נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ההיסטוריה של האנושות ע"פ התורה ו: תולדות אנשי הסגולה בימי קדם

הידיעות שבידינו מאפשרות לנו לדעת קצת יותר על השינויים שחלו במין האנושי. מחקר השמות האנושיים מראה שהאלים לא ליוו את האנושות מאז ומעולם, שכן הקבוצה הראשונית והפשוטה של השמות היא של תארים לנושאיהם או כינויים מעולם החי והצומח, ורק בתקופות מאוחרות יותר אנו מוצאים את השמות המביעים יחס לאלוהות כל שהיא, עד שרוב השמות הם כאלו. (י.מ. גריניץ, יחודו וקדמותו של ס' בראשית עמ' 32). רק כאשר התנוון רובו של המין האנושי, הפכו הקדמונים לאלים.

חכמים ספרו כי בדור אנוש קלקלו הבריות והתחילו לעבוד עבודה זרה (ב"ר ה ו ובמקומות רבים). סיפור זה נראה כסותר את המסורת על בריאת העולם, או לכל הפחות כבלתי נתפס, כיצד נכדו של אדם הראשון ובני דורו יכלו להתכחש למה שידע סביהם בחמשת חושיו? והאם באמת חשבו שפסל פלוני ברא את העולם? אך אם נתבונן על זמני השנים, נראה כי אנוש נפטר בשנת 1140 ליצירת אדם הראשון, ואם נחשוב כי כל ה"בנים ובנות" שנולדו למשפחת אנוש חיו חיים רגילים המקבילים לאדם בן זמננו, ועד לסוף זמן אנוש עברו יותר מאלף שנים וכמה עשרות דורות. הלא ברור מכך כי באלף שנים אלו יכולה להיווצר ההאלהה לגזע האלים. לא היתה כאן אמונה טפלה בדמיונות, אלא התמקדות במה שנתפס בחושים במקום בידיעות מופשטות שאינם עומדות מול היצר המעשי.

יש לחשוב כי גזע ה'אלים' הלך והתנוון עד שנטמע בשאר המין האנושי אט אט. בתורה אנו קוראים "הנפילים היו בארץ בימים ההם" (בראשית ו ד), למרות שנפילים עדיין היו בימי כתיבת התורה (במדבר יג לג) ככתוב "וגם אחרי כן", לא היו אלו אלא שאריות. זכרו של גזע זה נכנס לתקופה ההיסטורית, ואת הספיח האתני האחרון של קבוצה זו יש לראות באברהם העברי, האחרון שהגיע לגיל שהוא בלתי אפשרי[1] לפי הידוע לנו: 175. ואכן אברהם הוא האחרון ברשימת עשרים הדורות המסויימת לעצמה.

ניתן לראות את היחודיות האתנית של משפחת אברהם גם בגיל הלידה, תרח אבי אברהם ילד בן שבעים, למרות שכל הדורות מארפכשד ועד תרח ילדו בני 30-35, אברהם ילד בגיל מאה, נחור ומלכה ילדו עוד לאחר לידת שרה את יצחק (עוץ בכורו, בראשית כב כא). גם יצחק ורחל ילדו בגילאים מאוחרים. הלידה בגיל מאוחר היא מאפיין חשוב מכיון שכל הדורות הראשונים מאריכי הימים התחילו ללדת רק בגיל מאוחר, תכונה זו אינה יכולה להתפרש מחמת עצם הסיפור על אריכות ימיהם ולא היה שום צורך לספר אותה, מלבד הענין שבה המלמד על ספירה גופנית אחרת, מזו המוכרת לנו. כך חם בגיל מאה מכונה "בנו הקטן" (בראשית ט כד).[2]  אין אפשרות להבין את דברי יעקב האומר בגיל מאה ושלשים לפרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי", בלי סוף הפסוק: "ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי" (בראשית מז ט).

את אברהם אנו מוצאים נלחם בארבעת המלכים מביסי הענקים, כמעט לבדו (בעזרת חבריו הענקים מקרית ארבע).[3] כך הספור על יעקב הגולל את האבן מפי הבאר מלמד על כח גופני רב. אפשר שגם שבט לוי ניחנו בסגולות גופניות מיוחדות, כפי מסורת חכמים ש"משה היה גבוה עשר אמות" (ברכות נד) ובמקום אחר חשבו לומר כי כל הלויים היו גבוהים עשר אמות (שבת צה. וישנה גם מסורת על כחם של שמעון ולוי ונפלאות עלילותיהם בשכם ובמצרים), כמו שאנו מוצאים את משה נושא את לוחות האבן הענקיות מראש ההר. ואפשר גם שזוהי הסבה שבת פרעה חשקה בו (ככתוב: "והנה נער בוכה"), ושפרעה גידלו בביתו. גם חכמים רמזו על תכונות פיזיות של משה בעת לידתו[4], ובהמשך חייו כמו בעקירת המטה (ספר הישר) וכדו', וגם את הריגת עוג ייחסו לו אישית (ברכות נד). וכן עמדו חז"ל על העובדה כי כבר אדם הראשון היה גבוה גובה מופלג (חגיגה יג', ובסגנון ירושלמי ויק"ר כ' ב'. וענין מיעוטו ע"י החטא, אינו נס חד פעמי, אלא תחלתו של תהליך כאמור. גם קין והבל היו גבוהים מאד ב"ר יב'). וכן אמרו שאין השכינה שורה אלא על בעל קומה (שבת צב.).

לכן יש לראות את דברי חז"ל (ב"מ פז) שפעם לא היו בני האדם חולים, כמסמנים מציאות של גזע אתני מסויים, הקבוצה הראשונית והנבחרת בעולם. ואין פלא שבני ישראל שהם ההמשך האתני של קבוצה זו, המקפידים מאד על חיתון בינם לבין עצמם בלבד (והאבות נסעו למרחקים בכדי למצוא להם אשה ממשפחתם דוקא), נחשבים כעם סגולה מיוחד. ובכל אופן לא ספרו שום ספור או אגדה על כח גופני רב על שום נביא או מנהיג לאחר תקופת יציאת מצרים, אלא רק על תקופת האבות בלבד, הלא דבר הוא.

וכן יש בזה כדי להבין את הסבה ששרה ורבקה 'נחטפו' עם הגיעם לשערי מצרים, כשייכות לגזע עליון, (למרות הגיל המתקדם), ודברי חכמינו שכיפיה של שרה לא היה בכל העולם (מגלה ז) כפשוטם.

וזהו פשר חזרתה של משפחת אברהם לארץ כנען [תרח כבר היה בדרך לארץ כנען עוד קודם הציווי לאברהם (בראשית יא לא)], למרות שאברהם שמר אמונים לעמו ולארצו ואת הכנענים שנא, ואשה לבתו שלח לקחת דוקא ממולדתו האהובה. ואולי זהו גם פשר הצורה בה קבלו תושבי הארץ את אברם כנשיא אלהים (יש לשים לב שחבריו של אברהם "בעלי בריתו" הם ענר אשכול וממרא שוכני קרית ארבע, שהיא כידוע עירם של בני הענק (יהושע יד טו), אברהם ראה בהם שותפים טובים[5]). וכדאי להתבונן בעדות של ההיסטוריון הכנעני פילון מגבל:

מסורת כנענית מספרת על אחד האלים (ומן הצד השני הוא מתואר גם כאדם) שהקריב את בנו היחיד לשמים, מל את עצמו, ואת כל בני בריתו (אנצ"מ ערך פילון מגבל).

סיפור זה מקביל ממש למעשי אברהם – עקדת יצחק והנהגת המילה בכל שבטו, אך אף אחד מן החוקרים לא חשב לזהות סיפור כזה על "אל" עם מציאות. וראה שם כי פילון מגבל סיפר גם על כך שבבית אל היו אבנים "עם נשמה" – מה שמקביל לאגדה על האבנים שהתחברו זה לזה מתוך רצון להתקרב ליעקב (חולין צא:).[6]

אפשר שמשפחת אברהם שכנה בבבל מאז המבול, ובני הענק שבכנען הם קרובים רחוקים ששרדו את המבול, ככתוב "ארץ לא גושמה ביום זעם" (יחזקאל כב כד, ב"ר לו ג, זבחים קיג.), וכפי שספרו חכמים שעוג מלך הבשן שרד את המבול (נדה סא. ילקו"ש נח' רמז נו'). השווה את הסמיכות שם בין עוג לבין א"י. בתורה מפורש כי עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, אך הרפאים היו חיים וקימים אחר המבול,[7] וארבעת המלכים הכום (בראשית יד ה, טו כ, דברים ב כ). וכן אמרו עוג וסיחון אחי הוו (נדה סא.) ובהכרח שגם סיחון מקורו קודם המבול, (ראה תוספות). וכן באוצר מדרשים (מדרש משה עמ' 367) מפורש כי סיחון ועוג היו במבול ולא מתו, שמתפאר שם משה ואומר: "עשיתי מלחמה עם ב' מלכים ילידי הענק (סיחון ועוג) שבשעת המבול לא הגיע המים לקרסוליהם". ובנדה שם אמרו שם שהם נכדי שמחזאי שהוא אחד מ"בני האלהים" שהתערבו בבנות האדם. הרי שיחוסם ידוע על משפחת בני האלהים שקודם המבול.  וכן מפרש רש"י על התורה "הנפילים ראינו בארץ", שהם צאצאי שמחזאי ועזאל שהיו בדור אנוש, (במדבר יג לג ורמב"ן שם שהם צאצאי הנפילים שבדור המבול), הרי שנשארו עמים שלמים מלפני המבול.

כשאמרו "עוג" התכוונו לאדם ענק, ולאו דוקא לעוג עצמו, כמו שאמרו (מסכת סופרים הוספה א') ובעוד מקומות שאליעזר עבד אברהם הוא עוג, והכוונה שהיה גם הוא מגזע הענקים (ובלשון בעלי התוספות על התורה: "תרי עוג הוו"). וזה הכוונה גם במדרש (פ' ויגש) שבעת שבא יוסף למצרים היה שם עוג – אחד ממשפחת בני הענק.[8] ולכן תרגום יונתן כותב (בראשית יד יד ובילקוט חיי שרה קט') שאליעזר עבד אברהם היה בנו של נמרוד, כי גם נמרוד נחשב על גזע הגבורים, ראה להלן אודותיו. והכוונה שווה שאליעזר נמנה על בני הענק היחודיים (ואולי לפי הפירוש ש318 חניכיו הוא אליעזר, מכאן מקור לכחו העצום שניצח במלחמה מלכים מנצחי ענקים, בהכרח גם הוא היה שייך לגזע זה).

מעניין לציין כי למרות שישנן מסורות על מבול מכל העולם כולו (ראה לעיל), דוקא במיתוס הכנעני אין זכר למבול (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג' עמ' 5), מה שתואם את המסורת כי לכנען לא הגיעו מי המבול. ענין זה כי בישראל לא ירד המבול היה ידוע גם בצורה חיובית לכותים (דברים רבה פ' עקב).  (לכן י"א שעלה הזית הובא ע"י היונה מהר המשחה וי"א מגן העדן, ב"ר לו ג) ומבואר בזבחים שם שבעלי חיים שהיו בא"י נשארו בחיים מכיון שלא ירד שם המבול. ומכל זה אפשר להניח קשר היסטורי של הגזע העליון הקדום לארץ כנען, כפי המסורת שהכנעני התנחל בארץ לא לו (רש"י בראשית יב ו) וכפי שמורה גם הארכיאולוגיה[9].

עבודת האלים החלה אם כן בדור אנוש, אך כל זמן שהיו ה'אלים' חיים וקיימים, היה עדיין בסיס מציאותי לחגיגה סביבם. עם הזמן האלים הלכו ונעלמו, ולא נותרו אלא בני אדם שטוענים כי הם אלים, או טוענים לקשר עם האלים.[10] אפשר לחשוב כי רוב הנפח של התרבות האלילית היא יצירת הכהנים שהשתמשו בה לצרכיהם. ובכל אופן עדיין אין בזה משום הסבר מה גרם לבני אדם לחשוב או לקבל שיש צורך לאל שהוא בעל כחות עצומים כאלו, בבית ובכל החפצים המוחשיים שהיו מכינים לו (מקדשי האליל הכילו את כל פריטי השימוש הביתי לאל, החל מאוכל וכלה בכל פריט שהוא). והגיוני לחשוב כי יסודם של מקדשים אלו בבתים אמיתיים של 'אלים' אנושיים שהיו גדולי מדות ועתירי חפצים, כשהמון המעריצים ספקו את כל צרכיהם, וגם כאשר הסתלק האל, לא יכלו המאמינים הרבים לחשוב על אפשרות כאלו האל, שחי דורות רבים כל כך, אכן מת, ותרבות המקדשים המשיכה ושגשגה. בפיקוחם של ה'מקורבים' כמובן.

אף שבמאה ה19 כאשר היו בני האדם נתונים בהתלהבות המהפכה המדעית, חשבו את כל הדורות הקדמונים לטפשים המאמינים בשנויי הטבע סתם כך. עלינו לראות את הדברים אחרת, ולהכיר בכך כי הקדמונים דברו כל הזמן על שינויים בטבע משום שבאמת פגשו מצבים אלו, רק לאחר דורות רבים חרגו הסיפורים והדברים מלהיות קרובים לאמת והפכו לספורי בדים ריקים מתוכן. אך העובדה שהכל האמינו בהם מראה שיש להם בסיס מציאותי ועובדתי, ולא שראשיתם ואחריתם בחלום.

מובן שאין אנו יכולים לקבל את כל המיתוסים כפשוטם, אך אנו יכולים לראות את הבסיס שלהם. אם נשפוט את האמינות של הקדמונים לפי המיתוס, הרי זה כאילו נשפוט את האמינות של דורינו לפי "פארק היורה".

 

אמונתם של אנשי סגולה

בידיעתינו כי מעל כל ההמון הפרימיטיבי בימי קדם התנשאו קבוצות שניחונו בהבנה מיוחדת ובחכמה גדולה, נקל לחשוב כי הם באמת הכירו בבורא העולם, ומושגיהם על האלהות היו שונים מן המושגים הפרימיטיביים. הארכיאולוגיה של ארץ ישראל מלמדת על כך:

"תקופת הברונזה הביניימית היא אחת התקופות המסקרנות בתולדות ארץ ישראל.. אין סימנים לאופי הפולחן של אוכלוסיה זו, בישובים ובקברים כמעט שלא נמצא חפץ המתפרש כפולחני, בכמה מקומות התגלו לוחות אבן עומדים שייתכן ושימשו מצבות פולחניות", (לחפור את התנ"ך, מייטליס, עמ' 33). "סביר להניח כי אוכלוסיה חדשה חדרה להר המרכזי בראישת המאה ה18 לפנה"ס ודחקה את רגלי האוכלוסיה המקומית", (שם עמ' 41).

ז"א שהאוכלוסיה המקורית של ארץ כנען השתייכה לקבוצה בלתי אלילית, ושרידים לאמונה זו אפשר למצוא גם בתרבות הכנענית:

"האנתרופולוגיה המדעית מכירה בדעה, המהלכת מתחילת המאה היט', שראשית אמונת האדם באמונה באל אחד יוצר כול. חקירות מפורטות שנערכו ברחבי העולם בעמים הפרימיטיביים העלו, שלעמים אלה משותפת האמונה באל עליון יוצר כול (תבל ומלואה) יודע כל וכל יכול, שאין לו דמות הגוף ולא משיגי הגוף (דהיינו שאינו אנתרומורפי) החי במרומיו – בשמים, הרחק מעסקי יום יום, נישא מכל. בדרך כלל אין מקריבים לפניו, אין עובדים אותו אלא במידה זעומה, אין לו מקדש ומתפללים לפניו רק לסירוגין. אל זה הוא שיצר את האלים המשניים שבני אדם עובדים אותם, כי הם המיעניקים לאדם מטובם או מונעים את טובם ממנו, כרצונם.. האל העליון הוא מופשט, אין עושים ממנו פסל ומסכה, הוא מכונה העליון הנאדר, אב בשמים, יושב מרומים.. אם נותנים אנו דעתנו על תכונת הדת הראשונה של בני שם, כפי שהיא משתקפת מתוך הכתובות העתיקות ביותר המצויות לנו מהם, אנו רואים שעם כל ההבדלים ממקום  למקום כולם שוים בדבר אחד: יש להם אל אחד משותף לכל ששמו אל (באכדית Ilum) הוא העליון על כל האלים והעתיק מכולם, ושמו הוא המצוי יותר מכל שם אל אחר בהרכב השמות הפרטיים. מבין שאר האלים הקדומים זולתו בבבל רק Ilum אינו קשור בטבע, הוא האל סתם והוא גם תופס את המקום הראשון במעלה המערכת השמות התיאופוריים, הדבר מוכיח שהוא היה האל הראשי של השמים בארם נהריים בתקופה זו.. בפועל נעבדו אלים אחרים, ומספרם הלך ורב, להם עשו פסילים והקימו מקדשים, אחרי תקופה זו הולך Ilum ומשתכח לגמרי. Ilum  נעשה במשך הזמן כינוי לרוח המפעם באדם וגורם לו להצליח בחיים.. כאלו היו הדברים גם בארץ כנען, אף כאן רבים הם האלים הנעבדים.. אף בזה רק אל הוא המשותף לכל, אמנם בפועל כמעט אין עובדים לאל.. גם בשמות הפרטיים מתמעטים והולכים השמות המורכבים באל עד שלבסוף הם נעלמים כמעט כליל.. אולם היות אל בדור קדום ראשון (או יחיד) דבר זה ברור ומשותף לכל המקורות.. הוא הדין גם בדרום ערב, אך בה כפי שידוע מזה דור ויותר, מתוך הבירור בשמות הפרטיים, נחשב אל לאל הראשי בתקופה הקדומה, ורק במשך הזמן גלה כבודו, והוא נדחה ממעמדו הראשון מפני אלים צעירים.. אם מצרפים את כל העדויות ועליהן ניתן להוסיף את העדות העולה מהשמות הפרטים ממארי ומשאר הארצות בימי השושלת הבבלית א' הרי מגיעים בהכרח למסקנה שבתקופה הראשונה בתולדות בני שם היה אל "אל עליון" ומשום כך נהיה שמו לאחר זמן שם כללי לכל אלהים, לאל יש מלכתחלה יש תכונות שמוציאות אותו מכלל האלים ומייחדות לו מקום לעצמו, שלא כשאר האלים אין הוא מדומה כהתגלמות כחות טבע ואין הוא זקוק לתופעות טבע.. באמונת בני שם קדם הייחוד לריבוי", (פרופ' י.מ. גריניץ, יחודו וקדמות של ס' בראשית עמ' 77).

החוקר האנגלי א. לנג הוכיח כי האמונה באל אחד נמצאה בקרב קיבוצים פרימיטיביים רבים, ולכן אינה התפתחות של תפיסה אחרת אלא תפיסה ראשונית. וכך מוכיחה האסכולה הוינאית של ו. שמיט ע"פ סקרים שנערכו ע"י מיסיונרים אתנולוגים בכל רחבי תבל, ודוקא בשבטים הפרימיטיביים ביותר נתגלו סימני המונותיאיזם הקדום, (דבריהם מובאים באנצ"ע ערך דת עמ' 270).

"כתובת תדמורית וכתובת ארמית רומזות למורשת דתית משותפת כלשהי לארמים ולישראלים, עדיין לא נמצא הסבר מניח את הדעת לכתובות המונותאיסטיות הרבות שהוקדשו לאל עלום שם "בריך שמיה לעלמא טבא ורחמנא", (אנצ"ע ערך תדמור, עמ' 511).

זה תואם ל"מדרשו של שם ועבר" עליו דברו חז"ל. ב. אופנהיימר (במאמרו "אל עליון קונה שמים וארץ" שנתון למקרא ולמזרח הקדום ב' תשלז' עמ' 20-26, ובספרו הנבואה הקדומה בישראל עמ' טו), מראה כי "הצירוף אל עליון מעיד על דמותה של דת כנען בראשית האלף השני לפנה"ס או באמצעיתו, כאשר אל עודנו ראש הפנתיאון הכנעני הלכה למעשה. מצב ענינים זה השתנה לקראת סוף האלף השני כאשר נתקלו שבטי ישראל שחדרו לארץ כנען (מאה היב') בדת שראתה בבעל את ראש משפחת האלים.. מסתבר כי בין תקופת האבות ובין תקופת הכיבוש חל המפנה".

ובאמת מפליא לראות כיצד בספר בראשית לא מתוארת בכלל עבודת אלילים, בעוד החל מיציאת מצרים מזהירה התורה חזור והזהר על ניפוץ האלילים וכו', האבות אינם יודעים כלל על אלילות, הם קוראים כמובן בשם ה', אך אינם נלחמים בשום דבר, ומתקבלים בארץ כנען בכבוד וברכה. גם בפעלם של עשרים הדורות שמאדם עד נח לא מוזכרת כלל עבודת אלילים, משום שהתורה מתארת את חיי אנשי הסגולה המורמים מן ההמון, שמעולם לא עבדו לאלילים ולפסילים.

רמזים לאנשים יחידים מופלאים בדורותיהם אנו מוצאים במקרא בכמה מקומות, האיש המסתורי שנאבק עם יעקב עד עלות השחר, סירב לומר את שמו "למה זה תשאל לשמי"(בראשית לב ל), מה שמזכיר את דבריו של המלאך אל גדעון (שופטים יג יח). האיש גורם לירך יעקב להינקע ע"י נגיעתו, ובברכתו ליעקב הוא אומר "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". ויעקב מודה על ש"ראה אלהים פנים אל פנים וינצל" (בראשית לב לא, ובהושע יב ה מכונה איש זה "מלאך"). ועוד קודם לכן יעקב הולך לדרכו ולפתע פוגעים בו מחנה של מלאכי אלהים (בראשית לב ב).

שלשת האנשים שבאו לאברהם לבשרו על הולדת יצחק, היו אנשים יחידי סגולה יודעי דעת עליון, אך ילודי אשה, לדעת המפרשים שהביא אבן עזרא (בראשית יח יג). גם חנוך "התהלך את האלהים" (בראשית ה כד), מה שמזכיר את המשפט "מכיר הייתי לנמרוד" (ראה להלן). ונח "מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו ח). מכנה משותף ישנו לכל יודעי דעת עליון בימי קדם עד יצחק ויעקב: הם מדברים עם אלהים "פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג יא). אדם, קין, נח, אברהם, מתוארים כמדברים עם ה' ללא שום הקדמות, שינה, וחלום (יוצאת מן הכלל ברית בין הבתרים שהיא ענין לעצמו). ואילו בזמן משה התורה קובעת במפורש כלל, כי נביא יכול לדבר עם ה' רק בחלום, לא כן משה, שרק הוא מדבר עם ה' פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו (שמות שם). הרי שאפשר לומר שחלק מתכונת אנשי השם הקדמונים היתה גם נפשית, והכנותיהם להשגת ה' היו גבוהות יותר. ומשה בעצם, כמו גדלו הפיזי, לידתו כ"נער בוכה" מהול, גם נפשו היתה משוכללת יותר מעצם ברייתה. הרמב"ם קבע כי כמשה לא קם עוד גם לפניו. ובלשון התורה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים", אפשר לפרש את ההדגשה "בישראל" כי הכוונה לנביאי ישראל הידועים, ולא דוקא לאנשי השם הקדמונים. ואכן כך אמרו חכמים (ספרי דברים שנז') "בישראל הוא דלא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם".[11] אך על כל פנים ברור שמשה הוא זה שהגיע למדרגת נתינת התורה, ולא אף אחד אחר לפניו או אחריו, עם  כל הכבוד לקין..

  • "הרקע החברתי של ההתגלות האלהית רחב הוא במארי, ואינו מצטמצם בגבולותיו של מעמד או של קבוצה מקצועית.. כל אדם בעל מעמד חברתי כל שהוא עשוי להופיע כאשר בפיו טענת השליחות. מבחינה זו יש דמיון מפתיע בין האוירה שבמכתבים אלה ובין זו שבס' בראשית.. קיים הבדל בין אגדות בראשית ובין סיפורי האבות, באגדות אלה פונה אלהים אל כל אדם באשר הוא, ואילו לפי סיפורי האבות הוא פונה רק אל אדם אחד בדיבור ישיר בהקיץ.. מכתבי מארי משקפים מציאות היסטורית ממשית", (ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 36). אין הכוונה כאן לטעון לאמיתות נביאי מארי, אלא לאוירה ולהשקפה האנושית באותו הזמן.

ומכאן לדמותו של בלעם, הדמות הלא ישראלית האחרונה הזוכה להתגלות ה'. גם הוא מגיע להתנגשות עם ישראל, וסופו שנהרג על ידי בני ישראל (במדבר לא ח), מה שמדגיש כי מעתה נבחר עם ישראל להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש בכחות עצמו דרך נבואת משה, ולא ע"י בעלי כח אחרים (ברכות ז. ביקש משה שלא תשרה שכינה על אוה"ע). ומעתה אין להתפלא על אגדת חכמים כי לבן הוא בלעם (תרגום יונתן במדבר לא) ובמקום אחר (סנהדרין קה.) כי הוא אביו של בלעם, והכוונה בזה שהוא שייך למשפחת נחור, צאצא ישיר של עשרת הדורות מאריכי הימים. שאם לא כן לא היה ראוי לנבואה[12]. והרי גם בלבן מצינו שבא אליו אלהים בחלום הלילה (בראשית לא כט) וזה המכנה המשותף ביניהם. גם את דברי לבן ליעקב: "אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו – אלהי אביהם" (בראשית לא נג), יש לפרש כמתכוונים למציאות אחת שהיא אלהי אברהם ואלהי נחור.

נחור היה אב גדול, ופעולתו ידועה, וראה באנצ"מ  ערך נחור (עמ' 805 והלאה):

"אין הכרע בכתוב ואף לא בלשון הרבים 'ישפטו' אם נתכוין לבן לאלהויות נפרדות או לאל יחיד שעבדו לו אברהם ונחור.. אף כי הדבר לא הוזכר במפורש בסיפור המקראי יש מקום לסברה שנחור הצטרף למשפחת תרח בדרכה לחרן, שהרי צאצאיו בתואל ולבן יושבים בעיר נחור שבאיזור חרן ואמנם במה כתבי יד של השבעים לברא' יא' לא' נאמר שתרח לקח אתו גם את נחור יחד עם אברהם.. בבראשית כד י נאמר שעבדו של אברהם הלך אל ארם נהריים אל עיר נחור.. נחור מוזכרת גם במקורות האכדיים למן תחלת האלף השני כשמה של עיר השוכנת בבקעת הבליח".

הרי שנחור היה אישיות ידועה ונקראה עיר על שמו, (וגם לבן אינו מתיחס לאביו אלא לנחור: "הידעתם את לבן בן נחור" (בראשית כט ה) והכוונה בן משפחת נחור) ואם נשים לב הרי שעיר נחור קיימת כנראה עוד קודם לנחור אחי אברהם. ויותר נראה שעיר זו קרויה על שם הסב הגדול נחור בן שרוג, ועליו כיוון לבן באמרו "אלהי אביהם", לבן ידע כי תרח סטה מן הדרך (ולכן מוזכר לגנאי באופן אישי -יהושע כד ב) של אביו הגדול נחור (בהשפעת נמרוד כמסופר באגדה), ואלהי אברהם הוא הוא אלהי נחור, וזוהי משמעות הביטוי "אלהי אביהם", אלהי נחור שהוא האב הגדול של צאצאי אברהם וצאצאי נחור השני, שנקרא כמובן על שם אביו.

אנשי השם הקדמונים האלו זכו לכינוי "נביא", כדברי הספרי (המובא לעיל) המפרש את הפסוק לא קם נביא בישראל, שבאומות העולם קמו. וכך עולה מדברי הפלשתים הקדמונים לאבימלך: "השב את אשת האיש כי נביא הוא" (בראשית כ ז), ודוקא בתורה ובפי צאצאיו לא נקרא אברהם נביא. [ומענין לראות את לשון ברייתא דמסכת נדה פ"ג ה"ב: "בימות נביאים הראשונים[13] כיון שנולד לאחד מהם בן היה מוסרו בחיק של זקנו, כיון שנולד אברהם לתרח מסרו בחיקו של נחור (מובא באוצר מדרשים עמ' 399)]  וכן יש לשים לב כי גם משה לא נקרא כלל בתורה בשם נביא אפילו לא במקום אחד. והפסוק "לא קם בישראל נביא" מדבר על המושג הכללי של נביא שאינו מגיע למדרגת משה, או כאשר הוא מודיע "נביא מקרבך מאחיך כמוני אקים לך" (דברים יח), "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום" (דברים יג). אלדד ומידד מתנבאים במחנה (במדבר יא כז). נבואה הוא השם לרוח הכללית השורה על בני אדם, נביאים היו הרבה, אך משה הרבה למעלה מכך. וכן מפורש במקרא: "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע", (במדבר יב ו) דהיינו שגם בזמן משה כבר נודעה מציאות של נבואה, אך זו לא היתה למעלה מאשר מראה.

בכמה מקומות לא ברורה משמעותו של הכינוי "מלאך" האם כוונתו ליצור שמימי או לשליחו של ה', כמו שנחלקו הדעות על המקרא "ויעל מלאך ה' מן הגלגל[14] אל הבוכים" (שופטים ב א) אם אין זה אלא נביא אנונימי כמו: "וישלח ה' איש נביא" (שופטים ו ח). או יותר מכך, וראה גם שמות כג כ, לג ב, וזה מורה על הקשר שהיה בלשון הקדומה בין נביא לבין מלאך, גם מלאך ה' שנתגלה להגר הוא חלק מהמעשים הללו של מלאך שמתגלה לאדם פשוט.

הערות:

[1]קאסוטו האריך ופלפל על כל המספרים שבתורה, ובאמתחתו הסבר לכל אחד ואחד, זה 5X60 ועוד 7 וזה 7X12 ועוד 6 – 5 חלקי 36, וכך מצא גימטריה קטנה או רמז לכל מספר ומספר, והרי לו 'טיפולוגיה' ו'הרמוניזם'. אך לא ענה תשובה לשאלה הפשוטה: מה גרם לבני אדם מן הישוב, לספר על אברהם שחי סכום מופקע של שנים. לא סופר על אברהם שום מופת, לא רוח הקדש, לא שינוי הטבע, מדוע שדוקא דבר מוזר ובלתי הגיוני שכזה יסופר עליו, אין המדובר ב120 שנה שזהו מספר גבולי שאדם יכול להתקרב אליו ואפשר לדמיין טעויות בנושא, או הוספת כבוד לאדם ע"י כמה שנים נוספות. מה זה שייך למספר כפול משנות חיים של אדם ממוצע? מהיכן נולד סיפור כזה, ולמה על אף שיך ערבי לא מסופר שחי 175 שנה? או שהיו לו שתי לשונות בתוך פיו? (לעיקר שיטתו של קאסוטו ב"פתרון" מספרים "טיפולוגיים", ראה מאמרו של א"א עקביא בתוך "החינוך" עמ' 254, כי כל מספר למעלה מ24 הוא צירוף כפולות של 5 ו7, ולכן כל הסבריו של קאסוטו חסרי משמעות מכיון שהיה אפשר לנקוט כל מספר אחר במדה שוה).

[2]אמרו במדרש שבזמניהם לא היו עונשים בדיני שמים על גיל מאה. ואפשר גם שמקור הדבר מן האמור בישעיהו (סה') על העתיד לבא: "החוטא בן מאה שנה יקולל", וראשית הפסוק "הנער בן מאה שנה ימות" והוא ממש כענין ימי קדם.

[3]על גדלו וגבורתו של אברהם סיפרו נפלאות בהוספה למסכת סופרים א' א'. (ושם טעות סופר: שבעה עשר בני קטורה).

[4]על יסוד האגדה (סוטה יב.) שמשה נולד מהול, ניתן להניח כי זו סגולה פיזית המיוחדת לאנשי מעלה (אדם הראשון וכן בנו שת נולדו מהולים אדר"נ פ"ב. כך נח כמ"ש באדר"נ שם, ושם בן נח נולד מהול, רש"י בראשית ה לב, וכן מבני יעקב ויוסף ועוד מן השבטים, אדר"נ פ"ב רש"י בראשית ל יא. וכך דוד המלך, סוטה י:, ובאוצר מדרשים עמ' 178 עוד רשימת אישים). ואפשר כי הערלה היא גם שינוי גנטי שנוצר במשך הדורות, וזה אחד מן הרעיונות שבמילה – הצטרפות לגזע משרתי ה' ממלכת כהנים וגוי קדוש (כך משמע באדר"נ שם וב"ר מו' שהערלה נוצרה רק לאחר החטא). ואולי זה פשר המנהג בכמה עמים רחוקים למול לעתים ידועים, כגון כהנים שרצו להתקדש במצרים מלו ערלתם, מפני שרצו בזה להידמות לאלים.

[5]ממרא מכונה האמורי (בראשית יד יג), ואכן האמורי נחשב על הענקים: "ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים" (עמוס ב ט). האמורי מצויין כעם בפנ"ע בזמן האבות, "כי לא שלם עוון האמורי" (בראשית טו טז) "אשר לקחתי מיד האמורי" (בראשית מח כב) "ויכו את כל שדה העמלקי וגם את האמרי" (בראשית יד ז). ואפשר שבאמת עוון הכנעני והחתי שלם כבר מזמן, כמו שאמרה שרה "קצתי בחיי מפני בנות חת" (בראשית לז מו). רק עוון האמורי, שהיה עם ענקים, ושונה מן הכנעני [אם כי נטמע בבן כנען האמורי], לא שלם עדיין, וסיחון ועוג הם מלך האמורי (במדבר כא כא, דברים לא ד). "ויגרש ה' את כל העמים ואת האמורי יושב הארץ" (יהושע כד יח). ואמנם יש פסוקים שבהם הכינוי אמורי מתכוין לכל עמי הקדם שישבו בארץ, וגם זה מטעם שעם זה היה הבולט והנזכר ביותר מחמת גדלו וכחו.

[6]אפשר שגם יוסף הפך לאל במצרים, על "נהר יוסף" (בחר יוסוף) היו עובדים את האל 'שמון' (שזוהה לאחר מכן כאל החכמה), ועליו מסופר: אשמון היה מתחלה עלם נאה, אם האלים נתאהבה בו ואשמון ברח מפניה. (אנצ"ע ערך אשמון). ד. לוי מציין כי אחד מכינוייו של שמון היה "יהו" וכינוי אחר הוא "הבקי בשפות זרות" (מקרא וארכיאולוגיה, הוצ' בני רחל י-ם תשסח', עמ' 6. ע"פ ברטסד וגבעון).

[7]חז"ל זיהו את הרפאים עם ענקים שקודם המבול, ואמרו בב"ר לא' על הכתוב "רפאים יחוללו מתחת מים" (איוב לא יב) שהכוונה לדור המבול,  וכן את המקרא רפאים בל יקומו דרשו (סנה' קו.) על דור המבול. והנה עם הרפאים (או לפחות חלק או זכר ממנו) נותר גם אחר המבול כאמור. וכן ממה שאמרו שננערו מתי מבול לשנער, מובן שאין סבה שינערו לבבל מתים מקצה הארץ. ראה לעיל את דברי רד"צ הופמן בנושא המבול.

[8]וכמו בערובין מח. "באמה דידיה עוג מלך הבשן מה תהא עליו" היינו אדם ענק וגדול מה תהא עליו (וכמו שבת קנא: יומא פ: ויומא ל.), וכן בלשוננו מכנים "עוג" לאנשים גדולים, כמו שמכנים "איינשטין" לאנשים גאונים. אבל בודאי לא היה כוונתם שהוא אותו אדם (כמו שהבין גם ב'זית רענן' לבעל מג"א, וכך אמרו חכמים "ויבא הפליט" זה עוג, ומקורם מן הכתוב: "רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים" (דברים ג יא), והרי ארבעת המלכים היכו את הרפאים. ומיד בפרק הבא "אחר הדברים האלה" אברהם אומר "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר" לפי הפשט הוא בן משק ביתו מאז ומעולם, ולפי הדרש סמיכות הענינים מלמדת על הקשר ביניהם, בפרט שאברהם במלחמתו הגיע עד משמאל לדמשק. ואפשר שבאמת עבד אברהם היה משבויי המלחמה ששבו המלכים בארץ הרפאים ושחררו אברהם ונטלו לעצמו, ואין זה שייך לשלל שהחזיר לבעליו. וכן אמרו בפדר"א שאליעזר היה עבדו של נמרוד, לפי המסורת שנמרוד הוא אמרפל, שהרי שניהם היו מלכי שנער בזמן אברהם.

[9]ראה מגדים גליון מ "כנענים ועברים", אנצ"מ ערך ארץ ישראל עמ' 609, 674. ההוכחה החותכת לכך היא שרוב שמות המקומות הקדומים בארץ מתפרשים בשפה השמית הקרובה לעברית. – "על סמך האחוז המכריע של שמות שמיים מניחים שמראשית הזמנים ההיסטוריים דברו בארץ לשון שמית", (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא, י. אהרוני, עמ' פח').

[10]בספר הזוהר מדובר על בני אדם שיצאו מ'בני האלהים' שהתחבאו עד תקופת שלמה, אך בכל אופן הם "לא נכללו באדם":

"הנפילים היו בארץ היינו דכתיב ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. מאתר דאתפרש גנתא אקרו הנפילים דכתיב ומשם יפרד. היו בארץ בימים ההם אוף לבתר זמנא עד דאתא יהושע, ובני האלקים אתטמרו עד דאתא שלמה, ובנות האדם אתכללא. הה"ד (קהלת ב') ותענגות, תענגות קארי תענוגים לא קארי. בני האדם דאתרמיזו מהאי רוחין אחרנין דלא אתכללו בחכמה עלאה דכתיב (מלכים א' ה') וה' נתן חכמה לשלמה וכתיב (שם ד') ויחכם מכל האדם משום דהני לא אתכללו באדם", (ספד"צ, תרומה קעט:).

[11]וראה רמב"ן במדבר כד א: "אמר אשר מחזה שדי יחזה כי ראה עתה באספקלריה המאירה, כנביאים הראשונים שאמר בהם וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי". חז"ל הבדילו בין בלעם שהיה מדבר עם ה' בכל שעה שירצה ובין משה, (ספרי זוטא במדבר ט ז).

[12]ואפשר שדיבור אתונו של בלעם, אינו מעלה גדולה באתון שנשתנתה לדבר בצורה שיבין בן אדם, אלא מעלה שכלית בבלעם שיכל להבין שיחת חיות.

[13]ראה לשון הרמב"ן בהערה לעיל, וראה סנהדרין כו: "אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה שמה", והלא אבן זו קיימת שם עוד הרבה קודם ל"נביאים הראשונים" שאנו מכנים, שהרי לא מצינו נביאים קודם שמואל ושמואל משח את דוד שקידש את מקום המקדש. וגם אין זה שום רבותא על אבן מימות שמואל או אפי' מימי יהושע בן נון, ולכאורה הכוונה נביאים הקדמונים שהיו מקדשים את המקום ומקריבים בו, כמו שמצינו באברהם. וזה שמה ארץ המוריה שבה נראה ה', ככתוב בהר ה' יראה, וזהו גם משמעות השם ירושלם שכונתה בו עוד קודם כיבוש בני ישראל כמוזכר בספר יהושע, וגם באגרות אל עמרנא. וראה להלן בקשר לירושלים ולארוונה. אבל לפי פשוטו יותר נראה דהיינו מימות חגי זכריה ומלאכי שהם ראשונים לבנין הבית ומזמנם היתה האבן במקום הארון (עי' ירו' יומא ה ג).

[14]ראה לעיל על המקום "גלגל" ששכן בעבר הירדן ומשמעותו, וכן אנו מוצאים את שמואל שופט את ישראל בגלגל מדי שנה (ש"א ז טז) ומושח שם את שאול (ש"א טו) אליהו ואלישע מתבודדים בגלגל (מ"ב א) ובני הנביאים יושבים ביריחו. והיה שם מזבח לה' (הושע ד טו, עמוס ד ד).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *