נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הישארות הנפש? רופאים חוקרים טענות לגלגולי נשמות

מספר צפיות במאמר זה:142

הישארות הנפש? רופאים חוקרים טענות לגלגולי נשמות

טענות לגלגולי נשמות, בכל צורה שלא יובעו, ובכל סוג של תיעוד ובדיקה מדוקדקת שלא יעברו, לא יזכו כמובן להכרה מדעית. אבל עדיין ישנם אנשי מדע, חלקם רופאים ופסיכיאטרים בכירים, שמכירים בתופעה, ומתארים אותה מנקודת מבטם. מתוך סקירה של דינה גורדון באפוק טיימס:

יום אחד מסביב לשולחן ארוחת הערב, הושיט נ' בן הארבע את ידו ואמר בלשון צחה: "pass me the salt please". הוריו ההמומים הביטו אחד בשני ואחר כך בבנם. נ' הוא הילד השלישי במשפחת עאמר בכפר הדרוזי ג'וליס. להוריו יש ידע מינימלי באנגלית והוא לא ראה תוכניות טלוויזיה או סרטים באנגלית. בגיל שנתיים הוא החל להצביע על דברים, כמו שילדים קטנים עושים, ולהגיד באופן ספונטני: pigeon, או house. בגיל ארבע הוא התחיל לדבר אנגלית באופן שוטף, מספרים במשפחה.

אני יושבת מול נ', כעת בן 18 כמעט, תלמיד בפנימיה צבאית, בביתם המטופח בג'וליס. על הקירות מסביב תלויות תמונות של בכירים מהצבא ומהפוליטיקה שביקרו בביתם. אנחנו מדלגים בין שתי שפות תוך כדי לגימת קפה שחור מספלים קטנים. באנגלית שוטפת הוא ממשיך לספר לי איך האנגלית הייתה פשוט טבעית לו, והוא לא יודע כיצד ומדוע. להוריו היתה הפתעה נוספת, מספר לי נ',  כאשר בגיל שש הוא דרש שיקנו לו רק צעצועי מלחמה: רובים, אקדחים וג'יפים צבאיים. ועוד משהו הוא ביקש: דגמ"ח אמריקני. הדגמ"ח שהצליחו למצוא היה גדול בהרבה ממידותיו והוא קשר את המכנסיים למותניו בחבל. בגיל שמונה הוא החל להפגין ידע נרחב בפרטי פרטים של סוגי נשק שונים, באיזו מדינה הם יוצרו, באיזו שנה, מתי השתמשו בהם, מידת הדחיסות של אבק שריפה בכדורים, לאיזה טווח כלי הנשק יורים, באילו קרבות השתמשו בהם, פרטים על יחידות מיוחדות בצבא ארה"ב, סמלים שלהן ומילות קוד, וכל זה באנגלית.

אביו, שמצטרף מידי פעם לשיחה, מספר על אנשי צבא מישראל ומארה"ב שהתארחו בביתם והיו המומים מהידע שהפגין.

"אני לא יודע מאין היה לי כל הידע הזה", אומר נ'. "זה היה לי טבעי כמו למזוג לעצמי חלב על קורנפלקס. וגם האנגלית היתה תמיד יותר נוחה לי, כמו יד ימין".

המומחיות שנ' הפגין בענייני צבא והידע שלו באנגלית משכו תשומת לב רבה בכפר, ואנשים התחילו לדבר על כך שהוא גלגול של טייס אמריקני. בגיל 14 נ' החליט לבדוק את הנושא לעומק וחיפש האם היה טייס שנפל ב-20 בדצמבר 1995, היום שבו הוא עצמו נולד. לפי האמונה הדרוזית, ביום שאדם נפטר נשמתו מתגלגלת לתינוק מסויים שנולד באותו יום. נ' באמת מצא טייס שנפל באותו יום אבל מעדיף לשמור את פרטיו האישיים לעצמו.

הוא רק מוכן לספר שהטייס היה בן למשפחה דרוזית מלבנון שהיגרה לארה"ב. הטייס שנפל היה חייל בצבא ארה"ב, השתתף במלחמת וייטנאם ובקרבות במקומות נוספים בעולם, וזכה לעיטורים ולציוני שבח. "אני לא יודע האם זה גלגול נשמות או לא", אומר נ'. "אני גם לא רוצה להתעמק בזה יותר מידי, כי אי אפשר לחיות שתי דמויות בעת ובעונה אחת".

אמו של נ' מבקשת לעשות הפסקה בראיון ומזמינה אותנו לשולחן עמוס מטעמים מעשה ידיה. ידיד של המשפחה שבקי ברזי הדת הדרוזית, ומעדיף שלא לפרסם את שמו, הוזמן במיוחד לכבודי להצטרף לסעודה."האמונה בגלגול נשמות היא מרכיב מרכזי בדת הדרוזית והיא זו שעזרה לנו לשרוד לאורך הדורות", הוא מסביר לי.

הסיפור של נ', הם מספרים לי תוך כדי הארוחה, הוא לא כל כך יוצא דופן. הם מספרים על אישה בכפר שהתחילה לדבר לפתע יפנית באופן שוטף. הכינוי שלה בכפר היה "היפנית". ילדה אחרת התחילה בגיל צעיר מאוד לדבר ערבית ספרותית. הוריה נאלצו להשתמש במילון כדי להבין מה היא אומרת.

הפסיכיאטר ד"ר איאן סטיבנסון תיאר בספריו כמה מקרים של אנשים שהתחילו לדבר בשפה שלא למדו ולא ידעו קודם לכן. זה קרה באופן ספונטני או במצב של היפנוזה עמוקה. דוגמה אחת כזאת היא עקרת בית אמריקנית בת 37.  בשמונה מפגשים של היפנוזה עמוקה היא תיארה את עצמה כאיכר שוודי בשם ינסן יקובי, ודיברה שוודית, אם כי באוצר מילים מצומצם, כמאה מילים.

במקרים אחרים שתיארו ד"ר סטיבנסון ופסיכיאטרים אחרים, אנשים ידעו במצב ערות או היפנוזה לזהות בני משפחה וחברים מכביכול גלגולים קודמים, זיהו בפירוט מקומות גיאוגרפים שלא הכירו, בתים שלא ביקרו בהם, חדרים ספציפיים בבית וחפצים שלהם או של בני משפחה אחרים מגלגול קודם לכאורה. במקרים אחרים אנשים תיארו בפירוט רב פעולות שבמצב עירות לא ידעו לחזור עליהן כמו משיחת גופות לפני הקבורה, חביצת חמאה מחלב, והכנת שיקויי בריאות מצמחים ספציפיים.

במדינות ובתרבויות המזרח שבהן האמונה בגלגול נשמות נפוצה, המקרים האלה אינם נחשבים כיוצאי דופן, אבל במערב פסיכיאטרים ופסיכולוגים רבים לא מקבלים אותם כעובדות מוצקות וכהוכחה לכך שאכן קיימת תופעה של גלגול נשמות. חלקם מוכנים להתייחס אליהם כדמיונות שאפשר להעזר בהם בטיפול פסיכולוגי, ואחרים רואים בהם אמונות טפלות. בנוסף, מדענים מתחום הביולוגיה וחקר המוח פוסלים את האפשרות של "נשמה" או "נפש" כישות נפרדת מהמוח הפיזי, ולכן מבחינתם גם לא קיימת האפשרות של גלגול נשמות.

את לא אמא שלי

ד"ר איאן סטיבנסון חש לעתים שחייו נעו בשני מסלולים מקבילים. במסלול האחד הוא סיים בהצלחה רבה לימודי רפואה והתמחות בפסיכיאטריה, כיהן כראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וירג'יניה, והשתתף במחקרים מדעיים רבים.

במסלול השני הוא התעניין במופלא ממנו. בספריה הענפה של אמו שעסקה בחקר דתות הוא נחשף מגיל צעיר לדתות המזרח, וגמע בצמא ובעניין עמוק תיאורים של תופעות על טבעיות. מחלת הברונכיט שריתקה אותו למיטה לתקופות ממושכות גרמה לו להרהר במגבלות של הרפואה הקונבנציונלית וגם  בשאלה מדוע הוא סובל דווקא מברונכיט ולא ממחלה אחרת. בגיל מאוחר יותר, כחוקר בעל שם, הוא הגיע למסקנה שלעיתים מחלות (כמו שלו עצמו),  פוביות, כישורים מיוחדים או תחושה מיוחדת של קרבה אי אפשר להסביר רק על ידי תורשה מההורים או על ידי גורמים שנמצאים בסביבה. תיאורי המקרים הרבים שקרא והמקרים שהוא עצמו חקר הובילו אותו למסקנה שלעתים ההסבר הטוב ביותר הוא גלגול של הנשמה.

בהמשך הוא הקדיש את כל הקריירה המקצועית שלו לנושא הזה. במשך כארבעים שנה הוא חקר אלפי מקרים של ילדים ברחבי העולם שהעלו באופן ספונטני זכרונות מחיים קודמים ותיעד אותם ואת הבנותיו בנושא  ב-300 מאמרים ו-14 ספרים, כולל  Twenty Cases Suggestive of Reincarnation (1996), שמציגים מקרים של ילדים מבורמה, מהודו ומברזיל. לאורך השנים הוא שמע סיפורים של ילדים, של בני המשפחה ושל קרובים, השווה בין גרסאות שונות וחיפש עדויות שיחזקו או יפריכו את הסיפורים.

בהרצאה שנשא באוניברסיטת וירג'יניה ב-2002  הוא סיפר שהזכרונות הראשונים שעולים הם בדרך כלל בגיל שנתיים-שלוש. ילדים בגיל כזה יכולים פתאם להגיד: "את לא אמא שלי, אני רוצה ללכת לאמא האמיתית שלי", או "לפני שבאתי אליכם, גרתי ליד הים", או, "הבית הזה קטן מידי. הבית שלי הרבה יותר גדול". כך היה המקרה של שני הילדים ההודים, נירמאל ופראקאש, אותו מתאר סטיבנסון בספרו.

נירמאל נולד בעיר מסחר קטנה, קוסי קאלאן, לצד הכביש הראשי לדלהי. לאביו היו מספר חנויות והם חיו בבית עשוי לבנים ברווחה יחסית. בגיל עשר חלה נירמאל באבעבועות רוח ומת. כשנה לאחר מכן, ב-1951, נולד ילד בעיר צ'אטה המרוחקת כעשרים קילומטר משם, פראקש שמו, למשפחה ענייה יותר שחיה בבית עשו בוץ. בגיל ארבע וחצי התחיל פראקאש להתעורר בלילות ולרוץ החוצה כשהוא ממרר בבכי. כששאלו אותו מה קרה הוא אמר: "קוראים לי נירמאל ואני רוצה לחזור לבית הקודם היפה שלי בקוסי קלאן". לאחר חודש של בכי תמרורים והימלטויות חוזרות מהבית הוריו כאילו הסכימו לקחת אותו לביתו הקודם, אבל עלו איתו במתכוון לאוטובוס שנסע בכיוון ההפוך. פראקאש הבחין בכך מיד, פרץ בבכי וביקש שיקחו אותו לעיר הנכונה. הוריו התרצו ולקחו אותו לקוסי קלאן.

כשהגיעו לבית שאותו זיהה פראקאש כבית הנכון התאספו שם כל בני המשפחה, שכנים וחברים לפגוש אותו. פראקאש היה נרגש מאוד. הוא ישב על ברכי אחותו הגדולה של נירמאל ומירר בבכי, הצביע לעבר אימו של נירמאל ואמר: "זאת אמא שלי". כאשר הראו לו שרשרת יהלומים הוא אמר: "זה של סבתא". אביו של נירמאל הצביע לעבר אחד האנשים ושאל: "מי זה?" פראקאש ענה מיד: "זה ראמש". אביו של נירמאל המשיך לשאול: "איפה החנות שלו?" ופראקאש ענה מיד: "מול החנות שלנו". אחר כך הם הסתובבו בבית ופראקאש זיהה את החדר שלו, את החדר שבו הוא מת ואת המגירה שלו בכספת המשפחתית. הוריו של נירמאל שמחו מאוד לפגוש את מי שטען שהוא בנם ואילו הוריו של פארקאש חשו מאוד לא נוח וחששו במשך זמן רב שבני משפחתו של נירמאל רוצים לקחת את בנם ולאמץ אותו.

למחקרים של סטיבנסון היו תומכים נלהבים כמו הפסיכיאטר ג'ים טאקר, שממשיך במחקרים דומים עד היום באוניברסיטת וירג'יניה. היו אחרים שביקרו אותו וטענו שהמחקרים שלו התייחסו רק למדינות ולתרבויות שבהן קיימת האמונה בגלגול נשמות. בתשובה לכך הוא פרסם את European Cases of the Reincarnation Type (2003). היו גם מבקרים שטענו שהורי הילדים הונו אותו, שהיו לו משאלות לב, שהוא לא דיווח על מקרים שבהם ההשערות שלו לא הוכחו ושהמתורגמנים במקרים רבים לא היו אמינים...

(קטע דולג)

...בין הפסיכיאטרים הדעות חלוקות כיצד להתייחס לידע, לזכרונות ולחוויות שעולות שהמטופל מתייחס אליהם כשייכים לגלגולים קודמים.

"גלגול נשמות ואמונה בחיים אחרי המוות מבוסס על הפחד שלנו מהמוות", אומר בראיון ד"ר סטפן כץ, פסיכיאטר מומחה במחלקה לטיפול יום בנתניה.הוא מוסיף שלפעמים הפחד הוא  ברמה מודעת ולפעמים לא מודעת. "לכן מפתחים כל מיני דרכים להתמודד עם הפחד הזה".

 ד"ר סמואל אליהו פסיכיאטר ילדים ונוער בבית חולים וולפסון  דווקא מוכן להתייחס לכל החוויות שעולות כאמצעי עזר לטיפול. לדעתו אין חשיבות לכך האם מה שעולה הוא אמיתי או לא. אם הוא מועיל ועוזר לטיפול, הוא מוכן להשתמש בו. מבחינה אישית הוא ספקן לגבי האפשרות של גלגולים קודמים, למרות שהוא מודה שאין לנו מספיק ידע על כך.

"יש דברים שבאמת אנחנו לא יודעים. כשהייתי צעיר חשבתי שאני יודע הכול. עם השנים הבנתי שיש דברים שאתה לא יודע ולא תדע, וכנראה גם בדורות הבאים לא ידעו".

מהפך בחשיבה

ד"ר בריאן וייס, ראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים היוקרתי "מאונט סיני" במיאמי היה גם הוא ספקן, וגילה חוסר עניין בתופעות על טבעיות, עד שהגיעה אליו קתרין והפכה את עולמו.

קתרין סבלה כל חייה מפחדים ופוביות. היא פחדה ממים, מחנק, מחושך, ממטוסים ומעוד דברים רבים אחרים. בגיל 27 הפחדים האלה שיתקו אותה. היא סבלה מסיוטים, מנדודי שינה והדיכאון שלה הלך וגבר.

היא עבדה כלבורנטית בבית החולים "מאונט סיני" היוקרתי במיאמי. ב-1980 הציע לה רופא ידיד שסיפרה לו על המצוקה שלה לפנות לד"ר בריאן וייס שהיה הפסיכיאטר הראשי בבית החולים. וייס היה רגיל לטפל במקרים כאלה בשיטות התרפיה המקובלות, וכך גם התחיל לעבוד עם קתרין. לאחר 18 חודשים ששיטות אלה לא הצליחו, ניסה וייס להחזיר אותה לשנים מוקדמות בחייה בעזרת היפנוזה, כדי לגלות את השורש של פחדיה. אבל מה שקרה בהמשך פגישות ההיפנוזה איתה הפך את עולמו, את העולם של "אקדמאי סקפטי בעל החינוך היוקרתי מ[האוניברסיטאות] ייל וקולומביה", כפי שהגדיר זאת.

לאחר שהחזיר אותה בהיפנוזה לגיל שנתיים היא החלה לפתע לתאר את עצמה כנערה צעירה בת 18, לבושה בשמלת שק ארוכה. היא אמרה ששמה הוא ארונדה, ושהשנה היא 1863 לפני הספירה. וייס, המום ומבולבל מהתיאור ששמע החליט להישאר עם ראש פתוח, והורה לה בתוך ההיפנוזה להתקדם בשנים לקראת מותה. היא נשמעה לו ותיארה כיצד היא נסחפת לתוך הנחשול, המים קרים, חונקים אותה, היא לא יכולה לנשום, התינוקת שלה נתלשת מזרועותיה והיא טובעת.

בראיון לאופרה ווינפרי הוא מספר: "לא ידעתי מה זה, אבל זה היה מאוד עוצמתי ומאוד רגשי. הייתי כל כך סקפטי, כל כך אקדמי, וכבר התחלתי לנסות להסביר את זה: אולי היא ראתה סרטים או קראה על זה, או אולי זו השתקפות של הכרה קולקטיבית שהפסיכולוג יונג כתב עליה. אבל כשבאה שבוע לאחר מכן, הסימפטומים שלה החלו להיעלם. זה בשבילי, כפסיכיאטר, היה מוזר. איך דמיון יכול לרפא פוביה שהיא סבלה ממנה מגיל צעיר. זה לא התקבל על דעתי וחשבתי שחייב להיות הסבר אחר".

בפגישות בהמשך היא תיארה באופן מפורט פרטי חיים מכביכול חיים קודמים במקומות שונים בעולם ובתקופות שונות לפני ואחרי הספירה, ואת האירועים הטראומטיים שהביאו למותה בכל תקופת חיים. יחד עם זה, לתמהונו של וייס, הסימפטומים שלה של חרדה ופחדים החלו להיעלם בהדרגה.

אבל המהפך האמיתי בשביל ד"ר וייס היה בפגישה החמישית. קתרין הייתה שרויה בהיפנוזה עמוקה, וסיפרה לד"ר וייס שהיא רואה שאביו ובנו הקטן שנפטרו באו כעת לבקרו. היא ציינה את שמו העברי של אביו, סיפרה כיצד נפטר לפני כשנה ממחלת לב, וציינה את כל הפרטים הרפואיים הקשורים לכך. אחר כך סיפרה על בנו שנפטר לפני עשר שנים, עשרים ושלושה ימים לאחר שנולד, מסיבוך נדיר בלב.

"קתרין לא ידעה שום דבר על חיי האישיים", אמר וייס באותו ראיון. "זה היה לפני עידן האינטרנט. מבחינתי זה היה רגע ההתגלות" .

ארבע שנים לאחר העבודה עם קתרין העז ד"ר וייס לקחת את הסיכון המקצועי ולפרסם את המידע שהתגלה לו בספר "שורשים ושיעורים בזמן" (באנגלית Many Lives, Many Masters, 1988).

בראיון לניו יורק טיימס ב-2010 הוא מספר שבתחילה ספרו ספג ביקורת מהממסד הרפואי, אבל כיום רופאים כבר מדברים על הנושא הזה באופן פתוח, "לא רק פסיכיאטרים, גם מנתחים וגם אדריכלים". הקליניקה שלו במיאמי פורחת והוא מוזמן להרצאות וכינוסים בכל העולם.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

3 מחשבות על “הישארות הנפש? רופאים חוקרים טענות לגלגולי נשמות”

  1. מניין לכם שסטיבנסון לא שתל מחשבות ורעיונות בראשם של ילדים בעת מצב ההיפנוזה?
    מניין לכם שכל מה שהפרופסור הזה אומר זה זה ראה וקדש.
    על כל זה אמר שלמה המלך:
    פתי יאמין לכל דבר"
    בבקשה תנסו לא להגשים את הפסוק הזה, זה יעשה אתכם רציונלים מאוד מאוד.

    1. מה זה 'שתילת מחשבות'? סליחה על הבורות, איך אפשר לשתול בבן אדם ידיעת שפה שלא ידע?
      ברור שמי שמניח מטריאליזם, יבחר בכל תירוץ אפשרי או בלתי אפשרי ואפילו ההזוי ביותר, ויחשוד בכל מחקר שמוכיח אחרת שהוא שקר וקונספירציה.
      אבל מי שבא בגישה פתוחה וספקנית, אין סיבה שדוקא בסוג מסויים של בדיקות ומחקרים יחליט מראש שהם שקר.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *