נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ב: קדמותה וסמכותה של תורה שבעל פה

השאלה הקראית "מי אמר שיש תורה שבעל פה"?, הנראית כתמימה ואלמנטרית, טומנת בחובה הנחה סמויה, ה'מזמינה' גם היא שאלת תם של 'מי אמר'.

 

ב: קדמותה וסמכותה של תורה שבעל פה

השאלה הקראית "מי אמר שיש תורה שבעל פה"?, הנראית כתמימה ואלמנטרית, טומנת בחובה הנחה סמויה, ה'מזמינה' גם היא שאלת תם של 'מי אמר'. מי אמר שיש תורה שבכתב?

התיאור ההיסטורי מלמדנו כי משה עלה להר סיני וקיבל שם את התורה, כפי שהוא מספר בעצמו: "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב... ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה". משה מתואר כשופט את העם מבוקר ועד ערב מיד אחר מתן תורה (שמות כ), מכאן ואילך אנו מוצאים אותו מדבר עם ה' פעמים רבות ושומע ממנו צוויים (שמות לד לד), כאשר היה משה מגיע לאהל מועד היה הקול מדבר אליו (במדבר ז פט). משה קיבל את התורה אם כן מפיו של ה'. במשך ארבעים שנה לימד משה את בני ישראל תורה. במשך כל האירועים האלו לא מוזכר כלל ספר תורה, לא מוזכר שהתורה שניתנה תתמצה באיזה ספר, ושהוא יהיה יסוד הדת היחיד. התורה ניתנה בעל פה ונלמדה מפי משה לאזני בני ישראל, במשך ארבעים שנה לא ידעו כלל בני ישראל כי הם אמורים לקבל ספר שיכיל את כל חוקי התורה.

נכון הדבר כי לקראת הסתלקות משה מתואר כיצד הוא כותב את ספר התורה, אך האם מוזכר באיזה מקום כי הספר מכיל את כל התורות הגדולות שניתנו במשך ארבעים השנים האלו מאז מתן תורה, או אפילו את כל החכמה שקיבל משה בהיותו ארבעים יום על הר סיני? בפרקי הזמן האלו ניתן ללמוד הרבה יותר מאשר הצוויים הקצרים שבתורה, וכלום לא בקשו בני ישראל הסברים מפורטים יותר במשך ארבעים השנים האלו?

תורה שבעל פה אינה פרשנות של תורה שבכתב וכיוצא בזה, אלא להיפך: במתן תורה ניתנה תורה בעל פה, צוו מצוות, ונאמרו דברים רבים למשה, על הר סיני, ובאהל מועד במשך ארבעים שנה. זו התורה עליה מדובר לאורך כל ספר התורה המתאר את ההיסטוריה, ואין בתורה כל זכר להנחה הקראית כי הספר שמשה כתב בסוף ימיו ממצה ומכיל את כל התורה שקיבל משה. "התורה" היא הברית בין ישראל לה' והחוקים, ולא ספר התורה. "ספר התורה" בודאי חשוב ובסיסי אך אין הוא אלא ספר, האם מובן מאליו שהתורה והברית מסתכמים אך ורק במה שיהיה כתוב בספר זה? המונח המפורסם 'מתן תורה' מתייחס לאירוע שהתרחש בשנת ב תמח ובו ניתנה תורה בעל פה בלבד. נתינת ספר התורה בערבות מואב אינה 'מתן תורה'!

עצם קיומו של ספר משנה תורה מלמדנו על קיום תורה שבעל פה, שהרי רואים אנו פרשות שנאמרו בתחלה, ולאחר מכן נאמרו שוב ונוספו עליהן פרטים. לכן אפשר לחשוב כי בכל הפרשיות האחרות שלא נשנו בערבות מואב, גם היו פרטים נוספים שמשה יכל לאמרם.

התיאור ההיסטורי אינו מתאר אלא מתן תורה בעל פה, וכך מתבטאים חכמינו "תורה רובה בעל פה ומיעוטה בכתב, שנאמר (הושע ח) אכתוב לו רובי תורתי" (גיטין ס:). "תורה שבכתב מעט תורה שבעל פה הרבה" (שהש"ר א כא). ובמקום אחר אמרו: "נתן הקב"ה לישראל שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה", (במדב"ר יד י). הרי שלא תפסו את התורה שבעל פה כפירוש התורה שבכתב בלבד או כדבר טפל לה, אלא כתורה לעצמה. כך גם בכתבי יוספוס מוזכר קיום התורה כ"חוקי האבות", ולא כפירוש הספר, התורה נתפסה כחוקים העוברים מאב לבן ומדור לדור, ולא המפוענחים מתוך ספר. וגם כאשר מוזכרת כתיבה כל שהיא, מוזכרת תורה שבעל פה עמה: "כתוב זאת זכרון בספר, ושים באזני יהושע", (שמות יז יד).

ה' כרת ברית עם אברהם, אשר "ישמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", (בראשית יח יט), מבלי שמוזכר שום ספר, או שיש צורך בספר של החוקים בכדי לכרות ברית. דבר זה עולה בקנה אחד עם התפיסה הקדומה המוכרת לנו יפה כי יסודות החכמה והדת עוברות במסורת אצל הזקנים והחכמים, ולא מתוך ספר נלמד. כפי שכותב פילון:

  • מנהגים הם חוקים שלא נכתבו, הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוח אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה. כי מלבד הנחלות חייבים הבנים לרשת מהוריהם את מנהגי האבות שעל פיהם נתחנכו ושעמהם חיו מילדותם, ואין לזלזל בהם משום המסורת הבלתי כתובה", (פילון, "משה").
  • "המסורת החיה באומה בקבלה מדור לדור היא עובדה היסטורית חשובה שיש להביא בחשבון בכל חקירה כנה השואפת להיות חפשית מדעות מוקדמות ומהנחות אפריוריות. וצדקה קבלת רז"ל שהתורה שבעל פה, כלומר המסורת החיה באומה, ניתנה ביחד עם התורה שבכתב. יתר על כן בכמה פרטים קדמה מסורת זו לדברים שבכתב", (פרופ' מ.צ. סגל, מסורת ובקורת, י-ם תשיז, מבא).
  • "תיכף כשהתחילו לקרוא את התורה ואת שאר הספרים הקדומים התחילו בהכרח גם לפרש אותם. כי בלא פרוש, בלא תורה שבעל פה, אי אפשר להבין לא רק את החוקים שבתורה אלא אף את הסיפורים שבה, אותו הסגנון הקצר והמצומצם שנותן רק כללים ועוזב את הפרטים להבנת הקורא. אתה מוצא גם בחוקים גם בסיפורים שבתורה ובשאר כל ספרי המקרא. וכן גם כמה מדברי הנביאים לא היו כבר ברורים ומובנים כל צרכם אף לקוראים וללומדים בדורות שאחריהם אפילו בימי המקרא ולכן יש לשער שכבר בימי המקרא נתפתחו מעין השלמה ופירוש בעל פה דוגמת המדרש שאנו מוצאים בדורות שאחרי המקרא. מדרש זה היה מיוסד על מסורת שבעל פה ולפעמים גם מסורת עתיקה כדברי הכתוב עצמו, ועקבותיו של מדרש זה נמצאים בכמה מקומות במקרא, כך למשל הושע יב ה... הוא פירוש מדרשי לבראשית לב כו... תהלים עח כו- לא הוא פירוש מדרשי לבמדבר יא לא-לב. תהלים קו כח הוא פירוש לבמדבר כה ב. תהלים קו לג פירוש לבמדבר כ י. וכן גם בנוגע לחוקי התורה: יהושע ה יא חוזר אל ויקרא כג יד ומפרש אותו. ישעיה נח יג מפרש את מצות קדוש השבת בשמות כ ח. ועוד כאלו. מרובים הם הפירושים בדרך המדרש בס' דברי הימים לענינים שבאו בספרים שקדמוהו. וכן מצאנו בס' דניאל ט פירוש בדרך הרמז למספר שבעים שנה שבנבואת ירמיה", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 981-2).

התורה מוזכרת בנביאים בעשרות מקומות, וחוקיה גם הם נזכרים בהם בעשרות ומאות מקומות, אך לא מודגש בהם דוקא ענין ספר התורה. מדובר רבות על הברית שנכרתה במדבר בימי הנעורים, על חוקים משפטים ותורות, אך את התורה דורשים מכהן ומנביא. בהרבה מקומות אנו מוצאים את דיני התורה בנביאים 'מפותחים' יותר מאשר בתורה, וכוללים פרטים נוספים (פירוט להלן). התורה חיה בלב העם כפי שהורום הכהנים והנביאים, ולא דוקא כספר. יאשיהו מצא את "ספר" התורה, לא את התורה. ראה למשל דברי בנימין מזר (באנצ"מ ערך אימוץ), המצטט מארבעה עשר מקומות בתנ"ך שמוכח מהם על מנהג האימוץ פרטיו וטקסיו כיצד נהג בישראל, ואעפ"כ לא נזכר בתורה חוק זה, וברור שהיה בעל פה ביד זקני ישראל.

הנביאים מתייחסים לתורה כמדברת מתוך גרונם של הנביאים בכל הדורות: ודניאל המביא את ספר התורה על כל המשתמע מכך, מייחס את החטא לאי ציות לנביאים! וכך הוא אומר (פ"ט):

"ה' לנו בשת הפנים למלכינו לשרינו ולאבתינו אשר חטאנו לך לה' אלהינו הרחמים והסלחות כי מרדנו בו ולא שמענו בקול ה' אלהינו ללכת בתורותיו אשר נתן לפנינו ביד עבדיו הנביאים וכל ישראל עברו את תורתך וסור לבלתי שמוע בקלך ותתך עלינו האלה והשבעה אשר כתובה בתורת משה עבד האלהים כי חטאנו לו ויקם את דברו אשר דבר עלינו ועל שפטינו אשר שפטונו להביא עלינו רעה גדלה אשר לא נעשתה תחת כל השמים כאשר נעשתה בירושלם כאשר כתוב בתורת משה את כל הרעה הזאת באה עלינו ולא חלינו את פני ה' אלהינו לשוב מעוננו ולהשכיל באמתך וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו על כל מעשיו אשר עשה ולא שמענו בקלו".

וכך עזרא אומר (פ"ט):

"ועתה מה נאמר אלהינו אחרי זאת כי עזבנו מצותיך אשר צוית ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות בתועבתיהם אשר מלאוה מפה אל פה בטמאתם ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנתיהם אל תשאו לבניכם ולא תדרשו שלמם וטובתם עד עולם למען תחזקו ואכלתם את טוב הארץ והורשתם לבניכם עד עולם".

אך עזרא מצטט כאן פסוקים מתוך התורה כלשונם, יודעים אנו כי עזרא מיחס את התורה בכל מקום למשה, ולא עלה על דעתו כי נכתבה על ידי הנביאים.

גם זכריה כותב:

"ולבם שמו שמיר משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים... והארץ נשמה אחריהם מעובר ומשב וישימו ארץ חמדה לשמה" (ז יב).

די בזה כדי לראות כי דבר הנביא החי הוא הוא דבר ה', וגם התורה שממנה הוא מוכיח את העם, נקראת על שמו, הוא הוא שהוכיח את העם מתוך התורה, והוא שהבהיר והסביר מה היא דרישת התורה בדורו. התורה שהיא ספר הברית היתה בודאי נחשבת כקדושה מכל קדוש, אך מרכז החיים היה סביב מנהג זקני הדור ודבר הנביאים שרוב המעשים היו צריכים להיעשות על פיהם.

אין המדובר רק בהתרשמות מתוך ספרי הנביאים, אלא גם בחוק ברור, במקרה שמתעורר ספק הקשור במצוות התורה אנו מצווים:

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. ושמרת לעשות ככל אשר יורוך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל".

המדובר על סמכות מוחלטת של הכהנים, בין בדיני ממונות, בטהרות כמו נגעים ואולי גם דמים טמאים, ובדברי ריבות בין אנשים. הכהנים יורו את המשפט, והעובר על דבריהם יומת. אך לא מוזכר כלל שהכהנים צריכים לבדוק ולדרוש את ספר התורה לשם כך, או להביא הוכחה מן הספר לפסיקתם. בית הדין מקבל בתורה סמכות מוחלטת לקבוע את החוקים עצמם.

השילוב של שני הנתונים האלו: הכרה בכך שלא רק הכתוב בספר הוא מחייב, והכרה בסמכות מוחלטת של בית הדין. נותן לגיטימציה חוקית לכל התורה שבעל פה כפי שהיא בידינו, המסורות הנוספות, וכל פסיקות והכרעות בתי הדין שבכל הדורות.

מכאן ברור כי יש ויש תורה שבעל פה, עלינו רק לברר את מהותה ואופיה, אך התורה מעצם טבעה ניתנה ונמסרה בעל פה. הסמכות היחידה הקובעת במקרה של ספק היא מסורת הזקנים והחכמים. זו שקבעה לנו את התורה שבעל פה שבידינו. כל ענינו של הבירור שאנו מנסים לעשות הוא אך ורק לשם העמקת ההבנה על השתלשלות התורה שבעל פה, שהרי על פי התורה כל מה שתפסוק הסמכות הדתית - בית הדין הגדול - תהווה הוראה מחייבת, אפילו אם יהיו פסיקותיה "המצאות" שלה.

שונה הדבר בזמננו, שהדבר הוודאי ביותר שבידינו הוא ספר התורה, עלינו לשאול האם ניתנו הרחבות והסברים לדינים שבספר התורה, בעל פה בימי משה?

על שאלה זו ניתן לענות בחיוב. מאחר והכל מודים כי במשפטים הספורים המפרטים כל מצווה ומצווה בתורה אין די בכדי לפשוט את השאלות החוקיות הרבות המתעוררות, כל אותם מקרים רבים שההלכה מדברת עליהם. כל אלפי השאלות הנידונות בהלכות שבת, הם בעצם שאלה בפרשנות של המלה "מלאכה", איך וכיצד עלינו לענות עליהן לפי כוונת נותן התורה? השאלות האלו ותשובותיהן היו קיימות לפני נתינת ספר התורה, המקושש למשל נידון למוות (במדבר טו) על סמך הידיעה מה היא מלאכה.

אפילו אם הלשון הראשונית שנאמרה מפי משה היתה 'לא תעשה כל מלאכה', עדיין חייב לבא הסבר נוסף, הסבר שיגדיר את המושגים ההלכתיים שבתורה. קשה להניח כי מושגי ההלכה היו כה קרובים ללב השומעים עד שהבינו מאליהם מה נקרא 'מלאכה' ומה לא, איזה גודל של חור פוסל את הסוכה, ומה עושים במקרה שנפלו כמה טפות חלב לתבשיל בשרי. לפי המתואר בתורה בני ישראל צבאו על משה מן הבוקר עד הערב (שמות כ), מה שמלמד שלא הכל היה מובן מאליו. רבים רבים ממושגי התורה הם חדשים ומקוריים, מצוות מיוחדות וראשוניות, אם באמת הכל היה כל כך מובן, לא היה צורך במתן תורה.

גם אם היינו מניחים כי באמת כל פרטי ההלכה היו מובנים מאליהם לבני ישראל, הרי באותו הדור בו נתמעטו הלבבות והפסיק הכל להיות מובן מאליו, בודאי היו צריכים הזקנים בעלי ההבנה להסביר את הדבר לצעירים מעוטי הלב והשכל שלא הבינו. ואם כן מדובר באותה התורה שבעל פה עליה אנו מדברים[1]. וכמובן גם אם נניח שלא כך אירע, אלא שההבנה נעלמה, אך הסברים לא באו - אין זה שולל כמובן את סמכות הזקנים והחכמים המפורשת בתורה, הסמכות לקבוע את פרטי התורה "בין דם לדם ובין נגע לנגע" כפי הבנתם.

סביר יותר שהיו גם היו מסורות בעל פה, ואף המחקר מראה זאת - כפי שנביא להלן. התורה ניתנה למען תעמוד לעד עד אחרית הימים (דברים ד ל, לא כט), אין להוסיף ואין לגרוע ממצוות התורה (דברים ד ב), החוקים הם "חוקת עולם" (22 פעמים בתורה), "לדורותיכם" (27 פעמים בתורה). ברור שספר לבדו אינו יכול להוות חוקת עולם לדורות, כאשר המציאות משתנה בכל דור ודור. כיצד מקיימים את רוב התורה ללא שיש בית מקדש? מה עושים ביום הכפורים ללא עבודת המקדש? איך מביאים מעשר כאשר לא עובדים את האדמה? התורה מצווה להמית את החוטאים בעברות מסויימות, אך מה עושים כאשר אין אפשרות להמית בצורה זו? או אין אפשרות להמית בכלל? האם יש לבטל את מערכת הענישה, משום שאין אפשרות לקיימה כצורתה? אין צורך כאן לפרט את כל מאות ואלפי השאלות בהן התלבטו חכמינו שבכל הדורות.

לא זו בלבד, אלא שגם מסורת על פה אינה יכולה לפתור את כל הבעיות האלו. התורה ניתנה בכדי שתישמר לנצח, כמות הפרטים המעוררים ספק היא אינסופית, וכיצד יכולים בני אדם מוגבלים להעביר חומר אינסופי? אין ספק שהזקנים והחכמים לא החזיקו באמתחתם תשובות מוכנות לכל השאלות התיאורטיות שבכל הדורות. והרי התורה עצמה מדברת על חילוקי דעות בקרב הזקנים. אין ספק שהסמכות של הזקנים בנויה על גישה מסויימת שלפי רוחה יכריעו הזקנים את הספקות, ולא על כמות חומר אינסופית. זו היא התורה שמסרה  משה ליהושע, ושנדרשת מפי הזקנים והכהנים.

גישה דתית או משפטית, גם אם היא נלמדת באופן אינטואיטיבי, ניתנת בסופו של דבר לניסוח בכללים. האם ייתכנו כללים שֶיְשַמְרוּ את רוח התורה במשך תקופה כה ארוכה?

ישנה דרך קלה לפטור אותנו מאחריות: אין המחוקק מקפיד כל כך, הדווקנות היתירה המצאה של הדורות האחרונים היא. השאלות התלמודיות דקדוקי עניות הם, העיקר היא רוח הדברים, האמונה שבלב, והרצון לקיים את הסמלים הנאים והמסורתיים. דרך זו הולמת יפה גם את טיעוני הרפורמים בזמנם, כמו גם את הגישה ה'מסורתית' של זמנינו. אך אין היא עומדת במבחן הבקורת.

חוקי התורה אינם המלצות אלא חוקים נוקשים ובלתי מתפשרים, המחלל שבת עונשו מוות, כמו עוד חטאים רבים נוספים. איך וכיצד ניתן להרוג אדם על סמך חוק גמיש ובלתי מחייב, אם אין שום קריטריון מהי "מלאכה", איך ועל סמך מה אפשר להרוג את העושה "מלאכה"? אם היה ניתן לחשוב שמושגים כמו "טומאה" יכולים להיות גמישים ולהיקבע על פי הרגשות סובייקטיביות, באה פרשת מצורע לדוגמא וטופחת על פנינו, עשרות פרטים רבים הכתובים בצורה מפורטת ושיטתית, כל שערה וכל גוון יכולים לחרוץ את גורלו של המצורע שוב ושוב בודקים ומודדים, מסגירים ומחליטים. אם באמת היו הענינים מסורים ללב, האם לא ניתן היה להסתפק במשפט כללי המעורר את לבינו להרחקת המצורע, ואנו כבר היינו יודעים מתוך אינטואיציה מי הוא המצורע, ואיך בדיוק יש להרחיק אותו? כך גם דיני הקרבנות והנסכים המפורטים ומנויים באריכות בתורת כהנים, עם עוד כמה וכמה מצוות, מוכיחים לנו כי דיני התורה צריכים מערכת הכרעה מסודרת יותר מאשר רגשות סתמיים.

המצוות והחוקים שבתורה יוצרים קושי חוקי עצום: בעוד כל מערכת חוקים אנושית בעולם, אינה רואה את עצמה אלא כשכבה המייצגת את מקומה וזמנה. ובודאי כל מחוקק הבין כי עם השנים יתווספו אל חוקיו עוד חוקים טובים ומועילים כפי הזמן, או לחילופין יתאימו את החוק למציאות. התורה עומדת וקובעת את עצמה לחוקה נצחית האסורה בתוקף בשינוי. אפילו נביא שיורה לשנות דבר מן התורה - דינו מיתה (דברים יג ו). חוקים נצחיים חייבים סמכות נצחית לצידם, אך סמכות זו חייבת מקור סמכות, שהרי לו נקים סמכות העושה ככל העולה על רוחה - נעשה מתן תורה חסר משמעות, כי אז יהיה הכל נתון לחסדי השופטים שבכל דור, בדיוק כמו בכל אומה ולשון בעולם. ובלשון אחר: מגמת החוק האוסר בכל תוקף שינוי הוספה או גירעון עד כדי עונש מוות, אינו עולה בקנה אחד עם סמכות רחבה לזקני כל דור. גם אם בדורינו הסמכות ההלכתית אינה משנה מוסיפה או גורעת דבר בדיני עבדים, הרי היא קובעת כל פרט בדיני העסקת עובדים, הרלבנטיים יותר בזמננו. תחום זה פתוח בפני הסמכות ההלכתית להוספה גריעה ושינוי כפי הבנתם.

המסקנה המתבקשת בהכרח היא שלשופטי כל דור ודור, פוסקי ההלכה היהודית, תהיה גישה הלכתית לפיה יוכלו להכריע בכל השאלות ההלכתיות המתעוררות, ולהתאים את המצוות היסודיות לכל התנאים המשתנים. לפי כללים אלו יוכרע האם שימוש בטכנולוגיה חשמלית היא "מלאכה" בשבת, האם פיטום אווזים הוא צער בעלי חיים, והאם אתרוג מהונדס גנטית כשר לברכה. סמכות חכמי ההלכה תהיה להשתמש בכללים כפי הבנתם, וכך יצטרפו למלאכת יצירת התורה שבעל פה. מי שמכיר את המערכת ההלכתית, יודע שאין זו רק מסקנה מופשטת, אלא גם מציאות. מציאות בשטח היא שהחשיבה ההלכתית אינה מותירה מקום להוספה שינוי וגירעון בקביעת ההלכה. גם בקביעת הלכות פועלים, 'מוכרחים' הפוסקים למסקנותיהם ע"י שימוש בכללי ההלכה. מרחב הפסיקה הינו בתוך ועל פי כללי ההיסק ההלכתי. מה שאנו מנסחים כ'כללים' היה מובן בעבר באופן יותר אינטואיטיבי וינק מתוך רוח הדברים המוכרת והנוהגת, אבל הרעיון אחד.

אנו מציגים כאן במכוון את הדברים כמסקנה פילוסופית, כדגם אידיאלי, מבלי לגעת בשאלה ההיסטורית על "תורה שבעל פה" שניתנה בסיני, בה נדבר להלן. בכדי להדגיש את הרעיון ההכרחי העומד מאחורי מערכת הכללים של תורה שבעל פה. אין דרך אחרת לקיים תורת נצח, מבלי גישה ברת החלה על כל השאלות והספקות הבאים באופן טבעי, שיוכלו להשתמש בהם בכל דור. לכן אין תוקף לטיעונים כמו: האם באמת בדורו של המלך אחאב השתמשו כך בתורה? שהרי זהו בדיוק הטיעון, אם באמת לא השתמשו כך בתורה, אין פלא בכך שנכשלו וגלו מן הארץ. עד שאתה מנסה לדון האם לזה בדיוק התכוין המחוקק, שים לב כי בעצם קביעתו של המחוקק כי התורה תהיה נצחית, בצד רצונו שתהיה מחייבת - כלול שתהיה מערכת כללים להכרעת הספקות. אפילו לא היינו מכירים כזו, חובה היתה עלינו להמציאה.

שומה עלינו לברר את מהות הכללים לפיהם מוכרעות השאלות העומדות לפתחה של תורה שבעל פה, ואת מקורותיהם, ודרכי השימוש בהם. אליהם נגיע בפרק ג, לאחר שנראה בפרק הבא קצת מן התיעוד ההיסטורי של תורה שבע"פ.

  • פרופ' ישראל תא שמע כותב: "קדמות התושבע"פ - ואולי אף קדימתה לתושב"כ - ברורה מכך שהתורה שבכתב עצמה כבר מניחה את קיומה - במקביל - של תושבע"פ. אי אפשר לקיים את התושב"כ ע"פ פשוטם של הכתובים בגלל ריבוי סתומותיהם ורבות ההלכות במקרא החסרות פירוט מינימלי (לשוני ועניני) והעומדות בסתירה אהדדי. הלכות מרכזיות כמו הלכות שחיטה נקבעו מתוך הישענות מפורשת על חומר שאינו כלול בתורה, או שנזכר בדרך העברה בלבד, כהלכות גירושין. דיני ענשין למשל פורטו פירוט מינימלי בתורה ולא פורט סוג העונש לכל חטא. מקרים של בירורים בע"פ כבר מפורשים בגוף התורה", (אנצ"ע ערך תושב"כ ושבע"פ, עמ' 606).
  • לפי חכמים היתה גם מטרה שלא לגבש בכתב את התבנית השלמה של רוח התורה. העם והתורה שבעל פה הם שני גורמים המעצבים זה את זה, ואין לערב בסימביוזה זו גורמים אחרים, הרחוקים מאהבה ויראה. ראה שמות רבה מז א: "אמר הקב"ה איני מבקש ליתן תושבע"פ בכתב מפני שעכו"ם שולטין בהם ונוטלין ויהיו בזויים בעכו"ם, שאם ישתעבדו בהם עכו"ם יהיו מובדלין מהם כו' המשנה והתלמוד שהם מבדילין בין ישראל לבין העכו"ם".

הערות:

[1]אין ספק שמושגים שונים בתורה הם סתומים בשביל הדורות הבאים, ואין אפשרות להבינם ללא מסורת הקדמונים, לדוגמא ראה דברי יהושע ליבוביץ:

"חלוקת המומים לקבוצות לפי מערכות איברים כפי שהיא מתבטאת במקרא נותנת קצת אחיזה בפירוש המונחים הרפואיים הסתומים הרבה, ויפה העיר הראב"ע: וכללו של דבר אנחנו נסמוך על הקבלה ולא נישען על דעתנו החסרה... קשה להכריע בפירושם האנטומי פתלוגי המדוייק של המונחים", (אנצ"מ ערך מום עמ' 727).

וראה את מליצתו של עפשטיין:

"דבר נרגש ללב היא העלילה, שבאחת מן האסיפות מהרבנים הרפורמים באמריקה, הורו שניים ראשיים מהם, וייס ולילינטל, כי לאחר שעמדו על עומק הדבר בשום לב ובהגיון נמרץ, נוכחו כי התלמוד להם לעיניים בביאור המקרא. מי תכן את נשמת הרפורמים!", (ר' ברוך עפשטיין, "ברוך שאמר", ברכת התורה).

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *