נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הפרשנות הרוחנית של האבולוציה

יצחק קרומביין כותב:

מאז הופעתה נתפסה האבולוציה ככפירה וכתזה המנוגדת לתורה, משני נימוקים עיקריים.

הראשון הוא פשט הפסוקים בפרשת בראשית. אם שישה ימים הם כפשוטם, האבולוציה מתנגשת חזיתית עם תיאור הבריאה.

השני רואה באבולוציה תהליך שנצרך רק מנקודת מבט אתאיסטית. הקב"ה לא נצרך לתהליך כל כך מסובך.

בהתאם לגישה זו, ההתמודדות התורנית עם האבולוציה היא שלילה עקרונית שלה, באמצעות ערעור על ממצאיה או על עצם הנחות היסוד שלה. הרבי מלובביץ', לדוגמה, ערער על הנחות היסוד העקרוניות של חקר הפרה-היסטוריה, באמצעות הטלת ספק בכך שחוקי הטבע היו מאז ומעולם כפי שאנו מכירים אותם כיום.

גישה אחרת אינה רואה סתירה עקרונית בין תיאור הבריאה התורני ובין התפתחות החיים. לגבי פשט הפסוקים היא מדגישה את השיטה התורנית (שקדמה להופעת תיאוריית האבולוציה) שמעשה בראשית איננו כפשוטו, וממילא פשטי הפסוקים יכולים להתפרש גם על פי התיאור של חיים שמתפתחים לאט. באשר לשאלה השנייה היא תטען שהאבולוציה איננה הסבר אלטרנטיבי לבריאת העולם בכלל, אלא לבריאת העולם באופן מסוים, לדוגמה עולם שמגיח מתוך ענן זוהר. בהחלט ייתכן שהקב"ה, מסיבותיו שלו, בחר לברוא עולם בצורה של התפתחות, ממש כפי שבחר לברוא אותו בעשרה מאמרות ולא במאמר אחד.

אבל אם נוקטים בגישה זו, הדיון לא נגמר כאן. גם אם ישנן תשובות על פשטי הפסוקים ועל התהייה מדוע ברא הקב"ה כך את העולם, לאופיו של התהליך האבולוציוני ישנן השלכות נוספות.

רק קרש קפיצה?

אחת הטענות שעולות נגד גישת האבולוציה היא חוסר הסבירות. אין זה סביר שצעדים דטרמיניסטיים, ללא יד מכוונת, יובילו לתוצאה מורכבת כל כך. התשובה של הגישה האבולוציונית היא, בהסבר גס, הכמות. ישנן המון צורות חיים בעלות יכולת התרבות מהירה. הכמות הזאת היא בעלת עוצמה שלא תיאמן: ריבוי של חיים יכול להיכשל באינספור ניסיונות (מוטציות), וכשניסוי אחד יצליח - מהירות ההתרבות תגרום לו להתפשט. לריבוי החיים יש להוסיף את ריבוי הזמן. ביחס לעולם בן מיליארדי שנים, גם מחזורי התרבות של שנים הם מהירים מאוד ומאפשרים לחיים להשתנות ולהשתפר. את מקומה של היד המכוונת מחליפה עוצמת הכמות - כמות הזמן, כמות החיים, מהירות ההתרבות. בתו האופי הזה מזכירה האבולוציה, ולו כמשל, את גישתו של אפלטון שהעולם מחודש, אבל החומר שלו היה קיים תמיד. עמדה זו מוצגת במדרש רבא כך: "פילוסופי אחד שאל את רבן גמליאל... צייר גדול הוא אלוקיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו: תוהו ובוהו וחושך ורוח ומים ותהומות".

פרט לכפירה בעמדה שקיים משהו קדום בנוסף לקב"ה, יש לגישה זו השלכה על אופי העולם. החומר הקיים מאז ומעולם הוא בעל כוח עצום כמותית, שמתורגם אחר כך גם לכוח איכותי. מאינסוף הזמן ואינסוף הניסיונות הנקודתיים מופיעה מורכבות הולכת וגוברת. החומר לעולם עומד, והוא מעניק לכל היצורים מכוחו. כך גם תפיסת האבולוציה: היא מתארת עולם עיוור ודטרמיניסטי, שבעוצמת הכמות שלו מופיעים בתוכו חיים.

גם לאחר הופעת המורכבות של חיים בעלי חישה, תנועה ומעל לכול בעלי מחשבה - נותר האופי החומרי מוטבע בחיים. ראשית, בסיפור הבריאה האדם נוצר מן האדמה. לעומתו, בתיאור האבולוציוני נוצרו ונכחדו אינספור דורות כדי להגיע לאדם. תיאור זה מעורר שאלה על משמעותם של החיים. מה משמעותם של כל שלבי הביניים, שחיו רק כדי לשמש קרש קפיצה לדור הבא? ומה משמעותו של הדור האחרון, אם חייו המורכבים באו על חשבונם של חיים רבים כל כך שנכחדו? יצירת חיים באופן כזה היא לכאורה א-מוסרית ואולי אנטי מוסרית.

את ההשלכה השנייה של האופי החומרי אפשר להציג באמצעות ספרו של ג'ארד דיימונד 'רובים, חיידקים ופלדה'. דיימונד הוא חלק מגישה אשר מנסה להסביר על פי עקרונות האבולוציה גם את התפתחות התרבות האנושית. הוא מתאר שהתרבות משתנה בלי יד מכוונת, אלא כביכול מעצמה. כפרפרזה על האמירה "הצורך הוא אבי ההמצאה", הוא טוען ש"ההמצאה היא אם הצורך". כלומר: קודם כול האדם ממציא המצאות - טכנולוגיה, תרבות, דת - ואז האנושות מגלה שהיא צריכה אותם.

האבחנה הזאת איננה חילוק קטנוני, אלא שוני מהותי. הביטוי "הצורך הוא אבי ההמצאה" מתאר התפתחות תכליתית. לאדם יש קושי, הוא מציב לעצמו מטרה לפתור אותו ומצליח. לעומתו "ההמצאה היא אם הצורך" מתאר התפתחות דטרמיניסטית. אדם ממציא המצאה נקודתית, והמצאה זו שורדת ומתפתחת בברירה טבעית, רק שאת מקום הביולוגיה ממלאת כאן ההתנהגות של ההמון. היא זו שמכריעה אם המוטציה (המצאה אנושית) תשרוד או תשקע בתהום הנשייה.

בדוגמה זו, הגישה האבולוציונית לא גורמת לכפירה בבורא, אלא מקטינה את מקומו של האדם היוצר. נכון, האדם יכול לפעול, אבל השינויים התרבותיים האמיתיים לעולם נסתרים מעיניו. ההיסטוריה איננה שרשרת של אנשים גדולים ובחירות גדולות, שניווטו את האנושות למקום שבו היא נמצאת היום. היא שרשרת של צעדים קטנים שנעשו מתוך עיוורון לתמונה הכוללת. גילויים עלו לגדולה או נזנחו לא על ידי אנשי חזון, אלא על ידי מסות של אנשים. אין כאן אפילו העדפת "האדם הקטן" על פני "האדם הגדול" - שכן גם האדם הקטן הוא רק בורג במכונה של סטטיסטיקה אנושית.

אם כן, הגישה האבולוציונית בולעת כל משמעות רוחנית - תהיה זו אמונה בבורא או אמון במשמעות של בחירת האדם. הדבר נובע מאופייה החומרי: כדי להגיע לתוצאות משמעותיות, החומר הקדום מפעיל כוחות עצומים. ממילא הוא מטביע בגליו את כל הפעולות בעלות הכוונה והתכלית. האדם יכול גם הוא לפעול, אבל פעולותיו נבלעות כמו אדוות בגלי הים.

מגדיל את הפלא

במישור הזה תשובה כמו "הקב"ה ברא את העולם על ידי אבולוציה" איננה תשובה מספיקה. עולם שנוצר מרצף של שינויים דטרמיניסטיים, שונה מהותית מעולם שנברא בבת אחת, יש מאין. אם זה מצד הא-מוסריות שלו ואם זה מצד חוסר היכולת שלו לקיים משמעות.

מתוך שאלות אלו, נחזור אל דבריו המפורסמים של הרב קוק על האבולוציה. אף שלא ראה הכרח לקבל אותה, הוא נקט שבנושא אחד היא מקדמת את התפיסה האנושית: בניגוד לתיאור האריסטוטלי של עולם קדמון וסטטי, האבולוציה מציעה עולם שמשתנה ומתפתח ללא הרף - מהדומם אל האדם. תיאור זה מתאים יותר לתפיסה התורנית.

אבל תיאור האבולוציה כהתפתחות איננו התיאוריה המדעית כשלעצמה, אלא פרשנות רוחנית שלה. האבולוציה מדברת בשפה דטרמיניסטית, ואם היא נוקטת בשפה טלאולוגית אין זה אלא בדרך ההשאלה. מנקודת מבטה של התיאוריה האבולוציונית, העולם לא מתפתח אלא משתנה. אין בבעלי החיים משהו נעלה על צמחים, ולא באדם על בעלי החיים. אומנם יונקים מורכבים יותר מחיידקים, אבל בסופו של דבר, המורכבות שלהם איננה מעלה אלא עובדה שיש לה יתרונות וגם חסרונות.

מתוך דברי הרב, אולי נפנה את מבטנו לעובדה אחת: גם אם התיאוריה המדעית כשלעצמה אינה רואה בעולם שמתפתח מדומם לחי התקדמות, אי אפשר לבטל את העובדה שאנחנו כן תופסים זאת כהתקדמות. אולי מבחינה מדעית דטרמיניסטית טהורה אין האדם נעלה על הצמח, אבל התפיסה האנושית כן מבחינה שיש יתרון באדם על החי. זו אולי הסיבה שאפילו המדע, כמעט בעל כורחו, נוקט בשפה תכליתית.

הבנה כזאת היא מהפיכה קופרניקאית: במקום לחפש במדע אשרור לתחושות האנושיות, עלינו להתייחס אליהן כמקור ידע עצמאי. המדע יודע לדבר רק על סיבה ותוצאה. התפיסה האנושית היא זו שמאפשרת להבחין בתכלית ובכיוון של העולם. אנחנו קולטים את האדם כמתקדם ורוחני יותר מאשר החי. תפיסה זו אמיתית לא פחות מהתצפיות והתיאוריות המדעיות.

ברגע שנבין זאת, הטענה שהתפתחות כזו נוצרת מאינספור צעדים דטרמיניסטיים רק מגדילה את הפלא שלנו מההתקדמות, לא מעלימה אותו. אם אפילו תהליך דטרמיניסטי מוביל לעולם בעל משמעות גבוהה יותר - הרי זה פלא עצום ועדות על כוחו של בורא העולם.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *