מדי פעם מבליחה בעולם האתאיסטי איזו שהיא הברקה שנונה, חצי פתגם חצי משאלת לב, אחד הפופוליזאטורים מתאמן מול המראה על המנטרה החדשה, ומעתה הרעיון יושמע כרעיון פילוסופי מעמיק, טרמינולוגיה חדשה תתפתח סביבו, ועדרים של תוכים יחזרו עליו מבלי להבין מה הם אומרים.
כזה היה גורלה של ההברקה בשם 'ההפרעה האלהית', וכפי שמדווח איתי להט:
"האם יש אלוהים, או שמקורה של האמונה הוא בפגם מוחי מולד שרוב אוכלוסיית העולם סובלת ממנו? עוד ועוד חוקרי מוח ופסיכולוגים משתכנעים שהאמת קרובה יותר לאפשרות המתריסה".
מבלי להיכנס בכלל לפרטים, מדובר בשגיאה לוגית גסה. נניח שיש קורלציה מובהקת ביותר בין ממצא מוחי מסויים לבין אמונה באל, האם ניתן לגזור מכאן משהו על נכונות האמונה? והרי באותה מדה ניתן להגדיר את הדברים להיפך: האתאיזם הוא הפרעה שנובעת מהיעדר הרכיב שנמצא אצל רוב אוכלוסיית העולם, המיעוט שאין לו את החלק החשוב הזה במח, סובל מהפרעה שנקראת אתאיזם. – הזיקה בין אמונה למצב פיזי, מהווה קטרוג על האמונה בדיוק כמו על היעדר האמונה. פשוט קשקוש חסר פשר.
ההתנשאות והזלזול באינטלגנציה של הצד השני, היא מאפיין של מיעוטים צעקניים. ביטול הצורך לדון בטיעונים, ויחוס המסקנה של מי שאינו חושב כמוך לכורח פיזי. כמובן שגם זו חרב פיפיות, ברגע שמטילים ספק באינטלגנציה האנושית, ומיחסים את מסקנותיה לרכיבים מוחיים המפוזרים באוכלוסיות שונות, הרי זה שוה ערך מבחינה לוגית לטענה שדעות של כושים תלויות במבנה הגנטי שלהם ואין טעם להתייחס לטיעוניהן, וכך לגבי נשים, סתם דעה שלא מוצאת חן בעיני, אולי ימנים, וכך הלאה.
זה אגב תיאור מציאות ולא רעיונות בדיוניים, מפתח המחקר על 'ההפרעה האלהית' אכן מבדיל בין אוכלוסיות, כפי שמתאר בגאוה איתי להט שם:
"פרופ' הלמוט נייבורג (74) מאוניברסיטת ארהוס בדנמרק הוא הפסיכולוג הדני המצוטט בעולם, ואחד מחוקרי התודעה הכי שנויים במחלוקת. הוא התפרסם כשפיתח מהורמוני מין נקביים תרופה להעלאת מנת המשכל של נערות הסובלות מתסמונת טרנר, מחלה תורשתית קשה שאחד מתסמיניה הוא לקויות למידה. הוא זכה למסע השמצות בגין עיסוקו בהבדלי מנת המשכל בין קבוצות שונות באוכלוסייה. הוא פרסם ממצאים שלפיהם ממוצע מנת המשכל של גברים גבוה מעט, לפי כמה אומדני אינטליגנציה, מזה של נשים, והוא מצטט מחקרים משנות התשעים, שנגנזו בשל רגישותם ובשל ביקורת על המתודולוגיה שלהם, שלפיהם ממוצע מנת המשכל של לבנים גבוה בכמה אחוזים מזה של שחורים".
ויש עוד:
"בסוף 2008 שוחזר המחקר של נייבורג על ידי פרופ' ריצ'רד לין מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אולסטר באירלנד. המחקר של לין לא התמקד בארצות הברית אלא הקיף נבדקים ב־137 מדינות. התוצאות היו דומות – ציוני מבחני האייקיו של אנשים שדיווחו על עצמם כאתאיסטים היו בממוצע גבוהים מציוניהם של דתיים.
שני המחקרים הללו הם האחרונים בשורת מחקרים וסקרים שהראשונים בהם נערכו בעשור השני של המאה ה־20, וכולם מצביעים על אותה המגמה – אינטליגנציה מביאה איתה ספקנות דתית".
כמו כל המחקרים בסגנון, אין באמת שום מגמה, הכל תלוי בפרשנות. באותה מדה ניתן לטעון שאינטלגנטים יותר, נוטים יותר להיות כרוכים אחרי הממסד האקדמי ופתוחים יותר לתעמולה האתאיסטית. המטריאליזם הוא חלק ממהות הממסד האקדמי, הוא מהווה חלק בלתי נפרד משטיפת מח וממקארתיזם אקדמי מצוי, ואף שהרבה אנשים דתיים משולבים באקדמיה, זה מצריך באמת הרבה כח עמידות ואינדבידאליות. ככל שהאדם מעורה יותר בחוגים האינטלקטואליים במערב, הוא נחשף ומחובר לתעמולה מטריאליסטית. ובמלים אחרות: הקורלציה בין אתאיזם וIQ, במדה והיא אכן קיימת, קשורה בקורלציה בין רמת ומנת משכל והתערות בחברה האקדמית המערבית.
להט ממשיך:
"מחקר עדכני אחד הצביע על כך שכ־40% מקרב המדענים בארצות הברית מחזיקים באיזושהי אמונה דתית, גם אם באופן חלקי והצהרתי בלבד. אלא שבקרב ביולוגים שיעור המאמינים נמוך מהממוצע, ועומד על 30% בלבד, ובקרב פיזיקאים על 20% בלבד – שיעור האמונה הדתית הנמוך ביותר בקהילה המדעית בארצות הברית. נראה שככל שהמדענים מעמיקים לחקור את פלאי הבריאה, כך הם פחות מקבלים את הסברי הדת".
מעניין מאד, מדוע לפי להט הפיזיקאים מעמיקים לחקור את פלאי הבריאה יותר מן הביולוגים? לפי איזה קנה מדה הפיזיקה יותר מעמיקה מהביולוגיה? (מלבד הסקר הזה עצמו כמובן) ומה עם שאר ענפי המדע המדוייק, למשל הכימיה, או הרפואה? ובקצרה, אין שום קורלציה לשום 'העמקה במחקר', הדבר היחידי הצפוי הוא, שהעיסוק התמידי בסיבתיות מאפשר מבחינה פסיכולוגית להתעלם מהפילוסופיה, מהמבט הכללי יותר, ומלשים לב לרוחניות ולמה שמעבר. באותה מדה שאנשים העוסקים במלאכת כפיים מן הסתם פחות יכולים לשים לב לשאלות מופשטות, מכיון שראשם וליבם נתונים בצורה אחרת של חשיבה, הם חושבים בדרך כלל איך ניתן לחבר את הקרשים, לשייף, לחתוך, וכדו'. כמובן שגם כאן תקפה הסיבה של היצמדות לממסד מקובע ונוקשה, ככל שהמדעים יותר מדוייקים, הממסד יותר מקובע. מדעי הרוח, פילוסופיה, וכדו' הם תחומים הרבה יותר פתוחים ומאפשרים עמדות שונות (יחסית, הכל יחסי במערב, אין באמת חופש), משא"כ מדעים כמו פיזיקה וביולוגיה.
"המחקרים הללו הם חלק מניסיון אקדמי מקיף, נועז ויצירתי שמטרתו להסביר את תפוצתה הרחבה של האמונה הדתית בימינו, פתחו של העשור השני במאה ה־21. המדע החילוני המודרני, שהביא את האנושות להישגים האדירים בתולדותיה, הפריך עד היום את רוב הסברי הדתות שנוגעים לטבע ולחוקיו. גיל העולם, מוצא האדם, התפתחות התרבויות, תופעות טבע ואירועים היסטוריים – כולם זכו להסברים מדעיים בני בדיקה ושחזור, שרבים מהם סותרים את ההסברים המסורתיים. ובכל זאת, בניגוד למה שאולי נדמה, רוב העולם דתי. כאשר הפילוסוף בן המאה ה־19 פרידריך ניטשה העריך שהנאורות תהפוך את הדת לתופעה תרבותית אנכרוניסטית ושולית, הוא טעה".
הכותב מבלבל בין פרטים בדת מסויימת ובין עצם האמונה בכח עליון, המדע לא הפריך את "הסברי הדתות שנוגעים לטבע ולחוקיו", שכן אף דת לא סיפקה הסברים מדעיים, הדת עוסקת בסיבות רוחניות, ואת אלו המדע לא יכול להפריך שכן הן מחוץ לתחום עיסוקו. נכון שהמדע מעלה שאלות על פרטים כמו גיל העולם, אבל האדם הנבון מספיק נבון כדי להבדיל בין העמימות שבשאלה זו, ובין עצם האמונה בכח עליון ובמציאות הרוחניות, שאותן המדע לא רק שלא יכול להפריך, אלא שהוא גם לא מספק הסברים חילופיים נאותים, לא למוצא האדם, כשאין הכוונה למוצא קו הגבות או הסנטר, אלא התודעה האנושית, הרוחניות, וכו'.
"הלא־דתיים הם עדיין מיעוט זניח בעולם שרוב תושביו שואבים מהאסלאם, ההינדואיזם, הבודהיזם, הנצרות והיהדות לא רק ערכי מוסר ותחושת משמעות, אלא גם הנחות יסוד לגבי מקור החיים ודרכי הטבע.
"המצב הזה דורש תיאוריה חדשה לגבי הסיבה שאנחנו דתיים, כזאת שפונה לפן הביולוגי שלנו ולחקר המוח", כתב ב־2005 פרופ' פול בלום, ראש המעבדה לתודעה והתפתחות באוניברסיטת ייל.
זו נקודת ההתנשאות המרקסיסטית הרגילה, אותם שקוראים לעצמם נאורים, דורשים סיבה חדשה לגבי העובדה שהאנושות פשוט לא מקבלת כמושבעת ועומדת את הדעה שהם בחרו ב'עמל רב'…
המאמר שנפתח בקריאה למציאת הסבר לרגשות הדתיים נקרא "האם אלוהים הוא תקלה", ונבחר בשנת 2006 לאנתולוגיה הנחשבת "המאמרים המדעיים החשובים באמריקה". בלום עצמו הוא חוקר ותיק של מנגנוני הנפש, ופרסם בשנה שעברה את רב־המכר "איך העונג עובד", שמסביר שתחושת עילוי מארוחה, יצירת אמנות או חוויה אחרת נובעת לא מטיב החוויה עצמה אלא מההקשרים בראשנו ומהתכונות שאנחנו מייחסים לה על סמך ידע קודם.
ובקצרה, הבחור בעל נסיון בזלזול באינטלגנציה האנושית. אין ספק שישנו גם מרכיב של הטיית אישור, אבל ישנה גם נפש אנושית עם רצונות ותכונות וחיפוש משמעות. לא הכל כימיה נטו.
את התשובה מצא בלום בסדרת מחקרים שבהם גילה שמבנה התודעה האנושית גורם לאנשים להאמין בנצחיות הנשמה ובאופן אינטואיטיבי למצוא סדר ומשמעות באירועים ומבנים, גם כאשר הללו אקראיים לחלוטין. בלום טוען כי בעצם הנטייה לאמונה דתית נובעת ממגבלותיה של התודעה: בעוד שאנחנו מסוגלים להבין את המשמעות של מוות והרס של דברים גשמיים, תודעתנו אינה מסוגלת לתפוס את מותה שלה עצמה.
בגובה של שטיח, תודעתינו אינה מסוגלת לתפוס את מותה? באמת? והרי הדת מבטיחה הישארות הנפש רק לצדיקים, איך תמות התודעה של הרשעים? ה'הסבר' הזה לא מתייחס למציאות, לפיה כל אחד מאיתנו יכול בהחלט לדמיין את מותו ומות תודעתו, האמונה בדת לא נובעת מאיזו תפיסה לוגית כביכול של אי אפיסת הנפש.
"בלום הגיע למסקנותיו דרך ביצוע ניסויי מעבדה רבים וסקירת רבים אחרים. הוא גילה שבניגוד לדעה הרווחת, תינוקות בני חודשים מעטים מבינים את כלליו של העולם החומרי: הם מצפים מחפצים לציית לכוח הכבידה ומודעים לכך שחפץ ממשיך להתקיים גם כאשר הוא מוסתר מהעין. מעקב אחר תנועות עיניהם גילה שהם מופתעים כאשר חפץ מתנהג שלא לפי עקרונות עולם החומר.
בלום גילה שהתינוקות מבינים בגיל צעיר מאוד גם את עקרונותיו הבסיסיים של העולם החברתי והרוחני. בכמה ניסויים התינוקות הצליחו לפרש הבעות פנים ולזהות בהם כוונות טובות ורעות וסימני אזהרה. בניסוי אחר תינוקות צפו בסרטון שבו דמות זכתה ליחס חברי מדמות אחת והוכתה על ידי דמות שנייה. התינוקות הביעו הפתעה כאשר הדמות המוכה פנתה בעת צרה למכה במקום לחבר.
עוד ניסויים הראו שפעוטות צעירים במיוחד לא רק מבינים את העקרונות הבסיסיים של חומר ושל רוח, אלא גם מיטיבים להבדיל ביניהם. הם מבינים שנסיך שנהפך לצפרדע הוא עדיין אותו הנסיך, ורק החליף את "קליפתו החיצונית", ושהנפש והזהות ממשיכים להתקיים ברצף גם כאשר הגוף מזדקן או משתנה מסיבות אחרות.
המסקנה, כתב, היא שהיכולת להבדיל בין גוף ונפש היא אינסטינקט אנושי שמוטבע במוחנו כבר בלידה".
באותה מדה הוא יכל לטעון שכח הכבידה הוא הונאה כתוצאה מרכיב תודעתי פגום כי תינוקות בנויים כדי להכיר בו. נסיך שנהפך לצפרדע אינו שונה מתחפושת, ואין שום קשר לגוף ונפש. תינוקות לא מבינים מה זה נפש ולא יכולים להבין. את חויית הזהות הם חווים בעצמם, ולכן תופסים אותה אינטואיטיבית גם לגבי אחרים.
"אלא מה? אנחנו נולדים גם עם מגבלה: קשה לנו לתפוס את הפסקת קיומה של הנפש. פעוטות ששמעו סיפור שבסופו תנין אוכל עכבר הבינו שאחרי שנאכל, העכבר יפסיק להתקיים פיזית. כשנשאלו אם העכבר יזדקק לאמבטיה, לאוכל או למקלות אוזניים השיבו הפעוטות שלא, כי הוא מת ואיננו. אך כשנשאלו אם העכבר יתגעגע לחבריו, ירצה דברים וימשיך לחשוב, מרבית הפעוטות השיבו בחיוב. מאיזושהי סיבה, בלום הסיק, נולדנו עם התפיסה שהנפש נצחית. וגם כמבוגרים, כתב, אנחנו יכולים להבין שיום אחד נמות ולדמיין את גופנו מתפורר. אבל איננו יכולים לדמיין את נפשנו לא מתקיימת. זוהי מגבלה ביכולת החשיבה שלנו, תבנית קשיחה. ואליה, הוא כותב, יוצקים את סיפור אדם וחווה, את סיפורי גלגול הנשמות ואת ההבטחות ל־70 בתולות בגן עדן".
כאמור, מדובר במלים חסרות כיסוי, אין שום בעיה להבין את אפיסת הנפש, זה מתאים להגיון, והנסיון להכתיב לרוב האנושות מה הם חושבים ואיך מגוחך.
"ולמה נולדנו כך? לבלום אין תשובה חד־משמעית. ייתכן שלתכונה הזאת ערך חברתי, ייתכן שהיא סתם נועדה למנוע מבני אדם להיכנס לדיכאון לנוכח קיום חסר תכלית. נולדנו, הוא מסכם את מאמרו, עם מוח שמאפשר לנו ליהנות מסרטים שמוצגים בשני ממדים אף על פי שאנחנו רואים בשלושה, עם תחושת אמפתיה שגורמת לנו לתרום כסף לאנשים שלעולם לא נפגוש ועם הכנה מולדת להשקפת עולם דתית. לטבע הפתרונות".
הניתוח ה'מדעי' המדוקדק המסביר את הממצאים הביוכימיים המכובדים, רושם כעת דף נוסף בדברי הימים של המקצוע המכובד פסיכולוגיה אבולוציונית…
"המאמר של בלום בישר את תחילת החיפוש אחר הביטוי המוחי של תחושת האמונה בכלל, והאמונה הדתית בפרט. את החיפוש הזה אפשרו סורקי מוח מתקדמים מסוג fMRI שמציגים בזמן אמת את פעילות אזורי המוח השונים של נבדק. סריקות fMRI עזרו להבין בעשור האחרון אילו אזורים במוחנו מופעלים בעת החלטות לטווח קצר ולטווח ארוך ובעת חשיפה לצבעים, צלילים ומסרים שונים. הן הביאו בעשור האחרון לזינוק במחקר המוח, ולהבנה שרבות מהתובנות והמסקנות שאנשים חושבים כי גיבשו במודע הן למעשה תוצאה של פעילות חשמלית באזורים שונים במוח, ושההבנה הבסיסית ביותר שיש לאנשים שונים לגבי מצבים ורעיונות היא פעמים רבות תולדה לא של חשיבה הגיונית, אלא של משתנים שונים במבנה מוחם".
שוב שימוש במקרי קיצון של פעולות אנושית בהשפעה כימית, להוכיח מתוכם שאין בכלל נפש ורצון ותכונות אופי. ברור שדיכאון יכול להיגרם כתוצאה מבעיה כימית, אבל ברור שהוא יכול להיגרם גם כתוצאה מצער ויגון נפשיים. העובדה שיתכן מצב בו אדם חושב שהוא גיבש רצון מסויים בעוד מדובר בהשפעה כימית, לא יכולה לבטל את המצב היותר שכיח ויותר בסיסי באדם.
"על אחד הגילויים המשמעותיים בתחום חתום ד"ר גארי וונק, נוירולוג ומומחה לרפואה גנטית ופגיעות במערכת החיסונית באוניברסיטת אוהיו בארצות הברית. וונק גילה שאנשים רבים שמנהלים אורח חיים דתי וחשים תלות בהנהגה הרוחנית של דתם סובלים ממחסור בחלבון מסוים במוחם, חלבון שהיעדרו עשוי גם להחמיר תחושות חרדה ולהגביר את הרגישות לסמים משני תודעה כגון LSD.
"זהו קולטן הסרוטונין 5HT-1A", אומר וונק בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "ניסויים בעכברי מעבדה גילו שיש יחס ישר בין מידת הימצאותו במוח למידת החרדתיות והדיכאון. עכברים שגודלו ללא הקולטנים האלה הפגינו התנהגות חרדתית כל חייהם, ותרופות שמגרות את הקולטנים האלה יעילות במיוחד לטיפול בחרדה ודיכאון. אבל זה הסתבך כשניסויים וסריקות fMRI הראו שיש יחס הפוך בין מספר הקולטנים האלה במוח למידת הדתיות של הנבדק. נבדקים שסבלו ממחסור בקולטנים התאפיינו באורח חיים דתי, בהזדקקות גדולה יותר להכוונה, ובתגובה טובה יותר לטיפולי פלצבו. ההשערה שלי היא שאמונה היא דרך לפצות על המחסור בחומר הזה, שאחראי לוויסות השלווה, ושיש לזה קשר למקום שאנשים בוחרים לתת לדת בחייהם", הוא מסביר, ומוסיף: "אני אשמח לבדוק אם ילדים שנולדו עם פחות קולטני סרוטונין 5HT-1A יגדלו להיות אנשים שמחפשים דמויות של סמכות רוחנית בחייהם".
כאמור, אפילו אם באמת הנתונים ההזויים האלו היו נכונים, זו הוכחה מעגלית למאמינים בה, באותה מדה ניתן לטעון שהיעדרו של ההורמון מביא לבלבול והיעדר הכרה בדברים שעומדים מאחורי מערכות כגון סמכות, מתכנן, ספקנות יתר, אי אימון במציאות, ומציאותו של ההורמון היא זו שמביאה לאיזון בין ספקנות ובין אי קליטת עובדות שאינן מוחשיות באופן ישיר ובלתי אמצעי.
"וונק גם יודע לספר על מחקר שזיהה קשר בין תפקוד של אזורים מסוימים במוח לבין אדיקות יתר ותחושת התעלות דתית. "במחקר אחד נמצאה התאמה בין נטייה להתנהגות דתית מוחצנת ולדיווחים על התגלות אלוהית לבין הצטמקות ההיפוקמפוס שבאונה הרקתית הימנית במוח. הצטמקות כזאת מאפיינת גם סוג מסוים של חולי אפילפסיה, ואכן יש תיעוד של אין ספור חולי אפילפסיה מסוג זה שטענו כי חוו התגלות".
כל ההקשרים האלו הינם חובבניים, והעובדה שאיזור מסויים מגיב לדברים שאינם קשורים זה לזה ידועה בהרבה מקרים (מלבד הענין שהאמירה ש'מחקר מסויים זיהה קשר' היא מהז'אנר של 'מחקר חדש קובע', האלוף במציאת קשרים הזויים הבנויים על אנומליות אקראיות). הגם שתמיד ה'הסבר' משקף רק את ההנחה הקדומה, שכן יתכן שהאיזור באמת אחראי ליכולת תפיסה מופשטת, שבמצב של מחלה מביא ל'התגלות' חולנית, ובמצב בריא מביא לאיזון בתחום.
"חוקר אחד הרחיק לכת אף יותר, ובאחד מניסויי חקר המוח המפורסמים ביותר בעשור החולף הצליח להצביע על האזור במוח שבו אלוהים "שוכן", ועל דרך לעורר אותו. החוקר הוא פרופ' מייקל פרסינגר, והניסוי הוא ניסוי "קסדת האלוהים", שבתחילת העשור הקודם כיכב בשעריהם של כמה ממגזיני המדע והטכנולוגיה הנחשבים בעולם.
פרסינגר, שהסתמך על מחקרים שנוגעים לקשר בין רגשות דתיים להפרעות באזור האונה הרקתית, יצר מכשיר מיוחד שתפקידו לגרות את האונות האלה. המכשיר היה קסדת אופנוע שעליה הרכיב אלקטרודות שבלחיצת מתג יוצרות שדות מגנטיים חלשים באיזור האונות הרקתיות של חובש הקסדה. הוא עצמו שלט מרחוק בעוצמת השדות המגנטיים. הוא הושיב מתנדבים בחדר סגור ושקט, כיסה את עיניהם, שם את הקסדה על ראשם, הציב מולם מצלמה ולידם מיקרופון. מלבד שליטה בשדות המגנטיים שהקסדה יוצרת, לא היתה לו שום דרך להעביר אל החדר מסר כלשהו.
במהלך הניסוי הנבדקים ישבו, ומפעם לפעם פרסינגר הפעיל את השדות המגנטיים ותיעד את התגובות. "התוצאה היתה שחזור כל מרכיב בחוויה האלוהית שאי פעם תועד בהיסטוריה", אומר פרסינגר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "כמה מהנבדקים, בעיקר אתאיסטים, דיווחו רק על תחושות מוזרות ולא על התגלות אלוהית. היתר תיארו התעלות רוחנית, תחושת אחדות עם היקום, אקסטזה, חוויה חוץ־גופית, חוויה שלאחר המוות, כמו אלה שמדווחות לפעמים על ידי אנשים שחזרו ממוות קליני, תחושה שמישהו ניצב מאחוריהם ו'מתבונן אל נשמתם', ותחושה שאותה הם הגדירו ממש כ'שהייה במחיצת אלוהים'. מצאנו מתאם בין דיווח עצמי שלהם על נטייה לאמונה לבין עוצמת החוויות וסוגיהן, דיווח שגם תאם כמה תכונות דומות שהיו למאמינים באונה הרקתית.
"מטרת הניסוי הזה לא היתה להוכיח שאין אלוהים, אלא להתגבר על אחד המכשולים האחרונים בתפיסה האנושית, על האשליה שאם אלוהים קיים, אז קיומו אבסולוטי ונסי, ונפרד לחלוטין מהמוח האנושי. בפועל, מידת הרגישות הדתית ועוצמת החוויה הדתית מושפעות מתכונות המוח".
שוב עיוות, העובדה שניתן ליצור תחושה דמיונית לא מלמדת על התחושה האמיתית שמגיעה מסיבות נורמטיביות. ניתן גם ליצור תחושת רעב ע"י אלקטרודות, האם זה אומר שהרעב נובע מקסדה דמיונית? והאם המאמינים מסתמכים על תחושות של התעלות? זו ההנחה של מי שמזלזל באינטלגנציה שלהם. בדיוק כמו שהמאמין יכול לבטל את האתאיזם כדעה או טיעון, ולהציג אותו כנובע מתחושה של רצון לעצמאות, בצירוף קישור לאיזה איזור במח.
באותה מדה נוכל ליצור קסדה שתגרום לאדם להרגיש ריחוף בחלל, ולטעון שכל האסטרופיזיקה והשאיפה לכבוש את החלל או ההערכות על גיל העולם כתוצאה של ניתוח קוסמולוגי וכו' כולן פרי התחושה הזו שנובעת מאיזור מסויים במח שכל קסדה יכולה לגרות…
"הנסיין הידוע ביותר שחבש את "קסדת האלוהים" של פרסינגר הוא פרופ' ריצ'רד דוקינס, מחבר רבי המכר העולמיים "הגן האנוכי", "השען העיוור" ו"האם אלוהים קיים?", ואחד האתאיסטים המפורסמים בעולם. במהלך הניסוי דוקינס דיווח בעיקר על סחרחורת והתכווצויות, ובסופו אמר: "דווקא קיוויתי להרגיש את תחושת האחדות עם היקום שרבים כל כך מדברים עליה. אבל מה שאני יכול להעיד הוא שבשלב מסוים עברה בי תחושת רוגע מיוחדת, שלא היתה עוברת בי בסתם לילה שקט".
מה שאומר שבעצם מדובר בהרגעה ולא מעבר, תחושת רוגע יכולה להביא אדם למחשבות שונות ולדמיונות, ואין בה כדי ללמד על חשיבה נורמטיבית של בני אדם.
"פרסינגר מאמין שלעיקרון שמפעיל את קסדת האלוהים שלו עוד יימצא יום אחד יישום מסחרי, אבל הוא עצמו אינו מתעניין בכך. "אני רק רוצה לעזור לנפץ אשליות, ולהציג את ההיבט הגופני הארצי שיש גם לחוויות שאנשים מחשיבים כעל־טבעיות", הוא אומר".
באותה מדה ניתן ליצור קסדה שתגרום לאדם לראות דמויות, ולטעון שזו תנפץ את האשליות בהן אדם חושב שהוא רואה דמויות במציאות, גם כשאין קסדה זה בעצם קסדה. חוש הראיה הוא אשליה.
המאמר מסיים בחזרה מונוטונית על רעיונות הפסיכולוגיה האבולוציונית המסבירה-כל בגרוש, האמונה התפתחה כי היא טובה וגורמת לאריכות חיים. אלא שבאותה מדה יכלו להתפתח אינסוף מוזרויות וטפשויות שיגרמו לאדם לדמיין שחייו טובים ממה שהם ולהעניק לו עונג ושמחה אינסופיים וחיים בגן עדן של שוטים. כרגיל מתעלמים מהמציאות שהאמונה היא דעה של בני אדם. אפילו טלי פרקש, שלוגיקה זה לא הצד החזק שלה, היתה בהלם מההתנשאות המכוערת של ה'מחקר' הלז.
מה שכתבת על הגולם מפראג, ראיתי כאן שהביאו שזה נכתב כבר במאמר בלועזית ב2009
לא כל כך ברור לי הקשר לדף הזה…
בכל מקרה תודה על הלינק המעניין, קראתי את המאמר שהובא שם, לא הכרתי אותו
אבל בניגוד לאמור שם, לא הועלה שם הרעיון שהגולם היה אוטיסט!
מוזכר שאולי היה חולה אפילפסיה, ומכיון שמניחים לחולה אפילפסיה מטלית בתוך הפה כדי שלא ינשוך את הלשון או ייחנק, נולדה האגדה על סמרטוט עם שם ה' שהיה מונח על מצחו
ואולי לזה התכוין הכותב "אוטיסט וכדו'", אבל עד כמה שאני שמתי לב, הרעיון של אוטיזם לא הוזכר שם
כל הסיפור ה'גדול' על הקסדה המטופשת הזאת כלל לא נכון… מחקרים מעודכנים מראים שאין כל קשר בין הקסדה לבין תחושת ההתעלות שהחובשים אותה מרגישים.. למעשה, החוויה עצמה קשורה למידת האמונה של המשתמשים.. אנשים מאמינים לרוב ידווחו על חוויה רוחנית כל שהיא בעוד שאנשים שאינם מאמינים לא .. "במחקר מדעי שפורסם על נוירולוגיה בשנת 2005, החוקר "גרנקויסט אט-אל" (Granqvist et al) הגיע למסקנה שהנוכחות או המחסור בשדות מגנטיים לא השפיעה כל השפעה על החוויה הדתית או הרוחנית על דיווחי הנבדקים, ותגובותיהם נחזו לגמרי מתוך התניות וסוג האופי".
וראה קישורים:
https://www.hidabroot.org/article/138602
ואפילו כאן: https://sharp-thinking.com/2011/09/21/%D7%94%D7%96%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%9D-%D7%AA%D7%A8%D7%A6%D7%95-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%96%D7%95-%D7%90%D7%92%D7%93%D7%94/ …