נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ד”ר אברהם: האבולוציה לא פותרת את שאלות היסוד

במאמרו “מבט שיטתי על יחסי אבולוציה ואמונה“, פורש הפיזיקאי מיכאל אברהם את כל צדדי הדיון העתיק-חדש, ומראה כיצד על שני הצדדים בויכוח לשים לב לכך שאין השלכות מהותיות על הדיון הפילוסופי בדבר מציאות האל והסבר למוצא החיים והמינים, בין אם נקבל את הניאו דרויניזם של “כנסיית האתאיזם” ובין אם נדחה אותו.

מבוא

לקראת השליש האחרון של המאה התשע-עשרה פרסם צ’רלס דרווין את ספרו מוצא המינים. מאז ועד ימינו התיאוריה משתכללת ומתבססת, וכיום יש לגביה קונצנזוס כמעט מלא בין החוקרים העוסקים בתחום. במקביל, מתנהל מאבק בלתי פוסק של המאמינים (בעיקר נוצרים) באבולוציה ובניאו דרוויניזם, ומאבק של הניאו דרוויניסטים האתיאיסטים באמונה הדתית. רבים מהבריאתנים טוענים שהקונצנזוס המדעי שנוצר הוא לא משמעותי, שכן מדובר בקבוצה מאמינה ושבויה, לא פחות ואולי יותר מבעלי האמונה הדתית. מי שלא מצטרף אליה מוקע מהתחום ככופר בעיקר. תיאור זה מופרז, אבל דומני שבכל זאת יש בו משהו.

המאבק הזה הגיע גם לבתי משפט בארה”ב, בעקבות תביעות משני הכיוונים. בשנת 1925 הועמד לדין בטנסי, ארה”ב, המורה ג’ון סקופס על שלימד את תורת האבולוציה בבית הספר, בניגוד לחוק שחוקק באותה שנה (טנסי שייכת לחגורת התנ”ך, איזור פונדמנטליסטי נוצרי בפטיסטי בדרום ארה”ב). סקופס שזכה להגנתו של הפרקליט האגדי קלארנס דרו, חויב בסכום סמלי, ובסופו של דבר לא שילם גם אותו. לימים כונה המשפט הזה “משפט הקופים”, נעשו עליו סרטים וחוברו ספרים שונים. הוא הפך סמל לדיכוי המחשבה החופשית על ידי הדת. מעניין ששמונים שנה לאחר מכן, בשנת 2005 בפנסילבניה, ארה”ב, התהפכה המגמה. שם התנהל משפט בו דרשו ניאו דרוויניסטים שלא ללמד את התורה הבריאתנית בבתי הספר, שכן הדבר נוגד את עקרון הפרדת הדת מהמדינה הנוהג בארה”ב. טענתם הייתה שמדובר בתיאוריה דתית ולא במדע, ולכן אין לה מקום בבתי הספר. השופט ג’ונס קיבל את טענתם. חופש המחשבה שוב הוקפא בארה”ב, אלא שהפעם בשם המדע. האם התקדמנו?

אלו רק שתי שנתות בולטות על ציר הזמן במאבק הבלתי פוסק בין בריאתנים מאמינים לבין אתיאיסטים ניאו דרוויניסטיים, שגולש שוב ושוב לפסים מכוערים. הוא רצוף שנאה, רמאויות, הטיות מגמתיות של ממצאים, וכרוך בהשמצות הדדיות. כל זאת על ידי שני הצדדים גם יחד. גם אם לעתים עולה בוויכוחים הללו טיעון רלוונטי, דבר אחד כמעט ולא תמצאו שם: שיח תרבותי, ועוד פחות מזה הקשבה והתייחסות עניינית. כמי שכתב ספר מקיף על הנושא הזה (אלוהים משחק בקוביות, ידיעות ספרים 2011), ועל אף שאין להשוות את גובה הלהבות בישראל לעומת המקובל בארה”ב, אני יכול לומר מחוויותיי האישיות שהיו לא מעט התייחסויות לא ענייניות לדבריי, ובהן השמצות ודעות קדומות, כמו גם הטיות של השיח. לא מעט אתיאיסטים השמיצו וביקרו את דבריי בחריפות כשחלקם אומרים בפה מלא שלא טרחו לקרוא את הספר (הרי אין בכלל טעם לקרוא ספרות קלוקלת ומגמתית שכזאת), ולמעשה כלל לא הבינו את הכיוון העקרוני (הפרו מדעי) שלו. גם מהצד הדתי הגיעו אליי כמה אמירות קשות על ה”כפירה” כביכול שיש בספרי, שהרי הוא מצדד באבולוציה ובניאו דרוויניזם רחמנא ליצלן. אזכיר רק שבחינוך הדתי נרתעים מאוד מלימודי אבולוציה, ואין לכך כמעט מקום במערכת החינוך הדתית. במקביל במערכת החינוך החילונית ובאוניברסיטאות הנושא הזה תופס לפעמים מעמד של כתבי הקודש. אוי לו למי שפוגע בו או מותח עליו ביקורת.

רק לפני כמה שנים, בתחילת שנת 2010, פורסם בעיתונות שהמדען הראשי של משרד החינוך דאז, ד”ר גבי אביטל, הביע בעבר עמדות שמפקפקות באלמנטים מהתמונה הניאו דרוויניסטית, ומתח ביקורת על כך שלא מציגים במערכת החינוך במקביל ללימודי האבולוציה גם את ההתנגדויות אליה. אביטל אולץ להתפטר מתפקידו בעקבות לחץ מסיבי של חברי ה”כנסייה” הניאו דרוויניסטית. זהו יבוא של ההשתקה והחינוך המגמתי המקובלים בארה”ב לארץ הקודש, וחבל.

התייחסויות אלו משני הצדדים כנראה נובעות מבורות ופחד, ובדרך כלל כרוכים בהן חוסר מיומנות מדעית או פילוסופית, וכמובן הרבה דעות קדומות, שמרנות וחוסר יכולת ומוכנות להקשיב ולחשוב. מדובר בשתי כנסיות פנאטיות למדיי שמנהלות מלחמת דת זו מול זו, ו”לא לוקחות שבויים”.

מה כל כך מקומם את שני הצדדים בוויכוח הזה? על מה בדיוק הוא נסוב? למה הוא סוער כל כך ולא שוכך כבר למעלה ממאה וחמישים שנה? במאמר זה לא אכנס למחוזות הפסיכולוגיה (שלמיטב הבנתי היא השחקן המרכזי בשיח הזה), אלא אנסה לגעת במידת האפשר בהנחות ובעקרונות היסודיים שעומדים בבסיס הסוגיה והקונפליקטים סביבה. בכך אני מקווה לפזר מעט מערפל הקרב שאופף אותה מכל עבר.

המאמר הזה לא יסקור גישות שונות, לא יצטט וכמעט לא ייזקק למקורות, לא תורניים וגם לא מדעיים. מטרתי כאן היא בעיקר מושגית-אפריורית, להבהיר את הדיון ואת העקרונות שבבסיסו, ולאפשר בכך לקורא מן השורה להבין אותו ולגבש עמדה לגביו. כבר כאן אקדים ואומר שעמדתי היא שאין שום קשר בין תמונת עולם ניאו דרוויניסטית לבין אמונה באלוקים. לא לחיוב ולא לשלילה. אפשר לאמץ או לדחות כל אחד מאלו בלי קשר לאימוץ או דחייה של השני. הניאו דרוויניזם צריך להיבחן באופן פתוח וביקורתי בכלים מדעיים כמו כל תחום מדעי אחר, והאמונה באלוקים צריכה להיבחן בצורות הרלוונטיות אליה, כל אחד לפי דרכו (זה לא נושא מדעי). אסיים בהבהרה נוספת. מטרת המאמר אינה בחינה של ראיה כלשהי לקיומו של אלוקים (כולל הראיה הפיזיקו-תיאולוגית שתידון בו בהרחבה), אלא בעיקר לתאר את תפקידה של האבולוציה בוויכוח הזה. הא ותו לא. בחלקים שנוגעים לראיה הפיזיקו-תיאולוגית עצמה מטרתי היא רק השלמה של התמונה, ולכן לפעמים אקצר גם כשלטובת העניין היה עליי להאריך יותר.

שני מישורי ההתנגשות

יש שני מישורים עיקריים בהם ניטש הוויכוח בין מאמינים לבין ניאו דרוויניסטים: 1. אי ההתאמות בין התיאור המקראי של הבריאה לבין מה שמקובל כיום בתמונה הניאו דרוויניסטית (התיארוך, ההשתלשלות, סדר הופעת הדברים וכדומה). 2. עצם האמונה באלוקים כבורא ומנהל היקום נתפסת כסותרת את התפיסה המדעית הניאו דרוויניסטית.

במישור הראשון עסקו לא מעט (ראו למשל בספרו של נתן אביעזר, בראשית ברא וחיבורים נוספים), ובעולם הנוצרי יש על כך ספרות רחבה מני ים. כשלעצמי, בנושא זה אני תולה יתדותיי בדברי הרמב”ם בספרו מורה הנבוכים, ח”ב פכ”ה שם הוא דן בשאלת קדמות העולם:

דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו ית’ גשם.

בקטע הזה, כמו גם בהמשך דבריו שם, הרמב”ם קובע שאם השתכנענו במופת (=הוכחה), מדעי או פילוסופי, בעובדה כלשהי, אזי הכתובים לא אמורים להשפיע על מסקנתנו זו. לכל היותר ניזקק לפרשנות יצירתית שתתאים את הכתובים למסקנות העובדתיות שלנו.

ניתן להכליל ולומר שבזרם המרכזי של עולם המחשבה היהודי השקפות ותפיסות מדעיות נקבעות בכלים מדעיים. המתח סביב עימותי אמונה-מדע נמוך מאוד ביחס למה שקורה בעולם הנוצרי. יש כמה סייגים על החופש הזה (עיקרי האמונה עוסקים גם בכמה עובדות: שהקב”ה ברא את העולם, שהוא נתן תורה, שהוא משגיח על מה שקורה וכדו’), אך מדובר רק בכמה קביעות מאוד יסודיות וכלליות, שניתנות בעצמן לפרשנויות שונות, ובוודאי לא מדובר בפרטים כאלה או אחרים. אם כן, הדיון במישור הראשון מתמצה בעיקר בשיקולים פרשניים שונים למקרא, ולכן איני רואה ערך רב בעיסוק בו.

דווקא המישור השני, שנראה על פניו חלש יותר, תופס בתקופה האחרונה מקום יותר ויותר מרכזי בקונפליקט הזה. התופעה מתרחבת בעיקר בעקבות חיבוריו של ר’צ’רד דוקינס, חוקר אבולוציה בריטי ואתיאיסט נלהב, שלא מפסיק להתפלמס עם האמונה הדתית, ואף מצהיר בספריו שבעקבות ממצאי האבולוציה כמעט אין ספק שאין אלוקים. הוא אף מרחיק לכת וטוען שהאתיאיזם הוא מסקנה מדעית (!) לכל דבר ועניין. ספרו יש אלוהים?, ידיעות ספרים 2009, כמו גם שאר ספריו בנושא זה (השען העיוורהגן האנוכי ועוד), עוררו מבוכה רבה בקרב קוראים דתיים שחשו פגיעה משמעותית בעקרונות היסודיים ביותר של אמונתם. מדבריו עולה שכעת כבר לא מדובר בעמדה פילוסופית, או בהתנגשות בין אמונות, אלא בהתנגשות חזיתית בין ממצאי המדע לבין האמונה הדתית.

מאמין פונדמנטליסטי מוצא עצמו נאלץ לדחות את הממצאים המדעיים, ואולי אף לטעון לחוסר לגיטימיות של העיסוק במחקר המדעי (לפחות בתחומים אלו), אבל מאמין מודרני שנותן אמון במתודה המדעית לא יכול לחיות עם סתירה מסוג זה. לכן במאמרי אתמקד בסתירה במישור השני, כלומר בשאלה האם ניתן לקבל את ממצאי האבולוציה ולהיוותר אדם מאמין.

למה בכלל יש התנגשות בין שתי התמונות הללו? מדוע התמונה שמתארת את התפתחות החיים בדרך אבולוציונית סותרת את האמונה בקיומו של בורא? למה שאופן מסוים של התנהלות היקום (יהא אבולוציוני או אחר) ייגע בצורה כלשהי בשאלה כיצד היקום נוצר ומי יצר ומנהל אותו? האם גם חוק הגרביטציה של ניוטון (חוק המשיכה) או חוקי הכימיה מאיימים על האמונה באותו אופן? לא נראה כך. אז מה מיוחד כל כך באבולוציה? בסופו של דבר אני אטען שבאמת אין בה שום דבר מיוחד. אבל כדי להבין את הסתירה לכאורה בין האבולוציה לבין האמונה באלוקים ולאחר מכן להבין מדוע היא מדומה, עלינו להיכנס על קצה המזלג לתמונה הניאו דרוויניסטית ולהכיר אותה מעט יותר.

מהי אבולוציה?

אבן היסוד של החיים היא מולקולת הדנ”א שהיא שרשרת חלבונית שמורכבת מרצף של אבני בניין מארבעה סוגים. הגנום שלנו הוא בעצם מבנה השרשרת הזאת, והוא שאחראי לרבות מהתכונות הפיזיות והנפשיות של היצור בעל הגנום הזה. לכל רצף של גנום (גנוטיפ) יש ביטוי פיזי (פנוטיפ) שתכונותיו הן ביטויים של המבנה הגנטי שלו. המבנה הגנטי הזה מורש בצורה כזו או אחרת לצאצאים, מה שאומר שיהיה דמיון מסוים בינם לבין הוריהם.

באופן סכמטי ניתן לומר שהמכניזם האבולוציוני הרווח מבוסס על שרשרת שכל חוליה בה מורכבת משלושה מרכיבים: 1. היווצרות ספונטנית של מוטציות. 2. ברירה טבעית. 3. תורשה (גנטיקה).

נניח שקיימת שרשרת חלבונית נתונה. אורך של שרשרת כזאת יכול לנוע בין כמה עשרות חוליות (קודונים) לבין אלפים. השרשרת הזאת עוברת שינויים בגלל השפעות מזדמנות של טמפרטורה וכדומה, וכך היא משתנה מעט ונוצר גנום מעט שונה מזה המקורי. גם היצור שזהו הגנום שלו (הפנוטיפ) ייראה אחרת. אם במצב נתון יש כמה יצורים שלכל אחד מהם יש שרשרת גנטית שונה, ההתמודדות שלהם עם הסביבה ומשאביה תותיר מתוכם רק את אלו שמתאימים לשרוד בסביבה כזאת. מכניזמים של תורשה דואגים לכך שהיצורים בעלי השרשראות השורדות יעמידו צאצאים בעלי אותו גנום, וכך מסתיימת חוליה אחת בשרשרת האבולוציונית. כעת התהליך מתחיל מחדש (היווצרות מוטציות על בסיס השרשרת החדשה, ברירה טבעית ותורשה), וחוזר חלילה.

כדוגמה, זוג חוקרים מאוניברסיטת פרינסטון, פיטר ורוזמרי גרנט, בחנו התפתחות אבולוציונית של מקורי הפרושים (סוג של עופות) באי דפנה מייג’ור שבאוקיינוס השקט. הם מדדו את אורכי המקורים ונתונים פיזיולוגיים נוספים של הפרושים לאורך כעשרים שנה, ומצאו שהאורך הממוצע של המקורים שלהם גדל באופן משמעותי תוך זמן קצר מאוד במונחים אבולוציוניים. למשל, באחת השנים הייתה בצורת באי והצמחים ששימשו כמזון לפרושים נכחדו. מה שנותר הוא צמח קשוח יותר, שכדי לפצח אותו ולאכול את גרעיניו דרושים מקורים ארוכים וחזקים יותר. וראה זה פלא, הפרושים פיתחו מהר מאוד מקורים חזקים שיכלו להתמודד עם הצמח הקשה בצורה טובה יותר.

ההסבר האבולוציוני לכך הוא פשוט מאוד. הפרושים שהיו בעלי מקורים חלשים מדיי לא שרדו (כי לא היה להם מה לאכול). הם מתו כחלק מתהליך של ברירה טבעית. מי שנותר הם הפרושים השרידים יותר, כלומר אלו שהיו בעלי המקורים החזקים ביותר. אלו כמובן מעבירים את הגנום שאחראי על המקורים החזקים הלאה לצאצאיהם. זוהי הדגמה לתהליך אבולוציוני על פני קטע זמן קצר מאוד במונחי אבולוציה. הייתה כאן היווצרות של מוטציות (פרושים בעלי מקורים באורכים וחוזקים שונים), ברירה טבעית (הכחדה של בעלי המקורים החלשים), ותורשה (העברת התכונה של מקור חזק לצאצאים). וכל זה קורה בקטע זמן של כעשרים שנה, כלומר פסיק קטן בסקאלות אבולוציוניות. לאחר מכן כמובן התהליך יכול לחזור על עצמו או להמשיך הלאה.[1]

אז איפה בדיוק ההתנגשות? הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי

עד כאן הכול טוב ויפה. אז איפה ההתנגשות? מה לכל זה ולאמונה באלוקים? למען האמת, לא הרבה. העובדה שיש תיאור תיאורטי של תהליך התפתחות והשתכללות החיים לא אומרת כמעט כלום על שאלות תיאולוגיות. באופן עקרוני, הקב”ה יכול כמובן ליצור את התהליכים הללו, ואף לנהל אותם באופן שוטף על ידי הפעלת החוקים הביולוגיים. העובדה שאנחנו יודעים לתאר את אופני ההתרחשות (שיכולים להיות אופני הפעולה של האלוקים עצמו) אין לה ולא כלום עם שאלת קיומו של אלוקים. לכן די ברור שאין שום התנגשות בין הניאו דרוויניזם כשלעצמו לבין אמונה באלוקים. העובדה שאני יודע להסביר כיצד פועלת מערכת כלשהי, לא אומרת שאין לה מתכנן או מנהל. אם נסביר את אופן פעולתו של מפעל או מכשיר כמו מכונת כביסה, האם זה בהכרח אומר שאף אחד לא יצר אותם או לא מנהל אותם? ההסבר באמצעות חוקים רק מתאר את אופן פעולתו של היוצר או המנהל.

אז על מה הרעש? האם כולם כאן טועים בצורה כה בסיסית? יש לזכור ששני הצדדים, הבריאתנים הפונדמנטליסטים כמו גם הניאו דרוויניסטים האתיאיסטיים, שותפים לתפיסה שיש כאן סתירה. הם חלוקים ביניהם רק בשאלה באיזו קרן מקרני הדילמה הזאת לבחור, ואיזו מהן לדחות. שניהם מסכימים שאי אפשר לאחוז בשתיהן, ולכן המאמינים בוחרים בקרן האמונה ומשליכים את האבולוציה, והיפוכו של דבר אצל האתיאיסטים.

המקום היחיד בו יכולה לכאורה להיווצר התנגשות כזאת לא מצוי כלל במישור של האמונה עצמה (כפי שראינו כאן למעלה), אלא אך ורק במישור של הדרכים להגיע אליה. אנשים מאמינים יכולים להגיע לאמונה באלוקים בדרכים שונות ומגוונות. האגף הראשון הוא אלו שהמסורת היא שמביאה אותם לאמונה. באגף השני יש כאלה שמונעים על ידי אינטואיציות דתיות או רגשות רליגיוזיים. באגף השלישי, המקראי, יש שמוצאים במקרא תובנות והשפעה שלא ניתן להתעלם מהן. האגף הרביעי, ההיסטורי, מורכב מאלה שמתרשמים מההיסטוריה (במקרה היהודי: של עם ישראל, כמו שרידותו וחזרתו לארצו). האגף החמישי מדבר על אלוקים כערב למוסר ומוכיחים את קיומו מתוך המוסר (זו הראיה הרביעית במיון הקנטיאני שיוזכר עוד מעט). ובאגף השישי והאחרון ישנם אלה שמגיעים לאמונה באמצעות טיעונים פילוסופיים שונים (הוכחות). ענייננו כאן אך ורק באלו ששייכים לאגף השישי, הפילוסופי.

אבל גם כאן לא סיימנו את הצמצום. האגף הזה, כמו חבריו, מחולק למפלגות שונות, שלוש במספר. עמנואל קאנט, בספרו ביקורת התבונה הטהורה, חילק את מגוון הראיות הפילוסופיות לקיומו של אלוקים לשלושה סוגים מרכזיים: ראיות אונטולוגיות – טיעונים אפריוריים מושגיים שמוכיחים את קיומו של אלוקים באמצעות ניתוח לוגי-מושגי. ראיות קוסמולוגיות – שמוכיחות את קיומו של אלוקים מעצם העובדה שהיקום קיים. והראיות הפיזיקו-תיאולוגיות – שמוכיחות את קיומו של אלוקים מתוך התכנון, ההתאמה והמורכבות של היקום. אנו שוב מתמקדים כאן בקטגוריה (המפלגה) השלישית, הפיזיקו-תיאולוגית, ובה בלבד.

אבל גם כאן לא סיימנו. המפלגה הזאת, כמו חברותיה, מחולקת גם היא לסיעות שונות. טיעונים פיזיקו-תיאולוגיים נסמכים על העובדה שהיקום שסביבנו הוא מורכב מאוד, או בעל חזות של משהו מתוכנן, וגוזרים מכך את קיומו של מתכנן או מרכיב. ניתן לחלק את סוגי המורכבות הללו לפי דיסציפלינות מדעיות: יש מורכבויות של עולם הדומם שמתוארות על ידי הפיזיקה והכימיה. אחרות שייכות לעולם החי והצומח ומתוארות על ידי הביולוגיה, הפסיכולוגיה, האנתרופולוגיה והסוציולוגיה. אנחנו עוסקים רק בסיעת הטיעונים שנסמכים על הביולוגיה. אלו הטיעונים הפיזיקו-תיאולוגיים שנתלים במורכבות הגדולה ביותר ביקום – החיים. מתוך כלל המפה התיאולוגית אנו מתמקדים רק בסיעה הזאת, סיעת מדעי החיים, מתוך המפלגה הפיזיקו-תיאולוגית שבאגף הפילוסופי.

אלו שגוזרים את קיומו של אלוקים ממורכבות החיים בעצם שואלים כיצד ייתכן שדבר כה מורכב נוצר, התפתח ומתפתח עד ימינו, בלי יד מכוונת שיצרה אותו ומנהלת את התהליך. בניסוח מדעי ניתן לומר שהתהליכים הללו סותרים את החוק השני של התרמודינמיקה שקובע שהסדר במערכת סגורה (ללא השפעה חיצונית) לעולם לא גדל. האנטרופיה היא הגודל שמבטא את מידת הסדר במערכת, והחוק השני בעצם קובע שבמערכת סגורה האנטרופיה לעולם לא קטנה (אנטרופיה קטנה יותר פירושה יותר סדר). עציץ שמונח על גג הבניין ונופל לארץ נשבר לרסיסים. אבל כנראה אף אחד מהקוראים לא ראה עציץ מרוסק על הגג שנופל לארץ ומסתדר בחזרה לעציץ שלם. תהליך טבעי לעולם הולך לכיוון של אי סדר, אלא אם יש מישהו או משהו שדואג לסדר אותו. אם נסתכל על היקום כולו כמערכת כזו, אזי בהגדרה זוהי מערכת סגורה (שהרי אין משהו שנמצא מחוץ לכל היקום כולו), ולכן לא ייתכן שייווצרו בו באופן ספונטני חיים ממצב קודם שלא היו בו חיים. המאמינים הפיזיקו-תיאולוגיים גוזרים מכאן את המסקנה שהיה בורא שיצר את החיים. זה עונה על הקושי בשני המישורים: המערכת היקומית כבר לא סגורה (הקב”ה שהוא גורם חיצוני פועל בתוכה, ולכן האנטרופיה יכולה לקטון). ובנוסף, החיים לא נוצרו ממצב דומם אלא נבראו כפי שהם.

כאן, ורק כאן, מגיעה נקודה בה הערעור הניאו דרוויניסטי יכול לקבל משמעות. האבולוציה והתמונה הניאו דרוויניסטית בכלל, בעצם פורכים את ההנחה של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי מהסוג הזה. במסגרת התמונה הניאו דרוויניסטית, טוענים המערערים, אנחנו נוכחים לדעת, הן תיאורטית והן אמפירית, שסדר ומורכבות יכולים להופיע באופן ספונטני בלי יד מכוונת, זאת בניגוד להנחה היסודית של הגרסה הזאת לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. ומה באשר לחוק השני? כיצד באמת התיאוריה הניאו-דרוויניסטית ששוללת מעורבות של גורם חיצוני כמו אלוקים מתיישבת עם החוק הפיזיקלי הזה? יש לכך הסברים שונים (לא כולם מספקים). למשל, טוענים שירידה מקומית של אנטרופיה היא אפשרית, כל עוד במקומות אחרים האי סדר גובר, כך שסך האנטרופיה ביקום לא קטן. בכל אופן, בשורה התחתונה, יהא אשר יהא ההסבר, האבולוציה היא עובדה מדעית. אי אפשר להתכחש לכך, טוענים הניאו דרוויניסטים האתיאיסטיים, שהתפתחות של מינים (ולרוב הדעות גם היווצרות של מינים חדשים) היא משהו שיכול לקרות באופן ספונטני, וגם קרה וקורה בפועל. לא אכנס לבעיות שקיימות בתיאוריה (יש כאלה), שכן מיד נראה שהן לא רלוונטיות לדיון שלנו. אלו צריכות להיפתר בכלים מדעיים שיכריעו האם התיאוריה הזאת נכונה (כפי שאני חושב) או לא. כפי שמלמד אותנו הרמב”ם בקטע שהבאתי למעלה, ויכוחים תיאולוגיים הם לא דרך סבירה ונכונה להכריע במחלוקת מדעית-עובדתית.

מבט מלמעלה על הקונפליקט: האי רלוונטיות התיאולוגית של האבולוציה

כזכור, דוקינס טוען שהטענה שאלוקים לא קיים היא מסקנה מדעית. לעומתו, בעלי עמדה דתית-פונדמנטליסטית גורסים שבמבט מחויב לאמונה האבולוציה לא יכולה להיות נכונה.

אבל אם נסכם את מה שראינו עד כאן, אז קודם כל ברור ששניהם טועים. אין שום סתירה בין אמונה באלוקים כשלעצמה לבין הניאו דרוויניזם, זאת בניגוד להסכמת שני הצדדים (כזכור, שניהם מסכימים שקיימת סתירה כזאת). כפי שראינו, הניאו דרוויניזם לכל היותר פורך את אחת הדרכים להגיע לאמונה באלוקים, אבל לא בהכרח את המסקנה עצמה. יתר על כן, גם מבין הדרכים להגיע לאמונה באלוקים ראינו שהקונפליקט מתעורר רק באגף הפילוסופי (שהוא אחד מבין דרכים רבות לאמונה). וגם באגף הזה, הקונפליקט קיים רק במפלגה הפיזיקו-תיאולוגית (שהיא אחת משלוש לכל הפחות במיונו של קאנט). וגם בתוכה, הקונפליקט יכול להתעורר רק בסיעת הניסוחים שתולה את המסקנה הפיזיקו-תיאולוגית בהיווצרות החיים ולא במורכבויות אחרות (של דוממים). כל אגף, מפלגה וסיעה כאלה, מורכבים מכמה וכמה ניסוחים וגוונים, כך שמספר הדרכים להגיע לאמונה באלוקים הוא רב מאוד. יש לזכור שלא מדובר כאן במדע, אף שכן מדובר בעובדות. מבחינה קטגוריאלית קיומו של אלוקים היא טענת עובדה. אדם מאמין לא רק מדווח על רגשות ותחושות אלא טוען טענת עובדה: יש אלוקים. הטענה יכולה להיות אמתית או לא, אבל מבחינה קטגוריאלית זו טענת עובדה. ומכיוון שלא מדובר כאן במדע (שהרי אמונה באלוקים לא מנבאת מאומה ולא עומדת למבחן הפרכה אמפירי), בעניין זה כל אדם יכול לאחוז בדרך משלו.

אם כן, גם אם נקבל את הטענות האתיאיסטיות חשוב להבין לאן לכל היותר הן יכולות לקחת אותנו: מבין שלל הדרכים להגיע לאמונה, הניאו דרוויניזם פוסל את הדרך שמתבססת על טיעונים פילוסופיים מהסוג המסוים של פיזיקו-תיאולוגיה, ובתוכה רק את הניסוחים שמתבססים על מורכבות החיים. האבולוציה לכל היותר עשויה לנטרל אחת מתוך קי”ט דרכים לאמונה. לא ממש משמעותי, הלוא כן?! זהו המישור הראשון בו מודגמת אי הרלוונטיות התיאולוגית של האבולוציה.

כעת נניח רק לצורך הדיון את ההנחה הגרועה ביותר, כאילו זוהי הדרך היחידה להגיע לאמונה. גם אז, הניאו דרוויניזם לכל היותר שומט את הקרקע מתחת להוכחה שבטיעון מסוג כזה. האם זה בהכרח פוסל את המסקנה שלו (שיש אלוקים)? ממש לא. לכל היותר זה אומר שכרגע אין לנו הוכחה לקיומו של אלוקים. ומי שלא זקוק להוכחות? אם מישהו רואה בקיומו של אלוקים אינטואיציה יסודית, לא פחות טובה מעקרון הסיבתיות או האינדוקציה ומיסודות החשיבה המדעית בכלל (שהם כולם אפריוריים), או שהוא מגיע אליה באחת מקי”ח הדרכים האחרות, האם קרה משהו לאמונתו? העובדה שטיעון כלשהו אינו תקף, או שאחת מהנחותיו מתבררת כשגויה לא אומרת הרבה על אמתותה של המסקנה שלו. זהו המישור השני שמדגים את אי הרלוונטיות התיאולוגית של האבולוציה.

לא ברור, אם כן, באיזה מובן הניאו דרוויניזם הופך את האתיאיזם לטענה מדעית. הרי הוא אפילו לא הופך אותו לטענה נכונה. אפשר לאמץ את הניאו דרוויניזם על קרבו וכרעיו ולהישאר מאמין אדוק. בה במידה, לא ברור מדוע המאמינים הפונדמנטליסטים חשים צורך כה עז לדחות על הסף את הניאו דרוויניזם (חשוב לציין שזה לא נעשה רק בגלל מישור ההתנגשות 1, כלומר הסתירה מול התיאור המקראי). לדוקינס, חבריו ומתנגדיו, פתרונים.

בעצם יכולתי לסיים את המאמר כאן. השאלה מסולקת בבושת פנים מהדיון. ובכל זאת, למען הקוראים ששייכים לאגף הפילוסופי, ובתוכו למפלגה הפיזיקו-תיאולוגית, ובתוכה לסיעה שסומכת את טיעוניה על החיים, אמשיך ואראה מישור שלישי של אירלוונטיות תיאולוגית של האבולוציה. מתברר שגם חברי הסיעה הזאת לא צריכים להתפטר. כפי שנראה מיד, גם לסיעה זו, שאני הקטן מתכבד להשתייך אליה, יש מקום של כבוד בפרלמנט הפילוסופי שלנו. זהו המישור השלישי של אי הרלוונטיות התיאולוגית של האבולוציה, ומכיוון שהאבולוציה עוסקת רק בו, אקדיש לו את שארית דבריי.

הערת מינוח

המונח “בריאתנות” יכול לשמש בשתי משמעויות: א. גישה שמאמינה בכך שהעולם נברא על ידי אלוקים. ב. גישה ששוללת את הניאו דרוויניזם מפאת אמונה באלוקים – זהו הפונדמנטליזם הדתי. בה במידה, המונח “ניאו דרוויניזם” יכול גם הוא לשמש בשתי משמעויות: א. תפיסה שדוגלת בתמונה המדעית הניאו דרוויניסטית (שתוארה באופן סכמטי למעלה). ב. אתיאיזם שמבוסס על התמונה המדעית הנ”ל – זהו הפונדמנטליזם של הכנסייה המדענית (אך לא בהכרח המדעית).

ראינו שהמשמעויות א וְ-ב מתיישבות זו עם זו (אני אישית מקבל את שתיהן). כדי שתיווצר סתירה בין בריאתנות לניאו דרוויניזם צריך לאמץ את משמעות ב לפחות באחד משני ההקשרים. המונח “בריאתנות” משמש כיום ככינוי גנאי, אבל אין לראות בו התייחסות לאמונה בבריאה אלוקית, אלא אך ורק לפונדמנטליזם הדתי. בה במידה, המונח “ניאו דרוויניזם” (או אבולוציה) הוא כינוי גנאי בעולם הדתי. גם כאן אין לראות בו התייחסות למשמעות א (המדעית גרידא), אלא למשמעות הפונדמנטליסטית שלו (נוסח דוקינס).

במינוח הזה, מה שאנסה להראות מכאן והלאה הוא שהמשמעויות הפונדמנטליסטיות פשוט שגויות לוגית, ולכן אין שום צורך להיזקק אליהן. שתיהן מניחות את קיומה של סתירה בין אמונה לבין ניאו דרוויניזם. כאמור, אין שום סתירה כזאת, ובעצם ישנה אפילו הלימה לא מבוטלת. אנו נראה בהמשך שהניאו דרוויניזם אפילו מחזק במידה מסוימת את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית.

איך יודעים שאבולוציה ספונטנית אכן קיימת?

הניאו דרוויניסטים האתיאיסטיים טוענים שאם איששנו אמפירית את הטענה שמורכבות יכולה להיווצר בצורה ספונטנית, אזי ההנחה של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי (שדברים מורכבים לא נוצרים באופן ספונטני) מהסיעה האחרונה נפלה, וממילא הטיעון כולו איבד את משמעותו.

אלא שכעת עולה השאלה איך באמת הם מוכיחים מדעית שהאבולוציה מתרחשת באופן ספונטני (ללא יד מכוונת)? נניח שהתצפית אכן מראה שקורים תהליכים כאלה, כמו מקורי הפרושים באי דפנה מייג’ור. המאמין (הלא פונדמנטליסטי) מקבל את האבולוציה במישור המדעי, אלא שהוא טוען שאלוקים הוא שמחולל אותה (הוא שקבע את חוקי הטבע והוא שנותן להם כוח לפעול ומפעיל אותם באופן שוטף). אם ראינו שמקורם של הפרושים אכן התארך, האם זה אומר בהכרח שזה קרה בצורה ספונטנית? הבה ניזכר שההנחה של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי היא שדברים מורכבים לא נוצרים לבד (ספונטנית, בלי יד מכוונת). כזכור, זה נתמך על ידי השכל הישר וגם על ידי החוק השני של התרמודינמיקה. אם אנחנו רואים שמתרחש תהליך כזה, פירוש הדבר הוא שאלוקים כנראה מחולל אותו. אפשר לקבל את התזה הזאת (שאלוקים הוא שמפעיל את התהליכים הטבעיים ובפרט את האבולוציה) או לא, אבל ודאי שאין כאן שום ערעור על הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי.

הערעור הניאו דרוויניסטי בעצם מניח את המבוקש. הוא מניח שאין אלוקים, או לפחות שהוא לא מחולל את התהליכים הטבעיים, ולכן כשהוא רואה תהליך טבעי יש כאן הוכחה שאלוקים לא מעורב. אבל בעיניים של המאמין, מאחורי כל התהליכים הללו עומד אלוקים. ולכן, גם התהליך הזה עצמו מתחולל על ידו. אם כן, מה הוסיפה התמונה הניאו דרוויניסטית לוויכוח עתיק היומין על הראיה הזאת? אם מניחים שדבר מורכב לא מתחולל מעצמו – המסקנה היא שיש אלוקים. ואם מניחים אפריורי שדברים מורכבים יכולים להיווצר לבד אז ממילא מעולם לא היה תוקף לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. הממצאים המדעיים של הניאו דרוויניזם לא מעלים ולא מורידים כאן מאומה. אז היכן אותה “הוכחה מדעית” של דוקינס לכך שאין אלוקים? מדובר בהנחה אפריורית, שהיא כמובן לגיטימית כשלעצמה, אם כי בלתי סבירה בעליל, שדברים מורכבים יכולים להיווצר מעצמם. הא ותו לא. את הטענה שדברים מורכבים יכולים להיווצר לבד ניתן היה להעלות עוד בזמנו של אריסטו. דרווין והמדע המודרני לא הוסיפו לה מאומה. ומי שלא מקבל אותה, ימשיך לא לקבל אותה גם אחרי דרווין.

הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי: ניסוחים ישנים

הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי זכה ללא מעט ניסוחים לאורך ההיסטוריה. שניים מהידועים שבהם הועלו על ידי הכומר פיילי והאסטרופיזיקאי פרד הויל. שני האומללים הללו איבדו את שמם הטוב עקב התקלסות ולגלוג של האתיאיסטים עד ימינו. לאף אחד מאותם מלגלגים לא מפריע ששני הניסוחים הם מצוינים, ושהאבולוציה לא נוגעת אליהם בשום צורה שהיא.

פיילי היה כומר אמריקאי בן המאה ה-19, וזהו הניסוח שלו לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי: כאשר אנחנו רואים שעון מוטל על הקרקע, אף אחד מאתנו לא יניח שהשעון המורכב הזה נוצר מעצמו בתהליך טבעי כלשהו, אלא יהיה לנו מובן מאליו שישנו שען שתכנן ויצר אותו. כך גם העולם שלנו, שהוא מורכב הרבה יותר משעון, בלתי סביר להניח שהוא נוצר מעצמו בתהליך ספונטני. על כורחנו יש מישהו או משהו שיצר אותו.

ניסוח אחר לאותו טיעון הוצע על ידי האסטרופיזיקאי הנודע פרד הויל, שטען כי הסיכוי להיווצרות מקרית של חיים נמוך מהסיכוי שרוח טורנדו שחולפת מעל מגרש גרוטאות תרכיב מן החלקים הזרוקים בו מטוס בואינג שלם. ושוב, טענתו היא שהחיים הרבה יותר מורכבים ממטוס בואינג, ולכן לא מסתבר שהם נוצרו בתהליך מקרי ועיוור (ספונטני). על כורחנו יש מישהו שיצר אותם.

בריאתנים אחרים שואלים מה הסיכוי שקוף שקופץ על מקלדת יוציא מתחת לרגליו באופן אקראי את הצירוף “להיות או לא להיות”? אם נדבר על סונטה שלמה של שייקספיר – הסיכוי כמובן יורד פלאים. ולגבי המורכבות של העולם ומלואו, הסיכוי להיווצרות מקרית הוא אפסי. זוהי הוכחה לקיומה של יד תבונית יוצרת ומכוונת.

בשיח על אמונה באלוקים ואבולוציה רבים מכנים את הטיעון של הויל בכינוי הלא מחמיא (אך מאוד בטוח בעצמו), “הטעות של הויל”. הטענה העיקרית היא שהתהליך האבולוציוני הוא הדרגתי, והוא מפרק את ההיווצרות של החיים (“המדרון הבלתי סביר”, במינוח של דוקינס) לשלבים קטנים שלכל אחד מהם יש סיכוי סביר יותר להתרחש. אם בנוסף לכך נתחשב בעובדה שהיו בדרך אינספור ניסיונות היווצרות שכשלו ורק ספורים בלבד הם שהצליחו, נגיע למסקנה שהתהליך הזה הוא בעצם סביר למדיי. ישנם חישובים שמראים שעדיין ההסתברות המתקבלת היא נמוכה מאוד, אבל כאן לא ניזקק להם. ניתן לשלול את הערעור הזה גם בלעדיהם.

במאמר שהתפרסם בשנות השמונים בסיינטיפיק אמריקן, מופיעה תשובה “ניצחת” לטענה זו (היא כל כך “ניצחת”, עד שכמעט כל אתר אתיאיסטי שמכבד את עצמו ברשת האינטרנט מביא אותה). הכותב דיווח על ניסוי מחשבתי שהוא גם ערך אותו בפועל. טלו את הצירוף בן 14 האותיות “להיותאולאלהיות”. הסיכוי שהגרלה אקראית של שרשראות באורך כזה תוציא צירוף כזה הוא אפסי, יען כי ישנם 2214 צירופים אפשריים (14 אותיות שבכל אחת מהן יש לבחור אחת מ-22 אותיות הא”ב). בקצב של המחשב בו השתמשו, שרשרת כזו צפויה לצאת באופן אקראי אחרי כ-200,000 שנה. הבה נעשה כעת ניסוי אחר: המחבר הגריל את האותיות אחת אחת, ובכל פעם שהוא הגיע לאות ה”נכונה” הוא הקפיא אותה, והמשיך להגריל את האותיות הבאות. המחשב מתחיל להגריל אותיות בודדות (ולא שרשראות). כשהוא מגיע לאות “ל”, היא מוקפאת מיד ונשמרת בצד, ואז המחשב ממשיך להגריל אות נוספת. כשהוא מגיע לאות “ה” גם היא מוקפאת, וכך הוא ממשיך הלאה. כך ממשיך התהליך הזה, עד שהמחשב מגיע לשרשרת המלאה. נחשו כמה זמן לקח למחשב להגיע לשרשרת המלאה בצורה הזאת? 90 שניות. מחזה שלם של שייקספיר יצא כך בארבעה וחצי ימים. ולאתיאיסטים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.

אני מניח שהפיזיקאים והמתמטיקאים שבינינו משפשפים את עיניהם בתדהמה, לא למראה התוצאות, אלא למראה האיוולת שבדוגמה הזאת. אפשר היה להגיע לתוצאה הזאת תוך כמה דקות עם עט ונייר בחישוב הסתברותי פשוט, ולחסוך את זמן המחשב והאנרגיה הכרוכה בהפעלתו (שלא לדבר על הפגיעה האקולוגית ביערות ברזיל עקב ההדפסה של המאמר). הסימולציה הזו חשפה בפנינו את התגלית המדהימה, שאם יש גורם חיצוני שדואג לכך שתתקבלנה התוצאות הנכונות, הסיכוי להיווצרותן עולה פלאים. ניסוי מתוחכם יותר היה עושה זאת טוב יותר. אם נכתוב תכנית שתוודא שהמחשב יוציא ישירות את השרשרת “להיותאולאלהיות”, אזי חישוב ממש לא מסובך יראה לנו שתוך סיבוב אחד אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה (אם לא, יש לפטר לאלתר את המתכנת הלא תבוני).

הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי: ניסוח מחודש

למרבה האירוניה, הניסוי הטיפשי הזה לא רק שלא מערער את הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, אלא גם מדגים היטב את הבעיה בערעור האתיאיסטי עליו, ובעצם מהווה ראיה לסתור, כלומר הדגמה לטובת הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. הנה ההסבר. הטענה הבריאתנית היא שהסיכוי להיווצרותו המקרית של דבר מורכב הוא אפסי. הניאו דרוויניסטים לעומתם מסבירים שאם מאמצים כמה חוקי טבע פשוטים התהליך הופך להיות סביר (מתמתן שיפועו של ההר הבלתי סביר). חוקי הטבע שעומדים ביסוד האבולוציה (חוקי הפיזיקה והכימיה, הביולוגיה ובפרט הגנטיקה), יוצרים מצב שהתהליך הזה הופך לסביר יותר, בדיוק כמו במקרה של ניסוי המחשב הנ”ל.

אז מה בעצם מראה לנו הניסוי הזה? הוא מראה שהיווצרות ספונטנית אינה סבירה בעליל (זו עובדה הסתברותית פשוטה כמובן). מה שהוא עוד מראה זה שאם יש מישהו שמכניס למערכת המחשב חוקים שדואגים לכך שהתהליך יכוון למטרה הרצויה, הוא מתייעל פלאים, וההסתברות שלו עולה בהתאם. כלומר שאם יש יד מכוונת אז תהליכים בלתי סבירים הופכים להיות אפשריים וסבירים. אבל זה גופא הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי בכבודו ובעצמו. המתכנת במקרה של ניסוי המחשב, משחק את תפקידו של אלוקים בהקשר הקוסמי. הוא מכניס למחשב חוקים שגורמים לכך ששרשרת או מבנה בלתי סביר בעליל יכולים להופיע מהר מאוד בהסתברות גבוהה. לכן אם היינו רואים ניסוי מחשב כזה, שבו השרשרת “להיותאולאלהיות” מופיעה אחרי 90 שניות, והיו שואלים אותנו האם זה קרה באופן ספונטני או על ידי התערבות של יד מכוונת, ודאי כולנו היינו עונים שיש כאן יד מכוונת. זה בדיוק מה שעושה הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי ביחס להיווצרות החיים. מה שהיה להוכיח.

נמשיך כעת את האנלוגיה, וניטול שרשרת חלבונית לא ארוכה, כ-300 קודונים. מספר הצירופים האפשריים של שרשראות כאלו הוא 20300 (שכן יש כעשרים סוגי חלבון שונים שיכולים להופיע בכל אחד מהמקומות בשרשרת), מספר עצום לכל הדעות. כעת עולה השאלה כיצד נוצרו באופן ספונטני דווקא השרשראות ה”חיות” והמשתכפלות? התשובה היא: בגלל חוקי הטבע (אלו ה”אילוצים” על ההגרלה שמייעלים אותה כל כך). אלא שכעת נשוב ונשאל: כיצד נוצרו החוקים הללו? ושוב נגיע לגורם תבוני, או יד מכוונת, כלומר נוכיח את קיומו של מתכנת קוסמי.

איך ייתכן שאנשים נבונים, חוקרים מובילים בתחומיהם, נופלים בכשלים כה טריוויאליים? להערכתי זהו שילוב של חוסר מיומנות פילוסופית עם מגמתיות בוטה שמקלקלת את השורה, כפי שתיארתי למעלה. הפתרון לזה לא נמצא בתחום המדע אלא בתחום הפסיכולוגיה, שאליו כאמור לא אכנס כאן.

בעצם התמונה הזאת מוליכה אותנו לניסוח מחודש של הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. אחרי הטיעונים של הויל ופיילי, עלו הערעורים שחוקי הטבע (האבולוציה) מוליכים את התהליך הבלתי סביר הזה בבטחה למטרתו. הם משתמשים בחוקי הטבע כהסבר אלטרנטיבי לתהליך במקום ההנחה הבריאתנית על אלוקים. אלא שהשאלה כעת עוברת למישור אחר: במקום לשאול מי מחולל את התהליך האבולוציוני, אנחנו שואלים כעת מה מקורם של חוקי הטבע המיוחדים שמחוללים אותו? במערכת של חוקי טבע אחרים לא הייתה אבולוציה. בערכים מעט שונים של הקבועים הפיזיקליים כלל לא הייתה כימיה או ביולוגיה, ובוודאי שלא אבולוציה וגנטיקה (זהו הטיעון המכונה fine tuning. ראה גרסאות קדומות שלו בשער א של חובות הלבבות לרבנו בחיי). אז מיהו זה ואיזה הוא שקבע את ערכי הקבועים כך שיהיה תהליך אבולוציוני שממתן את שיפועו של ההר הבלתי סביר? ליישות הזאת, המתכנת הקוסמי, נוהגים לקרוא “אלוקים”. זהו הניסוח המעודכן של הראיה הפיזיקו-תיאולוגית.

בתוך החוקים ומחוצה להם

הנקודה הקריטית כאן היא ההבחנה בין טיעון שבתוך החוקים לטיעון שמחוצה להם. ישנו תהליך שהסיכוי האפריורי להתרחשותו הוא אפסי. כעת אנחנו מוצאים שבכל זאת הוא פועל במסגרת חוקים, או אילוצים, שמשפרים משמעותית את הסיכוי הזה (הקפאת האותיות הנכונות, או חוקי הטבע). זהו בעצם הסבר באמצעות תיאוריה מדעית לתהליכים הלכאורה ספונטניים הללו. הטיעון בתוך החוקים אומר שכעת התהליך הוא סביר שהרי החוקים מאפשרים היווצרות ספונטנית של חיים בסיכוי סביר. זו משמעותה של הטענה שמצאנו להתרחשויות הללו הסבר מדעי. ההסבר מסביר אותן, כלומר הופך אותן לסבירות. אבל הטיעון שמחוץ לחוקים מעביר אותנו אל מחוץ לחוקים. הוא בעצם אומר שהמיוחדוּת של החוקים עצמם (ואל האירועים שהחוקים הללו מסבירים) היא שמזקיקה אותנו להניח התערבות של גורם תבוני. לשון אחר, בעצם התהליך אינו ספונטני כפי שהוא נראה. יש כאן יד שמכוונת אותו, באמצעות החוקים ששולטים עליו.

טיעון השעון של פיילי פועל על אותו בסיס לוגי. הסיכוי שמשהו מורכב כמו שעון נוצר במקרה הוא אפסי. העולם והחיים הם מורכבים הרבה יותר, ולכן הסיכוי להיווצרותם הספונטנית ודאי אפסי. קיומו של שען הוא ההסבר המתבקש, ובמקביל כך גם קיומו של בורא ליקום. הדחייה הרווחת של הטיעון הזה היא שהעולם שלנו אינו דומה לשעון (בגלל שיצור חי עובר אבולוציה, בניגוד לשעון).

הוא הדין לגבי “הטעות של הויל”. הויל דימה את הסיכוי להיווצרות מקרית של חיים לסיכוי שסופה חולפת מעל מגרש גרוטאות תיצור מהן מטוס בואינג שלם. מבקריו טענו נגדו שהוא לא מבין את חוקי האבולוציה ומשמעותם, שכן הם דואגים לכך שהתהליך לא יהיה חסר כיוון, ובכך משפרים מאוד את הסיכויים להתרחשותו. מטוס וחלקיו הם דוממים, ולכן מדובר בהתרחשות רגעית ובלתי סבירה בעליל (המדרון ההסתברותי תלול מדיי). הקורא הנבון ודאי מבחין שהלוגיקה של הוויכוח היא אותה לוגיקה. בתוך החוקים צודקים המערערים, אבל טיעוניהם של הויל ופיילי לגמרי נכונים מחוץ לחוקים.

העיקרון האנתרופי

ראינו שהניסוח המעודכן של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי נבנה על חורבותיו של הערעור האתיאיסטי עצמו. הטענה היא שחוקי הטבע פועלים להגברת הסיכוי להיווצרות “ספונטנית” (שבעצם אינה ספונטנית, אלא רק נראית כזאת) של חיים, בדיוק כמו שתוכנת המחשב דאגה להיווצרות השרשרת הרצויה בניסוי שתואר למעלה. אם היו חוקים אחרים, או שלא היו חוקים כלל, החיים לא היו נוצרים. עוד ראינו שכעת עולה השאלה שמחוץ לחוקים: האם האילוצים הללו עצמם (=חוקי הטבע) יכולים להיות מוסברים בלי יד מכוונת?

מה יכולים האתיאיסטים לענות על הטיעון שמחוץ לחוקים? דוקינס, בספרו השען העיוור, טוען שיש כאן שען עיוור (חוקי הטבע), ובעצם אין שום צורך להניח את קיומו של שען תבוני כדי להסביר את השעון. כפי שראינו, האבולוציה אולי מסבירה כיצד נוצרו היצורים החיים. אבל מהו ההסבר להיווצרות החוקים שעומדים ביסודה? לשון אחר, האם ה”שען” שיצר אותם יכול באמת להיות עיוור? כאן נכנס למגרש טיעון חדש, שמכונה “העיקרון האנתרופי”.

במקורו הכינוי הזה הוענק לטיעון של בריאתנים (לניסוח קדום שלו, ראה חובות הלבבות שם). הם מצביעים על כך שיש בעולם שלנו כל מה שדרוש לקיומם של בני אדם (אנתרופוס), או חיים בכלל, כמו מים, אוויר, אוכל, טמפרטורה סבירה, אמצעים לביגוד ומגורים וכדומה. לכן ברור שיש מי שדואג ליצורים החיים ושם בעולם את מה שנחוץ להם. העתקת הטיעון הזה אל הניסוח החדש של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי היא מובנת מאליה: יש מי שדאג לכך שחוקי הטבע כאן יובילו להיווצרות חיים ויאפשרו את המשך קיומם והשתכללותם.

רוב ככל ההתנגדות האתיאיסטית לטיעון הזה היא אוסף של הנחות המבוקש. מוקד מרכזי בה מעלה טיעון מנוגד, שלמרבה האירוניה מכונה גם הוא “העיקרון האנתרופי”, בבחינת “הגם לכבוש את המלכה עמי בבית”. טענתם של האתיאיסטים היא שחיים יכולים להתקיים רק במקום שבו שוררים התנאים שמאפשרים אותם. אילו לא היו כאן תנאים כאלה, לא היינו כאן כדי לתהות על כך. אם כך, אין פלא שבדיוק במקום בו אנחנו נמצאים שוררים תנאים שמאפשרים את קיומנו.

הניסוח הפופולרי הזה של הטיעון, הוא טיפשי. השאלה עליה יש לענות היא מהו הסיכוי לכך שישררו כאן תנאים כאלה. משל לדבר, שמובא על ידי אתיאיסט ידוע אחר (הפיזיקאי סטיבן הוקינג), הוא מצב שבו נדון למוות עומד מול כיתת יורים מיומנת. כולם יורים בו מטווח קצר, ובכל זאת כולם מחטיאים והוא נותר בחיים. הוא תוהה כיצד ייתכן שקבוצת יורים מיומנת כולה תחטיא אותו? על כך עונה לו הוקינג שאם הם לא היו מחטיאים הוא לא היה כאן כדי להתפעל מזה. האם זו תשובה סבירה? קשה להאמין שאדם אינטליגנטי כותב דברים כאלה.

ניסוח מדויק וזהיר יותר של העיקרון האנתרופי האתיאיסטי מכניס לכאן את כמות הניסיונות שנעשו. אם יש סיכוי קטן, נאמר אחד למיליון, שקבוצת יורים מיומנת תחטיא כולה במצב כזה, הרי שאם נעשו מספיק הוצאות להורג בירייה, פעם אחת מתוך כמיליון הדבר צפוי להתרחש. האדם שייוותר בחיים באותו מצב אמנם יהיה כאיש נדהם מול הנס שקרה לו, אבל יש לנס הזה הסבר הסתברותי פשוט מאוד.

מי שמעלה את הטיעון האנתרופי המהופך הזה, אמור לעשות זאת גם בדוגמת השעון של פיילי. שם הוא יטען שלא נכון להניח את קיומו של שען, אלא אולי יש מערכת של ניסיונות חוזרים ונשנים של היווצרות עצמים שונים ומשונים, שאחד מהם היה שעון פועל ומדויק. כך הוא ידחה את המסקנה שאכן היה כאן שען ברקע. האם זה לא נשמע אבסורדי?

מהי האנלוגיה להקשר שלנו? הטענה האתיאיסטית היא שהתבצעו אינספור ניסיונות שבהם נוצרו חוקי טבע שונים ומשונים, ואנחנו חיים באותו מקום שבו נוצרה מערכת חוקים שמאפשרת את קיומנו. זה אכן ערעור רציני יותר, שכן הוא לפחות לא לגמרי מופרך לוגית. אבל במבט נוסף גם הוא לא עומד במבחן הביקורת. לא ידוע לנו שום דבר על ניסיונות אחרים, יקומים אחרים עם חוקי טבע שונים, ואפילו לא על מכניזם של היווצרות ספונטנית של יקומים וחוקי טבע שכאלה. אז מה הסבירות להניח בכל זאת את קיומם של אינספור יקומים כאלה, או מכניזמים כאלה של היווצרות ספונטנית של חוקי טבע? האם זה סביר יותר מההנחה הפשוטה יותר על יישות אחת שיצרה את היקום שלנו ואת חוקיו? האתיאיסטים חוטאים כאן בספקולציות לא מבוססות, שעדיפותן על ההצעה האמונית מפוקפקת מאוד בלשון המעטה. יתר על כן, באחד מאותם עולמות דמיוניים עם חיים אחרים ויצורים שונים ומשונים, יכול להתקיים גם אלוקים, לא?

נותרה לנו עדיין אפשרות נוספת, לפיה חוקי הטבע שלנו היו כאן מאז ומעולם. הם לא נוצרו אף פעם (היקום עצמו נוצר במפץ הגדול, אבל חוקי הטבע היו כאן מאז ומעולם), ולכן אין צורך למצוא הסבר להיווצרותם. בספרי אני עומד על כך שהדבר סותר את עקרון הטעם המספיק. אם יש מולנו משהו מאוד מורכב וייחודי, גם אם הוא היה כאן מאז ומעולם דרוש איזה טעם לכך שהוא דווקא כזה ולא אחר. גם לזה לא נוכל להיכנס בפירוט, ולכן אסתפק כאן בדוגמה פשוטה. כשאנחנו רואים את השעון של פיילי, אנחנו לא נסתפק בהסבר שהשעון הזה היה כאן מאז ומעולם. זאת גם אם לא הכרנו מעולם שענים ולא ידענו שהם נוהגים לייצר שעונים. חומר מטבעו מתכלה עם הזמן, ועצם מורכב לא נוצר מעצמו (החוק השני של התרמודינמיקה).

מה לקפלה הסיסטינית ולכל זה?

בנספח העשירי של ספרי הנ”ל, אני עוסק בספיח משעשע של הדיון הזה. נושא הדיון הוא מאמר של אליה לייבוביץ,[2]מהאתיאיסטים הבולטים בוויכוח סביב אמונה ומדע בישראל.

טוב מראה עיניים, ולכן אביא את דבריו של לייבוביץ בלשונו:

החולשה העיקרית של רעיון המתכנן התבוני הינה בכך שאי אפשר לראות בו הסבר כלשהו לתופעה שאותה הוא מתיימר לבאר. את הטיעון המרכזי העומד בבסיסו אפשר להציג כדלקמן: אף אדם בר דעת לא יחשוב שהציורים המופלאים שצייר מיכלאנג’לו על תקרת הקפלה הסיסטינית נוצרו כתוצאה מתהליכים מקריים, ללא כוונה וללא אינטליגנציה. כיוצא בזה – לגבי מטוס האף-16. על אחת כמה וכמה שהסבר כזה מתחייב למערכות ביולוגיות בעולם, שמורכבותן גדולה לעין שיעור.

ואולם, היסק זה מבוסס על קל וחומר של שטות. הסברה שיצור תבוני תיכנן את האף-16 מהווה אמנם הסבר מניח את הדעת לקיומה של מערכת מורכבת זו, משום שאנו יודעים על קיומם של מהנדסי אווירונאוטיקה, באופן בלתי תלוי בהכרתנו את המטוס עצמו. המחשבה שיד אדם תבוני ציירה את הקפלה הסיסטינית יש בה כדי להסביר את הציורים, רק משום שיש בידינו ידיעה מוקדמת על קיומם של יצורים שיכולים לתכנן ולבצע ציורים כאלה.

לגבי עולם הטבע והיקום אין לנו כל ידיעה מוקדמת על קיומה של תבונה שמסוגלת לתכננו. הסקה מקיומו של העולם המורכב והמופלא על מציאותו של מתכנן תבוני איננה ביאור של התופעה, אלא תוצאה פסיכולוגית שלה.

הטיעון הזה דומה להפליא לביקורות האתיאיסטיות על טיעון השעון של פיילי, או הבואינג של פרד הויל, ולכן לוקה באותם כשלים.

לפי אותו היגיון היה עלינו להרים ידיים נוכח תופעות מופלאות כמו גאות ושפל, או נפילת עצמים לכדור הארץ, ולא להסיק מהן שקיים כוח פיזיקלי חדש שקרוי “כוח הכבידה” (=גרביטציה), שהרי אף אחד מאתנו לא פגש אותו, ובוודאי לא לפני שהחוק המתאר אותו נוסח על ידי אייזיק ניוטון. לשון אחר, האם חבר בשבט אפריקני שיראה מולו שעון מוטל על החול, יחשוב שהוא היה שם מאז מעולם רק מפני שהוא לא מכיר שענים ושעונים? לא סביר.

הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי אכן בנוי על המתווה שמציע לייבוביץ:

הנחה א: אני רואה לנגד עיניי מציאות של עולם מורכב ומתוכנן, שהוא בעל תכונות מיוחדות במינן.

הנחה ב: אף גורם מבין אלו המוכרים לי לא יכול ליצור עולם כזה.

הנחה ג: עולם כזה לא נוצר מעצמו.

מסקנה: כנראה קיים גורם אחר, שאינו מוכר לי, שיצר זאת. הבה נכנה אותו “אלוקים”.

טיעון מקביל לגבי כוח הכבידה (כמו כל טיעון מדעי אחר) יהיה בנוי כך:

הנחה א: אני רואה לנגד עיניי תופעות מיוחדות במינן (גאות ושפל, נפילה של עצמים לכדור הארץ וכדומה).

הנחה ב: אף כוח או גורם מבין אלו המוכרים לי אינו יכול לחולל את התופעות הללו.

הנחה ג: לתופעות פיזיקליות חייבת להיות סיבה.

מסקנה: כנראה יש גורם שאינו מוכר לי עדיין, שהוא המחולל את התופעות הללו. הבה נכנה אותו “כוח הכבידה”.

האם נדרשת כאן עוד הנחה בדבר מפגש מוקדם עם כוח הגרביטציה (עוד לפני שניוטון גילה אותו)? כיצד בכלל מגלים חוקים חדשים לשיטתו של לייבוביץ? לא ברור לי מדוע בעיני לייבוביץ הטיעון הראשון נראה בעייתי ואילו השני לא. התקדמותו של המדע (גילוי חוקים חדשים) כולה בנויה על טיעונים מהטיפוס הזה.

בנספח שם עמדתי על כך שלייבוביץ שוגה בהבנת המושג “הסבר מדעי”. יש הסברים של העמדה על המוכר, שהם הסברים שניתנים לתופעות שונות על בסיס תיאוריה מדעית ידועה ומוכרת. ויש גם הסברים של העמדה על הלא מוכר, שמתארים תופעות מוכרות באמצעות תיאוריות חדשות. לא אכנס כאן לנושא זה.

חיים אחרים בתוך חוקי טבע אחרים

טענות אתיאיסטיות נוספות מעלות אפשרות שכמעט כל מערכת חוקים תיצור יצורים מורכבים, אלא שטבעם יהיה שונה בכל אחת מהמערכות הללו. לכן לטענתם אין שום ייחודיות במערכת חוקי הטבע שלנו ובחיים שאנחנו מכירים שנוצרו בתוכה. זוהי בעצם גרסה אחרת של העיקרון האנתרופי. מבט פשוט יראה שמדובר בטיעון בעייתי. הבה נתבונן במערכת חוקים כמו: אם יש לך גרגיר חומרי במקום X המצב הבא יהיה הוספת גרגיר נוסף במקום X+1. האם לאחר זמן ייווצר כאן משהו מיוחד? ישנן אפילו סימולציות שונות שבהן מריצים תוכנות של “סלולר אוטומטה”, כלומר מערכות חוקים שמתארות דינמיקה של התפתחות של מערכות על פני ציר הזמן, ומראים אילו יצורים מורכבים ומעניינים נוצרים בהן. אלו דוגמאות “שבויות”, שכן הן מניחות מערכות חוקים מסוימות (שמובנית בהן מורכבות מספיקה). יתר על כן, בדרך כלל היצורים המורכבים שנוצרים בהן לא מחזיקים מעמד, אלא נוצרים לרגע ומתפרקים. אלו ניסיונות לא ממש משכנעים ואין בהם כדי לפרוך אינטואיציה פשוטה ונכונה בעליל. ומעבר לכל זה, טיעונים אלו עדיין לא נותנים מענה לשאלה מניין באה מערכת החוקים הלא מיוחדת הזאת? גם מערכת חוקים לא מיוחדת צריכה להיווצר בצורה כלשהי על ידי מישהו או משהו.

ערעורים נוספים

יש כמה ערעורים נוספים על הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. במהלך הדברים עד כה לא יצקנו תוכן לאלוקים המופשט שאת קיומו הוכחנו. יש התלוצצויות שבה במידה יכולנו להוכיח את קיומה של מפלצת הספגטי המעופפת. מניין לנו שהיישות הזאת שאת קיומה הוכחנו היא באמת אלוקים בכבודו ובעצמו? עקרונית, אפילו חוקי הטבע עצמם יכולים לשמש כאותה עילה מופשטת להיווצרות העולם והחיים. כל זה נכון לגמרי, כל עוד מדובר ביישות (נכנה אותה חוקי טבע, או מפלצת הספגטי). מעבר לעצם קיומה ולכך שהיא יצרה את העולם ואת חוקיו לא טענו לגביה מאומה. מה שהוכחנו הוא שקיימת יישות כלשהי שמעבר לעולם עצמו שיצרה את חוקיו וחוללה את התהליכים שבתוכו ובפרט גם את החיים.

מה ניתן להניח על הגורם הזה שאת קיומו הוכחנו? מאומה מעבר לזה שהוא ברא את העולם ויצר את חוקיו (ולכן גם מנהל אותו, לפחות דרך החוקים). לצרכינו כאן די לנו במשמעות “רזה” זו של המושג אלוקים. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. לאחר שהגענו למסקנה שיש אלוקים במובן הפילוסופי והמופשט הזה, אם מגיעה אלינו מסורת על התגלות ונתינת תורה, או אם יש לנו אינטואיציה כלשהי לגביו, הדברים משתלבים היטב זה בזה. ההתגלות עשויה לצקת תוכן למושג המופשט של אלוקים אליו הגענו בדרך הפילוסופית.

God of the gaps

יש בריאתנים שטוענים נגד הניאו דרוויניסטים שההסבר שלהם להיווצרות החיים הוא לא מלא. חלקם מצביעים על כך שהאבולוציה מתחילה כשיש שרשרת חלבונית בעלת יכולת להשתכפל. אבל איך בכלל הגענו לשרשרת הראשונה הזאת? זוהי בעיית האביוגנזה. חשוב להבין שדוממים, כמו כל מה שלפני השלב של החיים, לא עוברים תהליך של אבולוציה, ולו רק מפני שאין בהם תורשה. חשבו על בתים שעומדים על החוף, ובאה סערה מהים ושוטפת את כל הבתים הרעועים יותר ומותירה רק את אלו החזקים. היו כאן מוטציות (בתים שונים ומגוונים) והייתה כאן גם ברירה טבעית (רק החזקים שרדו). אבל בתים לא מורישים את תכונותיהם לצאצאים, ולכן אחרי שהבתים הללו יתפרקו נחזור לנקודת המוצא. אין אבולוציה ללא תורשה, ולכן אין אבולוציה של דוממים. אז כיצד נוצרה השרשרת החלבונית הראשונה?

בעיה נוספת שמצביעים עליה פונדמנטליסטים דתיים היא קיומם של פערים, ולפעמים פערים מהותיים בהבנת התהליך האבולוציוני, ובממצאים שמאששים אותו (בעיית חוליות הביניים בין המינים, ובעיות בדבר פערים אחרים שלא ניתנים לגישור אבולוציוני, וזוקקים “קפיצות” גדולות ולכן בלתי סבירות בתהליך האבולוציוני. המדרון הבלתי סביר לא מתמתן כאן).

יש כיום מאמץ ניכר כדי לנסות ולמצוא פתרון לבעיית האביוגנזה. גם בעיית חוליות הביניים אכן מציקה ודורשת פתרון (אם כי נראה שיש עדויות לא מעטות לחוליות ביניים כאלה, ורבים טוענים שזו לא בעיה מהותית). אבל כאן ברצוני לעמוד על נקודה כללית שנוגעת לכל הבעיות מהטיפוס הזה. טיעונים מהסוג הזה מוכיחים את קיומו של אלוקים מתוך פער בהבנה ובידע המדעי. זה מה שמכונה בז’רגון של הוויכוח “אלוהי הפערים” (god of the gaps). אבל כאשר יש פער בידע המדעי שלנו עלינו לסגור אותו במחקר ובחשיבה. אלוקים לא משחק על המגרש הזה. אם היינו מתייחסים לכל פער בידע המדעי בביטול מכיוון שאלוקים מציע לו הסבר מספק, היינו נמצאים היום עדיין בפיזיקה האריסטוטלית. יתר על כן, אחרי שנסגור את הפער הזה (כפי שקרה לא פעם בעבר) האמונה שלנו איבדה את בסיסה. אבל זה בלתי סביר בעליל, ולכן צריך להיות מוסכם שקיומו של אלוקים לא יכול להתבסס או להיות מוכח על בסיס פער בידע המדעי.

השאלה היא מדוע הניסוח שהצענו למעלה אינו גרסה של א-לוהי פערים? הרי ראינו שמכיון שאיננו מבינים מי או מה יצר את חוקי הטבע, עלינו להגיע למסקנה שיש אלוקים. אך ההשוואה הזאת לבעיה של א-לוהי הפערים שגויה. הפער בו מדובר כאן הוא מהותי, ונראה שעקרונית הוא לא יכול להיסגר. גם אם נמצא כיצד נוצרו חוקי הטבע המוכרים לנו, ההסבר המדעי הזה יינתן במונחי מערכת חוקים יסודית יותר, ולכן השאלה הפיזיקו-תיאולוגית תעבור אליה. מי יצר את מערכת החוקים הבסיסית יותר? וכך לעולם השאלה הזאת לא יכולה להיענות במישור המדעי. זהו פער מהותי (לפחות בחשיבה המדעית המוכרת לנו כיום).

יתר על כן, בסופו של דבר, אם וכאשר ייפתרו כל הבעיות וייסגרו כל הפערים, עדיין נשאל מי יצר את החוקים שעומדים בבסיס ההסברים הללו? ההוכחה בנוסחה המחודש תיוותר על כנה. היא לא תלויה בפערים ולא תיעלם עם סגירתם. לכן טעות היא להסתמך על פערים במסגרת הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. זה לא נכון וגם לא נצרך. בה במידה טעות לחשוב שהניסוח המעודכן שהצענו לראיה הפיזיקו-תיאולוגית סובל מהפגם של א-לוהי הפערים.

הערה לקראת סיום: התחזקות הראיה הפיזיקו-תיאולוגית

בספרי הנ”ל טענתי שהראיה הפיזיקו-תיאולוגית לא רק שלא נפרכת בעקבות הניאו דרוויניזם, אלא היא אפילו מתחזקת. אעמוד על כך כאן בקצרה.

ראשית, אקדים ואומר שבשיח הניאו דרוויניסטי מקובל לחשוב ששניים מתוך שלושת המרכיבים היסודיים של התמונה, כלומר היווצרות המוטציות והברירה הטבעית (להבדיל מהתורשה), הם תהליכים אקראיים. אריה מזדמן באקראי למקום כלשהו ופוגש תרנגול וטורף אותו. כך שורדים רק תרנגולים עמידים (שרצים מהר, עפים גבוה או בורחים בצורה אחרת מהאריות). יש בצורת ונכחדים הצמחים שמהם ניזונים הפרושים. יש שינויים ודפורמציות אקראיות בגנום שיוצרות מוטציות שונות. כל אלו תהליכים אקראיים, וזה מחדד את התחושה שאין מאחורי התהליכים האבולוציוניים יד מכוונת. אלא שבלי קשר לאמונתי הדתית, כפיזיקאי אני מתקומם נגד התיאור הזה. מה שמקובל כיום בפיזיקה הוא שאין אקראיות אמתית אלא בתהליכים קוונטיים שמתרחשים בסקלות קטנות ביותר של חלקיקים פיזיקליים (אלקטרונים בודדים). כל שאר הטבע שלנו הוא דטרמיניסטי, וגם אם יש בו רכיבים כאוטיים, הכאוס לא מתאר אקראיות אלא דטרמיניזם קשה לניבוי. משמעות הדבר היא שכמעט כל מה שתיארתי בפסקה זו אינו באמת אקראי. מדובר בתהליכים דטרמיניסטיים למהדרין, אלא שקשה לנו לנבא אותם (האם האריה יגיע ויפגוש את התרנגול המסוים הזה? האם תהיה בצורת באי דפנה מייג’ור? וכדומה). ההתייחסות אליהם כתהליכים אקראיים מועילה מאוד במישור המתודולוגי, שכן קשה לטפל בהם בכלים דטרמיניסטיים, אבל היא לא משקפת את המציאות האמתית. כך כשנטפל בתוצאות של הטלת קובייה לא נשתמש בכלים של הפיזיקה הניוטונית אלא בהסתברות, למרות שאין במסלול של קובייה שום דבר אקראי, מאומה מעבר לחוקי ניוטון. כך הדבר לגבי כל מערכת מורכבת או כאוטית. לכן חשוב לא לערבב בין מודל שמפתח מתודולוגיה מועילה לבין המציאות עצמה. על כך כבר אמר פייר סימון לפלס: “ההסתברות אינה באה במקום סיבתיותוהיקבעות ממשית, אלא רק במקומה של הבורות האנושית”. אם כן, גם התהליך האבולוציוני הוא תהליך דטרמיניסטי מובהק (כמעט כולו, אם לא כולו), ורק הטיפול המדעי בו נעשה בכלים הסתברותיים וסטטיסטיים.[3]

מה משמעות הדבר לגבי הדיון שלנו? עד הסעיף הנוכחי ראינו שההתנהלות בתוך החוקים היא אולי מקרית, אבל המסגרת של החוקים דואגת לנתב את התהליך למטרתו. אבל כעת אנחנו רואים שגם בתוך החוקים יש תהליכים שהם בעיקרם דטרמיניסטיים. האקראיות לא באמת קיימת כאן. כעת כבר קל מאוד לראות שהראיה הפיזיקו-תיאולוגית אפילו מתחזקת בעקבות התמונה הניאו דרוויניסטית. אם היה מדובר בהיווצרות של היקום כולו במצבו הנוכחי תוך רגע, אולי ניתן היה לנסות ולדבר על מקריות חד-פעמית מוצלחת. ואם היה מדובר על עולם שמתנהל בצורה אקראית בלי חוקי טבע קבועים, גם אז ניתן היה לראות בו מקריות עיוורת. אבל הניאו דרוויניזם (ביחד עם המפץ הגדול, והאביוגנזה, אם וכאשר היא תתפענח מדעית) שולל את שני הדברים. הוא מציג בפנינו תמונה של תהליך ארוך שלוקח אותנו לאורך מיליארדי שנים באופן דטרמיניסטי באמצעות חוקי טבע ייחודיים וברורים מאוד, ומוביל אותנו בבטחה מנקודה ראשונית של חומר במפץ הגדול ועד למכלולי החיים והיקום וכל אשר בו כפי שהם מוכרים לנו כיום (כחמישה-עשר מיליארד שנה לאחר מכן, בתיארוך המקובל כיום). האם זה לא מצביע בסבירות גבוהה הרבה יותר על תהליך מכוון ומתוכנן מראש, כלומר על מעורבות של יד מכוונת?

חשבו על מצב בו השארתם חתיכת פלסטלינה בפינת חדר אטום, ואתם חוזרים אליו אחרי 15 מיליארד שנה ומוצאים שם גן חיות שלם על כל אשר בו. כעת בא מישהו ומסביר לכם כיצד קרה הדבר, באמצעות מערכת של חוקי טבע, שלקחו את הפלסטלינה הזאת והפכו אותה בתהליך דטרמיניסטי ארוך לגן חיות. האם אין זה אומר שהיה כאן מישהו שקבע את מערכת החוקים הזאת במטרה להגיע לגן החיות? האם העובדה שמצאנו תיאור מדעי של התהליך פורכת את הטיעון שמוכיח את קיומו של מנהל ויוצר לתהליך הזה? זה נשמע אבסורדי למדיי. בעקבות התיאור המדעי הניאו דרוויניסטי הראיה הפיזיקו-תיאולוגית רק מתחזקת. המאמינים היו צריכים לקפוץ על המציאה שמספק להם הניאו דרוויניזם, במקום להילחם בו עד חורמה.

סיכום

נסכם כעת איפה הדברים עומדים. ראינו שהניאו דרוויניזם לא סותר אמונה באלוקים, אלא לכל היותר מתיימר לערער על אחת מתוך שלל הדרכים להגיע לאמונה בו. ליתר דיוק הוא תוקף את ההנחה שבבסיס הטיעונים התיאולוגיים ששייכים לסיעה אחת מתוך המפלגה הפיזיקו-תיאולוגית שבאגף הפילוסופי. וגם כאן הוא רק מערער על הנחת הטיעון אך לא בהכרח נוגע במסקנתו. אבל בחלקו האחרון של המאמר נוכחנו לראות שהוא לא עושה אפילו את זה. הטיעונים הפיזיקו-תיאולוגיים מהסוג הזה נותרים על כנם גם במסגרת התמונה הניאו דרוויניסטית. כפי שראינו כעת, הטיעונים הללו רק מתחזקים בעקבות התמונה הניאו דרוויניסטית.

קיצרתי מאוד בדיון על הערעורים השונים, שכן הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי הוא לא מטרתנו כאן. זהו רק אספקט צדדי של הדיון, בו הראיתי שאפילו את הצעד הקטן שמתיימרת לעשות האבולוציה בהקשר התיאולוגי היא לא באמת עושה. המאמר הזה לא עסק בשאלה האם הראיה הפיזיקו-תיאולוגית תקפה, אלא בשאלה מה עושה האבולוציה לדיון התיאולוגי בכלל, ולטיעון הזה בפרט. לצורך זה די לנו במה שעשינו עד כאן. ראינו שאין לאבולוציה שום משמעות תיאולוגית, ואפילו לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי היא לא עושה מאומה, אלא כפי שראינו בסעיף הקודם ייתכן שהיא אפילו מחזקת אותו קמעא.

המסקנה היא שמי שקיבל את הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי לפני המאה ה-19 יכול וצריך להמשיך ולקבל אותו גם אחריה, ואפילו בצורה נחרצת יותר. ומי שמניח את ההנחה (הבלתי סבירה בעליל) שדברים מורכבים ומיוחדים יכולים להיווצר באופן ספונטני, לא קיבל את הטיעון עוד הרבה לפני המאה ה-19, וכנראה לא יקבל אותו גם כעת. לכן בין אם הערעורים שהוצגו כאן נכונים ובין אם לאו, האבולוציה לא קשורה אליהם בשום צורה. גם אם הם פורכים את הטיעון (והם לא. ראינו שהם אפילו מחזקים אותו), ברור שלאבולוציה ולניאו דרוויניזם אין מה לומר בעניין.

אם אסכם, גם הבריאתנים הפונדמנטליסטיים וגם הניאו דרוויניסטים האתיאיסטיים טועים באותה נקודה. כאמור, שני הצדדים סוברים שיש סתירה חזיתית בין התמונה הניאו דרוויניסטית לבין האמונה הדתית, אך למרבה הצער דווקא בנקודה שבה הניצים הללו מפסיקים להתכתש ומסכימים, שניהם נכשלים. כפי שראינו, כמעט ואין קשר בין שני התחומים, ובוודאי שלא סתירה. החינוך הדתי יכול להפסיק להירתע מלימוד של הנושא, ובה במידה הכנסייה האתיאיסטית צריכה להירגע ולאפשר חופש מחשבה גם בנושא הטעון (שלא בצדק) הזה. דיון ומחשבה חופשית הם ערובה להתקדמות מדעית ורוחנית, ושני הצדדים מנסים להגביל זאת בדרכים משפטיות ופוליטיות, ובאמצעות הטפה פרועה והשחרת פניו של היריב. יש ללמד בבתי הספר את הניאו דרוויניזם כמו גם את הביקורות עליו, ולגדל אנשים חושבים שמגבשים עמדות באופן חופשי ובוגר ולא בדרך של אינדוקטרינציה לשום כיוון. גם אם אני חושב שהתמונה הזאת נכונה מבחינה מדעית, או נכונה בחלקה, אין בה שום דבר קדוש. היא צריכה לעמוד לביקורת חופשית מכל כיוון, בדיוק כמו כל רעיון אחר כולל האמונה באלוקים. כדאי לשני הצדדים לאמץ את דבריו היפים של הרמב”ם שהובאו בתחילת המאמר, שמנתקים בין עובדות לבין אג’נדות ואמונות אפריוריות.

הערות:

[1] בפועל זה לא תמיד קורה. שינויים עמידים ובעלי כיוון ברור לאורך הדורות דורשים תנאים ייחודיים יותר. בשנים שלאחר הבצורת ירד בדפנה מייג’ור גשם מספיק, וכתוצאה מכך מקורי הפרושים חזרו והתקצרו מחדש. אף שהשינוי הזמני באורך המקור נעלם עם הזמן ולא הייתה לו משמעות אבולוציונית, בכל זאת הודגם כאן תהליך אבולוציוני מהיר מאוד שהתרחש בפועל.

[2] ‘ההוכחה האמריקאית לקיום האל’, הארץ, גיליון 19.9.2005.

https://www.haaretz.co.il/hasite/spages/626542.html

[3] מתבקשות כאן שתי הערות להשלמת התמונה.

א. הערה על אפקטים קוונטיים. אם במישור הקוונטי יש אקראיות אמתית, היא יכולה להשפיע על ההתרחשויות המקרוסקופיות, ולכן אולי התהליכים האבולוציוניים הם כן אקראיים. כפי שיודע כל פיזיקאי, טיעון זה שגוי. האקראיות הקוונטית “נמרחת” בגלל חוק המספרים הגדולים, ולא מופיעה כלל בעולם המקרוסקופי. למעט תחומים אזוטריים מאוד, כמו על-נוזלים או על-מוליכים. החתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי שמנסה להגדיר ניסוי מחשבתי שבו תהיה השפעה של המיקור הקוונטי על העולם המקרוסקופי. ניתן לראות עד כמה האפשרות הזאת רחוקה, ועד כמה היא זוקקת מעורבות של יד אנושית (מעבדה בתנאים מיוחדים מאוד). לא סביר שכל העולם שסביבנו הוא חתולי שרדינגר, כלומר שהאבולוציה שנמצאת סביבנו בכל מקום, היא תוצר מקרוסקופי של אקראיות קוונטית. הרבה יותר סביר שמדובר באקראיות מתודולוגית גרידא, כפי שתיארתי למעלה.

ב. הערה נוספת על תרמודינמיקה. תורת הקוונטים והמכניקה הקלסית מתארות את הפיזיקה של המיקרו בטמפרטורה 0. בטמפרטורות גבוהות יותר נכנסות התרמודינמיקה והמכניקה הסטטיסטית, שמטפלות בפיזיקה בכלים סטטיסטיים. אם כן, לכאורה הפיזיקה של טמפרטורה לא 0 כן מכילה אלמנטים אקראיים. אבל גם כאן מדובר כנראה במתודולוגיה בלבד. ידוע לנו שהתהליכים הפיזיקליים במיקרו הם כולם הפיכים ודטרמיניסטיים (בסקלות הגדולות). אם כן, הכלים הסטטיסטיים בהם אנחנו משתמשים נובעים גם הם מאילוצים של סיבוכיות (מערכות מרובות חלקיקים) ולא בגלל שבמציאות עצמה יש אקראיות אמתית. אמנם השאלה הזאת (של היחס בין המיקרו הדטרמיניסטי למקרו הסטטיסטי בטמפרטורות שאינן 0) עדיין נחשבת כשאלה פתוחה בפיזיקה, אבל דומני שזו דרך החשיבה המקובלת אצל רוב הפיזיקאים.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות