נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

העבד בתורה ולאורך ההיסטוריה חלק שלישי

העבדות בעיני אומות העולם, האם ואיך התבטלה העבדות?העבדות בעיני אומות העולם – ביטול העבדות לא בא דרך התקדמות מוסרית בלבד, אלא דרך שינוי תנאי החיים. המהפכה המוסרית – התורה סללה את הדרך לתפיסת עבדים כבני אדם בעלי זכות, תפיסה שבשינוי התנאים הכלכליים הביאה לשחרורם.

 

העבד בתורה ולאורך ההיסטוריה חלק שלישי

העבדות בעיני אומות העולם

איך באמת בטלה העבדות? האמנם פרי התקדמות מוסרית?

לחלק הראשון, לחלק השני.

בניגוד ליהדות בה התורה מעיקרה באה לערער את התפיסה העתיקה של העבדות, וכל עיסוק עם העבד היה תלוי בהלכה, ולא נתון לשרירות לבו של האדון. באומות העולם במשך דורות רבים היתה העבדות כמות שהיא מובנת מאליה, ומצב העבדים לא הצריך דיון.

גדול חכמי יוון, אריסטו עיגן את העבדות בחוקי הטבע כפי שהבינם:

"אנשים אלו [העבדים], הנחותים מאחרים כנחיתות הגוף מהנפש… תפקידם [המיטבי הוא] השימוש בגופם, תחום שבו הם מוצלחים ביותר… [אנשים אלו] הם עבדים לפי טבעם, וטוב להם יותר להיות נשלטים באופן תמידי…" (אריסטו, פוליטיקה, ספר ראשון, פרק חמישי, 1254ב).

"אין מקום לידידות ולצדק כלפי חסרי חיים ואף לא כלפי סוס או שור, וגם לא כלפי עבד, כי אין שום דבר משותף ביניהם. העבד הוא מכשיר חי והמכשיר הוא עבד חסר חיים", (אתיקה לניקומאכוס 1161ב).

תורתו נתקבלה כאמת מוחלטת. והיוותה הצדקה לאינטרסים של העמים ההלניסטיים השונים. למרות זאת, באמצע תקופת האימפריה הרומאית התעוררו דיונים בדבר זכויות העבדים, מובן שלא דובר על ביטול העבדות או השוואת העבד בזכותו לבן חורין. אך היו שרצו לשלול סוגים שונים של התעללות בעבד, אחד המפורסמים שבהם היה המלומד סנקה, שביקש למנוע קיצוצי איברים ללא סיבה, באופן מעניין הוא כותב דברים דומים למה שאומר איוב, וכך כותב סנקה:

"ההגית במחשבתך  כי האדם הזה, אשר אתה מכנה בשם 'עבד'.. כמוך הוא רואה את הרקיע על ראשו, וכמוך הוא נושם חי ומת? אתה יכול לראותו כבן חורין והוא אותך כעבד".[1]

מה שכתב סנקה כרעיון מפתיע שהאדם צריך להרהר בו, כותב איוב כדבר פשוט:

"אם אמאס משפט עבדי ואמתי ברבם עמדי: ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקד מה אשיבנו: הלא בבטן עשני עשהו ויכננו ברחם אחד", (איוב לא' יג').

איוב אינו מעלה רעיון להרהר בו, אלא מובן מאליו אצלו שה' יפקוד על כל מי שלא מתנהג אל עבדו כשוה זכויות שנולד ונוצר בצורה שוה לכל אדם אחר. דבר זה היה מובן לחכמינו בכל הדורות, ובמדרש מסופר שכאשר לאשת ר' יוסי היתה מריבה עם שפחתה, הצדיק ר' יוסי את השפחה בעמדם לדין. ולטרוניית אשתו 'מפני מה אתה מכחישיני'? השיב: לא כך אמר איוב? אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי. (ב"ר מח' א'). "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. אמר ר' אלעזר שהאדם מתחייב על חבירו והוא שולט בו ומכהו ומצערו ומתחייב ליום הדין", (פסיקתא זוטרתא קהלת ח' ט').

לא ידוע על השפעה בפועל של אנשים כדוגמת סנקה. במאה ה2 מגדיר ווארו את העבדים כ'כלי מדבר', בדומה להגדרותיו של אריסטו. "לקולות שקראו נגד העבדות לא היתה מעולם השפעה ממשית על תנאי העבדים או על היחס אליהם, ואף לא בנצרות".[2]

יוצאים מן הכלל היו חוקים מסויימים שבאו להגן על העבדים. כך למשל במאה ה1 לספירה נאסרה ברומא הפרדת ילדים מהוריהם בזמן מכירה. בתקופת אנטונינוס פיוס (שלפי חלק מהשיטות היה אנטונינוס ידידו של רבי)[3] לא יכלו בעלי עבדים להרוג את עבדיהם "ללא סיבה מוצדקת".

אמנם להצרת צעדי היהודים התערבה הקיסרות הנוצרית גם בחוקי עבדים. במאה ה4 אסר קונסטנטיוס על רכישת עבדים נוצרים בידי יהודים, יהודי שיעשה זאת יפקיע מרשותו את כל עבדיו. על מילת עבדים הוטל עונש מוות. חוק זה היה חלק מרדיפות הדת הנוצריות שהמשיכו לאורך כל ימי הביניים.

הנצרות ככלל, למרות התיימרותה להיות דת חסד ורחמים לא הביאה להקלה במצב העבדים, אגוסטינוס מהוגי הדעות של הנצרות הצדיק את העבדות כעונש על החטא הקדמון, שאול הטרסי הצדיק את העבדות כחלק מהרצון האלקי. התהליך היה הפוך, מעמדם של בני החורין באירופה בימי הביניים ירד כל כך עד שקשה היה להבדיל בין האיכר הפשוט ובין העבד.[4]

בימי הביניים נצטמצמו המלחמות עם אומות רחוקות, והפכו למלחמות פנימיות, מחיר העבדים עלה והשימוש בהם היה לא כלכלי. האיכרים הוכרחו להעלות מסים גבוהים מאד, והם עצמם הפכו לצמיתים שהמרחק ביניהם לעבדים  לא גדול, וכך נטמעו העבדים בין הצמיתים ושאר הנתינים שהיו כרכושם הפרטי של אדוני הערים והמדינות.[5] מכאן ואילך היתה העבדות תלויה בתנאי הסחר הבינלאומי ונגישות השוק האירופי לאיזורי מלחמה.

מצב האדם הפשוט לעומת בעלי הכח וההון תלוי היה תמיד בכמות השפע בחברה, זהו הגורם שקבע את גורל העובדים או העבדים, בראשית מאה היט' עדיין לא ברור היה שתוכל להיווצר אי פעם חברת שפע בה לא יצטרכו עבדים. הוגה הדעות בן הזמן מכאל באקונין, כתב:

"עבדות יכולה להחליף צורה ושם – בסיסה נותר זהה. בסיס זה מבוטא במילים: היות עבד משמעו היות מוכרח לעבוד עבור אנשים אחרים – כפי שהיות אדון הינו לחיות על-גבי עמלם של אנשים אחרים. בימי קדם, כבימינו באסיה ואפריקה, ניקראו עבדים בפשטות 'עבדים'. בימי-הביניים קיבלו את השם 'צמיתים', והיום מכונים הם 'מרויחי-שכר'. עמדה זו מבין האחרונות הינה מכובדת וקלה מזו של עבדים, אך למרות זאת הם מוכרחים בידי הרעב והמוסדות הפוליטיים והכלכליים לתחזק בעבודת-פרך את חוסר-מעשם היחסי או המוחלט של אחרים. מכאן, הם עבדים. ובאופן כללי, אף מדינה, קדומה או מודרנית, לא הצליחה ולא תצליח לעולם להסתדר ללא עבודת הכפייה של ההמונים, יהיו הם מרוויחי-שכר או עבדים, כבסיס עיקרי וחיוני באופן מוחלט לחירותם ותרבותם של המעמד הפוליטי: האזרחים."

הסופר האוקראיני המפורסם גוגול ('מכתבים נבחרים מהתכתבות עם חברים', מכתב משנת 1846) מצדיק את השעבוד של הצמיתים כעבדים לבעלי הכח שאצלם מרוכז ההון, גוגול מצדיק את  החלוקה הזו בשם הדת.

הראשון באומות העולם שהטיל ספק במוסריותה של העבדות כתופעה, היה ז'אן ז'ק רוסו (בספרו: 'על האמנה החברתית'), הוגה דעות במאה היח', שבאופן פרדוקסלי, הטיף לחיי מוסר ופשטות, אף שבחייו האישיים היה שפל ונבזה ויחסי האנוש שלו היו מהגרועים שאפשר לתאר.[6] קל היה להוגים האירופים לשלול את העבדות, כאשר למעשה כלכלת אירופה לא נסמכה כבר על העבדים ולא היה שום צורך כלכלי או תרבותי בהם.

בזמן שחלף עד המאה היט', בעקבות המהפכה הצרפתית (1789) ודרישות העמים לצדק חירות ושוויון, נתפסה העבדות כבלתי מוסרית, וב1807 ביטלה בריטניה את העבדות. ב1841 כבר חתמו המעצמות האירופיות הסכמים הדדיים נגד הסחר בעבדים, ובהסכם מ1885 נקבע שלכל מדינה יש סמכות לערוך חיפוש באניות מזדמנות אם יש חשד שמצויים בהם עבדים. הגורם העיקרי לביטול העבדות כמעט לגמרי, היה המהפכה התעשייתית, שייתרה את הצורך בעבדים. כאשר הלחץ וההכרח פוחתים, יכולים עיני האדם להיפקח.

למרות זאת, בארה"ב שאוכלסה ע"י יוצאי אירופה, פרחה ושגשגה העבדות באותו הזמן. הגורמים לכך היו כלכליים, מבנה הכלכלה במדינות הדרום הצריך עבדים, ולכן העבדות נתפסה כענין אלמנטרי.

האמנם באמת יצאו בני הצפון למלחמה על אידיאלים? למען הגשמת הזכות המוסרית של העבדים לחופש? זו הגדרה רחוקה מאד מן האמת. הגורמים למלחמה זו היו כלכליים ופוליטיים, יותר מאשר אידיאליים. המתח בין הצפון לדרום החל בבחירות של 1860 ונבע מניגודים פוליטיים כלכליים.

בעקבות תוצאות הבחירות שהצביעו על פילוג גיאוגרפי מהותי בין הצפון לדרום, החליט הדרום לפרוש מן האיחוד, כאשר יצוא הכותנה שנסמך על עבדים הבטיח לו עצמאות כלכלית, ואילו הצפון יצא למלחמה על מנת להחזיר את הדרום לרשותו. נשיא ארה"ב הנבחר אברהם לינקולן סבר ששחורים נחותים גנטית, לא העלה בדעתו שוויון זכויות בין שחורים ללבנים, ולא העניק לשחורים זכות הצבעה. הצפון במדה מסויימת הראה גזענות יותר מן הדרום. שכן הדרום נימק את האפליה בהיותם של השחורים עבדים, ואילו הצפון הנציח את האפליה על רקע גזעי בלבד. רק בשנת 1862 הפך לינקולן את סיסמת המלחמה לשחרור העבדים.[7]

בצפון לא היתה עבדות, כי הצפון לא צריך היה את העבדים. אבל על פי החוק (עד שהפך שחרור העבדים לחלק ממטרות המלחמה), היה חייב הצפון להסגיר עבד בורח מן הדרום. הצפוני תיאודור דוייט וולד הקים בשנת 1833 עם שני סוחרים מחבריו את "האגודה האמריקאית לביטול העבדות". במקצועו היה וולד מורה במכללה למורים בליין, אך הנהלת המכללה למורים דרשה ממנו להתפטר לאור עיסוקו המפוקפק (הטפה לשחרור עבדים). מיותר לציין שאף מכללה או מוסד אחר בצפון לא קיבל לשורותיו שחורים.

לא הצפון פסל את העבדות, ולא הדרום ראה בה אידיאל. רבים מן האבות המייסדים של ארה"ב, החזיקו עבדים, כך: ג'ורג' ושינגטון, תומאס ג'פרסון, וג'ימס מדיסון. הדרום חשש שהצפון יעורר מרד עבדים שיביא לשפיכות דמים ולהשתלטות על מחוזות. גם הדרום אסר באופן רשמי רצח שרירותי של עבדים, אלא שבפועל לא יצר שום אכיפה בנושא. הדרומיים טענו כמובן שהעבדים עובדים רק שעות ספורות ותנאיהם טובים יותר משל העניים הלבנים. למעשה ההתנגדות לעבדות היתה תנועה קיימת, שהצפון רתם אותה למלחמתו.

ההתנגדות לעבדות מעיקרה באה מכתות דתיות (פלגים של הנצרות), שזיהו את העובדה שהכלכלה אינה מאלצת עוד את המשך העבדות,  ושיש מקום להשתמש בערכי החמלה והמוסר של הדת. הארגון האנגלי הראשון לביטול העבדות הוקם בשנת 1783 ע"י כת נוצרית קוויקרית שהובילה את המאבק, בשימוש בנימוקים דתיים. מכיון שהקוייקרים הוגדרו באנגליה כבדלנים, לא יכלו להיכנס לפעילות פוליטית, ובקשו מאדם דתי אחר -ויליאם וילברפורס, לייצגם בפרלמנט, אליהם הצטרפו בהמשך קהילות דתיות שונות באנגליה כמו הבפטיסטים והמתודיסטים. פרידריק דגלס, פעיל נגד העבדות, כותב: "חברי האזרחים.. קיומה של עבדות בארצכם.. מציגה את האמונה הנוצרית שלכם כשקר".

כשהעבד הבורח פרדריק דאגלס הצטרף לתנועה למען העבדות, התנגדו אנשי התנועה להרצאותיו, שכן היה אינטלגנטי שנון ורהוט, והוגי הדרך של התנועה סברו שהציבור ייתרשם להיפך, שעקב היותו עבד זכה להשכלה ולכן הוא נראה פיקח וחכם יותר מהשחורים החפשיים המאזינים לו בצפון.. בעיצומה של המלחמה (1861) פעל פרדריק להפיכת שחרור העבדים כאחת ממטרות המלחמה.

המלחמה בארה"ב לא התנהלה כמלחמת אידיאלים של אהבת אדם, למעלה מ600,000 אמריקאים נהרגו בה, אלפים עונו עד מוות, נכלאו בבידוד ובהרעבה. ומשני הצדדים. במהלך המלחמה הורה אחד ממפקדי הצפון על גירוש יהודים מכל האיזור: מייג'ור ג'נרל יוליסס גרנט פרסם צו (שנודע כצו מספר 11) שהורה על גרושם של היהודים מהאזורים בהם שלט צבאו במערב טנסי.[8]

וכך מתאר את הדברים ד"ר ארנון גוטפלד:

"על-פי המיתוס המקובל הייתה מלחמת האזרחים מלחמתו של הצפון למען שחרור העבדים. אכן, רבים בעולם מאמינים כי לספרה של הרייט ביצ'ר סטאו "אוהל הדוד תום",[9] הייתה השפעה מכרעת על פרוץ המלחמה, וכי הצפון יצא למלחמת מצווה, שמטרתה להעביר את העבדות מן העולם. מיתוס זה הפך אמנם לחלק מהתיאור ההיסטורי אך אין לו כל אחיזה במציאות ההיסטורית.

אברהם לינקולן, שלאחר הירצחו הפך להיות "קדוש" אמריקני שמסר את נפשו למען שחרור העבדים בסיומה של מהדורה נוספת של מלחמת בני אור בבני חושך, הודיע נחרצות בתחילת מלחמת האזרחים, כי אם יוכל לקיים את הברית על-ידי כך שישחרר את כל העבדים יעשה זאת, ואם יצליח לקיים את הברית על-ידי כך שלא ישחרר עבד אחד יעשה זאת, ואם יקיים את הברית על-ידי שחרור מחצית העבדים יעשה זאת, שכן מטרתו העיקרית היא לשמר את הברית. הילת הקודש המוסרי הוקנתה למלחמה תוך כדי התרחשותה באמצעות תעמולה מגמתית. המלחמה הייתה אירוע מחריד, שהפיל למעלה מ-620,000 חללים ועשרות אלפי פצועים וגרם חורבן והרס כללי. עלותה הכספית נמדדה ב-20 מיליארד דולר. החורבן הנפשי והמוסרי, השנאה, האכזריות והשחיתות, שצמחו תוך כדי המלחמה ואחריה, אינם ניתנים למדידה ולהערכה. מכל מקום, בעת הקטל הנורא, תוך כדי המלחמה, לא יכול היה מנהיג כלינקולן לעמוד לפני הורי הנקטלים ולהסביר להם, שדור שלם של אמריקנים נכחד בשל בעיות של פירושי החוקה או אינטרסים כלכליים. אז נעשתה המלחמה למסע צלב הומני, שהכרזת גטיסבורג (Gettysburg)  היא תמצית בשורתו: "עלינו פה לקדש את עצמנו למשימה הגדולה העומדת עדיין לפנינו – – – שמימשל של העם, בידי העם, למען העם, לא יחדל מקרב הארץ".. המלחמה הפכה למסע צלב שלווה בתופעות קיצוניות של "סופר-פטריוטיזם", התעלמות מזכויות פרט בסיסיות ורדיפת אלה שמחו כנגד המלחמה, כי ביקורת על המלחמה הפכה ל"בגידה". הייתה זו תקופה עצובה למסורת זכויות הפרט והדמוקרטיה בארה"ב.

רוב ההיסטוריונים מסכימים, כי הבעיות הכלכליות וביטוין הפוליטי הן שהיו המניע העיקרי למלחמה. המאבק ניטש על השליטה בממשלה הפדראלית בין החוואים ובעלי המטעים הגדולים שבדרום לבין בעלי ההון – החקלאים והסוחרים העולים בצפון".[10]

גם אחרי מלחמת האזרחים, המשיכו האמריקאים ברצח העם של האינדיאנים, בגניבת אדמותיהם, רכושם, והחופש שלהם. 'מגלי ארצות' היה הכינוי המערבי לכובשים, מדכאים, ומשעבדים. ואף אחר מלחה"ע השניה, האמריקאים שנזעקו לאירופה בכדי להילחם בנאצים עקב פשעיהם נגד האנושות, הנהיגו בפועל מדיניות אפרטהייד מפלה נגד השחורים בארצם, ביטול מדיניות זו לא בא מטוב לב, אלא במאבק והפגנות בלתי פוסקות, נגד רצונם של הלבנים. לא מדובר על אגדות מההיסטוריה, אלא על מאורעות שקרו לעינינו, ואין צורך להיות קשיש בכדי לזכור אותם.

ביטול העבדות ושלילתה, באו תמיד כאשר לא היה בה שום אינטרס כלכלי במקרה הטוב, או במקרה הפחות טוב, כאשר היה אינטרס לניגוח המצדדים בעבדות מסיבות כאלו ואחרות. עד היום הכלכלה מבוססת על פערים וחוסר הגינות שהמערב מעדיף שלא לראות. הבטחת מעמדו של העובד הנחות תלויה במערכת המוסרית של העם בפועל.

ואכן, בתחומים רבים נוצרה מערכת מוסרית כלל מערבית, המביאה את החברה המודרנית לגנות ולשלול פעולות בלתי מוסריות כעבדות, פגיעה בשבויים, ועוד זכויות אדם הכלולות באמנת ג'נבה ובאמנות האו"ם השונות. ייתכן שלכל חברה ומדינה נח להכיר בחלקים שקל לה ליישם, ואף רואים אנו מדינות המעלימות עין מהפרות כללים אלו. אך אין להתעלם מההישג המוסרי הכללי שבהכרה עולמית בכללים חשובים אלו כעקרונות יסוד. כיצד נולדה מהפכה מוסרית זו?

המהפכה המוסרית

עד עתה הראינו את הגישה המיוחדת של התורה לעבדות, אך אי אפשר להבין את המהפכה המוסרית העולמית מבלי להתבונן על גישתה הכללית של התורה לדינים שבין אדם לחברו.

עד ליום שניתנה תורה, בשום אומה ולשון לא בא אף חוק מוסרי, שמטרתו היא מוסרית גרידא, בלא שיש זכות לאחר לתבוע אותו. כל המשפטים אינם אלא בגדר הסדר בין בני אדם, כל אחד מעוניין בזכויות יתירות, והמחוקק מתערב ומפשר ביניהם. התורה מטילה חובות מוסריות על צד אחד בלבד. כשהתורה אוסרת לקחת ריבית, למרות שאדם רשאי לעשות בכספו כרצונו, היא מחנכת את האדם להתבונן על מעשיו, גם אם הכסף שלך, אין זה הגון 'לנשוך' בו אחרים ולנצל את דחקם. כשהתורה אוסרת לחמוד בית רעך, היא פונה אל האדם עצמו ומלמדת אותו את הגנות שבפעולת החמדה. כך ציויים כמו 'ואהבת לרעך כמוך', 'קדושים תהיו'. או איסורים כדוגמת 'לא תקום ולא תטור', 'לא תשנא את אחיך בלבבך', 'לא תקלל חרש', 'לא תלך רכיל', שגם במדינות מתוקנות ומודרניות אין כדוגמתם.[11] גם כאשר הנושה לוקח משכון, אסור לו לקחת דברים שמתפרנסים מהם, כשבאים לקחת עומדים בחוץ, אם לוקחים כסות לילה יש להחזירה בלילה – 'ושכב בשלמתו וברכך'. איש ישראל צריך להתחשב גם בבהמה ואסור לו לחסום שור בדישו, למרות שהשור 'אוכל כמו שור', ואין מדובר רק בהתחשבות אלא גם בהוצאה. אסור לחרוש בשור וחמור יחדיו כדי שלא לצער את החמור בראותו את חברו לעבודה מעלה גירה.

כפי שהראינו לעיל, התורה מבטלת את כל הריכוזיות, ודואגת באופן ישיר לחלשים ולעניים למקורות הכנסה. התורה מזהירה בעשרות מקומות על כבוד האלמנה הגר והיתום, האיסור לצערם, והחובה להתייחס לגר ולאזרח במדה שוה של הגינות.

בני ישראל תמיד היו רחמנים בני רחמנים, לא רק בטבעם, אלא גם מכיון שהלכו בחוקי התורה. אי אפשר לקיים את החוקים האלו ולא להפוך לרחמן. כאשר אויבי ממלכת ישראל נלחמו בה ונוצחו, אומרים הם: "הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם.. ויאמר -מלך ישראל- העודנו חי אחי הוא", (מ"א כ' לא'). הנביא התרעם על המלך, ובאמת בני ישראל היו רחמנים עד שההינו לבטל את צויי ה', ונחשב להם הדבר לחטא. דור כובשי הארץ לא הורישו ערים רבות של כנענים. שאול חמל על אגג ועל הצאן והבקר.

חז"ל, מלבד כל דברי המוסר הרבים שלימדונו, קבעו את המוסר גם כהלכה. חייבו ת"ח להתנהג לפנים משורת הדין, ו'כופין על מדת סדום'.

כפי שראינו, המצב הכלכלי והמדיני בשטח הוא שקובע אם יש צורך בעבדים, ובכל ההזדמנויות שהיה צורך בעבדים או בניצול שיטתי של אחרים היו בני האדם עושים זאת. עד ימינו. הדרך למנוע תופעות כאלו הוא לא בחוק שאוסר אותן, אלא בהעצמה שיטתית של הנקודה המוסרית.

אחרי שאומות העולם ביטלו את העבדות, שוב קשה מאד במדינות אלו ליצור מצב של עבדות. כיון שזו התבטלה והוקעה בפועל. אבל אין קושי לכפות על קופאיות עמידה במשך שעות רבות, כדי להגדיל במעט את ההכנסות. או אין קושי להתיר פתיחת רשתות שיווק בימי המנוחה, ובכך לכפות על החנווני הקטן מצב בלתי אפשרי. וכמובן נח לנו להעלים עין מהמעגלים הרחוקים של עובדים מנוצלים שאנו נהנים מפירות מנצליהם.

מה היא הדרך המסוגלת לבטל תופעות כאלו ורבות כמותן? טעות תהיה להכריז על 'ביטולן', כי המציאות חזקה יותר מאיסור מופשט שאינו בר קיום. דרך התורה היא להתייחס למצב הקיים ולהאיר בו נקודות מוסריות. אם היינו זוכים לחוקים ברוח התורה, היינו רואים הגבלות במצב הקיים. כשם שהתורה מקבלת את המצב הקיים של עבדות, אך נותנת את הדרכים איך לכבד את העבד, ובמה יש להעניק לו זכויות ככל האדם. גם כאן אין להעלים עין מהמציאות, אלא יש למצוא במצב הקיים את הדרכים להתנהלות מוסרית בגדר האפשר. וכך ברגע שהמציאות מאפשרת, בטלות התופעות המכוערות לגמרי.

ויש לזכור שכל חברה מתקשה מאד לראות את מומי עצמה, אנשי הדרום לא הרגישו בהכרח רעים וחטאים, וגם המטיפים והאדוקים שביניהם לא חשו יותר מדי נקיפות מצפון. בנוגע לזה. עם המשתמש ב'סמלי מוסר' בעת שפע אינו בהכרח מוסרי יותר, האירופים רגילים ביותר להשתמש ב'סמלי מוסר', אבל בעתות מלחמה ולחץ – רוב הזוועות בעולם נעשו על ידיהם. אין צורך לחזור לתקופת האינקויזיציה ומסעי הצלב, אלא די לראות כיצד נהגו כל עמי אירופה כמעט ללא יוצאין מן הכלל, בזמן השמדת היהודים במלחה"ע ה2. ואפילו יספיק להתבונן במאורעות במלחמת יגוסלביה לפני כ20 שנה.

מעניין לראות כיצד איטלקי מודרני רואה את מצב העבדים ברומא: הסופר האיטלקי ז'רום קארקופינו, בספרו 'חיי יום יום ברומא' (הוצ' עם הספר 1967 בתרגום ע. בורלא), כותב:

"מאז ומתמיד, נמנעו הרומאים, בשכלם הישר והמעשי והאינסטינקט האנושי שביסוד נשמת האיכר שלהם, מלנקוט פעולה אכזרית נגד העבדים. הם גילו התחשבות כלפי עבדיהם, וככל שנבקש בהיסטוריה, נמצא תמיד את הרומאים מעודדים את עבדיהם בהצעות מענקים ופרסי כסף.. לעבד נשמה משלו – בזאת הכירו למן המאה הראשונה של הרפובליקה.. בראשית ימי הקיסרות, אסר על האדון חוק ה- petronia Lex להשליך את עבדו טרף לחיות האמפיתיאטרון – אלא אם כן פסק-דין מיוחד התיר לו את הדבר.. באמצע המאה, הגיעה התפתחות זו לשיאה, אנטונינוס פיוס קבע, כי הריגת עבד על פי פקודת אדונו בלבד תחשב לבצוע רצח. יותר מאשר כופה, משקפת בדרך כלל תחוקתה של רומא גישה אנושית, אשר נטמעה בהתנהגותם ומנהגיהם של הרומאים.. הענישו רוב האדונים את עבדיהם, לכל היותר, במלקות, כאותו מארטיאליס שהלקה את עבדו על שקלקל את ארוחת הערב. אבל דבר זה לא מנע את האדון מלדאוג לעבדו ולאהוב אותו עד כדי הוזלת דמעות במותו".

לאור הידוע לנו על מאות אלפי העבדים שמתו בזירה, במכרות, על סיפון אניות המשוטים, ברור שקשה לרומאי לראות את נגעי בני עמו גם לפני שנים רבות.

לחברה הנאורה של ימינו קל מאד לגנות עבדות בעבר, וכן לגנות את ישראל על כל עלילה טפשית ושפלה של עיתונאי פלשתינאי. אך קשה יותר להתמודד עם חוסר מוסריות של עצמה. על כך אפשר ללמוד למשל מסיפורה של שפחה חרופה בת ימינו, מנדה נאזר:

מנדה נאזר, (כיום בת 32), תושבת בריטניה. נולדה בכפר קטן בהרי נובה שבסודאן, בהיותה בת 12 (1994) נחטפה ונמכרה לעבדות למשפחה ערבית בחרטום. לאחר שש שנות עבדות משפילה שכללה התעללות קשה, נמכרה (בשנת 2000) נאזר לדיפלומט סודאני שהתגורר בלונדון. לאחר שלשה חדשים הצליחה נאזר להימלט מאחוזתו, והגישה בקשת מקלט במשרד הפנים האנגלי. משרד הפנים האנגלי שלא רצה להסתבך עם ארץ זרה דחה את בקשתה. נזאר נמלטה לגרמניה ופירסמה שם את סיפור חייה בשיתוף פעולה עם עיתונאים אירופאים, רק לאחר שנתיים, בעקבות לחץ ציבורי כבד אישר משרד הפנים הבריטי את בקשת המקלט של נזאר.[12]

הדיפלומט הסודאני שחש נפגע מפרסום סיפורה גם בעיתונות הבריטית, הגיש תביעת דיבה כנגד העיתון הבריטי סאנדיי טלגרף. לא זו בלבד שאותו מעביד חש בטוח דיו לתבוע אחרים על שחיתותו האישית, אלא שגם העיתון המפורסם גילה רפיסות, העדיף שלא להיכנס לפרשיות רגישות, ושילם סכום גדול לפיצויים מבלי לגשת למשפט.[13]

ההתחשבות המיוחדת בעבד, אינה מובנת מאליה גם לגבי הפועל בעידן המודרני. במשפט העברי בן ימינו, נלקחו הקלות מיוחדות לפועל, מתוך חוקי העבדים שניתנו בתורה לפני למעלה מ3300 שנה, כפי שמתאר עו"ד תומר מוסקוביץ:

"חלק מהדינים היסודיים החלים על העבד העברי מצאו את דרכם גם אל המשפט הישראלי. נזכיר שלושה מהם:

א. זכות העבד ל"גרע פדיונו" ולצאת לחופשי התגלגלה אל חוק החוזים, התשל"א 1970-, הקובע (בסעיף 3(א)), לאמור: הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה: … (2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי.

ב. ההלכה הקובעת שעבד שחלה בחלק מתקופת עבדותו, אינו צריך להשלים את תקופת העבודה שהחסיר, מצאה את דרכה אל חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976, ולפיו עובד שכיר זכאי לקבל ממעבידו תשלום – אם כי חלקי ומוגבל בזמן – גם עבור הימים שנעדר מעבודתו בשל מחלתו.

ג. חוק נוסף, שההשראה לחקיקתו נבעה במפורש מדין העבד העברי, הוא חוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג-1963. חוק זה מתבסס על חובת ההענקה שקובעת התורה לעבד העברי. כפי שראינו לעיל, הורחבה הענקה זו גם לשכיר בישראל".[14]

שופט במדינת ישראל קובע: "לענין זכויות האדם הדין החשוב והמהפכני ביותר מדיני העבדות שבתור הוא איסור ההסגרה.. דין זה אין דומה לו במשפטי האומות ואף זכויות מקלט מודרניות לא הגיעו לקרסוליו".[15]

הרב (פרופ') יונתן זקס כותב:

בספרו לבן־המקטורן מ־1849 מבהיר הרמן מלוויל את החוב הגדול שחב החלום האמריקני לסיפורו של עם ישראל:

סיפור חג הפסח הוא סיפור פרטיקולריסטי ביותר. הוא מספר על עם אחד, שלפני שנים רבות דוכא ושועבד והובל אל החירות במסע ארוך ומפרך במדבר. אבל אין סיפור שהשפיע יותר ממנו על ההתפתחות הפוליטית במערב. משה ידע שאירועי תקופתו נושאים משמעות החורגת מעבר לתקופה המסוימת ולעם המסוים; הוא ידע שיום יבוא ועמים אחרים ילכו לאורו. ואכן כך היה.

כאשר השחורים באמריקה שרו "שלח את עמי", כאשר התיאולוגים של שחרור דרום אמריקה בשנות השישים של המאה העשרים ביססו את תפיסותיהם על ספר שמות, כשנלסון מנדלה קרא לאוטוביוגרפיה שלו הצעדה הארוכה אל החירות, כל אחד מהם אימץ את סיפורו של עם ישראל והפך אותו לסיפורו שלו. יותר מהמדינה של אפלטון ויותר מהפוליטיקה של אריסטו, יותר מהאמנה החברתית של רוסו או מהקפיטל של מרקס, סיפור חג הפסח הוא סיפור החירות שהשפיע על המערב יותר מכל סיפור אחר. "מאז יציאת מצרים", אמר היינריך היינה, "החירות מדברת במבטא עברי"..

האדם שפעל יותר מכל אדם אחר כדי להפוך את המקרא למציאות פוליטית היה אוליבר קרומוול, מנהיג תומכי הפרלמנט במלחמת האזרחים באנגליה. האנגלים, טען קרומוול שוב ושוב, הם "ישראל החדש". בנאום הראשון שנשא בפרלמנט כפרוטקטור הכריז כי יציאת מצרים היא "המקבילה היחידה שאני מכיר להתנהלותו של אלוהים בענייננו".

בכיכר במרכז פילדלפיה, מול אולם העצמאות שבו נוסחו הכרזת העצמאות של ארצות־הברית וחוקתה, מוצב אחד הסמלים האמריקניים הגדולים, פעמון החירות, המושך יותר ממיליון תיירים מדי שנה. סביב חלקו העליון של הפעמון חרותות מילים הלקוחות מפרק כ"ה בספר ויקרא: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". נוכחותה של מובאה מקראית זו אינה מקרית. זוהי הוכחה ליחסים ההדוקים בין המקרא ובין מייסדיה של ארצות־הברית. ארצות־הברית, עוד יותר מאנגליה שבשלטון קרומוול, הייתה הניסיון הגדול להקים חברה ברוח המקרא, בעקבות משה.

עוד ב־1620 התחייבו האבות החלוצים, שראו את עצמם כ"המשכיות והרחבה של הכנסייה היהודית", ליצור ישות פוליטית בהשראת עם ישראל המקראי, ולנסח "חוקים צודקים ושוויוניים". ב־1776, שוב בפילדלפיה, נפגשו בנג'מין פרנקלין ותומס ג'פרסון כדי לעצב את החותם לארצות־הברית החדשה. פרנקלין הציע שהחותם יישא את דמות משה המניף את מטהו כדי לבקע את הים, ולצדה המוטו "מרד בעריצים הוא ציות לא־ל". ג'פרסון העדיף עיצוב תוקפני פחות: בני־ישראל במדבר, "יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ" (שמות יג, כא).

ב־1799, בנאום הודיה שנשא במסצ'וסטס, ביטא אביאל אבוט רעיון שהיה מקובל על רבים בשעתו: "לא פעם צוין כי העם של ארצות־הברית מקביל לעם ישראל הקדום יותר מכל עם אחר עלי אדמות. לפיכך, 'עם ישראל האמריקני שלנו' הוא מונח שמרבים להשתמש בו, ובהסכמה משותפת הוא נראה ראוי והולם". אנגליה הייתה מצרים, אמריקה הייתה הארץ המובטחת וארצות־הברית הייתה הגשמת המסע החדש־ישן אל החירות.

איש לא היטיב מג'ון אדמס, נשיאה השני של ארצות־הברית, לבטא את החוב שחבה ארצות־הברית לסיפורו של עם ישראל. כך כתב לידיד ב־1809:

"אני עומד בתוקף על דעתי שהעברים, יותר מכל עם אחר, עשו רבות להפוך את האדם לבן־תרבות. גם אילו הייתי אתיאיסט והאמנתי בגורל נצחי עיוור, עדיין הייתי מאמין שהגורל הועיד את היהודים להיות המכשיר המהותי ביותר לתִרבות העמים. גם אילו הייתי אתיאיסט בן הכת האחרת, המאמין או מתיימר להאמין שהכול נגזר בידי המקרה, עדיין הייתי מאמין שהמקרה הועיד את היהודים לשמר ולהפיץ באנושות כולה את דוקטרינת הריבון העליון, הנבון, החכם והכול־יכול של היקום, שהוא, לדעתי, העיקרון המהותי הגדול הקיים ביסוד כל מערכת מוסר, ולפיכך ביסודה של כל ציביליזציה". (פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013).

לסיכום

תפיסה נכונה של המציאות, תלמדינו שאף שביטול העבדות כמעשה סמלי היא התקדמות עצומה של האנושות. אין היא הפתרון העיקרי בשאלות המוסריות שבין בני האדם.

אין חדש תחת השמש. חברת השפע שלנו מייתרת אמנם באופן רשמי את העבדות במובן המוחשי, וגם לו לא היתה מתרחשת מלחמת האזרחים בארה"ב היתה העבדות נמוגה מאליה בצורתה העתיקה. אך גם בדורינו דואגות האומות בעיקר לאינטרסים שלהם תוך התעלמות משאלות מוסריות כבדות משקל.

התורה לעומת זאת, החלה את פעולתה בדור בו מבחינה כלכלית לא ניתן היה לבטל את העבדות כליל, שכן הלחץ הכלכלי היה צץ בצורה אחרת ובשם אחר. בדומה לצמיתים של ימי הביניים שהיו למעשה עבדים.

תנאי העבד על פי התורה מדגישים שהעבד הוא אדם בעל זכויות, -כפי שאנו רואים ביהדות לאורך הדורות- והם הדרך הישירה להבנה שבלא הכרח כלכלי מדיני אין טעם בעבדות. המהפכה המוסרית שהחלה בדיני התורה, היא זו שהביאה לשחרור העבדים. ובכך הוציאה התורה את האנושות מעבדות לחרות.

הוגי דעות יהודים בעת החדשה על העבדות ע"פ התורה

הרב צדוק כהן:

בשנת 1867 (7 שנים לאחר פרוץ מלחמת האזרחים) פרסם ראש רבני צרפת, הרב צדוק כהן מפריז, את ספרו 'העבדות – ע"פ התורה והתלמוד'. בשפה הצרפתית (תורגם לעברית בתרנב', ע"י י. פוקס ונדפס בקראקא 'בדפוס של יוסף פישער').

לפי המתרגם, פוקס, "הספר הזה עשה רושם גדול וחכמים רבים מבני ברית ואשר אינם בני ברית מלאו פיהם תהלתו ויענדו עטרות לראש מחברו".

הרב כהן קובע בפתח ספרו כי "העבדות היתה בזמן משה רבינו ע"ה מנהג עתיק אשר נקדש כבר ברוב ימים, הכה שורש עמוק במדות ובחיים ומצא מסלות אצל כל העמים". ולטענתו התורה "ידעה באופן נפלא לשום לב לחסרונות האדם באשר הוא אדם.. היא סובלת למשל את מנהג ריבוי הנשים אף כי ברור הוא כי איננו לה לרצון.. בדרך הזה אחזה גם בנוגע להעבדות, אף כי תגלה לנו כמה פעמים את התנגדותה למנהג הזה, בכ"ז לא תאסרנו באיסור מוחלט. אך תחת זה תגביל את העבדות בכל מה שתוכל, תעצור בעדה להתפתח ולהתרחב".[16]

הוא מצביע על ההבדלים בישום העבדות בפועל, "גם אם לא נאסרה העבדות בעיקרה בתורה הקדושה, לא תהיה אצל העברים מה שהיתה אצל יתר העמים הקדמונים גם היותר מתוקנים, גם מה שהיתה עוד בימינו בארצות הברית באמעריקא". מעניין שהוא מציין ש'נוטעי הדרום באמעריקע' טוענים 'כאריסטוטלס בשעתו' שיש גזעים שנולדו להיות כפופים ומשועבדים. ולא כפי שלמדנו בתורה שכל בני האדם שוים ונבראו בצלם, ואם יש מי שנגזר עליו עבדות הרי זה בשל החטא והפגם המוסרי, ולא בשל נחיתות גזעית.

וכן מצביע על כך שחוקי המוסר של התורה מונעים מעיקרם את הצורך למכירה לעבדות. "גם אם נמצאו עניים ואביונים אצל אבותינו הקדמונים, שואלים על הפתחים (בעטטלער) לא היו בתוכם לעולם. המושג הזה גם אין לו מלה בשפת עבר של כה"ק".[17]

לדבריו, אצל הרומיים "ע"פ החוק של יב' הלוחות רשאי היה הנושא לא לבד למכור הלוה לעבד כי אם גם לחתוך את גופו לחתיכות".

הלל צייטלין:

"ככל שמדינה (- בעולם העתיק) התעצמה, ככל שעלתה במעלת התרבות, כן נאלצה להרבות במלחמות כדי לרכוש עבדים, וכן הלך והידרדר יחסם של האדונים אל עבדיהם המעונים. קאוטסקי וחוקרים אחרים הוכיחו בעליל שהציוויליזציה הרומית הייתה כולה מיוסדת על מלחמות בלתי פוסקות, שפרצו בעיקר בגלל הצורך לספק יותר ויותר עבדים בשביל הייצור ההמוני , וככל שגדל המשק והתפתחה התעשייה, כן נעשה מצב העבדים בלתי נסבל וקשה ללא נשוא.

האמת האלוהית… דורשת אפוא לבטל את העבדות מכול וכול, אולם התורה נאלצה להתחשב עם מצב העולם בעת ההיא, עם התנאים החברתיים, ועם טבעו של האדם, צרכיו וחולשותיו". (התפרסם במקור באידיש ב'אגרות אל הנוער היהודי', מתורגם לעברית ע"י מוסד הרב קוק י-ם תשמג', בשם: א' ב' של יהדות).

רש"ר הירש לעומת זאת, נותן הצדקה לעבדות של בני חם:[18]

"רבה המהומה בעולם ממעשי ידיו של חם.. הרי אלו אומות היוצאות לכבוש, להאביד ולהרוס, לאכול ולשתות. אומות הולכות ובאות, וכל עצמן אלימות גסה, חושניות, בהמיות.. אם נתבונן עתה במציאות ההיסטורית, נוכל לומר: שיא הפריחה של יפת הוא יון; שיא הפריחה של שם הוא עבר, העם העברי, עם ישראל, – הקורא בשם ה' בין אומות העולם. עד היום הזה – רק מיפת ומשם, מיון ומישראל יצאה תרבות והוראה לעולם. כל אוצרות הרוח של האנושות – מקורם בשם ויפת, וגם היום, כל התפתחות נוספת של תרבות וחינוך היא המשך לתרומתם.. "ארור כנען! "בגסות ובחושניות לוהטת לא יציץ ולא יפרח האדם; אומות השטופות בתאוה, והיצר שולט בהן, מקפחות חרות ועצמאות, וסופן להיות עבדים.. נח מבקש שכנען יהיה עבד לשם. תהיה זו הצלה לכנען, שהשיטה המנוגדת לו תגיע לשלטון.. אולם, המטרה לא תושג מיד. יפת הוא המתווך בין חם לבין שם. חם איננו מוכשר לקבל מיד את תורת אלהי שם. על הפרא להיות בן תרבות תחילה.. תחילה יש לעדן את הלב ולחנך אותו ל"טעם טוב"; על האדם להבין ערכים, הנעלים מתפיסת הפרא, – אפילו הללו גם הם רק ערכים גשמיים. הפרא צובע את עורו ומשנה את הופעתו החיצונית, בכך כבר החל לעצב את דמותו וכבר נכנס לכלל תרבות.. סופו שילמד לשעבד את לבו לרצון האל היחיד.. בכניעתו של כנען לשם יזכה גם כנען למלא את ייעודו האלהי".

הרב קוק מסכים אתו, לפחות במישור של פרשנות המציאות בדיעבד:

"ודע יקירי, שכל הדברים ההיסתוריים שהיו במציאות צריכים שיובנו על פי תעודותיהם, עם הדברים המסוּבבים מהם בהשגחת ד', לכונֵן הטוב והחסד באחרית, וכיון שאנו רואים שהרבה עבדים יצאו מגזע חם יותר משני הגזעים האחרים, אנו מכירים שלתכלית ההשלמה הכללית – היו הם ראויים לעבדות, ולו התרוממו לחירות בלא-עת, פעלו בודאי, בחירותם הבלתי-ראויה להם, לרעה על הרוח האנושי ועל דרכי חיי הציבור והיחיד, וזהו תכלית הבנת קללת נח" (אגרות הראי"ה, עמ' צז).

והנה אם ננסה באמת להתחקות על דרכי ההשגחה, הרי שבמבט לאחור, קבוצת האפרו-אמריקנים שנמצאת כיום בארה"ב, באמת השתלמה והתפתחה, ולמרות ששנות סבל רבות מאחוריהם, כעת הם אזרחים שוי זכויות במדינה בה יש שפע פרנסה והשכלה. בעוד אלו שנשארו באפריקה ולא עברו תהליך זה, נחשלים וסובלים הרבה יותר, גם אם אינם עבדים בפועל. עכ"פ לאף אחד מהם אין סיכוי להיות נשיא ארה"ב. וגם בכל מאות השנים הללו, לא ברור בכלל ששפר גורלם של אלו שנשארו בארצות מוצאם.

הערות:

[1] המכתב נשלח ללוציליוס, 'מכתבי מוסר' בתרגום אהרן קמינקא, כרך א', ירושלים ת"ש, מכתב מ"ז עמ' 105-101.

[2] פרופ' צבי יעבץ 'עבדות ועבדים במחקר המודרני', בתוך 'אז ועתה' אסופת מאמרים, כרך ב', הוצ' דביר 2002.

[3] האריכו בכך החוקרים ולא הגיעו לידי הכרעה. וראה 'סדר הדורות' שנדחק בדבר והחליט שהיתה בישראל עיר ושמה 'רומי' ובה היה גר הקיסר וכו', ועוד דברים בדויים שאין להם שום יסוד היסטורי. ויש שאמרו שמכיון שידועים לנו כמה בעלי שררה רומאית ששמם קרוב ל'אנטונינוס', אפשר שלא כל המעשים עוסקים באותו אדם. נוגע הדבר לענינינו, שכן חכמינו ספרו (ע"ז י:) שכשהיה הולך אנטונינוס לפגוש את רבי, היה ממית מדי יום שני עבדים, בכדי שלא יוודע דבר הליכתו. והדבר תמוה שבודאי אין זו מדת אנושיות, והגם שהטוב ברומאים היה אכזרי מהגרוע שביהודים, מ"מ איך הסכין רבי לפעולה נבזית שכזו, וכי לא יכל לפגשו באופן אחר ע"י אנשים נאמנים או בלא תשמיש העבדים בדרכו. וגם העצה לא יעילה, שהרי יש צורך להיפטר כל יום משתי גופות. ועי' ויק"ר י' ד' שהמעשה מסופר שם בצורה שונה לגמרי. ומסייע הדבר לפי' המהר"ל (חדושי אגדות ע"ז שם) שלא היה העבד מת כפשוטו.

[4] רובינזון , שם.

[5] וזו כוונת החכם באמרו: "עשיר ברשים ימשול ועבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב' ז'), לא כפי שהבינוהו כאישור לנושה לקחת אדם לעבד בחובו, אלא להיפך: גם אם אין הכרה חוקית בעבדות כאן, הרי העשיר מושל ברש, הלוה הוא כעבד של המלוה, וביכולת העשיר לרתק אותו עד לאין קץ בשעבודו זה.

[6] ההיסטוריון ה.ו. לון, בספרו האמנויות (עמ' 355) כותב: "בכל כת הנבלים הבוגדים והשקרנים שכה הואילה ההיסטוריה לשמר את פרשותיהם, יקשה למצוא דוגמא מובהקת יותר לבן בליעל מושלם בכל מאשר זה, נביא הבשורה החדשה של חסד, טוב, פשטות, מוסריות וחיי ישרים.. ועם כל זה נעשה חדל אישים נתעב זה לסופר המקובל ביותר על דורו". רוסו מייצג באמת את השאיפה לחופש מכל עול, על כל המשתמע מכך, וההגות שבספריו אינה אלא סובלימציה מתוחכמת לכך.

[7] פרנק .ל. ויליאמס, לעשות פחות ולעשות יותר: הנשיא וההצהרה—חוקית, צבאית, ופוליטית", עמ' 74-5.

[8] הקיבוץ היהודי באמריקה בשנות התעצמותו מאת ב' קורן, ירושלים תשל"א, עמודים 249-250.

[9] מעניין כי הסופר הנודע בכינויו מארק טויין, שבספרו 'הקאלברי פין', מתאר כיצד הוא וחברו סייעו לעבד כושי בורח וחיפו עליו לאורך בריחתו (ואולי שלא במקרה גיבור הספר הוא 'תום', במקביל ל'תום' של אהל הדוד תום), התגייס למלחמה לצד צבא הדרום להגן על מדינות מולדתו.

[10] גוטפלד ארנון, "הסיבות למלחמת האזרחים ומשמעותה בהיסטוריה האמריקנית", 1989, בהוצ' משרד הבטחון.

[11] ואין להתבלבל עם חוק 'לשון הרע' העוסק בסוג מסויים מאד של השמצות הגורמות נזק בלבד.

חוקי העמים הקדמונים מנותקים היו גם מענינים מוסריים בסיסים, ולכן לא הזכירו אפילו את כיבוד ההורים. והיו מהם שהקפידו ביותר על בזיון האב, ולא על בזיון האם.

[12] Guardian, 2003-01-08

[13] Szymanski, Tekla (January 2003). "Mende Nazer: Fighting for Asylum" 50. World Press online

[14] עו"ד ת. מוסקוביץ, היועה"מ של משרד העבודה והרווחה, בכתב העת 'פרה"ש' תשסב' גליון 73 בהוצ' משרד המשפטים. ע"פ: מ. אלון, המשפט העברי, י-ם תשמח' עמ' 1367.

[15] השופט חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, בהוצ' אוניב' משודרת עמ' 49.

[16] כוונתו לדברי חז"ל המפורסמים על כך שאשת יפת תואר הותרה כנגד יצר הרע. וראה דוגמאות נוספות לעיל בפרק: פרשנינו המסורתיים על יחס התורה לחוקות קדומות".

[17] אמנם ראה שמואל א' ב' לו' "והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם ואמר ספחני נא אל  אחת הכהנות לאכל פת לחם".

[18] כמובן שהתורה עצמה מביאה את קללת נח לכנען שיהיה עבד עבדים, אך רש"ר מסביר כאן מעבר למימד העונש והקללה, שיש כאן גם תהליך המגיע לכנען מעצם טבעו.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *