ההגרי״ וכיו״ב היו יהודים שגרו בחו״ל או נכרים?]
13. לא יודע, זה חייב להיות כלל? תן דוגמא היכן אתה מסתפק.
14. לגבי ההלכות ״דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה״ ו״דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן״, האם הן אינן הבטחה לאי-שימור נוסח התורה המדוייק והמסורת שבעל פה?
14. נכון שמניעת הכתיבה יכולה לגרום לטעויות, וכנראה גרמה, אבל יש לה גם אפקט חיובי הרבה יותר חשוב, שלא מדובר בטקסט מאובן, אלא בדברים שעוברים דרך מוחם וליבם של חכמי הדורות, וכך התורה נשארה מקויימת ורלבנטית ברצף ממתן תורה ועד היום.
15. גדולי עולם גם הם שגו בלי זכרון בספר: רש״י ברכות סא. ד״ה יד (וראה עוד רש״ש על יומא עה. ועל פסחים עה:, תוספות עירובין פא. ד״ה דכתיב) והרמב״ם באגרת לר׳ יפת הדיין… די לחכימא.
15. אכן, יש רשימה כמדומני גם באתר. אבל לזכור טקסטים זה לא הכל וכנראה גם לא החלק החשוב.
16. וחזרה לשאלה הראשונה, מה תפקיד התושב״כ לדעתך? מה לגבי ספרי הנ״ך בהם הנביאים והמלכים הם הדמויות המרכזיות ולא הזקנים והחכמים?
16. קשה לצמצם את תפקיד התושב"כ לאיזו הגדרה, היא הבסיס לכל האמונה הישראלית. מה שאתה אומר לגבי הנ"ך, לאיזה ספרים אתה מתכוין? ברוב ספרי הנ"ך הגיבור המרכזי הוא הנביא, ואפילו בספר מלכים, שברור שהמלך הוא בעל הכח, הרי הנביא הוא זה שמכוין אותו, אם הוא צדיק, או שנלחם בו אם הוא רשע.
2 משתמע מן הפסוקים בדה״י ב שספר התורה היה המקור ל״פסיקה המעשית״.
3 הפשט הוא שחזקיהו הסתמך על תקדים פסח שני המתואר בתורה.
4 רואים שהכתוב והמסור בעל פה באים ביחד (ואף הכתוב קודם). לא קושיא?
6 אכן ואלו שאלות פשוטות שהיה כדאי ללמוד את תשובתן ב40 הימים.
7 אם כן מדוע זה ראיה לקיום תושב״ע? ומדוע זה לא המשיך כך עם הנביאים הבאים אחריו?
12 זה קשור כי אתה מביא את העניין על השולחן באותו מאמר. פירוש דחוק לגמרי (מבחינת הפשט ומבחינה הלכתית) ופירושי הרמב״ם בהכרח לא מתקבלים על דעת הפרשנים (כגון פירושו על הריגת בני שכם)… זה לא עונה על השאלה.
14 זה מכשול גדול לשימור המסורות.
16 מה פשר שאלת רש״י על בראשית א:א לשיטתך הרי התורה באה ללמד אמונה (והיסטוריה)? ולמה לכתוב את עקרונות החוקים (לעתים בפירוט, בפרוטרוט ולעתים במלים ספורות או אפילו ברמזים)?
השאלה היא: אם כל מה שחשוב זה קיום ההלכה (״תכלית החיים״ בלשונך), מדוע פן זה של החיים בתקופת בית ראשון כ״כ שולי?
2. אני לא רואה שם שום משמעות, השתמשו בו ללמד את העם. אבל אפילו נניח שכן, הרי אין איסור לפסוק מהתורה, אלא שהכל נעשה ע"י החכמים, וכשהחכמים קראו בתורה הם קראו לפי הפירוש שידעו שנכון, והשלימו את הפרטים, וכמו שחז"ל קראו את התורה.
3. נניח, בכל מקרה לא הודו לו חכמים.
4. לא הבנתי מה הקושיא, במקרה הזה נצטוה משה לכתוב ולהגיד בעל פה, אבל לא בכל חלקי התורה כך. אמנם גם אם היה כך בכל חלקי התורה ולמאן דאמר מגילות מגילות, מה קשה? אדרבה זו דרך טובה מאד.
6. אתה שואל שאלה של כדאיות, הנושא הוא לא היה מה השיקולים איזה נושאים ללמוד, אלא האם למד רק את התושב"כ, או מעבר לזה.
7. זו ראיה שמעבר למה שמשה קיבל בהתחלה, כל פעם שהיתה לו שאלה הוא יכל לשאול. ומסתבר מאד שהיו עוד הרבה שאלות מלבד בנות צלפחד והמוזכר במפורש, שהיו אירוע ציבורי.
12. לא הבנתי מילה מכל הסעיף הזה, נא להתאמץ יותר.
14. נניח, אבל כנראה שעדיין יתרונו גדול מחסרונו. אולי השימור ב100% אינו המטרה העליונה.
16. שאלת המדרש היא שאלת פתיחה, מדוע התורה מספרת סיפורים ולא רק עוסקת בהלכות, אבל התשובה של רבי יצחק היא לא התשובה היחידה והיא לא כל התשובה.
לגבי בית ראשון, לא רואה שההלכה היא פן שולי, בית המקדש הוא המקום המרכזי לפי התיאור בנביא, ומה שעשו שם זה לקיים את פולחן האל בדקדוק.
12 שאלת אותי מדוע אני שואל שאלה על רות? עניתי לך שאתה מעלה את הנושא במאמר ע״ש.
השבת שלפי הרמב״ם היא רצתה לנסות אותם. על כך השבתי: פירוש דחוק לגמרי (מבחינת הפשט ומבחינה הלכתית) והספתי: ופירושי הרמב״ם לא בהכרח מתקבלים על דעת הפרשנים (כגון פירושו על הריגת בני שכם)… איני מספיק מתמצא במשנה תורה להביא לך רשימה מלאה.
ולפיכך סיימתי: זה לא עונה על השאלה, מדוע נעמי אמרה לן לשוב לבית אמן?
אתה כתבת:
אתה כותב שלא ייתכן להבין את ייחוס דוד לרות המואבייה אם לא מקבלים את ההלכה ״מואבי ולא מואבית״. אשמח לשאול אותך איך אתה מסביר שנעמי אמרה לכלותיה לשוב לבית אמן (כלומר לע״ז)?
על כך שאלתי איך זה קשור, כלומר איך קשור השאלה של מואבי ולא מואבית, לשאלה מדוע נעמי אמרה לכלותיה וכו'.
אני לא יכול לענות לך תשובה כללית אם תמיד פירושי הרמב"ם מתקבלים.
אבל במקרה הזה, אני לא רואה שום דוחק, להיפך, זה הסיפור שערפה חזרה לאחוריה והלכה, היא לא אמרה 'עמך אמי ואלהייך אלהי', ומזה הסיקה נעמי שהיא לא רוצה להיות חלק מהעם, וכנראה מעולם לא רצתה. והיפוכה ברות.
הקשר הוא הנחתך ששמרו את ההלכה.
לפי הפירוש הזה, היא היתה צריכה לנסות אותן לפני נישואיהן, לא במות בניה. שנית, אם כך היא עברה בבירור על איסור ״לפני עיוור״ והחטיאה בת ישראל (גיורת נשארת גיורת).
-לא הנחתי שום הנחה, איזו 'הלכה'? דיברתי על מה שכתוב במפורש במגילה, ולא הוספתי שום הנחה.
-כנראה שמחלון וכליון החביבים לא התייעצו איתה, אחרי שהם מתו, הן נצמדו אליה, והיא רצתה לדעת אם גיורן היה גיור אמת, מכאן למד הרמב"ם שזה תואם להלכה, לבדוק גם אחרי הגיור אם הוא היה רציני. ולגבי ערפה התברר שלא היה הגיור רציני והיא גויה. בכל מקרה לא שייך כאן לפני עיוור, שהוא רק במי שמספק חפץ איסור בתרי עברי דנהרא.
כל פעם שיש אדם עם שם תואר נכרי, הרד״ק מפרש שמדובר ביהודי שגר בחו״ל.
הבנתי, אבל אין לי מידע מועיל בשאלה זו, ולכן הצעתי שתבחר איזה מקום בו אתה רואה משמעות לשאלה אם מדובר ביהודי או בערבי
אוריה החתי , אתי הגתי, הכושי, דואג האדומי, חושי הארכי, יתרא הישראלי/הישמעאלי, שובי בן נחש מרבת בני עמון, בֶּן־אִשָּׁה֩ אַלְמָנָ֨ה ה֜וּא מִמַּטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֗י וְאָבִ֣יו אִישׁ־צֹרִי֮…
השאלה היא בפשטות:
1 האם באמת היו גוים כה רבים בקרבת דוד ובתפקידים בכירים (ולא דיברתי על הכרתי ועל הפלתי)? ומדוע לא התגיירו (הרד״ק: ״למה הוצרכו לומר כי אתי היה גוי ואיך עמד עם דוד כמה שנים ולא נתגייר זהו דבר תימה״, ע״כ.)
2 אם הם היו יהודים כפירוש הרד״ק, הייתכן שהיו כל כך הרבה יהודים שהתגוררו בחו״ל?
אני מניח שחלקם היו שכירים, שזו שיטה צבאית שדוד אימץ, ולכן היו גויים גמורים
וחלקם נטמעו בישראל ולכן התגיירו
אוריה החיתי למשל כנראה התגייר, וחלק מהסיפור שם היה, שהוא לקח את בת שבע שהיתה נכדתו של אחד מגאוני הדור (אחיתופל), ולכן דוד הרגיש ואולי גם אחרים שזה מין מקח טעות שאיזה גר שהתפקיד שלו לזרוק חיצים פתאום נכנס למשפחות היוקרה בירושלים ו'ראויה היתה בת שבע לדוד' אלא שאכלה פגה, הוא אכן היה צריך להסתלק מהזירה, אבל לא בדרך הזו
ומה יש לך לומר על החיתונים עם הנכרים/ות? האם היה ב״ד כשר לגייר את איזבל הרשעה?
איזבל ספציפית סביר שלא התגיירה, כי לא קיבלה עליה את הדת הישראלית כלל
לפי זה גם זה גם מלכי ישראל וגם מלכי יהודה (יהושפט התחתן לאחאב) היו גויים?
יש אומרים שעתליה היתה אחותו של אחאב ולא ביתו
אבל אפילו היתה ביתו, וכי מפורש שהיא ביתו מאיזבל?
בכל אופן גם אם היא בת איזבל, הרי אם נניח שהתייחסו לאיזבל כגויה, מן הסתם גייר אותה יהושפט
ואם לא גייר אותה כנראה סבר שגרות איזבל תפסה
גרות לא נתפסה כמהלך מסובך, כמו אצל רות, היא צריכה לרצות להיות חל מהעם 'עמך עמי ואלהייך אלהי', בפרט כשנישאת לישראלי, והזקנים מאשרים זאת, זו הגרות (לטבול בכל מקרה היא טובלת לפני הנישואין כמובן)
יש לך ראיה כלשהי שכך היה? היש מקורות קדומים על תהליך הגיור?
כאמור, המקור המקראי היחיד המדבר על זה כמעט במפורש הוא במגילת רות
אבל ברור גם במקרא שהיו ישראלים והיו גויים, וזה לא אותו דבר
ומכאן שכשלקחו אשה גויה, היתה שאלה אם היא נשארת גויה או לא
אולי אפשר להביא עוד ראיה לזה שברור שהמצוות צריכות פירוש שהיה קיים ועבר בע"פ מתוך התורה על דרך הפשט, מהפסוק על כתיבת התורה על האבנים בהר עיבל "וכתבת על האבנים… באר היטב" ומשמע על דרך הפשט שישנו ביאור לדברי התורה ואותו היה צריך יהושע לכתוב על האבנים.
לכאו' מהפשט של דברים לא משמע שהורגים נביא על זה שהוא משנה את דברי התורה, אלא רק אם הוא אומר לעבוד ע"ז?
נכון
חכם רשאי לעקור דין מן התורה בשוא"ת וי"א אף בקו"ע
והוא הדין נביא
הלשון לא מדוייקת, הכוונה שיש אפשרות של נביא שאומר לעשות משהו כנגד התורה והורגים אותו
ולא שכל דבר שהוא נגד התורה הורגים אותו
בוודאי שאין מה להשוות, רק כתבתי ש"טונות של כבוד" זה לא סיבה להשמיט תואר פשוט ומקובל כ"רב"
(כמו שרע"א עשה לעצמו)
אא"כ יש סיבה אחרת (והיא, כמו שכתבת עלולה להתמיה אנשים מן השורה שרגילים בהערצה לכל מי שבשם רב יכונה ואם תצליח לפחית ערך אחד מהם הם יעשו היקש על אחרים. אתה רואה שהנימוק שלו "שהספר נמצא בכל בית")
—
רק רציתי לדעת אם זה נקלט או שכתבתי לחינם.
מה זה טונות של כבוד?
לא רואה טעם להתווכח על זה
אני כותב תארים לפי הבנתי ודעתי, ומי שחושב אחרת יחלק את התארים שלו אחרת, בהתאם להוראות הוועדה
האם בגלל התפטרותך תכתוב "מליצתו של איגר"?
דברים על בעל תורה תמימה ידועים רק ליודעי חן אבל רבה תפוצתו של הספר וכבר אמרו מלתא דתמיה וכו' אם לא במקום שדנים על כגון זה גופא.
יכלת להסביר פשוט שסגנונך אקדמי ששם נהוג כן.
ונראה לי שגם רש"ר הירש ברשימת האישים ראוי ליותר מ"מנהיג אורתודוקסי" במיוחד שלכמה יש שם תואר רב.
דרך אגב לא ידעתי אם הדברים שכתבתי בעניין הלכתי נקלטו במערכת או שיש סיבה אחרת
במחילה, אתה משוה אדם גדול כמו רע"א ל'תורה תמימה'?
נראה לי שהשוואה כזו היא עילה לפיטורין ישירין מהוועדה…
התו"ת לא היה גדול בתורה, אלא איש עסקים שהיה גם סופר מהיר, כתיבתו ושיטתו היו לצנינים בעיני רבים, אמינותו גרועה, וכוונתו לפעמים נפתלת
—
התגובות ההלכתיות דורשות עיון ואין לי אפשרות לעיין בהם בחופש, בקרוב נחזור ונתייחס, תודה על הסבלנות
אפשר הרחבה על הדברים שכתבתם על התו’’ת, ’’דבריו היו לצנינים’’ וכו’
ראה כאן
'מליצתו של עפשטיין'?
לפחות 'הרב עפשטיין'! לא כל רב זוכה שחומשים עם הפירוש שלו יהיו נפוצים בכל בית ישראל
בדיוק פיטרו אותי מהועדה לעניני תארים של העיתון, אז אני פחות יודע כמה קילו "גאון" צריכים לתת לכל אחד, וראה גם כאן
קראתי כעת את הנכתב על הרב תורה תמימה בקישור שצירף הרב צוות האתר וראיתי שכתוב שם כך: "רובן של הטענות הן על שיטת נטילת חידושי זולתו ונתינתם באמתחתו".
ונראה לי הגון להעתיק לכאן את אשר כתב בעניין זה הרב תורה תמימה עצמו בסוף ההקדמה של ספרו וז"ל:
"בחתימת הדברים אבקש מהמעין הישר להרשות לי לדבר דברים אחדים הנוגעים בפרט לנפש המחבר. הן על נקלה יבין וישכיל כל בר דעת, כי מלאכה גדולה זו אי אפשר היה שתעשה בלי עזרת הרבה ספרים, מפרשים, פוסקים ושו"ת מראשונים ואחרונים, אחרי שהחבור הזה מקיף היקף כללי לכל דיני התורה הכתובה והמסורה עם הרבה מהנחקר והנחלט בה בעולם התורה. והנה בכל מקום שהבאתי דבר מחודש בשם אחד המחברים הייתי זהיר וזריז להזכיר עליו שם בעליו, כחובה וכיושר. אמנם להיות כי עבודת החבור נמשכה הרבה שנים [בערך ט"ו] וכמה מהדורות נעשו ממנו עד שיצא מזוקק ומשוכלל בעזה"י, ובכל משך אותו הזמן הייתי עמוס תחת משא רעיונות מהמון ענינים שונים ומבאורים וחדושים והערות שנתחדש לי מעצמי וממחברים שונים, ועם זה חנני ה' מילדותי בכשרון השקידה לשקוד על ספרי מחברים שוגים מראשונים ואחרונים, ובמשך השנים נקלטו במוחי המון ענינים שונים, באורים, חדושים והערות, עד שכמה מהם שוב אי אפשר לי עתה בעת סדור החבור לזכור שם בעליהם בפרט [ובמקרים כאלה כתבתי בסתם שמעתי או ראיתי], והרבה מהם שמסופקני בעיקר אם ילדי רוחי או של זולתי הם – מכל אלה יכול להיות שהמצא ימצא להמעין בבאורי איזה דבר חדוש והערה שכבר בא זכרם באחד ספרי המחברים, אל נא יאשימני המעין הישר ונקי הדעת למתלבש חלילה בטלית שאינה שלי, כי ת"ל לא ברוחי ולא בנפשי ולא במדותי מדה מגונה זו, וחס לי' מדה כזו לזרעא דאבא ולנצר משפחת חכמים וסופרים בעלי מדות תרומיות, אלא ידינני לכף זכות ע"פ האמתלאות שהזכרתי, ותחשב לו זאת לצדקה ולמדת חכמים.". ע"כ.
בסוף הציטוט בסוגריים הוא דווקא כתב ר' ברוך עפשטיין.
כתבתם שבנביאים כמעט ולא מוזכר 'ספר' תורה. אולי זו סייעתא לדעה האומרת שהסתובבו מסורות רבות ושונות שעלו על הכתב שנים רבות אחרי משה?
את העובדה הזו ניתן היה להסביר בתיאוריה שכתבת, הבעיה שהיא לא מסתדרת עם העובדות האחרות, כגון שבשום מקום אין מחלוקת על דברי התורה ואין רמז לשתי תורות או להבדל ביניהן.