ברית סיני
ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו.
אכילת בנים ובנות מוזכרת גם בין השלבים הראשונים של הקללות, ואכן עם תחלת ירידת ממלכת ישראל מגדולתה אנו קוראים:
"ויהי רעב גדול בשמרון והנה צרים עליה.. ויהי מלך ישראל עבר על החמה ואשה צעקה אליו לאמר הושיעה אדני המלך.. האשה הזאת אמרה אלי תני את בנך ונאכלנו היום ואת בני נאכל מחר ונבשל את בני ונאכלהו", (מלכים ב ו ).
והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה ואתכם אזרה בגויים.
החרבן מלווה בשממה גמורה של הארץ, בזמן שישראל יפוצו בגויים, ואכן בזמן הגלות היתה הארץ שוממה לחלוטין, כפי שמתאר ירמיה:
"על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו.. על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר" (ירמיהו ט) .
אך לא רק בגלות 70 השנה שלאחר חרבן הבית הראשון, אלא גם בגלות של 2000 השנים שבין חרבן הבית השני ועד לחדוש הישוב בארץ, חכתה הארץ ריקה ושוממה, מבלי שאף עם הצליח להתיישב בה ישוב של קבע. עמים גדולים וממלכות כבירות כבשו את הארץ במשך השנים, הרומאים, הביזנטים, הממלוכים, הצ'רקסים, המונגולים, המוסלמים, העותומנים, המנדט האנגלי, והשבטים הבדואים שהסתובבו בה. אך אף אחד מעמים אלו לא הפריח את הארץ השוממה והשיבה לחיים.
הרמב"ן ביקר בארץ בתחלת האלף, וכך הוא כותב:
"לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" (פי' הרמב"ן לתורה, ויקרא כו טו)".
הסופר הנודע מארק טווין שביקר בארץ במאה ה19, לאחר כמעט אלף שנים, כותב:
"ארץ שוממה שכולה עולה שמיר ושית.. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה חיים.. בשום מקום כמעט לא היה עץ ולא שיח.. ארץ ישראל יושבת בשק ואפר, מרחף עליה כישופה של קללה קדומה ששדפה את שדותיה..".
המלומד האנגלי פרופ' סיר ג'ון ויליאם דוסון כתב בשנת 1888:
"עד היום הזה לא הצליחה שום אומה להתבסס כאומה בא"י, שום אחדות לאומית ושום רוח לאומית לא קנו להם אחיזה שם. אותו ערב רב של שבטים מדולדלים שישבו בה החזיקו בה רק כאריסים סתם, כבעלים ארעיים, שכפי הנראה בעליל הם מחכים לאלה הזכאים לבעלות קבע על האדמה".
הארכיאולוג צ'ארלס וורן:
"הארץ שהיתה בעבר ארץ זבת חלב ודבש עודנה עומדת בשממונה.. מעטים יתכחשו לעובדה שארץ ישראל נתונה בכבלי קללה", (ירושלים של מטה, עמ' 287).
גם המלומד האנגלי ג'והן מקריגור, שנסע בא"י ב1868 ותיעד את מסעו בספר 'רוברוי על הירדן', (מהד' עברית, הוצ' משרד הבטחון תשמ"ב), מתאר את ריקנות הארץ, הליכה במשך עשרות קילומטרים בלי לראות נפש חיה.
ספר זה נכתב ב1695:
הגלות שנגזרה בברית סיני היתה קצובה, כנגד השמיטות שלא נשמרו. ואכן גלות זו ארכה שבעים שנה, שהוא מספר סמלי של עשר שמיטות.
גם החשבון של שנות השמיטה שלא נשמרו מגיע בדיוק לשבעים שנה, לא נוכל כאן להיכנס לחשבון זה (שרש"י בפירושו לתורה עורך אותו בפרוטרוט על פי הדיווח בספר מלכים על שנות המלכים הצדיקים) מכיון שאינו מפורש במקרא, אך ניתן ללמוד על חשבון זה בעקיפין מדברי יחזקאל (ד ו) ששנות החטא של ישראל ויהודה הם ארבע מאות ושלשים שנה (62 שמיטות ו8 יובלים). וכן מעדותו של בעל דברי הימים, בן דור שיבת ציון: "למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה", (דברי הימים ב לו).
והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם בארצת איביהם ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף.
לאחר החרבן הראשון נסו ישראל מארצם, גם מבלי שרדף איש אותם, כפי שמספר ירמיה:
"ויקח יוחנן בן קרח וכל שרי החילים אשר אתו את כל שארית העם.. וילכו וישבו בגרות כמהם אשר אצל בית לחם ללכת לבוא מצרים מפני הכשדים כי יראו מפניהם.. ויאמר אליהם ירמיה.. אל תיראו מפני מלך בבל אשר אתם יראים מפניו אל תיראו ממנו נאם ה'.. לאמר לא כי ארץ מצרים נבוא אשר לא נראה מלחמה וקול שופר לא נשמע וללחם לא נרעב ושם נשב.. והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה.. והרעב אשר אתם דאגים ממנו", (ירמיה מב).
אכן, נסו מצרימה מבלי שום רודף, וכשלו איש באחיו כשמנהיג שארית הפליטה גדליה בן אחיקם נרצח ע"י יהודים.
וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורדף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני איביכם ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם.
נבואה זו המבטיחה "ואבדתם בגויים – ואכלה אתכם ארץ אויביכם", לכאורה מנבאת כליה לישראל, וסותרת את הדברה שאחריה. אך באמת נכון הדבר שרוב עם ישראל אבד בגויים ואכלו אותו ארצות האוייב. כך שסתירה זו מתיישבת רק לאור המציאות שאכן חלק מן הנשארים נאבדו והתכלו, וחלק התוודו את עוונם ועלה זכרונם לפני ה'!
והנשארים בכם ימקו בעונם בארצת איביכם ואף בעונת אבתם אתם ימקו והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר וזכרתי להם ברית ראשנים. אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני ה'.
השיבה אל ה' ואל בריתו בימי שיבת ציון התבטאה בוידוי ובהבטחה לחזור מן העברות:
"ואתפללה לה' אלהי ואתודה ואמרה אנא אדני האל הגדול והנורא שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו חטאנו ועוינו והרשענו הרשענו ומרדנו וסור ממצותך וממשפטיך ולא שמענו אל עבדיך הנביאים אשר דברו בשמך אל מלכינו שרינו ואבתינו ואל כל עם הארץ" (דניאל ט).
וזכירת ה' התבטאה יותר מכל בהצהרת כורש:
"כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלהי ישראל", (עזרא א ה).
חישוב רש"י מראה לפי חטאי ישראל 436 שנה שזה עד סוף מלכות צדקיהו ששם גלו סופית מלבד שארית הפלטה ב586 לפנה"ס
והצהרת כורש הייתה ב539~536 לפנה"ס נמצא זמן הגלות 40 ומשהו שנה
איך יוצא 70 שנה גלות? כמו שהמקרא מציין
ישנו הבדל בין התיארוך של חז"ל ובין התיארוך המקובל, ראה כאן
אך לפי שתי השיטות, הפער בין חורבן הבית הראשון ובין בנין השני היה 70 שנה
לפי התיארוך המקובל חורבן הבית הראשון ב586 לפני הספירה, ובנין בית שני ב516 לפני הספירה
לפי התיארוך של חז"ל חורבן הבית הראשון ב422 לפני הספירה, בנין בית שני ב351 לפני הספירה
על מה הנבואה על הגלות או על החורבן הרי בדברי הימים ועזרא מדובר על רגע החזרה לארץ
יחידים תמיד היו בארץ פה ושם, השיבה לארץ נמדדת בקהילה משמעותית
מה?, הנבואה הייתה לפי דברי הימים ועזרא עד שישבו לארץ והם חזרו עם הצהרת כורש ולא הצלחתי בכל זאת להבין איפה פה 70 שנה בין הגלות לבין השיבה ועוד לפי המקורות הללו
יש שתי ספירות של שבעים שנה
אחת, סופרת את העצמאות המדינית, מוזכרת בירמיהו כה א, ממלוכת נבוכדנצאר בשנת 4 ליהויקים, שבעים שנה אלו מסתיימות בהצהרת כורש, כמו שכותב בעל דברי הימים ב לו כ. נראה שזו נבואה אישית של ירמיהו, מזמנו, שבעים שנה יעבדו את נבוכדנצאר וממשיכיו, ברגע שנפלה בבל, כבר לא עובדים את נבוכדנצאר. גם דניאל ט א, מתייחס לנבואה זו של ירמיהו, ורואה את סיומה בנפילת בבל.
והשניה, סופרת את המרכז הרוחני, בית המקדש, מחורבן הראשון ועד בניית השני, שכן שיבה מן הגלות מתבטאת בכך שיש שריית השכינה בישראל, וזו הסיבה שבני ישראל התחילו להתקבץ בארץ מבנין המקדש ואילך. מנין זה נזכר בזכריה א א, 'עד מתי לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבעים שנה', זכריה חי בארץ אחרי הצהרת כורש, וספר שבעים שנה מהחורבן, עד שיתקוממו ירושלים וערי יהודה. ולכן פוסק זכריה (ז ה) להלכה ולמעשה, שיש לצום עדיין בתשעה באב, למרות הצהרת כורש. זו הנבואה שבתורה על ריצוי השבתות, ובה אנו עוסקים כאן. יתכן שירמיהו כט י קשור לנבואה זו (מחלוקת המפרשים שם, השווה רש"י ומצודות, מול רד"ק ואבן עזרא).
בין חורבן הבית הראשון לבניית השני אין לנו עניין כי אין לו שום קשר לנבואת שממת הארץ בעקבות אי שמירת מצוות
פשוט סוג של גאולה אחרת ולא ריצוי עונש.
המיקוד בנבואה פה הוא עניין השבתת הארץ בזמן שהעם לא נמצא בארצו במקביל לאי שמירת השמיטה.
נבואת ירמיהו היא מנבא על הגלות בבל לא על גלות של מציאות מדינית, מציאות מדינית זה לא גלות
בשנה ה4 ליהויקים שהיה משם ועד הצהרת כורש 70 שנה אבל בכל זאת כן הם היו בארץ ..נכון ,תחת מלכותו של נבוכדנצר אבל לעניין הנבואה של השבתת הארץ זה בכלל לא משנה מי שולט אלא אם יושבים כאן או לא.
מה גם שהם לא הכעיסו עדיין לפני המקום 70 שנות שמיטה אז בכלל זה ראיה לדבר שהרי צריך את המשך השנים של צדקיהו של רשעה כדי למלא את החסר.
ושוב המקור בדברי הימים מקשה על הנבואה יותר שהרי הוא מקיש את חזרתם לארץ לקללה בויקרא ומזכיר את ירמיהו שתמה נבואתו והוא מכריע בדבר שברגע שחוזרים ע"י הצהרתו של כורש מאותו גלות זה אותם ה70 שנה שלא שמרו השמיטות ותם העונש ופה הנקודה שציינתי לעיל הרי ללא אותם חטאים של שני המלכים הללו היה צריך שיהיה הגלות פחותה מ70
כמו שאמרתי לעיל, השבתת הארץ זה לא ענין שאפשר למדוד אותו, היישוב בארץ הידלדל בשלבים, וגם התחזק בשלבים, מתי נקרא שהארץ שובתת? הרי תמיד היו כאן דלת העם
זה נקבע לפי תאריך סמלי, או הגליית הרבה תושבים, או הסתלקות השכינה, אין הגנה ושמירה לעם והוא מידלדל והולך. וכך זה גם מסתיים, לפי משהו סמלי, הרי בהצהרת כורש עלתה קבוצה מאד קטנה. שני השלבים של בנין הארץ היו ההצהרה הזו, ובנין המקדש שמשך אליו את המוני היהודים מכל העולם.
לכן אמרתי שהנבואה של ירמיהו היא נבואה אישית שלו, שקיבל שיעבדו את בבל שבעים שנה. ואולי זה סוג של עונש משני על השנים שלא שמרו.
אתה צודק שביטול השמיטות אפילו לא נגמר, אבל אין מוקדם ומאוחר לפני המקום, הגלות שנגזרה היתה שבעים שנה, וכנגדה היה גם ענין סמלי של שבעים שנות שעבוד לבבל.
ומכיון שברור שהכל קשור, בעל דברי הימים מחבר את הדברים, המספר שבעים מגיע מגזרת הגלות של התורה. וחל במציאות בשתי צורות.
הנקודה העיקרית בדיון בנינו על עניין שהתורה אומרת דבר מאוד פשוט כפי השנים שלא תעשו כמו שצריך את הלכות השמיטה וכו' כנגדה תהיו בגלות, איך זה משתלב עם שני נבואות ירמיהו או לפחות עם אחת מהן.
עם הנבואה של מלכות בבל שתהיה 70 שנה זה התגשם אבל לא מסתדדר עם מספר השנים שחטאו,
עם הנבואה מחורבן לבניה התגשם אבל זה לא מסתדדר כי כבר התחילו לעלות לארץ כבר בצהרתו של כורש שזה בעצם אומר במילים אחרות שכביכול הארץ כבר רצתה את שבתותיה
אם תסביר לי את זה אני מאוד אשמח
התורה לא אומרת שזה כפי השנים שלא תעשו
אלא רק שהארץ תרצה את שבתותיה
וגם השנים של ביטול שמיטה, הרי זה לא שכולם ביטלו, ואין דרך לדעת, גם בזמן אמת אף אחד לא ידע כמה אחוזים שמרו וכמה לא, ואיך מגדירים את זה
מדובר במשהו סמלי
מה כוונתך סמלי?
כמו שכתבתי לעיל
שאין דרך מדעית להגדיר זמנים של אי שמירת שמיטה, או של עזיבת הארץ, שיבת הארץ, וכו'
ולכן החשבון הוא סמלי, על הצורה הכללית איך שהדברים נראים
הפירוש שאתה נותן של נבואת ירמיהו כט י היא לא באה לנבא על גלות של חוסר שלטון עצמאי אלא גלות ממשית שהעם יוצא מארצו זה ודאי הפשט
"והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם בארצת איביהם ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף."
נאמר בארץ אויביהם ולא בארץ לא אז מה עוזר הפסוק שהבאתם ששם הרי הם התייראו בארץ
אכילת הבנים והבנות מה המשמעות שהתורה מציינת גם בנים וגם בנות ?
-זה מראה את מצבם המנטלי של ישראל
זה התחיל כבר בארץ, אבל בודאי לא הלך ונהיה יותר טוב
-לגבי בניכם ובנותיכם, זה להגדיל את הקללה
על איזה גלות מדברת פרשת בחוקותי? גלות בבל?
הרי שהיהודים גלו לבבל הם זכו בעושר ובשגשוג ולא אבדו בגויים..
נשמע שהנבואה מתאימה יותר לאבידת עשרת השבטים מאשר גלות בבל…
לא כתוב שכל היהודים יאבדו, כתוב במפורש שהרבה יאבדו אבל הנשארים יתוודו ויחזרו בתשובה וה' ישיבם לארץ
העולים לארץ בבית שני היו מיעוט שחזר בתשובה, והרוב נאבדו, לא רק עשרת השבטים
בגלות בבל לא היה רק עושר ושגשוג היו גם גזרות ורדיפות כמו שמתואר בספר דניאל
כך נכתב בבחוקותי:
ויקרא פרק כו
וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם:
(לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ:
(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:
(מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:
(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:
(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:
(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:
(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק: