נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הנבואה ו: תקופות היסטוריות לפרטיהן

 

ברית סיני

ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו.

אכילת בנים ובנות מוזכרת גם בין השלבים הראשונים של הקללות, ואכן עם תחלת ירידת ממלכת ישראל מגדולתה אנו קוראים:

“ויהי רעב גדול בשמרון והנה צרים עליה.. ויהי מלך ישראל עבר על החמה ואשה צעקה אליו לאמר הושיעה אדני המלך.. האשה הזאת אמרה אלי תני את בנך ונאכלנו היום ואת בני נאכל מחר ונבשל את בני ונאכלהו”, (מלכים ב ו ).

והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה ואתכם אזרה בגויים.

החרבן מלווה בשממה גמורה של הארץ, בזמן שישראל יפוצו בגויים, ואכן בזמן הגלות היתה הארץ שוממה לחלוטין, כפי שמתאר ירמיה:

“על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו.. על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר” (ירמיהו ט) .

אך לא רק בגלות 70 השנה שלאחר חרבן הבית הראשון, אלא גם בגלות של 2000 השנים שבין חרבן הבית השני ועד לחדוש הישוב בארץ, חכתה הארץ ריקה ושוממה, מבלי שאף עם הצליח להתיישב בה ישוב של קבע. עמים גדולים וממלכות כבירות כבשו את הארץ במשך השנים, הרומאים, הביזנטים, הממלוכים, הצ’רקסים, המונגולים, המוסלמים, העותומנים,  המנדט האנגלי, והשבטים הבדואים שהסתובבו בה. אך אף אחד מעמים אלו לא הפריח את הארץ השוממה והשיבה לחיים.

הרמב”ן ביקר בארץ בתחלת האלף, וכך הוא כותב:

“לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם” (פי’ הרמב”ן לתורה, ויקרא כו טו)”.

הסופר הנודע מארק טווין שביקר בארץ במאה ה19, לאחר כמעט אלף שנים, כותב:

“ארץ שוממה שכולה עולה שמיר ושית.. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה חיים.. בשום מקום כמעט לא היה עץ ולא שיח.. ארץ ישראל יושבת בשק ואפר, מרחף עליה כישופה של קללה קדומה ששדפה את שדותיה..”.

המלומד האנגלי פרופ’ סיר ג’ון ויליאם דוסון כתב בשנת 1888:

“עד היום הזה לא הצליחה שום אומה להתבסס כאומה בא”י, שום אחדות לאומית ושום רוח לאומית לא קנו להם אחיזה שם. אותו ערב רב של שבטים מדולדלים שישבו בה החזיקו בה רק כאריסים סתם, כבעלים ארעיים, שכפי הנראה בעליל הם מחכים לאלה הזכאים לבעלות קבע על האדמה”.

הארכיאולוג צ’ארלס וורן:

“הארץ שהיתה בעבר ארץ זבת חלב ודבש עודנה עומדת בשממונה.. מעטים יתכחשו לעובדה שארץ ישראל נתונה בכבלי קללה”, (ירושלים של מטה, עמ’ 287).

אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה.

הגלות שנגזרה בברית סיני היתה קצובה, כנגד השמיטות שלא נשמרו. ואכן גלות זו ארכה שבעים שנה, שהוא מספר סמלי של עשר שמיטות.

גם החשבון של שנות השמיטה שלא נשמרו מגיע בדיוק לשבעים שנה, לא נוכל כאן להיכנס לחשבון זה (שרש”י בפירושו לתורה עורך אותו בפרוטרוט על פי הדיווח בספר מלכים על שנות המלכים הצדיקים) מכיון שאינו מפורש במקרא, אך ניתן ללמוד על חשבון זה בעקיפין מדברי יחזקאל (ד ו) ששנות החטא של ישראל ויהודה הם ארבע מאות ושלשים שנה (62 שמיטות ו8 יובלים). וכן מעדותו של בעל דברי הימים, בן דור שיבת ציון: “למלאות דבר ה’ בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה”, (דברי הימים ב לו).

 

והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם בארצת איביהם ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף.

לאחר החרבן הראשון נסו ישראל מארצם, גם מבלי שרדף איש אותם, כפי שמספר ירמיה:

“ויקח יוחנן בן קרח וכל שרי החילים אשר אתו את כל שארית העם.. וילכו וישבו בגרות כמהם אשר אצל בית לחם ללכת לבוא מצרים מפני הכשדים כי יראו מפניהם.. ויאמר אליהם ירמיה.. אל תיראו מפני מלך בבל אשר אתם יראים מפניו אל תיראו ממנו נאם ה’.. לאמר לא כי ארץ מצרים נבוא אשר לא נראה מלחמה וקול שופר לא נשמע וללחם לא נרעב ושם נשב.. והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה.. והרעב אשר אתם דאגים ממנו“, (ירמיה מב).

אכן, נסו מצרימה מבלי שום רודף, וכשלו איש באחיו כשמנהיג שארית הפליטה גדליה בן אחיקם נרצח ע”י יהודים.

וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורדף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני איביכם ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם.

נבואה זו המבטיחה “ואבדתם בגויים – ואכלה אתכם ארץ אויביכם”, לכאורה מנבאת כליה לישראל, וסותרת את הדברה שאחריה. אך באמת נכון הדבר שרוב עם ישראל אבד בגויים ואכלו אותו ארצות האוייב.  כך שסתירה זו מתיישבת רק לאור המציאות שאכן חלק מן הנשארים נאבדו והתכלו, וחלק התוודו את עוונם ועלה זכרונם לפני ה’!

והנשארים בכם ימקו בעונם בארצת איביכם ואף בעונת אבתם אתם ימקו והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר וזכרתי להם ברית ראשנים. אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני ה’.

השיבה אל ה’ ואל בריתו בימי שיבת ציון התבטאה בוידוי ובהבטחה לחזור מן העברות:

“ואתפללה לה’ אלהי ואתודה ואמרה אנא אדני האל הגדול והנורא שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו חטאנו ועוינו והרשענו הרשענו ומרדנו וסור ממצותך וממשפטיך ולא שמענו אל עבדיך הנביאים אשר דברו בשמך אל מלכינו שרינו ואבתינו ואל כל עם הארץ” (דניאל ט).

וזכירת ה’ התבטאה יותר מכל בהצהרת כורש:

“כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה’ אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה  מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית ה’ אלהי ישראל”, (עזרא א ה).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

2
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
1 Comment threads
1 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
2 Comment authors
צוות האתראורי Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
אורי
Guest
Member
אורי

על איזה גלות מדברת פרשת בחוקותי? גלות בבל?
הרי שהיהודים גלו לבבל הם זכו בעושר ובשגשוג ולא אבדו בגויים..
נשמע שהנבואה מתאימה יותר לאבידת עשרת השבטים מאשר גלות בבל…