נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

האם נטיה מינית היא גורל או ברת שינוי?

התפיסה הנחשבת כליברלית בזמננו, קובעת שרירותית, כי אדם שגילה באמצע חייו שיש לו נטיה חד מינית, גילה עובדה גנטית, משהו שהיה מרגע היווצרותו, אלא שמשום מה לא ידע זאת עד עכשיו, ואילו מקרה הפוך, הוא עיוות ושיבוש, של אדם שמתכחש לעובדות הגנטיות. כלומר, נטיה חד מינית היא תמיד לא ברת שינוי, ונסיון לשינוי שלה הוא התעללות.

מסתבר שקשה להכליל, ישנם מקרים בולטים שנטיה מינית התגלתה כמצב נפשי מסויים, הנתון לשינוי ע"י טיפולים, וישנם מקרים אחרים בהם לא נראה היה שהדבר בר שינוי, אם כי גם דבר שאינו משתנה אינו בהכרח גנטי (ראה: האם משיכה חד מינית הינה תופעה גנטית?), ואף ישנם מצבים נפשיים שלכאורה אין לנו דרך לשנותם, אין זה אומר שמדובר בסוג יחודי של אדם.

כיום עם הקצנת השיח המגדרי, מתנגדים רבים בכלל להגדרה של 'מין בינארי', תופעת הקוו'יריות, גורסת בעצם שאין דבר כזה מין, מדובר בסתם מוסכמות, ולכן אין סיבה להחריג את ההומוסקסואל, גם זו סתם מוסכמה. אבל משוואה לוגית כזו לא מדברת כמובן אל אנשים מסוג זה, בעיניהם ההומוסקסואל הוא לא מוסכמה, מדובר בענין מהותי בלתי ניתן לשינוי.

פרופ' אבשלום אליצור, מאמין שהומוסקסואליות היא מצב נפשי, וכעוד הרבה מצבים נפשיים, הוא ניתן לשינוי, לדברי לא מדובר באמונה אלא בעובדות, והצד השני? אין מדרכו לעסוק בעובדות, כך הוא כותב במאמרו:

על החופש הלא-טריוויאלי לבחור נטייה מינית

יש ביטוי חמוד בגמרא (תירגעו, אני אמנם מבר-אילן אבל חילוני מוצהר) "בא הרוג ברגליו": בית-משפט הכריז על נעדר כעל חלל, והנה מופיע הז"ל החצוף בכבודו ובעצמו, אבל השופט לא ייתן לו לקלקל לו את פסק-הדין. כך נוהגת שורת המומחים הזועקת כנגדי שלא ניתן בשום אופן לשנות נטייה מינית, ואם מישהו טוען שנטייתו שונתה אז או שהוא משקר, או שמלכתחילה לא היה הומו אלא סטרייט נוירוטי (אגב, מומחים יקרים: כמה "מלכתחילה" כאלה מסתובבים אצלכם?). רק אם סטרייט גילה באמצע חייו שהוא הומו – זה אותנטי ואמיץ. כי הומו נשאר הומו וכלום לא יעזור, וזו לא גזענות אלא ליברליזם נאור.

כל החוקרים המחפשים אחר הגֶן להומוסקסואליות – האמר, ביילי, פילארד, לה-ואי – מצהירים בכנות: לא מצאנו גֶן כזה וכנראה גם לא נמצא, כמו שאין גֶן לפדופיליה, לסאדו-מאזו, לפטישיזם או לאהבת גויאבות. מדובר באינטראקציה מורכבת של תורשה וסביבה. אווזים, שמוחם פחות מורכב משלנו, בוקעים מהביצה מבלי ששום גֶן יאמר להם למי להשתוקק, והם לומדים את זהותם המינית על פי מראהו של מי שגידל אותם. רק התינוקות שלנו, לדבריכם, ננעלו על מיניותם כבר ברחם לפני שאפילו האולטרא-סאונד יכול לגלות מה יש להם בין הרגליים. כמה עצוב, כמה חסר-תקווה, ולמרבה המזל – כמה חסר-שחר.

תשאלו כל רפתן: פרות שנשארו בלי זכר עולות זו על זו. גנטיקה? תכניסו פר לרפת וכל ה"לסביות" תעזובנה זו את זו. מכאן עשה פרויד צעד קטן לפרות אבל צעד ענק לאדם: כמו המחסומים החיצוניים יש גם מחסומים פנימיים. כשנער חש ששדיים רק מגעילים אותו, כשאישה אומרת שריח של גבר גורם לה להקיא – למה לקבל את זה כעובדת-חיים מוחלטת ולא לברר את מקור הרתיעה? כל אדם מתנסה במהלך חייו בתנודות בטעמו המיני, בתשוקותיו ואפילו בנטיותיו. מנין לקחתם את האחריות להודיע לצעיר הרוצה להשתנות ש"אין שום סיכוי" לשינוי כזה? ומהיכן עזות-הפנים לרמוז שכל המטפלים הישראליים המדווחים בפורומים מקצועיים על שינויים בהעדפות המיניות של מטופליהם (יש לי רשימה!) משקרים?

מעולם לא אירע כזאת בתולדות הרפואה והפסיכולוגיה: בקשה של אדם בוגר, לשנות צדדים באופיו ובתחושותיו הגורמים לו סבל, נתקלת באיום מבחוץ על איש המקצוע שלא לעזור לו. להפוך אותו לאישה – בוודאי. לגמול מהתמכרויות, להפיג דיכאון ודחפים אלימים – לכך נוצרה הפסיכותרפיה. לגלות את ההומוסקסואליות המודחקת שלו – אחלה! אבל לחקור (יחד איתו!) את עולמו הפנימי כדי להבין מי הוא באמת ומה הוא באמת רוצה – ממה הפחד? על מה ה"עליהום"?

זה לא מוזר שאיש מכם לא טורח לבקש את המחקרים עליהם הסתמכתי, ושהצגתי בפורומים מקצועיים בארץ ובעולם? אתם, כנראה, אינכם זקוקים לכלי השיפוט המשעממים המקובלים במדעי ההתנהגות: אם המחקר עדכני, אם כתב-העת שָפיט, אם המדגם וקבוצת הביקורת נרחבים ואם הסטטיסטיקה קפדנית. מחקרים אלה באים מתחום הגנטיקה, חקר המוח והסקסולוגיה (נכון, אני רק פיסיקאי בהכשרתי אבל הייתי פרופסור-אורח לנוירופיסיולוגיה במכון בירלה למדע וטכנולוגיה בהודו ואני אחד מעורכי כתב-העת האמריקני Journal of Mind and Behavior). כולם מאשרים שהגמישות המופלאה של המין האנושי חלה גם על ההעדפה המינית, בכל תרבות ובכל גיל.

מילה אישית לסיום. באתי מאהבה. אני מוכן לצעוד בכל שנה במצעד הגאווה כדי ששום רב פנאטי ושום אימא שתלטנית לא ישתמשו בדבריי לכפות על מישהו דרך חיים שאינו רוצה בה. אבל ממש נמאס לי לראות צעירים מבולבלים וקרועים ש"מומחה" חסר-אחריות מנסה להפוך חייהם ככביש חד-סטרי. הגיע הזמן להביא את העובדות הקליניות הפשוטות לכל מחפשי-הדרך הללו מבלי שמישהו ינסה להלך עליהם אימים. מגילת העצמאות האמריקנית קידשה כ"אמיתות מובנות מאליהן" את "הזכויות לחיים, לחופש ולחיפוש אחרי האושר." זכויות אלה תפרחנה רק אם נקשיב למה שהמדע ממשיך להזכיר לנו, שמיניות האדם היא דבר מורכב, נפלא, רב-פנים – ותמיד מסוגל להפתיע.

למעשה הגישה שהומוסקסואליות היא מצב נפשי ניתן לשינוי, שהיתה הגישה של העולם הרפואי בכלל עד לפני כמה עשרות שנים, עדיין שלטת בהרבה מקומות מקצועיים, להלן תיאור מויקיפדיה:

תומכי התרפיה הרפראטיבית בדרך כלל גורסים שהנטייה המינית ההומוסקסואלית, לפחות בזכרים, איננה מוּלדת. כמו כן רובם גורסים שניתן לשנותה בעזרת תרפיה רפראטיבית בגישה פסיכואנליטית (בעלת מוטיבים פסיכואנליטיים קלאסיים) כל שהיא, או כזו המשולבת עם גישה ביהייביוריסטית. רבים מתומכי התרפיה הרפראטיבית מאמינים כי הומוסקסואליות היא הפרעה נפשית-התנהגותית ושאורח חיים הטרוסקסואלי עדיף על פני אורח חיים הומוסקסואלי מסיבות רבות ומגוונות, וחלקם, בעיקר במדינות בעלות אופי דתי כמו ארצות הברית פועלים גם ממניעים דתיים, ורואים בהומוסקסואליות חטא.

תנועת ה-Ex gays[

קיימים אנשים המעידים על עצמם כי היו בעברם הומוסקסואלים, ובעקבות תרפיה רפראטיבית משיכתם לגברים פחתה או פסקה ובמקומה התפתחה משיכה לנשים. בארצות הברית קיימות קבוצות וכנסיות של "הומוסקסואלים לשעבר" ("ex-gay") ובעקבותם הופיע שם הנושא מספר פעמים בתקשורת. חלק מאנשים אלה שומרים על פרופיל נמוך, אך יש שכתבו ספרים או מרצים על תרפיה רפראטיבית ואף מעניקים אותה בעצמם; בולט בין אלה הוא ריצ'רד כהן (Richard Cohen) הטוען כי התרפיה שעבר הצליחה. בשלב מסוים לאחר אירוע זה בחייו אף הקים משפחה הטרונורמטיבית והוא אב לשלושה ילדים. כהן מציג את משפחתו וילדיו בסדרות דוקומנטריות שונות כעדות להצלחתם של טיפולי המרה מסוימים תוך קידום שיטתו האישית לעשות כן.

NARTH[

"האגודה האמריקאית למחקר וטיפול בהומוסקסואליות" (בראשי תיבות: NARTH) היא איגוד של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש ומהארגונים הבולטים התומכים בתרפיה רפראטיבית. ניקולוסי וסוקרידס נמנים עם מייסדי האגודה ב-1992 וניקולוסי הוא שעמד בראשה עד נובמבר 2006, עת נבחר במקומו ד"ר א. דין בירד. ניקולוסי פרסם מספר מחקרים על תרפיה רפראטיבית וכתב ספרים בנושא, ביניהם "תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים – גישה קלינית חדשה", ועוד.

בשנת 2002 פרסמו ד"ר ג'וזף ניקולוסי וד"ר א. דין בירד סקירה מטה-אנליטית של טיפולים רפראטיביים אינדיבידואליים של הומוסקסואלים[13]. הם בדקו 146 מקרים, מתוכם 79% הצביעו על כך שהתרפיה הרפראטיבית יעילה. הקריטריונים שנקבעו לקביעת יעילותה של תרפיה רפראטיבית כללו דיווח של הנחקרים על משיכתם המינית (אל בני אותו המין ואל בני המין השני), אחוז הפנטזיות על בני אותו המין ועל קיום יחסי מין עם בני אותו המין; קריטריונים נוספים לקביעת יעילות התרפיה עסקו בבדיקת עוררות מינית: שינוי בזקפה ושינוי בדופק כתגובה למצגת של תמונות אירוטיות.

NARTH מצטטים מדבריו של ג'ראלד פ. קוצ'ר, נשיא האגודה הפסיכולוגית האמריקאית הנוכחי, בשיחת שאלות ותשובות בכנס של APA שנערך באוגוסט 2006, כי "אין להתנגד לתרפיה רפראטיבית לאנשים שמשיכתם ההומוסקסואלית אינה רצויה להם, ויש לכבד את הבחירה לעבור טיפול להפחתת משיכה הומוסקסואלית ולחיזוק פוטנציאל הטרוסקסואלי, ועל מטפלים להציע אפשרות זו".[דרוש מקור] בעקבות ציטוט זה פרסם קוצ'ר הודעה לעתונות והבהיר כי בטיפול בענייני נטייה מינית:

  1. חיוני לברר כיצד הפציינט קבע את בחירתו, ולוודא שהוא מבין כי מניעיו עשויים לנבוע מלחץ חברתי גרידא, בסביבההומופובית.
  2. כמו בכל טיפול אחר על הפציינטים להיות מודעים לכל התוצאות האפשריות לטיפול, ולהבין כי הטיפולים חסרי בסיס מדעי ועלולים לגרום לנזק פסיכולוגי.
  3. הפציינטים חייבים לדעת מתחילת הטיפול כי המטפל אינו רואה בהומוסקסואליות הפרעה נפשית, ועל המטפלים להוביל את מחיקת הסטיגמה הזו.

קוצ'ר לא הצהיר כי תרפיה רפראטיבית היא יעילה או מומלצת כשיטת טיפול, ומדיניות APA מצהירה במפורש כי טרם התבצע מחקר מספק מבחינה מדעית המראה שהתרפיה בטוחה או אפקטיבית[14]. יש בארגון NARTH הטוענים כי הסיבה להסרת ההומוסקסואליות מה-DSM ב-1973 הייתה לחץ מצד הקהילה ההומוסקסואלית יחד עם המחנה הליברלי, כלומר החלטת ה-APA לא להתייחס להומוסקסואליות כאל מחלת נפש אשר וודאי ראויה לטיפול נעשתה ממניעים פוליטיים ולא ממניעים מקצועיים. עובדה התומכת בטענה זו היא שלהסרת ההומוסקסואליות מה-DSM לא קדם כל מחקר מקיף שתמך במעשה[דרוש מקור], כלומר השינוי בגישת ה-APA להומוסקסואליות באותן שנים נבע מהליברליזציה של החברה האמריקאית ולא בעקבות ממצאים מחקריים חדשים.

מחקר ת'רוקמורטון

ב-1998 פורסם מאמר של ד"ר וורן ת'רוקמורטון – "סקירת ספרות ואתיקה של ניסיונות לשנות נטייה מינית". הייתה זאת סקירה של ניסיונות מוצלחים לשינוי דפוסי עוררות מינית מהומוסקסואליות להטרוסקסואליות מהיבטים פסיכואנליטיים, קוגניטיביים, קבוצתיים ודתיים. ד"ר ת'רוקמורטון הסיק ש"הנסיונות לסייע לאנשים בעלי אוריינטציה הומוסקסואלית שמבקשים לשנות את דפוסי העוררות המינית שלהם היו יעילים, נעשו באופן אתי ויש לאפשר אותם למטופלים המבקשים אותם". המחקר הראה שאנשים בעלי נטייה הומוסקסואלית יכולים להשתנות באמצעות מגוון של גישות טיפוליות.

מחקר שפיצר

ד"ררוברט שפיצרפסיכיאטר מאוניברסיטת קולומביה שהוביל את עדכון ה-DSM לגרסה 3 שבה הוסרה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות, פרסם ב-2001 מחקר שלפיו ישנן ראיות לכך ששינוי בנטייה המינית אכן מתרחש בעקבות תרפיה רפראטיבית מסוג כלשהו בחלק מהגברים והנשים ההומוסקסואלים[15]. מתוך 200 משתתפים שראיין שפיצר, 66% מהגברים ו-44% מהנשים דיווחו על "תפקוד הטרוסקסואלי טוב" שכלל:

  1. מערכת יחסים הטרוסקסואלית אוהבת במשך השנה שלפני הריאיון;
  2. סיפוק ממערכת היחסים הרגשית הכרוכה בה ברמה של 7 ומעלה בסקאלה 1-10;
  3. מין הטרוסקסואלי לפחות מספר פעמים בחודש;
  4. סיפוק גופני מהמין ברמה של 7 ומעלה בסקאלה 1-10;
  5. העדר פנטזיות על אותו המין ביותר מ-15% ממקרי יחסי המין;

רק 2% מהמרואיינים דיווחו על עמידה בקריטריונים אלו בשנה שלפני תחילת הטיפול. שפיצר גם דירג את המשיכה המינית בסולם של 0–100, כאשר 100 מייצג משיכה הומוסקסואלית בלבד ו-0 מייצג משיכה הטרוסקסואלית בלבד. השינוי המדווח בקרב הגברים היה מ-91 ל-23 ובקרב הנשים מ-88 ל-8 בסולם זה. הקריטריונים ששפיצר חקר היו: משיכה מינית, מחשבות רומנטיות-מיניות על בני אותו המין, פנטזיות על בני אותו המין ועל בני המין השני בזמן אוננות, שימוש בפורנוגרפיה, הרצון לאינטימיות רומנטית-רגשית עם בני אותו המין ותדירות קיום יחסי מין עם בני אותו המין ועם בני המין השני. 11% מהגברים ו-29% מהנשים דיווחו על אפס משיכה לבני אותו המין על פי קריטריונים אלה אחרי השינוי[16]. לא נעשה שימוש במדדים רפואיים לבדיקת עוררות מינית למראה אובייקטים בני המין השני, והמחקר התבסס על דיווחי הנחקרים בלבד. כ-60% מנחקריו של שפיצר היו דו מיניים עוד לפני תחילת הטיפול[דרוש מקור] (אך משיכת כל הנחקרים הייתה מעל 60 בסולם של 0–100 בתחילת הטיפול)[17].

שפיצר התראיין באמצעי התקשורת והסתייג מהניסיון להסיק מתוצאות המחקר שלו מסקנות משמעותיות.[דרוש מקור] הוא ציין כי המחקר נערך על 200 איש בלבד, רובם מרקע "דתי במידה לא רגילה" כדבריו, שלקח 16 חודשים לאתר אותם, ולפיכך מספר ההומוסקסואלים שחוו שינוי של נטייה מינית לנטייה הטרוסקסואלית הוא "די קטן". שפיצר גם קבע במחקרו כי "נראה שתרפיה רפראטיבית יכולה להביא למשיכה למין השני (בעוצמה שחש מי שאין לו משיכה לאותו המין) רק לעתים נדירות, אם בכלל". שפיצר עצמו גם הצביע על המתודולוגיה הבעייתית של המחקר, שהתבסס על דיווח עצמי ולא על תשאול של הנבדקים, ועל הסתמכות על זיכרונם של המשתתפים במחקר לגבי אירועים שקרו 12 שנים קודם, בממוצע. אחרים ביקרו[18] את מחקרו שבוצע בקרב מדגם של פעילי תרפיה רפראטיבית ולא בקרב אוכלוסייה אקראית וחסרת נטאי[19], כך למשל חלק מהמשתתפים במחקר הופנו אל שפיצר על ידי ד"ר ניקולוסי.[דרוש מקור]

שפיצר השיב לטענות נגד מחקרו בראיון לסרט דוקומנטרי[20]. הוא אמר כי מטרת מחקרו מלכתחילה לא הייתה לבדוק את אחוזי ההצלחה של טיפולי התרפיה הרפראטיבית אלא לבדוק האם זה נכון שאף אחד אינו יכול להשתנות, שהרי מראש הנחקרים היו כאלה שטענו ששינו את נטייתם המינית. הוא אמר כי הוא פיתח שיטת ראיונות שהוא חושב שהיא יותר מבוססת מתודולוגית מאשר במחקרים קודמים משום שהיא הכילה 9 קריטריונים שונים למדידת משיכה הומוסקסואלית והטרוסקסואלית, לפיהם הוא מצא שהיו שינויים ניכרים. באשר לשאלה האם הוא חושב שהנחקרים סיפרו לו את האמת, שפיצר השיב כי כאשר הקשיב לסיפוריהם הוא הרגיש מבחינה קלינית שהם מספרים את האמת. בנוסף, הוא מאמין שסיפוריהם אמינים משום שרבים מהנחקרים דיווחו שהם היו רוצים להשתנות במידה גדולה יותר ושרובם לא דיווחו על שינוי מוחלט. אילו נתנו הנחקרים עדויות כוזבות במידה שהייתה יכולה להטות את התוצאות, הנחקרים היו מדווחים על שינוי מוחלט, אך רק 11% מהגברים ו-29% מהנשים עשו זאת. בנוסף, הנחקרים שהתחתנו לאחר שינוי הנטייה שלהם ונשותיהם דיווחו על מידות שביעות רצון מנישואיהם שדומות מאוד לאלה של כלל האוכלוסייה, כלומר גם כאן לא הייתה הגזמה. בנוסף, המקרים בהם הנחקרים האמינו כי כוח עליון התערב בשינוי הנטייה שלהם היו בודדים. מסיבות אלה, שפיצר הבין שהנחקרים לא ניסו להגזים בסיפוריהם אודות מידת שינוי נטייתם וכי סיפוריהם אמינים.

באשר לאחוזי ההצלחה של טיפולי התרפיה הרפראטיבית, אשר לא נחקרו במחקרו, שפיצר אמר כי הוא פנה לשניים ממטפלי ההמרה הידועים בארצות-הברית, ושניהם השיבו לו כי אחוז המצליחים לשנות גם את התנהגותם וגם את משיכתם המינית הוא כ-30%, אך שפיצר הוסיף כי הוא חושד שבמציאות אחוזי ההצלחה נמוכים מכך, אך בכל מקרה הוא בטוח שאין מדובר ב-0%.

ב-2012 חזר בו שפיצר ממסקנות המחקר, ואמר כי "במבט לאחור, עלי להודות כי אני חושב שמבקרי צדקו במידה רבה – הממצאים יכולים להיחשב כראיה למה שחושבים על תרפיה רפראטיבית אלו שעברו אותה, אבל לא יותר מכך"[21]. הוא פירט את הבעיות המתודולוגיות במחקר ואמר כי הוא חייב התנצלות לקהילה ההומוסקסואלית[22]. תומכי השיטה טענו כי צעד זה של שפיצר, כשהוא בן 80 וחולה פרקינסון, נובע מכך שבמשך עשור הותקף קשות בידי מתנגדי השיטה[23].

גישת קמינג

הפסיכולוג האמריקני ניקולס קמינגס (Nicolas Cummings, מנשיאי איגוד הפסיכולוגים האמריקאי לשעבר) תומך חלקית בטיפולי המרה. לדברי קמינגס, טיפולי המרה מתאימים בעיקר לקטגוריה אחת, של "גברים הומוסקסואליים גבריים למופע" (Masculine appearing men) וכי מניסיונו האישי כפסיכולוג גברים אלה נטו להגיב טוב יותר לטיפול[24]. עוד טוען קמינגס כי הביקורת המקצועית שעולה מן ה-APA כלפי עצם תופעת קיומם של טיפולי המרה או פיתוח גישות חדשות ומחקר בנושא – נגועה בהטיה פוליטית ובהפרה של עיקרוןליאונה טיילר שלפיו ראוי לגבות עמדותקולקטיביות של ה-APA בראיות מדעיות[24].

חשוב כמובן לקרוא גם את דעת המתנגדים לטיפול או הטוענים שאינו יעיל. אבל מכיון שדעה זו מקבלת יחסי ציבור כ"כ חזקים, המטרה כאן היא להראות את הצד השני, שגם הוא קיים, ואינו בהכרח עמדה דתית.

ראיון עם דרור זנדמן פסיכולוג קליני שעוסק בשינוי נטיה מינית

31 סיכומים של מחקרים  על הומוסקסואליות והאפשרות לשנות אותה (אנגלית)

התופעה מגיעה גם לניו יורק פוסט – טיפולים בנטיות הפוכות הומוסקסואליות

לינקים מהאתר "אנשים משתנים".

כתבות בעברית מ-NARTH:

כתבות באנגלית של NARTH :

כתבות של PeopleCanChange (אנגלית):

כתבות של JONAH (אנגלית)

כתבות של Exodus International (אנגלית):

עדכון: נכון ל2019 האתרים האמריקאיים בנושא הוסרו מהרשת בלחץ האינקויזיציה הליברלית.

וראה עוד: עזריאל זילבר, יחס היהדות לבעלי נטיות הפוכות.

יחס היהדות להומוסקסואליות הרב רונן לוביץ.

יעוץ רוחני ראשוני לצעיר דתי בעל דחפים הומוסקסואליים, ד"ר יואל ב. ולוולסבי, הרב ד"ר דב ב. ווינשטיין

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

6 מחשבות על “האם נטיה מינית היא גורל או ברת שינוי?”

  1. מאמר לא מדעי. לא יתכן לדבר על דעת המדע בנושא מסיום מבלי להזכיר מטא-אנליזה (ניתוח-על).

  2. איך אתם מסבירים שהסתדרות הפסיכולוגים בישראל ,ואיגוד עובדים סוציאלים ומשרד הבריאות ,כולם טוענים שטיפולי המרה לא מצליחים ואף מסוכנים

    1. צוות האתר

      זה די ברור מתוך התיאור של העליהום על שפיצר
      אבל לכבודך כותב מאמר בנושא, בקרוב

      1. צוות האתר

        קיבלת
        מצטט מתוך המאמר:
        'נייר העמדה' של הסתדרות הפסיכולוגים, שנעשה לאורים ותומים ולוחות הברית של כל המצטטים והמגדפים, לא נותן שום אסמכתא לכל הגידופים והעליהום. הוא בסך הכל אומר שזה לא מספיק מבוסס מחקרית, בסה"כ מדובר בטיפול פסיכולוגי, ענף שבכלל לא מבוסס מחקרית, גם לא להתמכרויות או הרבה בעיות אחרות, אין איזה מטא מחקר שמוכיח שטיפולים פסיכולוגיים פותרים בעיות, ואעפ"כ נזקקים להם כשרוצים או צריכים.

        נחשו מהיכן הציטוט הבא?:

        "מרבית המחקרים מצביעים על כך שאין תמיכה ליעילות טיפולי ההמרה, בעוד שרק מיעוטם טוען להצלחה… במחקרים רבים בתחום קיימות בעיות מתודולוגיות לא פשוטות. יש להניח, כי סיבות של "תקינות פוליטית" מקשות על האפשרויות למימון ופרסום של מחקרים בדבר יעילותם האפשרית של טיפולי המרה"

        ברור שניחשתם נכון, מנייר העמדה שמהווה בסיס להרשעת שר החינוך בהיטלריזם פאשיזם סאדיזם ושלל פשעים נגד האנושות. כל מה שבאו לומר שם, זה שעדיין לא הוכח שזה עוזר, יש רק קצת מחקרים שמספרים שזה עוזר (ונניח שזה עוזר לאחד מכל עשרים איש, מישהו הבטיח פיתרון לכל אחד? אתם באמת רוצים שנאמין, שאם אדם רואה שהטיפול לא עוזר לו, הוא יתאבד בגלל אי יעילות הטיפול? ואת התזה הזו כן ניתן לאשש מחקרית?)

        נייר העמדה מעלה בעיה נוספת, כאשר המטפל הינו אדם דתי, והמטופל אינו מונע מאותו ערך של איסור על הומוסקסואליות. אבל הוא מתעלם לגמרי מהרוב המכריע של המקרים, אדם דתי שהולך מרצונו לטיפול כזה, משום שזה תואם לערכיו.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *