נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ההיסטוריה של האנושות ע"פ התורה ח: העידן ההלניסטי

האנושות מעכלת נתונים

החוקרים האריכו לנסות ולהסביר את התופעה של התעוררות המונותיאיזם. איך וכיצד הגיעו בני האדם מפוליתאיזם למונותואיזם? אותה הבחנה מופשטת המובנת לנו כענין פילוסופי, כיצד חדרה אל ההמון האלילי בימי קדם? שאלה זו אנו יכולים לשאול גם על המסורת היהודית המספרת כי אברהם הכיר במונותואיזם מתוך הבנה שכלית בלבד, וכן כי שכנע אנשים רבים לעבור לצדו. ולא זו בלבד אלא שמסופר על מלחמה וויכוח שנמשכו יותר מאלף שנה, מימות אנוש ועד אברהם, בכל דור היו "צדיקים" ו"רשעים", מצד אחד היה שם בן נח, ומן הצד השני נמרוד, וכך הלאה.

קויפמן כבר הכיר כי בין הפוליתאיזם ובין המונותואיזם לא שורר ההבדל המספרי בלבד, כל עלילות האלים למיניהם אינן מציגות אף אחד מהם כבלתי כפוף לחוקי הטבע או לצרכים שטבעו מכתיב לו, בשונה מן המונותואיזם. דבריו של קויפמן אמנם התקבלו במחקר, אך עדיין הסתבך גם הוא בכבשונה של היצירה, איך בדיוק העבירה את משקל הכובד מאלים נהנתנים לאלהי ההוייה. וכמובן שגם מעבר זה הוא לדעתו מן היצירות המיוחדות שבאו בהתפרצות חד פעמית, ולדעתו לא ייתכן לקבל את המסורת שהיו מונותואיסטים קדמונים (ראה לעיל: אמונתם של אנשי סגולה). ולא עוד אלא שהוא עורר שאלה כבדת משקל: המקורות מראים כי המונותואיזם הקדום לא היה מופשט כלל ועיקר, ועד ימי הראב"ד והרמב"ם לא התבררה עדיין השאלה אם יש לאלהים גוף (ואף שאצל הוגים ואנשי רוח היתה ברורה, בכל אופן ברובד העממי אנו רואים שלא היתה שאלה זו פתורה וברורה, ואף הרמב"ן מנסה לשכנע את חכמי ההר בצדקת הרמב"ם בטיעונים שונים). מה אם כן הביא אותו בצורה כה מוחלטת כבר בימי קדם?

אבל האמת היא שונה לחלוטין, לא היה שום מעבר מפוליתאיזם למונותואיזם, אלא מאתאיזם לאמונה. הפוליתאיזם בימיו של אברהם לא היה אלא האלהה של בני אדם, בדומה להערצת זמרים ואמנים בימינו. חוסר האמונה באלהי ההוייה בא מהתעלמות אתאיסטית הזהה לזו של ימינו, חוסר רצון לדון בשאלה מהו יסוד כל הכחות הפועלים בעולם, והכרזה כי גם אם יש מקור לכל הכחות, בודאי אינו זה שבני אדם חושבים עליו כמחייב, אלא כנראה אחר. מעבר זה אמנם ראוי לשבח, אך אין עליו שום פליאה. תרבות הערפול וההתעלמות המכסה במלים גבוהות על כלום הינה אמנות לעצמה, אך אין כל פלא שבני אדם חצו את הקוים מחיי ההצגה של האתאיזם אל הידיעה הפשוטה כי יש כח המחזיק את הבריאה כולה. שהרי כל זמן שיש אתאיזם ישנה אמונה בצדו.

אף אחד מעולם לא חשב כי בני האדם יוצאי הדופן הם בעלי הכחות ויוצריהם, כמו שהאריך קויפמן להוכיח שכל האלים כולם נחשבו כבעלי יצרים, ככפופים לחוקי טבע, כנולדים ומתים (תולדות האמונה הישראלית ח"א). הכחות המופלאים שיוחסו לאלים, היא שליטה במכמני הטבע וכלליו, ידיעת הכללים הנסתרים המעוררים כחות אפלים מרבצם, וכך הלאה כיד הדמיון וכיד תופעות וחזיונות הטבע שנגלו לאדם. אך אין שום קשר בין "אלים" של המיתולוגיה, ובין "אלהים" שלנו, מלבד טרמינולוגיה מטעה. וכל נקודות המעבר שציינו החוקרים ביניהם אינן אלא עורבא פרח.

ניפוץ האלילים של אברהם עיקרו היה הפניית תשומת הלב מבני האדם וה'אלים' אל האלהים. ההבנה כי יש לצפות ליחסי גומלים לא רק מן ה'אלים' שכל מה שמסופר עליהם הוא מפוקפק, אלא גם ממי שהוא באמת בעל הכחות. גם אם היתה ידיעה מעורפלת על משמעותו של אלהי ההויה (כפי שמוכח שוב ושוב מכל הדוגמאות שמביא קויפמן על מוגבלות תורת האלים, ואי יחוס לאף אחד מהם שליטה אמתית ומהותית בטבע, ופרומתאוס אומר: "מגורלו לברוח לא יוכל גם זאוס"!), בני דורו של אברהם לא ניסו ליצור עמו יחסי גומלין. אברהם לא בא אלא להבהיר כי גם עם אלהי ההויה ניתן ליצור יחסי גומלין, אמתיים וריאליים יותר[1].

המלחמה בין אברהם ונמרוד ש"עשה עצמו אלוה" מסמלת את השינוי שחל בעולם מימי אברהם, לא לחינם נאמר על נמרוד בתורה "על כן יאמר כנמרוד גבור ציד" (בראשית י ט). ברור שנמרוד לא נקרא כך על שם צידת שפנים וצבאים (ובתבליטי אשור העתיקים כבר מתואר ציד אריות), אלא על התמודדות עם חיות אימתניות ואולי אף מפלצתיות. הפועל גבור[2] מזכיר בדיוק את הנאמר על שאר "בני האלהים" – "המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו ד). עליהם כתב המלבי"ם שכוונת התורה לומר שכל אלו שנחשבו לאלים, אינם אלא גבורים אנשי שם. ו'שם' זה הוא כל סיפורי האלים למיניהם, וכן הבטוי "על כן ייאמר" מורה שזה היה מיתוס ידוע שהיה "נאמר". לא לחינם אמרו חכמים על נמרוד שעשה עצמו אלוה (אוצר מדרשים) מה שנאמר במקביל רק על פרעה, שכידוע בתרבות המצרית נחשב באמת פרעה לאחד מן האלים כפשוטו, וכפי שספרו גם חכמים (שמ"ר ט ט) שפרעה היה מנסה לגרום שיחשבו שהוא אינו נצרך להתפנות כאחד האדם.

מענין לראות את דברי רבן יוחנן בן זכאי על נבואת יחזקאל (כח) בענינו של חירם מלך צור. נבואה זו מפרטת באריכות כידוע את דמיונו של חירם להפוך לאל ("גבה לבך ותאמר אל אני"). לפי מה שנתבאר כוונתו של חירם ברורה מאד, הוא חש עליונות גזעית כמו כמה רודנים שאנו מכירים מן המאה ה20, וזה הפך אותו אוטומטית בעיניו לאדם עליון דהיינו "אל" – בעל כח, בשפתם. במסכת פסחים (צד.) הביאו חכמים בשם רבן יוחנן בן זכאי את תשובתו של ה' לחירם: "רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע שהמריד את כל העולם כולו עלי במלכותו, כמה שנותיו של אדם שבעים שנה..". רבן יוחנן בן זכאי ראה את ההיסטוריה בצורה בהירה וברורה: חירם מתקשר אוטומטית לנמרוד, משום שעשה את עצמו אלוה, ונמרוד גם הוא היה בעיני עצמו אחד מ'עצרת האלים'. וכבר העירו התוספות על הביטוי "בן בנו של נמרוד" שהוא לאו דוקא, שהרי אין שום קשר אתני ביניהם, ויש לומר שלא לחינם הציגו חכמים את הקשר האלילי בין שניהם כקשר תורשתי, אלא לפי שידעו שהקשר בין ה'אלים' היה אתני ותורשתי (וכן יש לשים לב שמוזכרות כאן מנין שנותיו של האדם כביטוי לקטנותו).

חכמים ידעו שנמרוד לא היה סתם איש אלילי או דורש כבוד, אלא איש בעל יכולות רוחניות גבוהות מן השאר, לפיכך אמרו: "אמר הקב"ה מכיר הייתי לנמרוד ותליתי לו עד שיפיל את אברהם לכבשן האש" (ספרי דאגדתא על אסתר נוסח ב' פרשה ו'). ומעניין שאחת מיחודיותיו היתה בגדים מיוחדים שלבש (ב"ר סה טז), שגם אם אין אנו יודעים בדיוק מה הם, הרי שהמדובר בסופו של דבר בהישג טכני כל שהוא.

ואכן סופו של נמרוד בא על ידי זרע אברהם. לפי האגדה (ב"ר שם) הרוצח המשפחתי, עשיו, קטל את נמרוד מתוך חמדתו את בגדיו. אך בודאי שאין המדובר רק בפיסות בד, בגדים אלו מתוארים כירושה מאדם הראשון. והכוונה בזה שלבישת בגדים אלו ייצגה מעמד מסויים, ואפשר לומר השתייכות לקבוצה מסויימת. נמרוד היה בין הגבורים אשר מעולם אנשי השם, ועשיו שגם הוא כנראה מלבד היותו סתם "יודע ציד איש שדה" רצה להיכנס גם הוא למועדון של הגבורים אנשי השם (ומעניין לציין כי עשיו היה שעיר, עד כי מגע בגופו כמוהו כמגע בעור גדי עזים, בראשית כז כג. ראה לעיל על השעירים. וכן: אנכידו הפרא בעלילת גלגמש מתואר כמי שכל גופו מכוסה שער, שער ראשו כשער אשה, קווצות שערו צומחות בשפע כשעורים,[3] לוח א' טור ב' שורה 36-7). להיפך מיעקב שהעדיף לקחת על עצמו את הצד הרוחני של הגזע הנבחר. לכן אין לתמוה על אריכות ימיו של נמרוד עד לימי עשיו, שהרי הוא מן האלים אנשי השם.

נמרוד הוא כנראה נגרת אלהי הציד המיסופטומי, (ההתפתחות הפוניטית בין שני מבטאים אלו מסתברת לאור מקבילות אחרות, אנצ"מ ערך נמרד), ונגרת הוא גם שמו של אחד ממלכי אשור באמצע האלף השני לפנה"ס, במקביל לזמן בו מדווח על נגרת אלהי הציד. החוקרים כמובן לא יכלו לזהות מלך עם אל, אבל יש מקום לשער כי מלך זה הוא נמרוד, והוא הוא גם אלהי הציד, וזמנו מתאים לראשית ימי אברהם.

מכל זאת נוכל לומר עוד כמה מלים על המונותואיזם. עד שמתפלאים כל העוסקים בדבר איך וכיצד התפשט המונותואיזם בצורה שכזו, היה להם להתפלא איך וכיצד התפשטו תורות האלים בצורה כזו מעמיקת שרשים ומוחלטת, הרבה יותר מן המונותואיזם שהוא תמיד אצל מאמיניו במין אי ודאות וחוסר ידיעה מוחשית. שהרי יותר יש להתפלא על השקר המתפשט, מעל האמת המתפשטת. והאמת היא שתורות האלים התפשטו כאמת מוחלטת דוקא משום שהיו מעוגנות במציאות היסטורית, וגם נמוגו לאחר תקופה מסויימת בה המציאות השתנתה וגוועה, וגם סיפורי האבות והדורות הקודמים שנחשבו אצל הכל כהיסטוריים, הוכחשו אט אט עם המציאות. כך ביוון אנו יכולים לעמוד על גוויעתם של ספורי האלים, שכבר נחשבו כסמלים בעלמא – ולא נותר מהם אלא האתאיזם והאלהת כח הגוף והיופי.

בודאי לא מקרה הוא כי כל ספורי האלים והמיתוסים המסופרים בכל עמי העולם, מתרחשים לכל המאוחר בראשית האלף השני לפנה"ס, אך לא לאחר מכן!

"השומרים בדומה ליוונים להודים ולטבטונים הקדומים ידעו בשחר ההיסטוריה שלהם תור גבורה, ורוחו ומזגו באים לידי ביטוי במסורת האפית שלהם.. במחצית השניה של האלף השלישי, אולי כחמש מאות שנה לאחר תום תור הגבורה" (אנצ"מ ערך שומר עמ' 552). איך וכיצד נעלם תור הגבורה?
משבר האימון בין הסיפורים ובין המציאות מתבטא גם בדבריו של הירודוטוס: "חובתי למסור את כל מה שמספרים, אך אין זה מחובתי כלל וכלל להאמין בכל, ודברי אלה כוחם יפה לגבי כל החיבור שלי", (כתבי הירודוטוס, ספר ז 152).
"בסופה של התקופה ההלניסטית שוב לא הופיעו האלים בכבודם ובעצמם לעשות מעשים נפלאים.. האלים שוב לא נתגלו בהופעות הטבע אלא בכוחות שמאחוריהם. בסוף התקופה האלילית השלימו אלה שלא זנחו את אליליהם עם תפיסה מונותואיסטית בעזרת תורת הכח. כך היה אפשר לתאר את האלים השונים ככחות של אל השמש", (חז"ל אמונות ודעות, עמ' 74).
"אחד מקורותיה של האלהת האדם בתקופה ההלניסטית היה הספק שהחלו להטיל באמיתתה של האלילות המקובלת", (אנצ"ע ערך האלהה עמ' 310).
לחיתום התקופה המיתולוגית יש ראיות היסטוריות, כך למשל הסוס מופיע רבות במיתולוגיה האירופית, אך אין לו שום איזכור במיתולוגיה של המזרח (אנצ"ע ערך סוס), מכיון שלא היה קיים במזרח בתקופה המיתולוגית. למרות שבאלף הראשון לפנה"ס כבר היה הסוס במזרח, לא הועיל לו קיומו בכדי לחדור אל הרובד המיתולוגי, האלף הראשון לפנה"ס היה כבר מאוחר מדי! בתקופה ההלניסטית כבר חשב אנכסגורס כי כשסיפרה המיתולוגיה על פוסידון התכוונה לים, והמירוץ של אכילס והקטור מתכוין בעצם למירוץ של החמה והלבנה. בזמן שאנו יודעים כי מלחמת טרויה היתה ונבראה, ואלכסנדר מוקדון היה מקריב קרבן על קברו של אכילס, ה'חמה'. אלו תוצאות הבלבול שיצרה המציאות.

התקופה המיתולוגית חייבת להיות תקופה היסטורית לכל דבר, שכן אם נושיב את האנושות על ספת הפסיכולוג, הרי שהתנהגותה תלמד אותנו עליה: החלומות, הנברוזות, הפחדים, הטראומות, ההדחקות, והפטפוטים, שאין להם שום הסבר אחר. העולם של התקופה האלילית הוא עולם מפוחד העסוק במגננה, בלי שום קשר למציאות. אנו פוגשים אחת לכמה עשרות שנים אירוע משמעותי כדוגמת התפרצות וולקנית או שיטפון בקנה מדה, זאת כאשר העולם הוא כפר גלובלי. לפי תנאי החיים בימי קדם, דלילות האוכלוסין, וידיעות הממוקדות רק באיזור המחיה, הרי שאירועים כאלו באים אחת לכמה מאות שנה, אנשים שחיו על הנילוס או על הפרת והחידקל, ובודאי אלו שחיו באירופה, אינם אמורים לפחד כל כך מבצורת. מהיכן הפחד הגדול כל כך מאיתני הטבע? מהיכן כל האמונות הטבועות כה עמוק? מהיכן העיסוק המרובה ברוחניות? לעולם האלילי של האלף שלפני הספירה, תמונת אופי ברורה של דת מיסטית המתהווה כתוצאה מקריסת תרבות אל תוך התפרצויות כבירות של איתני טבע ושידוד מערכות.

חכמינו שאמרו שיצר הרע של עבודה זרה הוכחד בימי אנשי כנסת הגדולה (סנהדרין סד), למרות שהמונותואיזם התפשט בעולם רק בימיהם של חז"ל, ז"א כ600 שנה לאחר מכן. כיבושי אלכסנדר שהפכו את העולם כולו למדינה יוונית אחת גדולה, מה שלא השתנה רבות גם בזמן הכיבוש הרומי. השפיעו גם על כל הדימויים האליליים, שהפכו מסיפורים היסטוריים מקומיים שהתעוותו, לאוסף סמלים בעלמא, תרבות היופי והגוף, התרבות הרומאית. רק תרבות כזו היתה יכולה לקלוט את המונותואיזם בצורה מוחלטת כזו כמו שאירע באמת בזמן חז"ל.

היסודות ההיסטוריים האלו הם בסיס להבנת כל המצע של סיפורי התורה, שוכני ארץ כנען הקדמונים, השמיים, כדוגמת מלכי צדק מלך שלם. הכנעני אז בארץ, איוב ובלעם, השם העתיק של ירושלים – שלם ה' יראה, שהפך ליבוס, וחזר להיות ירושלים. השמות הישנים שחזרו ונקראו כדוגמת באר שבע. וכל שאר המעשים שהבנתם כרוכה בהבנת המחזוריות של ארץ כנען שהיתה ארץ שמית הקרובה למונותואיזם במדה מסויימת, הושחתה על ידי הכנעני, וטוהרה מחדש.

אולברייט, (מתקופת האבן ועד נצרות, עמ' 126 ואילך, ירושלים תשיג') טוען כי בתקופת הברונזה המאוחרת, תקופת האבות, היתה תקופה בעלת אופי בין לאומי ובין תרבותי, בה נדדו האים העליונים של כל הדתות וזוהו זה בזה, על פני כל ארצות הקשת הפוריה מסתמנים חדושים בחיי הדת.
"נמצאנו למדים, כי הדימוי של אלהי האבות איננו פרי ספקולציות תיאולוגיות של נביאים או מחברים מאוחרים, אלא נולד על קרקע היסטורי מוחשי", (סיכום מסה שלמה בנושא, ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל עמ' 68).
אפשר לומר שהאלהת בני אדם הגיעה למשבר כבר כאלף שנים לפני הספירה, או לומר שהזמן המתאים לנתינת התורה נקבע דוקא לאחר שהאלילות הזו הגיעה למשבר. לפי הנחתינו שיסוד האלהת בני אדם היה במציאות טבעית, הלא מציאות זו הלכה ונעלמה מן השטח, האנשים האמינו באמונה שלמה באלים ובפעולותיהם, אך לאט לאט הם היו צריכים לתכונת ה'אמונה התמימה' שמאמינה גם במה שאי אפשר להבין.. כך הפכה האלילות לתעשיה, בין ע"י מיסוד מצטבר של כללי המיתולוגיה שהתאבנו כצורתם, ובין ע"י גורמים חברתיים. המציאות של "איש האמונה הבודד" גורמת כידוע להחמרה ולהוספה של פעולות, מתוך מחשבה שאולי ריבוי הפעולות יכוונו בסופו של דבר לדעת האל המסתתר והוא ישוב ויתגלה.

לאחר שבני האדם היו משוכנעים בפיצול הכחות בעולם, ובשליטה של אלים שונים עליהם. פנו בצר להם אל המקומות הקדושים, המקומות בהם כרוכים ספורי האלים והתופעות המיוחדות, שהם הקשר האחרון למציאות זו. קידוש המקומות נהג בעיקר באיזור כנען – ישראל, עצים קדושים, וגבעות קדושות, הם המקומות שהיו בבחינת שאריות ממעשי האלים. (אלכסנדר מוקדון חיפש בהיותו במזרח את הצוק שהיה פרומתאוס כבול אליו..). ואילו טוטמים מפחידים, הקשורים ברוח שלילית ומזיקה, מצויים בעיקר באפריקה, שכן סביר להניח שבני חם המקוללים, כמו בכל תחום, רק סבלו מעצמתם של האלים, ולא נותר להם אלא טאבו של פחדים.

לישראל יש קשר לתרבות המקומות הקדושים, שהרי ארץ כנען-ישראל היא באמת מקום קדוש, שתופעות מיוחדות אירעו בו מסבות ידועות. וכן ישנן מקומות קדושים שהם שרידים מאבות האומה, מקומות פעילותם.

ברור שהשאלה היכן כל האלים המסתתרים העיקה קשות על בני האדם, וגם בתחום זה ייחסו את כל פעולות הטבע המשתנות או מתחדשות לאלים. הראשונים שזכו להיות שליחי וסמלי האלים הם כמובן גרמי השמים, המוכרים מכל, וגם אחראים לעונות השנה – הדבר החשוב מכל.

על רב החובל ג'ימס קוק מסופר שהציל את עצמו בחכמתו מסכנת מוות ע"י פראים ע"י ידיעתו את תכנית גרמי השמים, וכך היה המעשה: כאשר הגיע לאחת הארצות אותן גילה לראשונה, הותקף וכותר ע"י הפראים בכוונה להרגו. במקרה ידע קוק כי באותו היום היה צריך להתרחש ליקוי חמה, וכך הסביר להם בתנועות ידיים כי באם ירצו לפגוע בו לרעה יכבה להם את השמש. לא חלפה שעה קלה ואכן השמש החלה להתעמעם ולהראות סימני גסיסה. באדיבותו ובטוב לבו של האל שזכה כמובן מיד בחופש ובכבוד אלים חזרה השמש לזרוח, ואכן עד היום היא זורחת..

ייתכן כי הקשר האמיץ בין האלילות לבין גרמי השמים מקורו בהבנתם המרובה של האלים במקצוע זה. ברור כי לא הרי תצפית של 30 שנה כתצפית של 500 שנה. מידע ברור המועבר ממקור אחד השולט במציאות, ולא מורק מכלי אל כלי, בלתי ניתן להשוואה לידע שיכל האדם הפרימיטיבי לצבור. ולא מקרה הוא שבתחום גרמי השמיים וחישוביהם המסובכים נמצאו ביד עמי קדם ידיעות שאין לנו הסבר כיצד הגיעו אליהם. אין לחוקרים מושג כיצד הגיעו הבבלים הקדמונים לידיעותיהם, וכן בישראל היו ידיעות מדוייקות שנחשבו כקבלה מימי קדם. חישובים אלו היו הבסיס לכל קביעת הזמנים, והיו ברורים ביותר לאלים, מה שאין כן לבני האדם (ראה את דברי פרומתאוס המובאים לעיל: "מתי ינצו כוכבים ומתי יכבו"). ומכאן כל הצפיה והציפיה אל מעלה, שמא הנקודות העלומות והנעלמות האלו שהאלים היו כל כך בקיאים בהם מסמלות את מציאותן של האלים, שבני האדם יודעים שהם קיימים, אך הם אינם מראים מצדם דבר.

יתירה מכך ניתן לשער, כי גילאים ארוכים מדי לא נספרים במחזורים של שנים. שביט המופיע אחת לשבעים שנה הוא בהחלט נקודת ציון מתאימה ביותר לשני 'זקנים' בני שבע מאות המסבים על כוס קפה ומעלים זכרונות.. ברור שאין אפשרות לחשב לפני כמה מאות שנים קרה אירוע פלוני, אך קל יותר לחשב לפני כמה 'שביטים' אירע הדבר. וראה זה פלא: דוקא במצרים, בה היה המלך אל, מחושבים שנות המלכים ואירועים נוספים על פי הופעתו של כוכב סיריוס והמחזור הכללי של הלוח היה על פי הופעת סיריוס בראש השנה, החלה פעם ב1450 שנה![4] וחכמים אמרו: "בני האלהים, שהרבו ימים בלא יסורין ובלא צער, כדי לעמוד על התקופות ועל החשבונות" (ב"ר כו ה).

"אין להבין כיום, כיצד נתאפשר דיוק כזה [של הבבלים במדידת משך החודש הממוצע ואורך השנה] במדידת זמנים ועמדת כוכבים בלא שימוש בשעונים ובמכשירי המדידה המדוייקים שבידינו" (אנצ"ע כרך ד' ע' 778).
"שאלתי את איינשטיין: לו הייתי עוצר, ערב אחד, כל סטודנט וכל פרופ' העובר בקמפוס, והייתי שואל: איזה מן הכוכבים הוא יופיטר? יתכן מאד שאף לא אחד מהם יכול היה להצביע על כוכב לכת זה. כיצד, אם כך, היה יופיטר האליל הראשי ברומא, וכמו כן זאוס (אף הוא יופיטר) ביוון, מרדוק בבבל, אמון במצרים ומזדה בפרס? כל אלה ייצגו את כוכב הלכת יופיטר.. סיפרתי לו שבאיליאדה נאמר.. שיופיטר יותר חזק בכח משיכתו מכל שאר כוכבי הלכת גם יחד, כולל כדור הארץ, אינשטין הודה שאכן מוזר שהקדמונים ידעו זאת", (לפני עלות השחר, שיחות עם איינשטין, הוצ' רמ תשנה', עמ' 6).
עם הזמן הפכו נקודות הציון הסתמיות, לגורמות אירועים, ושייכות לאלים מסויימים. כשם שאפשר לומר על אדם שלא הופיעה הקשת בימיו (ב"ר לה ב), כך אפשר לייחס אי הופעה או הופעה של גרמי שמיים לתכונותיהם של בני אדם. ודוגמא טובה למעבר של אל מן הקרקע אל השמים היא אפרודיטה – אלת האהבה. אלה זו היתה מוכרת במראה ובעלילותיה, והפסלים מראים אותה כאשה בעלת דמות מסויימת. אך מן הצד השני (וכנראה מתקופה מאוחרת יותר) אפרודיטי נתעלתה לשמי רום ונקבעה ככוכב במערכת השמש, ומעתה כוכב זה וזמני הופעתו אחראים לאהבה.. כך גם הכוכב וונוס הוא בעל אישיות לעצמו. אפשר כי המצב שכוכבים 'מופיעים' ונעלמים ממקומותיהם בשמים כפי מהלכם, יכול להתפרש כאלים שעזבו את העולם ו'הופיעו' בשמים, וכן להיפך. וכן אנו מוצאים את הטיטנים שנעלמו מן העולם, אך מהוים ירחים לכוכב שבתאי.

וליקובסקי מראה ב"עולמות מתנגשים" וב"ארץ רעשה", כי המסורות של כל העמים מן הצפון הרחוק ועד המזרח והמערב (כולל הגיאוגרף סטראבו והחוקר פליניוס) מצביעות על זעזועי טבע כבירים שאירעו במאה השמינית לפני הספירה. "קרבות שמים" אירעו בין הכוכבים ששינו מהלכם, איחרו והקדימו, ובארץ אירעו שינויים עצומים של הצפות, צמיחת איים, רעידות אדמה, וכדו'. זו בודאי סבה טובה להאלהת גרמי השמים.

מצב זה של האלים המסתתרים גרם כאמור להתפתחות תעשיית האלילות. וכל ההשבעות הרבות למיניהן הם נסיונות להלך על רוחו של האל, כיון שבעצם אין האלים אומרים כלל מה הם רוצים. ההשבעה היא מין איום של חוסר ידיעה. והיטיב להגדיר את המצב אפיקורוס: "האלים אינם מטרידים את עצמם ולא את זולתם", אפיקורוס עצמו האמין במציאות האלים.

מענין כי דוקא בשומר לבש הקרבן אופי ריאלי:

"בדבר הקרבן הניתן לאלים בשומר קיימת אחדות דעות מרחיקת לכת בין חוקרי אזור בהנחה אחת – הקרןב ניתן לאלים כמזון אותו אוכלים.. בספרות השומרית המיתולוגית אנו מוצאים את האלים לעתים כאשר נאספים במשתה ובסעודה, ומסתפקים בחמרים אותם אוכל גם האדם.. המזון הוגש והושם, והעדויות על שריפת המתנות או חלק מהן כה נדירות עד שאפשר לראות בהשמדה מלאה או חלקית של המזון שהוגש תופעה שולית.. הקרבן אינו תמורה ותחליף מפני שתודעת החטא אינה מפותחת די צרכה", (הקרבן בישראל, ד"ר צבי ויינברג בהוצ' החברה לחקר המקרא, תשמז', עמ' 73).

זהו הקרבן האלילי המקורי, אוכל אמיתי לאלים, הנאכל ולא נשרף. שעבוד וציות לאלים, ולא כפרה והסרת קטרוג. כל זאת במקום משכן האלים בעצמם, כדוגמת שומר. אך בתקופה שלאחר מכן, פרומתאוס מתהלל כי גילה לבני האדם:

מראה הקרביים יחפצו אלים

בארתי, וקבעתי צבע המרה

ודמות כבד יפיקו מאתם רצון

זו היתה הידיעה הנשגבה ביותר, אלו מעשים יכולים להביא קורת רוח לאלים, ואיזה סוג של בשר מעושן הם חבבו. כמובן שכאשר לא באו האלים לאכול את הבשר, הוצרכו להניח כי הם נהנים ממנו בצורה אחרת, ואף 'נודעו' לכך סימנים שונים:

שוקי קרבן בפדר נתכסו כליל

שרפתי וגיליתי לאנשים תורה

לא ידעוה: את רמזי השלהבות

רזי הכבד הצלחתי לבאר להם

וכך התרגלו לשרוף את כל האוכל, ולראות אם נרצה בעיני האלים על ידי סימנים בכבד, בשלהבות, וכיוצא בזה. זוהי האוירה של תרבות הניחוש וההשבעות – תרבות של חוסר וודאות, ושל התגוננות. (ואילו בתקופה הקדומה מסופר בעלילות גלגמש כי מיד כשהקריב אנפשתים[5] את קרבנו התאספו האלים סביבו כזבובים..). שליחי האלים קבלו אז את הסמכות, וכידוע שליחי האלים מעוללים את הגרוע מכל, והרבה יותר מהאלים..

על אברהם העברי לעומת זאת, השפיע המשבר בכיוון ההפוך, שלילת כל תעשיית האמונות, ואמונה באלהי ההוייה בלבד. דוקא המשבר של האלילות הוא זה שקירב את העולם אל המונותואיזם, שכן האלים אט אט הפכו ממציאות לדבר מופשט, שאין לו מקום ואין לו שום פעולה. ולא היה חסר אלא זעזוע שינער היטב את כל התרבויות, ואכן, התהליך שהחל בימי סנחריב והושלם ע"י אלכסנדר מוקדון והקיסרות הרומית, של הפיכת העולם לכפר, בלבול וטשטוש התרבויות הקדומות, רוקן את האלילות מתכנה, ועשאה לאמונה מופשטת. תחלתו של התהליך היה בזיהוי אלים, היונים זיהו את אלי העמים הנכבשים עם אלילים המוכרים להם, לפי תחומי 'עבודתם'. וסופו בטשטוש מושגים כללי, עד הפשטה של האלהות.

אפשר שההתעלמות והיחס המוזר ל"סורים" שישבו בארץ כנען, מצד היוונים לדורותיהם. מקורה בהרגשה שהיהודים מנותקים מן המציאות, אינם מדברים כלל על כל העובדות ההיסטוריות של מעשי האלים הגדולים, ושל הפולחן שהוא חובה קדושה על כל המכירים את ההיסטוריה והשלכותיה, ואינם יודעים מאומה על המתרחש בעולם. ביטוי להרגשה זו אפשר למצוא במכתבו של אדרינוס קיסר אל הקונסול סרוינוס: "האל היחיד שלהם בכלל אינו אל, אותו עובדים גם נוצרים וגם יהודים וכל העמים האחרים", (מובא אצל אורבך, חז"ל, אמונות ודעות. עמ' 22). מנתון כותב כי היהודים הם אתאיסטים, ופליניוס: "היהודים הידועים כבוזים כל קודש". יולינוס קיסר כותב: "הנצרות אימצה לעצמה את האתאיזם מקלות הראש היהודית", (נגד הגליליים). אך הזמן הוכיח כי דוקא היהודים הם שצדקו, כל האלים ועלילותיהם הם נחלת העבר, ואת העולם החדש יש לבנות בדרך התורה המונותואיסטית.

הומרוס חושב את יחסי הגומלין עם האלים כדבר טבעי ומובן מאליו, אין הוא תולה אותו באמונה כל שהיא או באיזה רצון של האדם. המלה religio המשמשת בימינו במשמעות של דת, ציינה במקורה 'שימת לב' בהנהגת החיים, כלומר: ריאליות.. אין ביוונית מלה שמשמעותה "דת" או "דתי". פירוש המילה 'מיתוס' ביוונית הוא: העובדה האמיתית, (אודיסיאה ב, 112. ד' 744).

אפשר שלמשבר ישנה גם השפעה היסטורית בולטת, הנה אם נשים לב כל ההישגים הגדולים של בני קדם אירעו כבר בראשית או לפני התקופה ההיסטורית: הכתב, הגלגל, המספרים, השיט בים, עיבוד האדמה וגידול כל סוגי הדגנים והפירות, החרישה, וההשקאה ע"י תעלות, ביות הבהמות, השימוש בזהב וכסף כתשלום, יצור בגדים מן החי והצומח, עיצוב תכשיטים, הפקת צבעים ממחצבים שונים, שימוש בתמרוקים ובשמים, שימוש מורכב בנחושת ברונזה וברזל, טכניקת יצירת כלי חרס ולבנים, כלי הנגינה, הקשת והחץ, שריון קובע ומגן, רומח וחנית, ערים בצורות, נקבות מים, אדריכלות מונומנטלית, הצבת מצבות, ידיעות אסטרונומיות, ועוד ועוד. כל אלו כבר היו קיימים ועומדים כבר אלפיים שנה לפני הספירה (בערך זמנו של אברהם). ובשלשת אלפי השנים הבאות לא התקדם העולם כמעט דבר בצורה משמעותית. כל ההמצאות הנ"ל חשובות לא פחות מההמצאות של העת החדשה, יש לשאול מה עשה המין האנושי בתקופת הביניים הזו? מה גרם לעצירת ההתקדמות וכיבוש החומר של המין האנושי?

"כשאנחנו בודקים את העקבות שנשארו ברישומים הפרהיסטוריים וההיסטוריים הקדומים ביותר, אנחנו מגיעים למסקנה המפתיעה, שההמצאות והתגליות שלהם, שנועדו לסייע להם לשרוד ולשגשג – הכלים והאש, לאחר מכן החקלאות ובהמות המשא ואחר כך ההשקיה והגלגל, כל אל לא נראו להם כחידושים. הם היו בבחינת מתת שמים שמקורה בעולמות אחרים, חלק מהנצח", (תומס קהיל, מתת היהודים, מהדורה מתורגמת הוצ' כנרת 1999, עמ' 8).
"ממש בתקופה שלפני המצאת השפה הכתובה היתה בשומר פריחה אדירה של יצירה טכנולוגית, בקנה מדה שלא היה דומה לו אלא במאה התשע עשרה ובמאה העשרים לספירה. כי באותה תקופה התרחשה התפשטות פתאומית של קהילות חקלאיות והומצאו חידושים רבים מאד בשטחי החקלאות והמרעה. כמו כן הופיעו אז, בהפרש של שבועות אלה מאלה, רכב על גלגלים, ספינות שיט, עיבוד מתכות, וקדרות אובניים שרופה בתנור.. הם הקימו משטחי עסקים ומשטחי פולחן מרשימים, אפשר אף לומר מרהיבים. פסלי אבן אדירים, תחריטים, עבודות שיבוץ, תבניות לבנים, קשתות, קימורות, מבני כיפות", (שם עמ' 16).

באבלה שבסוריה נמצאו יותר מ16,500 לוחות חקוקים מכתב היתדות, מתוארכים לראשית האלף השני לפני הספירה, הבלשון ג'ובאני פטיטו כותב:

"מן העיון הראשוני בחומר אנו יכולים להקיש שאבלה היתה מדינה מתועשת להפליא, אשר כלכלתה לא היתה מבוססת על חקלאות וגידול צאן אלא על מוצרי תעשיה וסחר בינלאומי.. 70 אחוזים מגוף הכתב שהשתמר הם כלכלים מנהליים.. 10 אחוזים נוספים הינם היסטוריים, 20 אחוזים ספרותיים". מה נאמר ומה נדבר, הלואי שהיינו מקבלים דיווח שכזה על ימי הביניים..

