השאלה הזו עולה מדי מספר שנים, נביא כאן ראשית מאמר של איש מדע שנכתב לפני כעשרים שנה, כאשר רוב דבריו יפים אף לזמננו, ובהמשך נתייחס לאמירות מהזמן האחרון.
הצגת הבעיה:
השאלה הנדונה במאמר זה התעוררה עקב פירסום נרחב בכותרות הראשיות. למשל: "מחקר: הומוסקסואליות עוברת בתורשה".[1] המשתמע מתוך פרסומים אלה הוא, אם לצטט עו"ד ופסיכיאטור אמריקאי:[2] "התגלית כי הומוסקסואליות קשורה בגן מסוים, ובתוך כך בלתי ניתנת לשינוייכולה להוביל לביטול האפליה המבוססת על נטיה מינית". מובן איפא, שיש בכך משום שאלה חשובה: מדוע התורה קובעת כי משכב זכר אינו מוסרי, בעוד שהמחקרים הוכיחו, לטענת עיתונאים אלה, כי נטיה הומוסקסואליסטית היא בלתי ניתנת לשינוי??
כדי להדרש לסוגיא זו, צריך להדגיש כי השאלה הנידונה היא שאלה מורכבת עד מאד. כרוכות בבעיה זו שאלות יסוד עמוקות המעסיקות את האנושות מקדמת דנא. השאלות של גוף ונפש (body-mind problem) ושאלות של תורשה מול סביבה וחינוך (nature – nurture) עדיין לא הוכרעו וגם ההתקדמות המדעית הכבירה לא הביאה אל פתרונן את השאלות הסבוכות האלה. וכמובן שאי אפשר להתעלם מהזדקקות לשאלת 'מוסר מוחלט' מול 'מוסר יחסי', ובעיית הבחירה החפשית.
לכאורה, חושב לעצמו האדם הממוצע: "אם אנשי המדע הוכיחו שהסיבה להומוסקסואליזם היא תורשתית, מה מקום יש כאן להתווכח על פילוסופיה, מוסר וכדומה. יבוא העובדות ויטפחו על פניהם של הטועים!". זו אידאליזציה יפה שלצערנו איננה עומדת במבחן המציאות. שלש סיבות לדבר:
א. כל היודע מעט על טיבו של המדע, מבין כי אין המדע יכול לספק תשובות מוחלטות על המציאות בשום תחום. לעולם, יש לשלב את ממצאי המדע עם הנחות מוקדמות שאינן ניתנות לתצפית.[3]
ב. המחקרים המדעיים בנושאים המדוברים רחוקים מאד מלהיות הוכחה עובדתית. כפי שיבואר לקמן, עורכי המחקר עצמם מודים כי מוקדם מאד לדבר על הוכחה.
ג. יש חוקרים חשובים הדוחים מכל וכל גם את המסקנות המסויגות של עורכי המחקרים.
נקודה חשובה נוספת שיש להביא בחשבון בדיוננו היא הרקע החברתי תרבותי לשאלת ההומוסקסואליזם בפרט, ולמתירנות ופלורליזם בכלל. נתווה בקיצור נמרץ את מה שנראה, לדעתנו, כהשקפה "פילוסופית חברתית" המשפיעה על עמדת החברה לנושא.
הרקע החברתי והמחשבתי:
- עמדת החברה בנושא ההומוסקסואליזם מושפעת מהצטלבות של שתי התפתחויות שראשיתן לפני כמאתיים שנה, והגיעו לשיאן בתקופתנו:
- מצד אחד התפיסה החומרנית רדוקציוניסטית של החיים רואה באדם התגלמות של המח ומערכת העצבים המרכזית שלה בלבד. כפי שהתבטא פרופסור לנוירולוגיה:
"All psychological phenomena are ultimately biological!" [4]. תפיסה זו על כל הווריאציות הפילוסופיות המאפיינות אותה, היא חד-צדדית בצורה מגמתית ביותר. יש בה התעלמות גמורה מהטיעונים הפילוסופיים כבדי המשקל ומהמצאים הנירולוגיים המודרניים המצביעים על הסתירות והקשיים שבעמדה חמרנית זו. שאלת גוף-נפש רחוקה מלהיות פתורה, ואין שום הצדקה הגיונית או מדעית לאימוץ מגמתי של עמדה קיצונית והצגתה במעמד של כביכול: "תיאוריית השדה האחיד של מדעי החיים וההתנהגות". אמנם רוב הממסד המדעי כיום, דוגל בה בצורה זו או אחרת אך לא משיקולים מדעיים טהורים (לא קיימים שיקולים מדעיים שעל פיהם אפשר להכריע בשאלה זו. תחילה קובעים עמדה בשאלה זו, ולפי העמדה הזו יוצרים פרשנות [אינטרפרטציה] של כל הממצאים המדעיים.)
יצויין כי יש אנשי מדע ופילוסופים דגולים שעמדתם היא דואליסטית – דהיינו הכרה בישות עצמאית של הנפש הקשורה ל"מכונת הגוף" (ביניהם: Prof. Eugene Wigner, Sir John Eccles, Sir Karl Popper ורבים אחרים). תפיסה פילוסופית זו, המונחת ביסוד הביולוגיה ומדעי ההתנהגות, אחראית לכך שכל המחקרים המדעיים מקבלים אינטרפרטציה חד-צדדית.[5]
- באמצע המאה הקודמת נוצרה תיאורית האבולוציה, שהתיימרה להסביר את הווצרות עולם החי מתוך כוחות טבעיים של מוטאציות וברירה טבעית בלבד. אין זה המקום להרחיב את היריעה. די אם נפנה את הקורא למספר גדול של ספרים שחוברו בידי אנשי מדע ידועים (כגון: Sir Fred Hoyle ורבים אחרים[6]) ובהם הם חושפים את העובדה כי התיאוריה – למרות היותה מקובלת על רוב הממסד המדעי ללא אפשרות ערעור – איננה כלל תיאוריה מדעית הניתנת להוכחה. יתרה מזו, היא לוקה בסתירות רבות ובחוסר מוחלט של הוכחות העומדות במבחן הביקורת (לטענתם). בכל אופן, תיאורית האבולוציה התקבלה בשמחה והערצה גלובלית מתוך שהתאימה להשקפת העולם החמרנית של המאה ה: 19 ומתוך כך שהיא יצרה בסיס "מדעי" לשלילת מושג האלקים, כביכול. מכל מקום פועל יוצא של תיאוריה זו הוא תפיסת האדם כאורגניזם, עוד חוליה אחת בתוך חולייות התפתחות היצורים. לא זו בלבד שאין הבדל מהותי בין האדם ובעלי החיים הקרובים, לפי תפיסה זו, אלא שכל תכונות האדם מוסברות כהתפתחות של צרכי הקיום שלו, במסגרת הברירה הטבעית והמקרה העיוור. לכן טבעי הדבר שכל מאפייני ההתנהגות האנושית נתפסים אצל הבריות כגילויים באותה הרמה כמו אצל בעלי חיים. רק כך אפשר להבין את החוקרים המביעים את הדעה הבאה: כיוון שאצל ציפור מסוימת (White-crowned sparrow) מצאו שהגוזלים לומדים את השירה האופיינית למינם ע"י חיקוי הבוגרים, ואם לא היו חשופים לה בגיל צעיר לעולם לא ידעו אותה. הגוזלים יכולים גם לאמץ לעצמם שירה אחרת מתוך הסביבה לה הם חשופים. אך לאחר שהציפור למדה שירה זו, לא תוכל להחליף את השירה אף פעם. עובדה זו (אם היא נכונה…) מביאה את החוקר לטעון כי גם אצל האדם: "אפילו אם הומוסקסואליזם הוא התנהגות נרכשת מבחינה חברתית בגיל צעיר, לא יוכלו לשנות אותה לעולם בהתבגרם!". הוא הדין בתצפית במבנה המוח של חולדות. צוות בראשותו של Prof. A. Gorsky באוניברסיטת קליפורניה מצא כי יש הבדל בגודל של איזור מסוים במוח החולדה (The preoptic part of the Hypothalamus) בין זכר ונקבה. ממצא זה עורר גל של תיאוריות ומחקרים על הבדלים מקבילים אצל האדם, כאשר ההנחה ה"מובנת מאליה" היתה שאם מגלים בחולדות השפעות הורמונליות כמכריעות בהתנהגות מינית של החולדות, הרי גם באדם השפעות הורמונליות ומבנה של המוח הם גורמים מכריעים הקובעים את התנהגות האדם. האם מפני שלחולדה אין ערכים ובחירה חפשית, נוכל ליצור גזרה שווה עם האדם? – זה איננו מדע טהור, אלא שילוב של מדע עם דעות אנושיות סובייקטיביות.
ב. גורם נוסף בעל עצמה רבה הוא ההתפתחות – המבורכת כלשעצמה – של ההכרה בחשיבות של חופש הפרט וזכותו הלגיטימית לשאוף לאושר ומיצוי עצמי. משלטון טוטאליטרי מונארכי אבסולוטי של דיכוי וקיפוח עברו רוב עמי העולם לקיצוניות השניה, בה חופש הפרט גובר על כל שיקול אחר. במסגרת התפתחות זו בולטת מגמה ברורה ביותר של השאיפה לאפשר לכל אדם לעשות כאוות רוחו, כאשר הגבולות היחידים הם אי פגיעה פיזית בזולת. משום כך ברור כי אנשים שזו האידאולוגיה המקובלת עליהם יראו בכל פיסת מחקר "מדעי" הוכחה לצדקת אמונתם האידאולוגית. כיוון שרק מעטים מסוגלים וטורחים לעיין היטב במחקרים המדעיים בעצמם, ורוב הציבור ניזון ממקורות פופולאריים ואמצעי התקשורת, ברור שאין הם "מדקדקים בקטנות". אמנם החוקרים בעצמם, כפי שנראה בהמשך, מסתייגים ומנסחים את השערותיהם בזהירות רבה מאד, אך הכותרות בעיתונות רחוקות מכך כמרחק מזרח ממערב!
אנו חיים בחברה מתירנית, המתקשה מאד (מסיבות אידאולוגיות) לפסול התנהגות מסוימת משיקולים מוסריים. משום כך, הדיון בשאלות ההומוסקסואליזם איננו עניני, אלא מוצג כ"מלחמת תרבות" בין מתקדמים, ליבראלים, פלורליסטים, משכילים ומדענים מצד אחד, ובין דוגמטיים, פנאטיים, ריאקציונרים המתנגדים למדע ולקידמה, שוביניסטיים וצרי אופק מצד שני. לא קשה להבחין כי התארים והקונוטציות אינם יכולים לבוא במקום דיון עניני בשאלה "האם הומוסקסואליזם מותנה בגורמים גנטיים המכריחים את האדם, ללא יכולת שינוי?"
מה באמת אומר המדע?:
נבוא עתה לדון בגישות המחקריות ובמסקנות החוקרים עצמם. שני מחקרים מדעיים מצוטטים כמקור עיקרי למסקנות בדבר אפשרות שהומוסקסואליזם תלוי בגורמים גנטיים. מחקרים של Simon LeVay ושל Dean Hamer. הראשון בדק באופן השוואתי אזור מסוים (INAH3) במוחם של הומוסקסואליסטים שנפטרו מאיידס, ביחס לאותו איזור אצל אנשים שלא היו הומוסקסואליסטים. מחקרו של Dean Hamer הנחשב לרציני והחשוב ביותר התבסס על זיהוי מקטע מסוים[7] בכרומוזום X כמופיע בשכיחות גבוהה מהצפוי מבחינה סטטיסטית אצל זוגות של אחים הומוסקסואליסטים, בארבעים משפחות. [ראה עידכון בעמוד 13].
בנוסף למאמרים הראשוניים שפורסמו, שני החוקרים שהוזכרו, מביאים את עיקרי המחקר והממצאים, כולל ניתוח התוצאות במאמר משותף:
Simon LeVay and Dean Hamer, "Evidence for a Biological Influence in Male Homosexuality", Scientific American, May 1994, p. 20-25.
במאמר זה, החוקרים מציינים בצורה ברורה מספר נקודות המעידות על האופי הראשוני והספקולטיבי של המסקנות:
א. שם המאמר הוא: ראיות להשפעה ביולוגית על הומוסקסואליזם אצל גברים. כלומר: לא הוכחה לקביעה ביולוגית, אלא קיומה של השפעה.
וכפי שהם כותבים במאמר (שם, ע' 25): "The study provides the strongest evidence to date that human sexuality is influenced by heredity"
כפי שיובהר בהמשך המאמר, זהו הבדל מכריע. כנראה שישנה השפעה גנטית, כפי שקיימת כמעט לגבי כל מרכיבי ההתנהגות האנושית. כמובן שלא משתמע מכך שהגנים (שלא זוהו כלל במחקר זה!) מכריחים את ההתנהגות המסוימת, אלא רק מצטרפים לגורמים השונים, ביניהם גורמים חברתיים חינוכיים.
ב. החוקרים מודים כי יש לחזור על המחקר שנית. החוקרים עצמם מודים כי בתחום המחקרים מסוג זה, התקבלו עד היום תוצאות שנויות במחלוקת: "First, the result needs to be replicatd; several other claims of finding genes related to personality traits have proved controversial".
ג. עצם המחקרים האלה עצמם גם הם שנויים במחלוקת. נביא בזה תמצית מטיעוניו של פרופסור ויליאם ביין (בעל Ph.D בנירולוגיה וחוקר בתחום ההשפעה של גורמים ביולוגיים וחברתיים על ההתנהגות), כפי שפורסמו באותו ביטאון מדעי בו הופיע המאמר הנ"ל:
William Byne: "The Biological Evidence Challenged", Scientific American, May 1994, p. 26-31.
2. על מחקרו של LeVay הוא טוען כי יתכן שהנסיון החברתי הוא ה"רושם" על המוח את השינויים במבנה. כלומר: לא שוני מסוים במבנה המח גורם להתנהגות, אלא ההפך: "Alternatively, the social learning model suggests that biology provides a blank slate of neural circuitry on which experience inscribes orientation". עורכי המחקר עצמם גם מעלים אפשרות זו, אך טוענים כי "לדעתם הסבירות נמוכה" (כיצד נדע מי צודק??)
- ההיפותזה המקובלת על עורכי המחקר (ורוב הממסד, כנראה) היא כי מערכת גנטית מסוימת אחראית לכך שבשלב ההתפתחות העוברית ברחם, הפרשת הורמונים גורמת לשינוי במבנה המח. שינוי זה מצידו פועל אח"כ כאחראי להתנהגות הומוסקסואליסטית בגברים בוגרים. פרופ' ביין טוען כנגד השערה זו מספר טענות.
השערה זו מבוססת בעיקר על מחקרים בחולדות. לטענתו האבחנות במחקרים אלה לקויים בחסר, ואף ההגדרות של 'התנהגות הומוסקסואליסטית' בחולדות אינה מדוקדקת כל צרכה. {אנו נוסיף כאן את הטיעון כי לא הוכח כלל שניתן לבצע הכללה מהתנהגות של חולדות להתנהגות בני אדם, בתחומים כה מורכבים של התנהגות חברתית. יתכן שלגבי רפלקסים, אינסטינקטים והתנהגויות "אורגניזמיות" יש מקום להשערות אלה, אך כיצד אפשר להעיז ולהסיק כך לגבי התנהגויות חברתיות שהן כה מורכבות באדם, ומושתתות גם על ערכים מוסריים וכו'??}
לדעתו, המנגנון המוצע הוא לא סביר מפני שאם אנו מניחים שהתנהגות הומוסקסואליסטית יסודה במוח ש"תוכנת" ע"י הורמונים בשלב עוברי כ"מוח נשי", נצטרך להניח ההפך לגבי נשים לסביות, דהיינו שמוחם "תוכנת" כגברי. אולם רוב הנשים הלסביות מתפקדות מבחינה ביולוגית כנשים לכל דבר (מחזור חדשי קבוע, הן יולדות או מסוגלות ללדת ילדים).
יתרה מזו, יש תינוקות הנולדים לאחר מצב של מחסור הורמונלי Androgen Deficiency חריף. אם נכונה ההיפותזה שהורמון מסוים "מתכנת" את המוח ברחם, ובכך גורם להומוסקסואליזם, אזי תינוקות גבריים שנולדים במצב כזה היו צריכים להיות ברובם הומוסקסואליים, כשם שנשים שהיו חשופות ברחם לעודף אנדרוגנים, היו צריכות להיות ברובן לסביות. העובדות הן שונות מאד. בתינוקות כאלה, אברי המין של התינוק אינם מפותחים או אף חסרים, והם נזקקים לניתוח פלסטי. השיקולים איזה אברים לשקם הם לא תמיד על פי הגנטיקה (XY לזכר, XX לנקבה) אלא, לעתים, לפי היכולת הניתוחית פלסטית לשקם את האברים בצורה טובה יותר. המחקר הראה כי ללא קשר למין הגנטי של התינוקות או לסוג החשיפה ההורמונלית (מחסור או עודף), התינוקות הפכו להטרוסקסואליים בהתבגרם, ביחס למין שההורים שלהם גידלו אותם לפיו. זאת אם עד גיל שלש שנים, זהותם המינית הובררה להם באופן חד משמעי. עובדות אלה נותנות תמיכה חזקה לתיאוריה של הומוסקסואליזם כתוצאה של למידה חברתית (social learning model) ולא של סיבה הורמונלית טרום לידתית שיסודה בסיבה גנטית.
- עבודתו של LeVay אינה יכולה להחשב כמספקת מסיבות נוספות:
ראשית, חוקרים שונים שבדקו את האזורים המסומנים INAH במוח, קיבלו תוצאות השונות ממעבדה למעבדה. הטכניקה של צביעה וספירה של תאים איננה מחוסנת מפני טעויות. מחקר של Manfred Gahr הראה כי בשיטות צביעה שונות של תאים מתקבלות תוצאות שונות. עבודתו מצביעה כל כך שיתכן כי הצביעה היא המושפעת משינויים הורמונליים, ולא המוח!
נקודת תורפה נוספת בעבודתו נעוצה בעובדה שמסקנותיו מבוססות על ניתוח מוח של הומוסקסואליסטים שמתו מאידס. למעט אדם אחד, הוא לא בדק מוח של הומוסקסואליסטים שלא מתו מאידס, או מוח של הטרוסקסואליסטים שמתו מאידס. ידוע כי בשלבים סופניים של מחלה זו יש בגוף ריכוזים ירודים של ההורמון טסטוסטרון כתוצאת לוואי של טיפולים שונים. יתכן איפא, שההבדלים שנמצאו במוחם של הומוסקסואליסטים נעוצים בריכוזים חורגים מהנורמה של הורמונים כתוצאה מהמחלה, ולא מהומוסקסואליזם. מחקרים של Deborah Commins ושל Pauline I. Yahr מאוניברסיטת קליפורניה ב: Irvine מצביעים בדיוק על האפשרות הזו. הם מצאו כי ריכוזים שונים של טסטוסטרון בדם של: mongolian gerbils משפיעים על הגודל של אזור במוח המקביל בתפקודו ל: SDN-POA ביחס להתנהגות המינית של היצור.
אפשר עוד להוסיף כי לגמרי לא הוכח שהאיזור הנ"ל במוח אחראי להתנהגות המינית, ובוודאי שלא באופן בלעדי. מחקרים של Gorski ושל G. W. Arendash הראו כי השמדת מרכזים אלה בזכרים של חולדות בשתי אונות המוח לא שינתה את תיפקודם המיני.
- באשר לשיטות מחקר גנטיות, מחקרים שונים נותנים תוצאות לא חד-משמעיות, ולפעמים סותרות. J.M. Bailey מ: Northwestern Univesity ו: R.C. Pillard מאוניברסיטת בוסטון, ערכו מחקר גנטי על אחים תאומים, אחים מן האב ולא מן האם ואחים מאומצים. חלק מהתוצאות שלהם תמך באפשרות של תרומה גנטית להומוסקסואליזם, אך חלק אחר סתר זאת. כך למשל, מצאו כי שכיחות של הומוסקסואלים בין אחים מאומצים של הומוסקסואלים, גדול הרבה יותר (11%) לעומת שכיחות ממוצעת של הומוסקסואלים באוכלוסיה רגילה (1-5%). ממצא זה תומך בצורה ברורה דווקא בסיבות סביבתיות חברתיות כתורמות לנטיה מינית.
היות ובמקרה של אחים תאומים, הזהים בנתונים הגנטיים, וגדלים בסיבה דומה בינקות, בכל זאת ב: 50% מהמקרים האח התאום לא היה הומוסקסואליסט. מסקנתו היא שאנו יודעים מעט מדי על הגורמים להתנהגות זו, ובוודאי שאי אפשר לומר כי יש 'סיבות תורשתיות' בלבד באופן כה פשטני.
- על מחקרו של D. Hamer כותב פרופ' ביין:
המדגם הסטטיסטי הוא קטן מדי. כמו כן, פרופ' Neil J. Risch מאוניברסיטת Yale, אחד ממפתחי השיטה בה השתמש Hamer הביע את ספקותיו אם הניסויים כפי שנערכו ע"י Hamer מאפשרים להסיק מסקנות משמעותיות כיוון שחסר מידע על צורת ההצטברות של ההומוסקסואליסטים בתוך המשפחות המורחבות. (familial clustering). גם Hamer עצמו הודה במאמר המקורי[8] שיש לחזור על המחקר באוכלוסיה בלתי תלויה של משפחות (כקבוצת ביקורת).
פרט משמעותי מאד החסר בניסוי של Hamer הוא שלא בדקו את איזור Xq28 גם אצל האחים ההטרוסקסואליים של ההומוסקסואלים שנבדקו. זהו פגם חמור טוען פרופ' ביין, ופרופ' Hamer מסביר שלא כלל בדיקה זו כיוון שהוא חשש שהממצאים יערפלו את תוצאות הניסוי. לדעתו, יתכן מצב בו גם אצל האחים ההטרוסקסואליים נמצא קטע זה (שהרי יש להם אותו סיכוי לקבל אותו מן האם) אך מאיזו סיבה הוא אינו בא לידי ביטוי, אולי מפני שהוא "incompletely penetrant" לדעתו. היוצא מכאן הוא שקיימת אפשרות מוחשית ביותר, שלא נבדקה, שיש אנשים הנושאים את הקטע הגנטי המדובר, ויחד עם זאת אינם הומוסקסואליסטים. כמובן, שמשמעות הדברים היא שיש גורמים אחרים הקובעים אם ההתנהגות ההומוסקסואליסטית תצא לפועל, והגורמים הגנטיים מהווים רק גורם אפשרי אך לא מכריע.
נקודה נוספת בולטת במחקרו. 7 מתוך 40 זוגות התאומים ההומוסקסואליסטים שנבדקו, לא ירשו במשותף את הקטע הגנטי Xq28. אם אפילו לו היו מוכיחים שיש סיבה גנטית מובהקת (גן מסוים במקטע זה) להומוסקסואליזם, הרי לגבי שבעה זוגות אלה, נצטרך להסביר את העובדה שהם בכל זאת הומוסקסואליסטים בסיבות חברתיות סביבתיות.
טענה פשוטה נוספת: אם קיימות סיבות גנטיות מובהקות ומכריעות להומוסקסואליזם – כיצד זה הוברר שבמקרה של תאומים זהים [כלומר גנים זהים] יש מקרים בהם אח אחד הומוסקסואליסט, והשני לא?? לכאורה, גם גורמים חברתיים סביבתיים ו/או אישיים פועלים.
יורשה לנו להוסיף עוד הערה: כידוע, קיימת למרבה הצער תופעה של התפתחות יחסים הומוסקסואליים בבתי סהר, פנימיות ומסגרות בהם נמצאים בנים או זכרים ברמה רוחנית ירודה וללא השגחה מספקת. בודאי שתופעה זו ממחישה כי קיימת תרומה חברתית סביבתית ולאו דווקא גנטית להתנהגות כזו.
נזכיר בקצרה עוד מחקר שפורסם לאחרונה ע"י החוקרים Ward Odenwald, Shang Ding Zhang מהמכון הלאומי לבריאות בארה"ב (NIH, Bethesda, Maryland) אותו מוסד בו חוקר פרופ' Hamer, ואשר פורסם ביוני 1995 ב:
Proceedings of the U.S. National Academy of Science. החוקרים השתילו קטע של גן מסוים לזבובי דרוזופילה, דבר שגרם לזכרים להתנהג בצורה הומוסקסואלית. החוקרים עצמם זהירים ביותר, ובמאמרם אינם מתיימרים לטעון כי הוכיחו סיבות גנטיות. הם סוברים שהטענה שקיים גן אחד האחראי להומוסקסואליזם היא מגוכחת ואינה ראויה לאיש מדע. יחד עם זאת הם מביעים תקווה שמחקרם יקדם את הנושא של הבנת המערכת האנושית המורכבת כל כך שלהתנהגות הומוסקסואליסטית.
מחקרם זכה, כמובן, לכותרות. אולם החוקרים עצמם היו הראשונים "לשפוך מים קרים" על ההתלהבות של גופים שונים ממחקרם. הם הצביעו על כך שגם במודל הפשוט שלהם (זבובי דרוזופילה) הזכרים שעברו השתלת גן לא היו הומוסקסואליים אלא 'ביסקסואליים'. שנית, הנקבות לא הגיבו לטיפול דומה. כמו כן, הם עצמם הדגימו שיש גם השפעה לסביבה ו"חינוך". זבובים רגילים (שלא עברו טיפול) והיו חשופים לזבובים 'הומוסקסואליים'. תוך זמן מסוים, הצטרפו גם הרגילים למעגל ההתנהגות ההומוסקסואלית, כלומר יש כאן תהליך "למידה". [אנו לא נתפתה לקפוץ מכאן למסקנה כי באדם התנהגות הומוסקסואלית היא נלמדת…].
הסיכום של העובדות דלעיל הוא בעיקרו כזה: המחקרים המדעיים הנזכרים הם אמנם צעדים משמעותיים אך הם צעדים ראשוניים. התנהגות מינית היא דבר מורכב עד מאד, וכרגע אין לחוקרים שמץ מושג מהם הגורמים השונים הפועלים. גם אם המחקרים היו מוסכמים ומושלמים, לא היה בהם כדי לשפוך אור עדיין על תופעה אנושית כה סבוכה. עדיין אין אפילו זכר להשערה מפורטת על מנגנון אפשרי כיצד גנים (האחראים ליצירת פרוטאינים בלבד) עשויים לגרור אחריהם תופעות פסיכולוגיות חברתיות ואף ערכיות רוחניות.
בקיצור: אין הוכחה שהומוסקסואליות נגרמת על ידי גורמים גנטיים, ושהיא איננה ניתנת לשינוי. לכל היותר, הודגם שיש אפשרות לתרומה גנטית כגורם בין גורמים, ולא כסיבה מכריחה.
כאן המקום להעלות נקודה חשובה ביותר, ביחס בין מדע ומוסר. כיצד לפעול בשעה שנראה, לכאורה, שיש ניגוד בין ממצאים מדעיים והשקפות מוסריות?
* כידוע, מתוך המדע [הכרה חלקית של המציאות הגשמית] לא ניתן לגזור באופן שכלי מחייב מערכת ערכים [כיצד לחיות את המציאות, משמעות וסדרי עדיפויות, שיפוט ערכי]. מתוך "מה שיש" לא מתחייב לוגית "מה רצוי". פעולה מוסרית היא מעשה בחירה המשקף את האישיות של הבוחר, ויתכן מצב בו האדם הולך "נגד הטבע".
* מכאן, שלא יתכן ניגוד בין מדע ומוסר. באופן קיצוני, ניתן להעלות את הטיעון הבא (והוא אף הועלה בארה"ב[9]): "נניח, לצורך הדיון בלבד, שניתן היה להביא הוכחה מדעית חד-משמעית שקיימות סיבות גנטיות מכריחות, הגורמות באופן בלתי ניתן לשינוי להתנהגות הומוסקסואלית [דבר שהוא מן הנמנע להוכיח בבירור מספיק] הרי החלטתנו צריכה להיות כזאת: אם אנו סוברים – משיקולים מוסריים – שהומוסקסואליזם הוא התנהגות פסולה, נובע מכאן שיש להשקיע משאבים כספיים במציאת פתרונות גנטיים מתקנים. למשל, השתלת גנים או טכניקה אחרת! הלא במקרה שמברר כי אנשים מסוימים סובלים מדחף שאיננו ניתן לכיבוש ונגררים לפשעים של תקיפה מינית חוזרת ונשנית – הועלו הצעות חוק שמטרתן לבצע ניתוח של סירוס, או טיפול הורמונלי. כאן יכול הקורא להתקומם: "איך אפשר להשוות בין הומוסקסואליסט בלתי מזיק לאחרים, ובין פושעים שפלים?" – נכון. מבחינה מסוימת ודאי שאין מקום להשוואה. אולם, מבחינה עקרונית מוסרית – אם אנו פוסלים התנהגות מסוימת כבלתי מוסרית, כל אדם יסכים שאם ההתנהגות איננה ניתנת לשינוי, יש לפתח טכניקות טיפול. הבעיה היא שמסיבות פילוסופיות חברתיות, נוצר אקלים תרבותי הגורס שהומוסקסואליזם איננו בלתי מוסרי, ולכן ההשוואה מקוממת. (מן הראוי להזכיר שהומוסקסואליזם עלול גם הוא להיות מלווה בתקיפות של קטינים ובעבירות מוסר שונות – ולגיטימציה של הומוסקסואליזם איננה פיתרון לבעיה, באותה מידה שסחר חוקי בסמים אינו פיתרון לבעיית הפצת סמים בבתי ספר!)
מה אומרת התקשורת?:
על רקע זה, הלא הלב מתפלץ וזועק חמס מתוך קריאת הכותרות באמצעי התקשורת. כיצד אפשר לעבור בשתיקה על כותרת ענק:[10]
מחקר: הומוסקסואליות עוברת בתורשה
חוקרים אמריקנים גילו שהנטייה המינית עוברת בגֶן המגיע מהאם
בגוף הכתבה מצוטט דובר "כח המשימה הלאומי של הומוסקסואלים ולסביות" הקובע כי: "המחקר מראה שהומוסקסואליות היא נטיה טבעית, דבר שאנו ידועים כבר זמן רב". והכתב מביע את דעתו כי לתגלית עשויות להיות השפעות מרחיקות לכת על חוקים התקפים כיום ב- 40 מדינות בארה"ב. ומוסיף ד"ר גרין (דבריו הובאו בפתיחה): "התגלית כי הומוסקסואליות קשורה בגן מסוים, ובתוך כך בלתי ניתנת לשינוייכולה להוביל לביטול האפליה המבוססת על נטיה מינית".
ישפוט הקורא הישר עד כמה עזות פנים – או שטחיות מזעזעת – יש כאן בצורה שהתקשורת מציגה את הנתונים. הלא יש כאן שימוש לרעה בממסד המדעי כמכשיר ביד פוליטיקאים, ביד הומוסקסואלים המחפשים לגיטימציה וכדומה. והתקשורת רודפת הסנסציות משמשת ככלי רב עוצמה לניצול לרעה זה של חופש הביטוי.
העיתונות והתקשורת משמשים כשופר וכמכשיר של חברה שאחד ממעייניה העיקריים הוא חופש הפרט. אך יש כאן טעות בקטגוריות. בוודאי שאין זה מוצדק משום בחינה להפלות זכויותיו החברתיות כלכליות של אדם מסיבה של היותו משתייך לגזע שונה (שחורים, אינדיאנים וכו'). באותה מידה, אין להעלות על הדעת אפליה תחיקתית בגלל דעות שונות של אנשים. אך טענתנו היא כי הומוסקסואליזם נמצא בקטגוריה אחרת. כל האמור איננו יכול לשמש מסווה להפצה של התנהגות שיתכן ואיננה מוסרית.[11] עד אשר לא יוכח באופן חד-משמעי שאיננו ניתן לעירעור כי הומוסקסואליזם הוא דחף שאיננו בר כיבוש, עדיין קיימת האפשרות הערכית המחייבת המנעות מיחסים כאלה (אלטרנטיבה קיצונית: נזירות! אלטרנטיבה מעשית: טיפול מיוחד לגמילה – ראה בסעיף: אפשרויות גמילה).
אירגוני ההומוסקסואליסטים והלסביות, מנצלים את העובדה כי בשלשים השנה האחרונות החברה המערבית פרקה מעליה כל איסור של תועבה וניבול פה. עקרונית, הכל מותר כיום בריש גלי, וגם אנשים מכובדים לכאורה מרשים לעצמם להסחף בגלי הפורנוגרפיה בראש חוצות. משום כך באים להתיר במסווה של אידאולוגיה כל התנהגות. יש כאן ניצול מצב בו זה מאד לא פופולארי לפסול או אפילו למתוח ביקורת על גוון כל שהוא של חיי האדם. המנעות זו משיפוט מוסרי (פלוראליזם, כביכול) איננה נובעת מענווה יתרה, או מתוך השראה אלקית ורוח טהרה. היא נובעת מהעדר קריטריונים מגובשים מוחלטים ואמיתיים, ומתוך כניעה ללחצים חברתיים. מתוך הפחד להיות מוקע כ"פרימיטיבי" "קיצוני" וכו'.
המפתיע שבדבר הוא, שגם אנשים האמורים להיות אנשי מדע אובייקטיביים מושפעים מכל הגורמים שנזכרו. כך למשל פירסמה ביולי 1994 האגודה האמריקאית של הפסיכולוגים APA את ההצהרה הבאה:
"… כמו כן, התנהגות הומוסקסואלית איננה ענין של בחירה אישית. מחקר מצביע על כך שנטיות הומוסקסואליות מתעוררות בשלב מוקדם מאד של החיים, אולי אפילו בשלב טרום-לידתי. נטיה זו נמצאת בערך ב: 10% מהאוכלוסיה – אחוז שהוא באופן מפתיע קבוע בתרבויות שונות, ללא תלות בערכי המוסר השונים. בניגוד לדעות מסוימות, שכיחות ההומוסקסואליזם באוכלוסיה איננו משתנה עם שינוי ערכי מוסר בחברות שונות…"
ואנו שואלים: האם קיימת הוכחה לקביעתם שזה אינו ענין לבחירה אישית?! – עדיין לא הוכח דבר זה, ולכן אין בסיס מדעי אמיתי להצהרה של אגודת הפסיכולוגים. כמו כן, הם נוקבים בשיעור של 10% באוכלוסיה – אחוז זה גבוה הרבה יותר מהשיעור המצוטט במאמרים מדעיים – שיעור הנע בין 1-5%. נראה לנו כי זהו "שיפוץ נתונים" מגמתי ביותר. כמו כן, גם ללא מדגם סטטיסטי רציני ברור לחלוטין כי הקביעה שאחד מכל עשרה אנשים הוא בעל נטיות הומוסקסואליסטיות (לטענתם אחוז קבוע בכל תרבות ואוכלוסיה) – אינה מציאותית לחלוטין. ואם נאמר שכוונתם אינה להומוסקסואליסטים בפועל, אלא לבעלי נטיה סמויה כזו – הרי על אחת כמה וכמה שמוכח מכאן כי גם בעלי נטיה כזו יכולים להתגבר עליה ולנהל חיים נורמליים. במלים אחרות: בין כה ובין כה, אנו רואים כי אירגון מקצועי מכובד מושפע מגורמים חברתיים ושיקולים שאינם מדעיים טהורים, ויוצא בפירסום אל הציבור, שיש בו משום הטעיה.
ההבדל בין גורמים ותנאים ובין סיבה מכריחה:
הפסיכולוג המפורסם ויקטור פראנקל מגדיר את הבחירה החופשית הנתונה בידי האדם כך: [12] "ודאי, האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות: חירותו מוגבלת. אין היא חירות מתנאים אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים". משמעות הדבר היא כזו: האדם נולד עם מטען גנטי מוגדר, בסביבה שאיננה בשליטתו. במשך חייו הוא נחשף לסביבה וגורמים שאינם ברובם בשליטתו. האם פעולות האדם הן כולן תוצאה בלתי נמנעת מהגורמים והתנאים השונים? האם האדם נקבע באופן בלתי ניתן לשליטה ע"י גורמים אלה? – התשובה הנחרצת היא: לא! לוּ האדם הוא נקבע בשלמות, הוא היה מחוסר אישיות, בבחינת בובה על חוט, בידי כוחות הטבע העיוורים והשפעות מקריות שאין להתנגד להן. קליפת אגוז על גלי החיים המטלטלים אותה בשרירותיות ללא כיוון ומגמה. האדם איננו כזה.[13]
ביכולתו של האדם לקבוע את עמדתו הרוחנית כלפי התנאים, ביכולתו לקבוע כיצד יגיב. נכון שיש לאדם דחפים ויצרים, אך ביכולתו גם להתגבר על הנטיה הטבעית הזו. זהו הביטוי האמיתי לאישיותו של האדם. אדם טוב איננו אדם שנברא מושלם. הוא אדם שהגנים והסביבה השרישו בו רצון ודחף לנקום ולנטור, אך הוא בכח הרוחני שבו בולם נטיה זו. לא מפני שהוא מפחד (דחף בולם דחף), לא מפני שהוא משתוקק להערכה של הסביבה (צביעות), לא מפני שהוא רוצה לישון היטב בלילה במצפון נקי (גלולות שינה יותר יעילות, כמו כן אין בעיה ל"הסתדר עם המצפון") – הסיבה היא אחת: הוא למד וחינך את עצמו לאהוב את הטוב והישר ולשאוף בכל מאודו להשתפר ולהשתנות.
יאמר כאן בצורה ברורה: העובדה שישנם אילוצים גנטיים או חברתיים (או שניהם גם יחד) עדיין איננה משעבדת את האדם לכלל עבד מוחלט ליצריו. מהותה של הבחירה היא האיזון הקיים בין דחפים אלה ובין ההכרה השכלית והרוחנית שלו בערכו של הטוב והישר. בכוחה של הכרה זו, בצירוף תירגול מתמיד, להביא להתגברות על ה"טבע" של האדם.
קיימים מקרים קיצונים, בהם מכירה גם מערכת המשפט, שבהם אין לאדם בחירה בנקודה מסוימת. קלפטומאניה איננה שחיתות מוסרית אלא מחלה. פסיכיאטרים מגדירים זאת כמצב של דחף שאיננו בר כיבוש. גם במקרים קיצונים של אדם שרצח תחת התקפה של מאניה המוגדרת גם היא כנ"ל – הוא אינו אשם, ובמקום לשפוט אותו יש לאשפז אותו.
חכמינו ז"ל עמדו על הדברים בקיצור נמרץ ובבהירות רבה. הגמרא במסכת שבת דף קנו. אומרת:
"האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא. אמר רב אשי: אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא".
ביאור הדברים: הגמרא אומרת שמי שנולד ב"מזל מאדים" יש בו נטיה טבעית [גנטית??] של שפיכות דמים.[14] אך אין נטיה זו (שאי אפשר לשנות אותה!) מכריחה אותו להיות רוצח. הכל תלוי בבחירת האדם ודרגת עידונו. רב אשי מביא דוגמאות: הוא יכול להיות מוהל, רופא מקיז דם (טיפול רפואי שהיה נפוץ בעבר), שוחט, או גנב בפרשת דרכים השודד ורוצח. דברי חז"ל הם ברורים ופשוטים: הגורמים והתנאים נקבעים מראש, אך הם אינם "נועלים" את האדם והבחירה החפשית היא לקבוע את האופן בו נטייה זו תבוא לידי ביטוי (לעתים יש לדכא את הנטייה הטבעית ולא לתת לה לבוא לידי ביטוי!).
והרי הם הם דברי הגמרא במסכת ברכות: "הכל בידי שמים [גורמים ותנאים] חוץ מיראת שמים [הכרעות מוסריות בבחירה חפשית]" הלקוחים מפסוק בתורה בפרשת "עקב": "ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה'…"
מעתה, נחזור לסוגיית ההומוסקסואליזם. אמנם, המדע רחוק מאד מהוכחה שהתנהגות זו היא תורשתית ונקבעת באופן שאי אפשר לשנותה[15], אך אפילו הוכחה כזו אינה בת השפעה במישרין על השאלה המוסרית. במקרה הקיצוני ביותר, יהיה ברור שאם אמנם נחשוב התנהגות זו כבלתי מוסרית, הרי גם אם נדע בבירור שאי אפשר לשנות התנהגות זו, המסקנה תהיה שאנשים אלה יצטרכו להתנזר מפעילותם הבלתי מוסרית. אמנם אין ספק שזו עלולה להיות גזירה קשה לביצוע, אולם אין דוחים הכרעה מוסרית רק מפני הקושי בביצוע. יש מצבים בהם קשה לאדם מאד להתאפק, ויחד עם זאת ערכי המוסר דורשים זאת ממנו. די אם נזכיר את אותם המקרים בהם גברים נאשמים באונס בכל מיני מצבים שברור שטענתם הטבעית ביותר היא: 'פעלתי בהתאם לדחפים הטבעיים החזקים שלי', ובכל זאת הם ברי ענישה.
למרות שלא הוכח עדיין, יש לשער כי קיימת השפעה גנטית מסויימת, והיא יכולה לתרום ל: נטיה תורשתית ובכך להיות גורם רב השפעה בכיוון של הומוסקסואליזם. האם פירוש הדבר שאין האדם ברשות עצמו יותר? – לא! האדם הוא כפי שראינו יצור בעל בחירה חפשית וכושר הגדרה עצמית מבחינה מוסרית.
כידוע, יש אנשים שקשיי הגמילה שלהם מעישון סיגריות הם כה גדולים עד שלכאורה אינם מסוגלים. האם אנו באמת חושבים שהם משועבדים באופן מציאותי, או שחסר להם כח רצון או מוטיבציה מספקת. האם קשיי גמילה מעישון (או מסמים!) יכולים להיות תירוץ לפגיעה בזולת?
ההצהרות של אירגוני הומוסקסואליסטים ואנשים "מתקדמים" [לאן הם מתקדמים??] מכוונות רק להתיר כל צורת התנהגות, לבטל צנזורה, ובשם חופש הפרט לעקור כל הגבלה על פורקן יצרים. בהתאם לכך הם ששים וקופצים על כל פירור של השערה מדעית או אחרת, ומנצלים אותה לצרכיהם.
תפיסה החומרנית המגושמת, המזהה את האדם עם הגוף, מולידה עוד "היתרים":
לפני זמן פורסם מחקר שנעשה בתחום של הורמונים ונירוטרנסמיטרים (חומרים המופרשים במח במסגרת העברה ועיבוד מידע) ואשר מבחינה מדעית נמצא במצב דומה לנושא שהוסבר לעיל. ואכן, הכותרות הצפויות בעיתונות לא איחרו להופיע:[16]
השבועון האמריקני "טיים" מקדיש כתבת שער לתיאוריה חדשה של פסיכולוגים ואנתרופולוגים על התפתחות המין האנושי: "אהבה ונאמנות – עניין זמני בלבד"
בגידה בבני הזוג – יצר ביולוגי טבעי
"המתפרפרים והמתפרפרות – יקבלו השבוע צידוק מדעי מסוים למעשיהם – על פי מדענים המצוטטים בשבועון האמריקני "טיים", בכל אופן. …. התיאוריה הזו היא המלה האחרונה במחקרים בתחום חדש יחסית, הנקרא "פסיכולוגיה התפתחותית". בסיס התיאוריה הוא ההנחה שהמוח האנושי נוצר, עוצב ופועל למטרה בסיסית אחת: הפצת הגנים לדור הבא…
מיותר לציין שהבסיס של התיאוריה "לא בדיוק" הוכח וגם לא ניתן להוכיח זאת, אך בוודאי שאין זה משנה לכל מחפשי ההיתרים למיניהם.
עזריאל זילבר כותב:
"רוב הפסיכיאטרים באמריקה, הגדירו נטייה זו כסטייה מינית, אך בעקבות לחצים ציבוריים, החליטה החברה הפסיכיאטרית האמריקאית בשנת 1973, להסיר את ה"הומוסקסואליות" מהרשימה של סטיות מיניות. החלטה זו התקבלה, למרות שבאותו זמן נערך סקר בין פסיכיאטרים רבים בארה"ב, שהעלה שרובם מתייחסים להומוסקסואליות כמחלה".
עדכון:
בפירסום: Scientific American, Nov. 1995, p. 26 דווח על התפתחות חדשה ביחס למחקר של Dean Hamer הנזכר בעבודה זו, בעמוד 4. שם כתוב כך:
“As for Hamer, one study has contradicted his results. More disturbingly, he has been charged with research improprieties and is now under investigation by the Federal Office of Research Integrity”.
תוכן הדברים: מחקר נוסף סתר את ממצאיו, והוא עצמו הואשם בניהול המחקר בצורה שאינה הולמת, ומתבצעת כרגע חקירה בענין זה ע"י המשרד הפדרלי ליושר ואמינות המחקר המדעי בארה"ב!
במחקרו המקורי הוא בדק 40 זוגות של אחים לא זהים הומוסקסואליסטים. הוא מצא ש: 33 זוגות [יותר באופן משמעותי מ: 20 הצפוי ע"י המקרה בלבד] ירשו אותו סמן במיקום גנטי הקשור לכרומוזום X מהאמהות. מקורות מוסמכים הבקיאים במחקר טוענים כי Hamer הואשם ע"י שותף חוקר בכך שהוא השמיט במודע מהמחקר זוגות שהמצב הגנטי שלהם לא התאים לציפיותיו! החוקר עצמו לא השיב על ההאשמות כנגדו עדיין, והוא ממשיך לבצע מחקר דומה במקום אחר. הוא הדין בחוקר נוסף Elliot S. Gershon – גם הוא מ: NIH – המנסה לחזור על המחקר שלו בצורה מקיפה יותר. אך המחקר היחידי הבלתי תלוי באותה שיטה נעשה ע"י George Ebers מהאוניברסיטה של אונטאריו המערבית. מחקרו שנעשה ב: 52 זוגות של אחים הומוסקסואלים לא חשף שום קשר linkage של סַמַּנִים גנטיים להומוסקסואליות בכרומוזום X או במקום אחר.
עד כאן המאמר המקורי, דומה שדבריו מדברים בעד עצמם, המחקרים החדשים שעסקו בהם בעשרים השנים האחרונות, אינם נושאים בשורה מסוג שונה, והדברים חלים גם עליהם, למרות זאת כצפוי, יש שיציגו את הדברים בצורה אחרת.
הנה לדוגמא מחקר שפורסם בYNET:
חוקרים מאשרים שוב: הומוסקסואליות היא גנטית
מדענים איטלקים מצאו כי אמהות לגברים הומוסקסואליים היו פוריות יותר. ההשערה: רצפים על כרומוזום X של האם מעבירים את התורשה ההומוסקסואלית לצאצא
יש כאלה שמאמינים כי נטיה מינית היא עניין של בחירה. עתה, מוסיפים מדענים מאיטליה נדבך נוסף לשורת מחקרים הטוענים כי הומוסקסואליות היא גנטית, ועוברת בתורשה, מהאם אל הילד. המחקר פורסם בכתב העת המדעי Biological Sciences Journal.
כבר בשנת 1993 טענו מדענים אמריקאיים כי הומוסקסואליות גברית עוברת מהאם לבנה, לאחר שנמצאו עדויות מוצקות בניתוח עצי משפחה רבים. עוד נטען בעבר כי גברים הומוסקסואליים הם ברובם בני הזקונים.
המדענים אז האמינו כי האם מפתחת עמידות כלשהי לכרומוזום Y הגברי בעובר, ההופך אותו ככל הנראה להומוסקסואל. מחקרים גנטיים בהם נבדק ה-DNA
של אחים הומוסקסואליים, גילו חומר גנטי זהה בכרומוזום X שקיבלו האחים מאימם. עם זאת במחקרים עוקבים לא נמצאו ראיות זהות לכך.
במחקר החדש בדקו חוקרי אוניברסיטת פאדובה באיטליה 98 גברים הומוסקסואלים, ו-100 גברים הטרוסקסואליים, ואת בני משפחותיהם. בסך הכל נבדקו 4,600 איש. הנשים קרובות המשפחה מצד האם של הגברים ההומוסקסואליים היו בעלות מספר צאצאים רב יותר, מאשר הנשים מצדו של אב הבן ההומוסקסואל.
אמהות לגברים גאים, ילדו בממוצע 2.7 תינוקות, בהשוואה ל-2.3 תינוקות לאמהות של גברים סטרייטים. דודות הנבדקים ההומוסקסואליים, ילדו 2 תינוקות בממוצע, בהשוואה ל- 1.5 תינוקות בממוצע אצל דודות לגברים סטרייטים.
ממצאים אלה לדברי החוקרים, מצביעים על כך שהנשים אשר מעבירות את התורשה ההומוסקסואלית לבנן, הן פוריות יותר. בהשוואה – הנשים קרובות המשפחה הן מצד האב והן מצד האם של הגברים ההטרוסקסואליים לא היו כה פוריות, והיו בעלי מספר צאצאים קטן יותר.
לדברי החוקרים, גנטיקה הומוסקסואלית מגדילה את מידת הפריון, ככל הנראה בזכות רצפים כלשהם על גבי כרומוזום X. עם זאת הבהירו החוקרים כי דרושים עדיין מחקרים רבים נוספים כדי לאמת סופית את ההשערה כי ההומוסקסואליות היא אכן גנטית.
ובכן:
הכתבה שהובאה כראיה לכך שנטייה מינית היא גנטית נפתחת בכותרת הבומבסטית: "חוקרים מאשרים שוב: הומוסקסואליות היא גנטית". שימו לב, הם לא סתם מאשרים, הם מאשרים "שוב". הכתבה מסתיימת בקול ענות חלושה: "…עם זאת הבהירו החוקרים כי דרושים עדיין מחקרים רבים נוספים כדי לאמת סופית את ההשערה כי ההומוסקסואליות היא אכן גנטית". אם ההוכחה כה חזקה מדוע נחוצים "מחקרים רבים" כדי לאמת את "ההשערה"? מדוע לא די במחקר הנוכחי שכפי האמור בכותרת הכתבה מצטרף ל"עוד" מחקרים הקובעים כי "נטייה מינית היא עניין גנטי"?
בהמשך הכתבה כותב איתי גל: "כבר בשנת 1993 טענו מדענים אמריקאיים כי הומוסקסואליות גברית עוברת מהאם לבנה, לאחר שנמצאו עדויות מוצקות בניתוח עצי משפחה רבים". אבל כעבור שורות אחדות הוא כותב: "עם זאת במחקרים עוקבים לא נמצאו ראיות זהות לכך". "עדויות מוצקות", זוכרים?…
מה בעצם קורה כאן? כיצד יתכן שעדויות מוצקות נעלמות כשלג ביום חמסין וראיות מוחלטות נעלמות באופן מסתורי? התשובה היא שכמו תמיד כאשר מחקרים מדעיים מגויסים לצורכים אידיאולוגים התוצאה היא "ג'אנק סייאנס" [מדע זבל].
החוקרים ניסו לפתור פרדוקס אבולוציונרי: אם נשאי ה"הומו גן" ההיפותטי מעמידים פחות צאצאים, כיצד לא נכחדו הגנים הללו זה מכבר עקב לחץ התפתחותי? מכאן העלו החוקרים את ההשערה שאותו "הומו גן" עשוי לשחק תפקיד אחר בתהליך הרפרודוקציה האנושי. קרי, הגברת המשיכה המינית של נשים רגילות לגברים דבר שמגדיל את סיכויו לשרוד.
אינדיקציה לתיאוריה זו מצאו החוקרים במחקר סטטיסטי המצביע על שיעור ילודה גבוה במקצת בקרב קרובות משפחה של הומוסקסואלים [בשיעור של 0.4 אחוז] לעומת שיעור הילודה אצל נשים ממשפחות של סטרייטים. בלשונו של אחד החוקרים:
We think of it as genes for ‘male homosexuality’, but it might really be genes for sexual attraction to men. These could predispose men towards homosexuality and women towards ‘hyper-heterosexuality’, causing women to have more sex with men and thus have more offspring
["אנו חושבים עליהם כעל גן להומוסקסואליות, אבל יתכן שההומוסקסואליות היא רק תופעת לוואי של הגן הזה שתכליתו האמיתית היא להגביר את המשיכה המינית לגברים. יתכן שהגן הזה גורם לגברים ולנשים כאחד ל"היפר- מיניות' דבר שמגביר את הילודה בקרב הנשים שהגן הזה מצוי אצלן, ובכך משפר את סיכויי ההישרדות של הגן ההומסקסואלי"].
עד כאן התיאוריה, אבל האם יש בה ממש? ספק גדול.
נציג מספר שאלות: מי קבע שקיים בכלל הקשר בין משיכה מינית לשיעור ילודה גבוה? האם פעילות מינית מוגברת בהכרח תביא לעולם יותר ילדים? מנין שקיים בכלל בסיס גנטי למשיכה מינית? איך מגדירים ממה מורכבת בכלל משיכה מינית (וזה עוד לפני שעוסקים בגורמיה)? האם במשפחות ברוכות ילדים יש שיעור גבוה יותר של הומוסקסואליות? האם פער ילודה ממוצע של 0.4 ילד [כפי שנמצא במחקר הנ"ל] הוא בכלל משמעותי? האם לא פשוט יותר להסביר אותו בגורמים חברתיים, תרבותיים ואישיים? ואיה ההסבר למשיכה חד-מינית בקרב נשים?
כל זאת בנוסף לכך שגם לדעת הוגי תיאורית גן המשיכה המינית האפקט אמור להסביר 14% מהנטיה המינית. כלומר, גם אחרי כל כרעי התרנגולת הללו עדיין 86% מהנטייה המינית נותרה ללא הסבר.
בניגוד לרושם המתקבל לא מדובר אפוא בתגלית מדעית מרעישה אלא לכל היותר בתיאוריה רופסת המקרטעת על כרעי תרנגולת של ניתוח סטטיסטי קלוש.
בפעם הבאה שאיתי גל יבקש למצוא "ראיות מוצקות" לבסיס הגנטי לנטייה מינית אולי כדאי שיאחז במחקרם של Hall and Kimura ( (1994 ולפיו הדבר קשור ל… טביעת אצבעות. כן, שני החוקרים טוענים ברצינות גמורה שלהומוסקסואלים יש יותר "קווי רוכסים" בטביעות האצבעות לעומת גברים סטרייטים שלהם יש יותר "קווי עיגולים".
נשמע משכנע? הרי לכם "עדויות מוצקות".
למידע נוסף: AOL. מאמר נוסף שמעמיד את הנושא מרכיב הגנטי בפרספקטיבה מאוזנת נמצא כאן.
וראה עוד.
הערות:
[1]. "מעריב" 18 ליולי 1993
[2]. ד"ר ריצ'רד גרין, (שם).
[3]. בלשון הפילוסופיה של המדע: "הידע המדעי הוא אפיסטמולוגי (בתחום ההכרה של האדם) ולא אונטולוגי (הגד על המציאות האמיתית כשהיא לעצמה)". יש להבדיל, כמובן, בין ידע תיאורטי של הבנת המציאות, שלגביה אמורים הדברים, ובין ידע עובדתי תצפיתי. אולם, כידוע, אין תצפיות, או עובדות, קיימות כשלעצמן. הן זקוקות לפרשנות של אנשי המדע המשלבים אותם בתוך כלל מערך הידע המדעי. וכאן נולד המחסום הבלתי עביר של אי – האפשרות לדעת את המציאות כשלעצמה, ובהכרח כל פרשנויותינו הן מוצר של הכרתנו בלבד.
[4]. Byne, W. "The Biological Evidence Challenged", Scientific American, May 1994, p. 26
[5]. מבחינה פילוסופית, אין אפשרות לדבר על מדע ניסויי "טהור", ללא בסיס מטאפיזי של הנחות ופרשנות. טענה זו מבוארת ומנומקת היטב בספרים העוסקים בפילוסופיה של המדע.
[6]. ספר אחד, מני רבים , לדוגמא: Denton, M. "Evolution: A Theory in Crisis", (1985) .
[7]. קטע זה המסומן Xq28 מכיל עשרות רבות של גנים, והרצף הספציפי לא זוהה במחקר המדובר.
[8]. Hamer, et al. "A linkage between DNA Markers on the X Chromosome and Male Sexual Orientation", Science, vol. 261, 16 July, 1993
[9]. ע"י Louis P. Sheldon כפי שפורסם בעיתון: TIME, June 12, 1995, p. 47.
[10]. עיתון מעריב, 18.7.93 (מאת תומס מו, לוס-אנג'לס טיימס, מיוחד למעריב).
[11]. מה, למשל, נאמר לגבי איסור משכב בהמה? – האם נרשה הקמת מועדונים ומפלגות של אנשים ש"אינם יכולים להשתנות"??
[12]. "האדם מחפש משמעות – מבוא ללוגותראפיה", ויקטור פראנקל, הוצאת: "דביר", ת"א 1970, ע' 155.
[13]. יצויין כי בחירה חפשית היא פוטנציאל רוחני באדם. האדם שאינו לומד להיות מודע ליכולת זו, ואינו מודע לאפשרויות של טוב ורע, איננו מממש בחירה זו. אדם כזה אכן מרגיש מחוּסַר בחירה, מטולטל בין משברי החיים, כיוון שהוא משמיט מידיו את היכולת לקבוע עמדה כלפי התנאים מבחינה רוחנית.
[14]. מעניין מאד להשוות למחקר מדעי מודרני על הנושא זה בספר: “Written in the Stars”, M. Gauquelin, Aquarian Press, 1988 ובהקדמתו של פרופ' Hans Eysenck למחקר זה.
[15]. וגם לא ברור כיצד ניתן להגיע להוכחה כזו, ולדלג על הצורך להניח הנחות פילוסופיות על מהות האדם בשאלת גוף ונפש, לפני שבאים לפרש את המחקר.
[16]. ידיעות אחרונות, א' אלול, תשנ"ד (8/8/94).
מחקר שפורסם יחסית לא מזמןבנושא
https://science.sciencemag.org/content/365/6456/eaat7693