והנה יש לשים לב, שדוקא היוונים, העם הקטן והבודד, הגיע להישגים מופלאים כבר בשחר קיומו. ודוקא עם זה הוא הוא שהעביר לנו את כל ספורי חייהם של האלים, את כל הפרטים הסבוכים ועלילותיהם מפורטות באורח מדוקדק. האין זה סימן שעם זה זכה להיות בקשר ישיר עם האלים (ראה למשל בסיפורו של אובידיוס, מטמורפוזות ח' שורה 611 והלאה: על פילמון ובאוקיס שאירחו את זאוס והרמס שנקלעו לכפרם, בזמן ששכניהם הרעים סירבו לעשות זאת, משום שלא ידעו שזאוס והרמס הם אלים. ובכלל כל האגדות האירופיות וסיפורי העם הם היחידים בעולם המספרים כל כך הרבה על קשר ישיר עם אלים ודומיהם).

"במושגי הדת של היוונים מעולם לא היתה קיימת תהום בין האדם לאלים, אלי יון קרובים לבני האדם יתר מבכל דת אחרת, חולשות ומגרעות אנוש להם, ואפילו מומים גופניים של בני האדם, כמו למשל הפיסטוס הצולע, היו רק מושלמים יותר וחזקים יותר", (ד"ר י. מוז'יקובסקי, אלכסנדר מוקדון, מהדורה מתורגמת, הוצ' הדר, 1978. עמ' 145).
"האלים היווניים הדומים לאדם יש להם יכולת גדולה ממנו אך אין הם כל יכולים.. תיאור אובייקטיבי זה של האלים של תכונותיהם והתנהגותם", (אנצ"ע ערך יונית, לשון ותרבות, עמ' 542).

גיבורי יוון יוחסו כבניהם של האלים, ואין גבול ברור בין המלכים האגדיים לבין האלים, פלוטארכוס מתאר:

"העידן ההוא הוציא אנשים שבכח ידיהם ובמהירות רגליהם ובחוסן גופם היו למעלה מכל שיעור ולא ידעו ליאות, אך הם לא השתמשו בהם לשום דבר טוב או מועיל. יתר על כן הם שמחו בהתנשאותם החצופה והטעימו את עצמם בכחם טעם אכזריות ומרירות, ודיכאו, אנסו והשחיתו כל מה שנפל לידיהם.. מקצת יצורים אלו גדעם והשמידם היראקליס כששוטט בארץ אך יש מהם שנעלמו ממנו", (פלוטארכוס, חיי אישים, תיסיבס, ו).

עוד על מדעי הטבע של האלים:

"כינויה הקדום ביותר של האלכימיה הוא המלאכה האלהית, אחד מן האלים (במצרים, האל תות הרמס) היה מוחזק כמי שגילה את האלכימיה לבני אדם.. במצרים היתה מוחזקת לחומר הראשוני העופרת, הניתנת בנקל לשינויים כימיים מלוים שינויים מובהקים בגוון, או הכספית.. האלכימיה הפילוסופית פיתחה את הדעה בדבר קירבה אמיצה בין כל צורות החומר וכן בדבר מציאותו של חומר היולי, שמסוגל ללבוש צורות שונות, רעיון שנתחדש אמנם במשמעות אחרת ומוגדרת מבחינה מדעית – במדע החדיש, ושמתגלם מול עינינו בהגשמת חלומם של האלכימאים בהפיכתם של יסודות כימיים ואף ביצירתם של יסודות חדשים.. מעניין הדבר שלפי ידיעתינו כיום, העופרת והכספית הן בפועל שתי מתכות קרובות ביותר לזהב מבחינת משקליהן ומבניהם האטומיים.. שקיעת המטריאליזם הביאה לידי גישה חיובית יותר לאלכימיה, ולאור השינוי הגמור שבא בהשקפות המדעיות בדבר בעם של היסודות הכימיים, מקבלות גם הרבה מן ההנחות הישנות של האלכימיה משמעות רציונלית ומודרנית", (אנצ"ע ערך אלכימיה עמ' 600-1, 606).

תות הרמס ידע אם כן, את התגליות המודרניות על מהות החומר, את העובדה שניתן להמיר יסודות מתכתיים זה בזה, ומה הן המתכות הקרובות ביותר לזהב. האמנם מדובר בצירוף מקרים בלבד? האלכימייה שנראתה בעיניו של פרנסיס ביקון במאה ה17 כהבל ורעות רוח, אכן דיברה על רעיונות אמיתיים, מבחינה תיאורטית ניתן בימינו להפוך מתכת לזהב, אם כי התהליך בלתי משתלם (כל זמן שאין בידינו את אבן החכמים).

עובדה היא שהעולם הקדום כפי שפגשה אותו ההיסטוריה, ניצב עם הפנים לאחור, מתוך הרגשה כי כל התגליות הגדולות הם נחלת העבר, ושיא ההתקדמות האנושית היתה לחשוף סוד מן העבר ולחזור לחכמה שנתגלתה על ידי האלים. לא עלתה על הדעת כלל האפשרות כי העולם יכול להתקדם ולהגיע יותר רחוק משהגיעו הקודמים. זה נבע ממציאות היסטורית, שכן התפתחות והתקדמות היא התחושה הטבעית של כל בן אנוש הרואה את המציאות בשטח. דוקא משום שבאמת ה'אלים' הם שהיו גבוהים לאין ערוך מבני האדם הפשוטים, נוצרה תפיסה כזו בצורה עמוקה כל כך.

רק כך אפשר להסביר את העצירה שחלה בהתקדמותו של העולם. התנוונותו של המין האנושי גרמה לירידה זו. אך בהתאם לתכנית האלהית, ירידת כח ועוצם יד האדם, הביאה לזעזועים כלל עולמיים שבסופו של דבר הביסו את האתאיזם.

התרבות המערבית, תפסה את עמי קדם "על חם", כאשר כל המיתוסים לא היו קרובים למציאות, האלים לא חיו ולא בעטו. הסיפורים התבלבלו זה בזה, סולפו ושובשו, אלים זוהו זה עם זה בטעות או מתוך כוונות שונות. בנקודה זו נהפכו כל עמי קדם בעיני בני דורותינו לחסרי בינה השוגים בדמיונות, לאובייקטים למחקר.

ניתן לסכם את המשבר של האלילות, בעובדה הבולטת, שעד התקופה ההלניסטית היו עמי קדם על חכמיהם ופילוסופיהם דבקים באלילות ובמיתולוגיה כחלק בלתי נפרד מהכרתם, ללא שום אפשרות של הפרדה בין מיתולוגיה לבין הכרה חושית. ומיד לאחר תקופה זו השליכו כל העמים את אליליהם ואמונותיהם כהשלך ביצים עזובות. זה מחייב להניח שאירע שינוי מהותי במציאות העולמית, התקופה הטרום היסטורית של ראשית האלף הראשון לפנה"ס עדיין נגעה בקצות אצבעותיה באלי קדם ועלילותיהם.

ההיסטוריה של המין האנושי מתחלקת אם כן לשלשה עידנים: עידן ימי בראשית – שהסתיים באברהם אבינו, בעידן זה חיו ופעלו האלים, זהו "העידן ההירואי" עליו מסופר במיתולוגיה של כל העמים.[6] עידן תעשיית האלילות – ממתן תורה ועד אלכסנדר מוקדון, בעידן זה חיו ופעלו בעיקר כהני האלים, הסיפורים על ימי קדם ועל פעלם של האלים עדיין היו מוחשיים בכדי להחזיק בהם. התקופה ההיסטורית – החלה עם כיבושי אלכסנדר שהפכו את כל העולם לכפר גלובלי, האלילות הזדעזעה והתפרקה, והמונותיאיזם חלחל בעולם כולו.

למן הרגע בו התפרק המבנה של האלילות בכל העמים – נוצרה תודעה חדשה בכל העולם כולו, החל מגדולי אתונה, דרך זרתוסטרא, בודהה, הקונפוציאניזם בסין, הנצרות, נוצר לפתע מקום להוגי הדעות.[7] והיה זה שלב אחד בתכנית של תיקון העולם כפי חזון הנביאים.

סיפורי התורה על גן עדן, ימי בראשית, מאריכי ימים וענקים, המבול וקטסטרופות אחרות – כולם מעוגנים במסורת של כל המין האנושי, ומסבירים את הנתונים הידועים למחקר. כולם משתלבים בתהליך היסטורי אחד, שאת השלכותיו ניתן לראות בכל מה שעבר על המין האנושי מאז ומעולם

הערות:.

[1]מציאותו של מונותואיזם קדמון אותו מכחיש קויפמן, היא עובדה היסטורית פשוטה. למרות שהסכים קויפמן לעובדה שמשה הפיץ את המונותואיזם וניפץ את האלילות, מכח המציאות בה בכל הכתבים שנכתבו בישראל אין זכר לאמונה במציאות האלים וכפיפותם לחוקים או מלחמה עם אמונה זו. הוא מנסה להתכחש לכך שהיו שהגיעו לדרגה זו קודם משה, ונימוקו בכך שאין להניח שפריצת דרך רעיונית זו אירעה פעמיים.

מלבד שנימוק זה אין בו ממש כמו שהראינו, ואין כאן שום מעבר בין אלילות לאלהות. הוא גם מתעלם מכך שלו באמת היו האבות אליליים, הרי המקרא היה מגנה אותם, כשם שהוא מגנה את תרח (יהושע כד ב). ואילו במציאות כל ספורי האבות מתחילתם ועד סופם מראים את מציאות ה' כשופט יחיד בעולם. ברור שישראל לא היו שורדים במצרים ללא אידיאה אחידה, ושספורי האבות לא היו שורדים את גלות מצרים לולי שהיה להם קשר לתורה שניתנה לאחר מכן. (ואין צריך להאריך במה שכבר הוסכם שבספורי האבות ישנן מאות פרטים שלא היתה שום אפשרות לכתוב אותם בתקופה מאוחרת יותר כפי שהראתה הארכיאולוגיה, ראה זמן כתיבת התורה).

[2]על נמרוד נאמר שהיה בן כוש, ולפי י.מ. גריניץ הכוונה שבא מכוש שהיה אז כינויו של המזרח הרחוק כולו וגם הודו, הוא מפרש את ענין נמרוד כמנהיג השומרים, שבאו לשנער מהודו כידוע, והביאו עמם כלי נשק חדשים, (יחודו וקדמותו של ספר בראשית, עמ' 66).

[3]אנכידו זה, "אנשים לא הכיר ולא ארצות, עם איילות הוא רועה, עם הצאן והבקר הוא שותה מבורות המים, עם חיות טרף הוא שובר את צמאונו", כנראה דומה היה יותר לשעירים, ואעפ"כ תבונתו היתה אנושית וגם דיבר, כמסופר לאחר מכן.

[4]"מסיבות בלתי ידועות קבעו המצרים את תחלתה של שנת השמש ליום שבו מתגלה לראשונה בשמים הכוכב סיריוס" (אנצ"מ ערך מצרים עמ' 249).

[5]אנפשתים גיבור המבול לפי עלילות גלגמש, ובנוסחאות אחרות נחמוליאל, אך גם אנפשתים הוא לשון הינפשות, המקביל לנח שבתורה. לפי עלילות גלגמש אנפשתם היה כמובן אל והצטרף לעצרת האלים, אך התורה מספרת על נח כי היה אדם ככל האדם.

[6]במשך העידן ההירואי חיו עדיין בני אדם ובעלי חיים שונים מאלו שבימינו, וכן היו עדיין השלכות גיאולוגיות לשינויים העצומים שחלו בכדוה"א כתוצאה מהמבול. הסברים שונים גורסים כי המבול היה תחילת נדידת היבשות (ראה למשל 'סוד המבול', מלמד, עמ' 26 כי ישנן הוכחות שהנדידה אירעה בפתאומיות ובכח ולא באיטיות. על סימני קריעה וצלקות בנדידת היבשות, ראה קורמן הבריאה והמבול, ומלמד שם עמ' 80 ועמ' 85), ועוד אירועים שונים.

[7]"השאיפה לחדש את השגיהן של תקופות עתיקות שנחשבו לתקופות זוהר בחיי האומה בתחומי הדת, הספרות והאמנות, היתה אפינית לכל הארצות של המזרח הקדמון במאות ה7 וה6 לפנה"ס", (אנצ"ע ערך א"י עמ' 297).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *