נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

הרב חיים מצגר: סדר ומבנה בחמשה חומשי תורה

שיתוף ב print
הדפס מאמר

מתוך פשטות:

מהו סדרה של תורה?

מדוע התפזרו מצוות התורה על פני חומשיה, ללא סדר ברור?

מה פשר המצוות הכפולות שבתורה?

 

בשאלות אלו התלבטו פרשני המקרא הקדומים והמאוחרים. התלבטו ופתרו בשיטות שונות, איש איש כדרכו בקודש וחלקו בתורה. בנוהג שבעולם, הלומד נתקל בקושיות הנזכרות באופן נקודתי, כל מצווה ומצווה ביחס למקומה ולמספר הפעמים שצוּותה. אף מפרשי המקרא בדרך כלל לימדונו פתרונו של כל קושי כשלעצמו, ולא סידרו לפנינו גישה אחידה שתפתור את הקשיים באופן שיטתי.

במאמר שלפנינו נשתדל לגבש גישה שיטתית ללימוד התורה שבכתב, מבנֶהָ וסדרה.

כבסיס לדרכנו נעמיד את שיטתו של 'בן מלך' – הרב לייב מינצברג זצ"ל, ועל שיטתו נוסיף כפי שיעזרונו מן השמים.

אחד המיוחדים שבמלמדי התורה בדור האחרון היה הגאון ר' לייב מינצברג זכר צדיק לברכה. הגר"ל פתח שערים בהבנת התורה שבכתב, והאיר עינים להשכיל בעומק פשוטו של מקרא.

תורתו של הגר"ל פורסמה בקבצים שונים, וחלקה עודנו גנוז בהקלטות ובכתבי יד. כעת חידושיו הולכים ונדפסים בסדרת ספרי 'בן מלך' על התורה והמועדים ועוד.

חידושו הבולט של הגר"ל הוא בפתרון השאלות שפתחנו בהם. הגר"ל מיאן בפתרונות מקומיים שיישבו כל פרשיה באופן פרטי, וייסד שיטה מקיפה, ברורה ומחוורת המסבירה את מיקומה של כל מצוה ופרשיה, בודדת או כפולה.

העיקרון המנחה במשנת הגר"ל הינו שהתורה שבכתב מלמדת על תוכנן של המצוות, עקרונותיהן וטעמיהן. סדרה של תורה, לשונותיה וכפילויותיה מביעים ומבטאים את משמעותן של מצוות ה'. פשוטו וסדרו של מקרא הוא הרוח החיה באופני המצוות, החוקים והמשפטים[1].

כך הפכו הקשיים למפתחות הבנת המקרא. מיקומה של מצווה ילמד על משמעותה, ותוֹכנה של מצוה יאיר את מקומה והקשרה.

הגר"ל לא סיים את מלאכתו. בספרי בן מלך ניכר חסרונן של פרשיות שלא הספיק הגר"ל להאירם בדרכו. הניסיון מלמד כי דרך 'בן מלך' היא דרך המלך, וההולך בה ישכיל להבין פרשיות ועניינים מעבר למה שהספיק הגר"ל ללמד. נקווה שתלמידיו וממשיכי דרכו יוסיפו לקח, עד שיתחוורו כל פרשיותיה של תורה.

לא רק בפרטים יש להוסיף על מלאכתו של הגר"ל. גם בכללים וביסודות יש בהחלט מה להוסיף ולפתח, להמשיך ולשכלל, עדי תתלבן כל פרשיה ומצוה לאור מקומה והקשרה.

נציג בזאת את עיקרי דרכו של 'בן מלך', ולאחריהם נציע כללים נוספים המצטרפים ומשלימים את דרכו. הן משיטות מוכרות והן מאשר התחדש לנו בס"ד.

אלו הם אבני הדרך במשנת הגר"ל:

  • פרשה שנאמרה ונשנית. מצווה שנכפלה בשתי פרשיות או יותר, אות הוא שיש לה כמה פנים. כל פרשיה מוסרת את המצוה בבחינה שונה, עם גוון ייחודי.

הגוון המסויים המיוחד לכל פרשיה מתבטא בכמה פנים: בלשונות ובביטויים, בפרטי הדינים המפורשים ובדרשות חז"ל. כל אלו מסודרים דווקא בפרשיה שבגוון המתאים להם, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

יסוד זה התפרש והודגם בהרחבה בספר 'בן מלך' על התורה כרך א, במאמר השלישי ממאמרי המבוא[2].

כהשתלשלות היסטורית, העיקרון הנוכחי מיוסד על משנת בית בריסק. מבית מדרשם של חכמי בריסק, ובפרט מספריו של מרן הרי"ז הלוי, למדנו כי כפל הפרשיות שבתורה מורה על כפילות גדרים הלכתיים ['שני דינים']. הגר"ל מרחיב את הדרך הבריסקאית לתחום האגדה, ורואה בכפילות הפרשיות כפילות של טעמים עקרוניים למצוה. הטעמים העקרוניים יכולים להתממש באופן מעשי בכפילותם של גדרים הלכתיים.

  • דבר הלמד מעניינו. היות והמצוות סודרו לפי טעמיהן ועקרונותיהן, ניתן לעמוד על תוֹכנה של מצוה מהקבלתה לשכנותיה.

יסוד זה לא הוזכר במאמרי המבוא, אולם הגר"ל משתמש בו במקומות אחרים. ראה לדוגמה את ביאורו לפסוקי ˮאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּˮ: 'בן מלך – שבת קודש', עמוד קנב והלאה.

  • חמשה חומשים לתורה. חלוקת התורה לחמשה חומשים מבטאת חלוקה עקרונית של חמשה עניינים נפרדים. כל אחד מן החומשים מתייחד ברוח ובתוכן, במשמעות ובצביון המיוחדים לו. מצוות כל חומש מתאימות לרוחו וצביונו. עקב כך יש מצוות שהוצרכו להיכפל בשני חומשים או יותר.

ואלו הם הכללים שנראה להוסיף על משנת הגר"ל:

  • מבנה החומשים. כשם שהתורה בכללותה נחלקת לחומשים שכל אחד מהם מהווה מערכת שלימה של מצוות ויחס בין המצוֶה למצווים, כך כל חומש נחלק לחטיבות שכל אחת מהן מהווה מערכת משנה של מצוות עם תוכן משותף.

לחשיפת מערכות אלו שהתורה מורכבת מהם, עלינו לעיין היטב במבנה הספרותי של כל חומש, ולחלקו לחטיבות בצורה נאותה ונכונה.

בשעה שמעיינים בחלוקת החומשים לחטיבות, יש להישמר מלטעות בחלוקות הקיימת לפנינו – חלוקת הפרשות והפרשיות. חלוקות אלו מיוסדות על מספר עקרונות וטעמים, ולאו דווקא על חלוקה עניינית. היות ועסקינו כעת בחלוקה עניינית, נשמר מלטעות בחלוקת הפרשות והפרשיות ולראות בהן חלוקה עניינית קבועה[3].

  • מבנה פרשיות. אף הפרשיות עצמן נחלקות לעיתים ליחידות, שכל אחת מהן מייצגת גוון שונה של המצווה או העניין המדובר[4].

בשלב הנוכחי נפגשים אנו בדרכו של הרב אלחנן סמט נר"ו. הרב סמט בעיוניו עוסק רבות בבירור המבנה הספרותי של פרשיות התורה והיחידות המרכיבות אותן. עיונים אלו עשויים להועיל מאד בשעה שאנו מנסים להבין את הגוונים השונים הכלולים בפרשיה.

לא זאת אלא שאף בפסוק אחד ניתן למצוא לעיתים כפילות לשונית המחווה על כפילות תוכן מהותי.

  • סיפורים ומצוות. תורת ה' כוללת סיפורים ומצוות. הסיפורים והמצוות קשורים זה בזה כשלהבת בגחלת, כך שהסיפורים משמשים כרקע ומצג למצוות התורה.

סיפורי התורה משולבים בין מצוותיה. כל סיפור וסיפור כתוב כהקדמה למצווה או למצוות שבאו בעקבותיו. הסיפורים מלמדים על משמעות המצוות, והמצוות יוצקות לכלים מעשיים את לקחיהם ותוצאותיהם של הסיפורים.

בייחוד בולטת התופעה בחומש במדבר, המשלב סיפורים ומצוות לכל ארכו. לדרכנו, כל סדרת מצוות שבין סיפור לסיפור מהווה קבוצה שלמה בעלת עיקרון משותף, שזמנו בא בעקבות הסיפור שקדם לו.

  • כפילות סדרתית. פעמים שכפילות מסויימת אינה נקודתית, אלא חוזרת על עצמה באופנים שונים לאורך הפרשיה או החומש.

תופעה זו נחקרה רבות בידי הרב מרדכי ברויאר ז"ל, אשר פיתח ממנה שיטת לימוד בשם 'שיטת הבחינות'. דרכו של רמ"ב מצריכה עיון מדוקדק, החורג בהרבה מגבולות המאמר שלפנינו[5].

לחילופין, לרב ישעיה לוי שליט"א מירושלים שיטה פשטנית יותר בביאור הכפילויות הסדרתיות שבתורה. רוב תורתו של הרב לוי טרם נקבעה בכתב ובדפוס, ונייחל לזכות לאורה. מעט מזעיר מדבריו בעניין פרסמנו במדור 'לעיונא' בקובץ הקודם של 'פשטות המתחדשים'.

 

 

ומן הכללים אל הפרטים. אין כאן המקום להדגים את פרשנות המקרא לפי כלליו של הגר"ל. הדוגמאות כתובות ונכתבות בספרי 'בן מלך', ובייחוד במאמרי המבוא מאמרים ג ד. מחובתנו כאן להדגים דווקא את הכללים המחודשים שהוספנו על דרכו של הגר"ל. נבחר נא בחומש שמות אשר אנו עומדים בו, ונעיין במבנהו ובמשמעות מצוותיו.

במרכזו של חומש שמות ניצבת פרשת משפטים. הבה ונעמיק בפרשה ובמשמעותה לאור המבנה הכללי של החומש, תוך התבוננות בפרשות המקבילות אליה: פרשת 'אתם ראיתם' המקדימה למתן תורה (שמות יט, ג-ו), פרשת המשכן והמסתעף, ו'ספר הברית' שבפרשת כי תשא.

ב'פרשת משפטים' אין כוונתנו לפרשה כפי חלוקתה בקריאת התורה, אלא כפי החלוקה העניינית: פתיחתה בפסוק שבסוף פרשת יתרו (כ יט): ˮוַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽםˮ, וסיומה באזהרת ˮלֹ֤א יֵשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ˮ (כג לג) שלקראת סוף פרשת משפטים. גבולות אלו מגדירים נבואה אחת ארוכה הכוללת מספר עניינים ואזהרות. בכדי להבדיל בין החלוקה העניינית ובין חלוקת קריאת התורה נוותר על השימוש בשם 'פרשת משפטים'. את פרשתנו נכנה בשם ˮאתם ראיתם [ב]ˮ, ואילו את הפרשה המקדימה למתן תורה נכנה בשם ˮאתם ראיתם [א]ˮ.

שתי פרשיות ˮאתם ראיתםˮ

נפתח בשאלה. ˮוְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽםˮ (שמות כא א). מהי שימה זו? למה לא 'תצוום' או 'תלמדם'?

הביטוי 'שם לפני…' ביחס לאמירה הינו נדיר למדי, ומצאנו לו מקבילה בהקשר לפרשת 'אתם ראיתם [א]': ˮוַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְקֹוָֽקˮ (יט ז)[6]. בפסוק המקביל משמעות הביטוי ברורה: משה אינו מצווה את זקני העם אלא מציג ומציע לפניהם את דברי השם, והעם מרצונו בחר: ˮוַיַּעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ – כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶׂ֑ה!ˮ (שם פסוק ח).

מעתה נשכיל לפרש באופן דומה את הביטוי ˮאֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽםˮ. מתן תורה טרם הסתיים, וכהמשך לו משה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים (שמות כ יח), ושם מסר לו ה' את המשפטים אשר ישים לפני בני ישראל, כאשר סיום המעמד עדיין תלוי ועומד בעניית בני ישראל שתבוא לאחריו: ˮוַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶֽׂה!ˮ (שמות כד ג).

ההקבלה בין הפרשיות אינה מצטמצמת לביטויים 'וישם לפניהם' – 'תשים לפניהם', אלא מתרחבת לכל מסגרת הפרשה:

  אתם ראיתם [א] אתם ראיתם [ב]
הקדמה לפרשיה וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל-הָֽאֱלֹקִ֑ים וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל-הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר-שָׁ֖ם הָֽאֱלֹקִֽים
פתיחת הפרשיה כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל
תחילת הפרשיה אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָֽאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל-כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָֽאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן-הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם
לשון הציווי וְעַתָּ֗ה אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י כִּ֣י אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ
אזכור הברית וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-בְּרִיתִ֑י וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית… הִנֵּ֤ה דַֽם-הַבְּרִית֙…
מסירת הפרשיה לבני ישראל וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יקוק וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל-דִּבְרֵ֣י יקוק וְאֵ֖ת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים
קבלת בני ישראל וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל-הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יקוק נַֽעֲשֶׂ֑ה וַיַּ֨עַן כָּל-הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל-הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יקוק נַֽעֲשֶֽׂה

 

הלומד וודאי הבחין כי ההקבלה מבוססת על פשוטו של מקרא המלמד שמעמד הברית שבשמות כד מתייחס לפרשת אתם ראיתם [ב]. כשיטה שהחזיק בה רבינו הרמב"ן.

מן העניין להזכיר כאן את הפרשיה השלישית שבתורה הפותחת 'אתם ראיתם': ˮוַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל-אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יקוק לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל-עֲבָדָ֖יו וּֽלְכָל-אַרְצֽוֹˮ (דברים כט א). כשתי פרשיות 'אתם ראיתם' שבחומש שמות, אף פרשת 'אתם ראיתם [ג]' הינה פרשת ברית. נתעלם שוב מחלוקת קריאת התורה, ונראה כי פרשת 'אתם ראיתם [ג]' שבסוף פרשת כי תבוא הינה פתיחתה של פרשת נצבים, פרשת הברית. לפרשת נצבים אין דיבור נפרד, אלא הינה המשך של דברי משה הפותחים 'אתם ראיתם'.

הביטוי 'אתם ראיתם' הינו פתיחה נאותה לברית. לבסס את הברית על העובדות שכבר נחזו בעיניהם של אנשי הברית.

שלושה שלבים במתן תורה

מתן תורה בהר סיני נחלק לשלושה מתנים. במתן הראשון נשמעו עשרת הדברות מפי הגבורה במעמד גדול ונורא, בחושך ענן וערפל. במתן השני נגש משה אל הערפל, וקיבל שם את נבואת 'אתם ראיתם [ב]' הכוללת את סוף פרשת יתרו ורוב פרשת משפטים. במתן השלישי עלה משה אל ההר ככתוב בסוף פרשת משפטים, וקיבל שם את ציוויי המשכן והשבת – פרשות תרומה, תצוה ותחילת כי תשא.

נתבונן נא:

  • מה עניינם של שלושת המתנים?
  • מהו הנושא המשותף הכוללם למתן אחד?
  • מהי ייחודיותו של כל מתן לעצמו?

נראה כי אכן יש לפנינו מתן משולש: במתן הראשון נחקקו היסודות הבסיסיים – עשרת הדברות. במתן השני נמסרו ההוראות המעשיות והמפורטות לביצועם של עשרת הדברות. במתן השלישי באו עשרת הדברות אל ייעודן – השראת השכינה והקדושה בעם ישראל.

הא כיצד?

במתן הראשון נחקקו היסודות הבסיסיים – עשרת הדברות.

כלשון רבי יהודה הלוי:

ˮוהנה שמע העם דבור אלוקי מפורש בעשרת הדברות שהן אִימּוֹת המצוות ושורשיהןˮ. (כוזרי, א פז, תרגום יא"ש)

במתן השני נמסרו ההוראות המעשיות והמפורטות לביצועם של עשרת הדברות.

כדברי ר"י אברבנאל:

ˮוהנה הקב"ה השמיע לעמו עשרת הדברות מאמרים קצרים. וכאשר ישראל לא רצו לשמוע עוד מפי הגבורה התולדות ותולדות התולדות מהדבורים ההם, ולא השכר שיגיעם בשמירתם, הוצרך יתברך לצוות את משה שישים לפניהם אלה המשפטים. ולא יחשוב אדם שהם מצוות מחודשות שלא נאמרו עד הנה, כי הם באמת צוויים נכללים בעשרת הדברות. ולזה אמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם בוא"ו העיטוף [-החיבור], כלומר שים לפניהם הדברים שנכללו בדברות אשר שמעו.ˮ (הקדמה לפרשת משפטים, ראה שם בהרחבה)

במתן השלישי באו עשרת הדברות אל ייעודן – השראת השכינה והקדושה בעם ישראל.

השראת השכינה – במשכן, והשראת הקדושה – בשבת.

קדושת המשכן והשבת חלה על ידי עשרת הדברות.

קדושת המשכן כיצד? המשכן משכן העדות, והארון ארון העדות. אין 'עדות' אלא לוחות העדות המונחות בארון. לוחות הברית מונחות להדום רגלי השכינה, והדברות שבלוחות מעידות על כללי היסוד שנכרתו בברית בין אלוקי ישראל ובין עמו.

קדושת השבת כיצד? ישראל שומרים את השבת זכר למעשה בראשית, כאמור בעשרת הדברות ˮכִּ֣י שֵֽׁשֶׁת-יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יקוק…ˮ (שמות כ יא), והקב"ה מקדש את ישראל ומייחד את השבת לאות על קדושתם כאמור בפרשת השבת ˮלָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יקוק מְקַדִּשְׁכֶֽםˮ (שמות לא יג).

רעיון זה במשמעות יום השבת משתמע בפירוש בכתוב.

{יב} וַיֹּ֥אמֶר יקוק אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {יג} וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יקוק מְקַדִּשְׁכֶֽם: {יד} וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת-הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֨יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כָּל-הָֽעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ: {טו} שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ יֵֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֧ת שַׁבָּת֛וֹן קֹ֖דֶשׁ ליקוק כָּל-הָֽעֹשֶׂ֧ה מְלָאכָ֛ה בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת: {טז} וְשָֽׁמְר֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת-הַשַּׁבָּ֑ת לַֽעֲשׂ֧וֹת אֶת-הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹֽרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: {יז} בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי-שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יקוק אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ:

כבר הראה הרב אלחנן סמט (סדרה שניה, פרשת כי תשא) כי פרשת השבת בנויה משתי מחציות מקבילות: במחצית הראשונה מתוארת השבת כיום קודש הניתן מה' לעמו, ובמחצית השניה מתוארת השבת כיום זכרון שבני ישראל זוכרים את אלוקיהם בורא העולם.

לדרכינו, המחצית השניה אינה חדשה, אלא הינה ציטוט מציווי השבת שבעשרת הדברות. לאמור כי 'שבת יום קודש' שהתחדשה כאן הינה תולדה של 'שבת יום זכרון' שנמסרה במעמד הר סיני. בזאת יובן מדוע שני הפסוקים האחרונים נאמרו בלשון נסתר [גוף שלישי]. אין כאן ציווי חדש לישראל אלא הסבר שנמסר למשה, לשייך ולחבר את המשמעויות השונות של יום השבת[7].

המתן המשולש מורגש בפרטי המצוות המתחלפים בין מתן למתן.

שני נושאים חוזרים על עצמם בעקביות בשלושת המתנים, האמונה והשבת. השבת חוזרת באופן פשוט: בכל אחד משלושת המתנים יש ציווי מיוחד על שביתת השבת. האמונה חוזרת באופן מורכב: במתן הראשון יש ציווי על עצם האמונה – אנוכי ולא יהיה; במתן השני יש ציווי על האמונה שממשיך ומתבטא במצוות המזבח – ˮלֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֨סֶף֙ וֵֽאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם: מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּֽעֲשֶׂה-לִּי֒…ˮ; במתן השלישי יש ציווי רק על המזבח והמסתעף – המשכן וכליו.

במתן הראשון נחקקו היסודות הבסיסיים – אנוכי, לא יהיה, זכור את יום השבת… כי ששת ימים…

במתן השני נמסרו ההוראות המעשיות והמפורטות לביצועם של עקרונות היסוד – איסור עשיית אלוהי כסף וזהב, עם ציווי בניית מזבח לה'; ציווי שמירת השבת באופן מעשי – משפטי: ˮלְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַֽחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן-אֲמָֽתְךָ֖ וְהַגֵּֽרˮ (שמות כג יב).

במתן השלישי באו האמונה והשבת אל ייעודן – ˮוְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹקִֽים: וְיָֽדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יקוק אֱלֹ֣קֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י יקוק אֱלֹֽקֵיהֶֽם:ˮ (שם כט, מה-מו). ˮכִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יקוק מְקַדִּשְׁכֶֽםˮ (שם, לא יג).

ועוד מילה אודות המזבח והמשכן.

הגר"ל לימדנו כדרכו כי כפילות פרשיות המזבח מורה על כפילות בתוכן המצוה. המזבח שבראש ספר הברית [- המתן השני] הינו מזבח כשלעצמו, שאינו תלוי במשכן, ואילו המזבח שבפרשת תרומה [- במתן השלישי] הינו מזבח תלוי משכן, ככל כלי המשכן. יש קיום למזבח אף ללא משכן, וקיום זה התבצע למעשה בבמת ציבור בזמן היתר במות (בן מלך, ביאורים – סוף פרשת יתרו; מאמרים – פרשת תרומה מאמר ג).

הדברים נכוחים, אולם עדיין צריכים תבלין, להסביר את המשמעות הכפולה שבמזבח – יחד עם ההקשר הפרטי והמקיף של כל אחת מפרשיות המזבח.

וכך נראה לומר: היחס שבין  הקב"ה לעמו הינו יחס כפול, יחס של ריחוק וקירוב. רחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב. ˮכִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי! וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ…ˮ (מ"א ח, כז-כח).

פרשת המזבח הראשונה [במתן השני] מבטאת את אי האפשרות של הגשמת האלוקות:

ˮאַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן-הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם: לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֨סֶף֙ וֵֽאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם: מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּֽעֲשֶׂה-לִּי֒… בְּכָל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת-שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵֽרַכְתִּֽיךָ:ˮ

לאמור, האלוקים נעלם ונשגב ואין לנסות לעשות מכון להשראת שכינתו, לא דמות אל ח"ו ואף לא דמות כרובים (מכילתא שם). כל שיש לעשות הוא מזבח אדמה פשוט, לעבוד בארץ את הא-ל אשר בשמי השמים.

פרשת המזבח השניה [במתן השלישי] מציגה את המזבח כאחד מכלי המשכן, לאחר שהודיע ה' על רצונו להשרות שכינתו בעמו. השראת שכינה זו דורשת משכן מפואר כהישג ידם הדלה של בני האדם: ˮוְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָֽׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם!ˮ.

הקדמה זו נותנת את הרקע להבטחה שבסוף ספר הברית: ˮהִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙…ˮ (שמות כג כ). ספר הברית מדגיש את השגב האלוקי שאינו מתגלה בעולם השפל. אי לכך האלוקים אינו יוצא לפני ישראל אלא שולח ממרום את מלאכו להנחותם, לשמרם ולהנהיגם.

הסיפורים המקדימים לכל מתן מצטרפים לתמונה הכללית של משמעות ותוכן המתנים השונים.

למתן הראשון מקדים הסיפור של מעמד הר סיני. כך נאה לעקרונות היסודיים של מתן תורה שיינתנו לכלל ישראל מפי הגבורה, לעיני כל העם.

למתן השני מקדים הסיפור של בקשת בני ישראל ˮדַּבֶּר-אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל-יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹקִ֖ים פֶּן-נָמֽוּתˮ (שמות כ טז). העם עומד מרחוק, ואף משה אינו עולה לראש ההר אלא ניגש לערפל באמצע ההר (כשיטת רמב"ן שם). כך יאה להוראות המעשיות והמשפטיות להימסר מתוך ריחוק מסויים, כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ.

למתן השלישי מקדים הסיפור של עליית משה וזקני ישראל, והשגתם הנבואית בראיית הכבוד והכסא (שמות כד, ט-יא), שלאחריהם עולה משה אל ההר לארבעים יום וארבעים לילה. כך נאה וכך יאה לדרכי השראת השכינה והקדושה בעם ישראל שיחקקו ויקבעו מתוך נבואה של השגה ודביקות.

אפשר כי שלושת המתנים נרמזו בקצרה בפרשה המקדימה למתן תורה, פרשת 'אתם ראיתם [א]':

וְעַתָּ֗ה אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י – עשרת הדברות שנשמעו מפי הגבורה.

וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-בְּרִיתִ֑י – ספר הברית, 'אתם ראיתם [ב]'.

וִֽהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל-הָ֣עַמִּ֔ים כִּי-לִ֖י כָּל-הָאָֽרֶץ – ההבטחות המיוחדות לישראל בסוף ספר הברית (שמות כג, כב – לא).

וְאַתֶּ֧ם תִּֽהְיוּ-לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּֽהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ – ממלכת כהנים במשכן; גוי קדוש בשבת, כי אני ה' מקדישכם.

על המתן המשולש ניתן להמליץ:

ˮבריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי, לעם תליתאי, על ידי תליתאי, ביום תליתאי, בירחא תליתאי!ˮ. (שבת פח ע"א)

'ספר הברית' – ברית ראשונה וברית שניה

בשעה שהתרצה הקב"ה וסלח לישראל על חטא העגל, מסר למשה קבוצת מצוות, יחד עם דברי אזהרה על שמירת התורה ומניעת עבודה זרה (שמות לד, יא – כו). מצוות אלו אינן חדשות, אלא כפולות הן מחברותיהן הזהות שבפרשת משפטים (שמות כג י והלאה). לא כל פרשת משפטים [- אתם ראיתם ב] נכפלה, אלא חלקה האחרון בלבד, שעיקרו אזהרת עבודה זרה וציווי שלושה רגלים.

נראה כי המצוות שנכפלו הינן יחידה נפרדת בתוך פרשת המשפטים. רוב המשפטים הינם בדיני בין אדם לחבירו, ואילו המשפטים האחרונים הינם בדיני בין אדם למקום – והם אלו שנכפלו לאחר החטא. דעת לנבון נקל כי חטא העגל מהווה בגידה במשפטים שבין אדם למקום, ולפיכך הוצרכה ברית חדשה למצוות הללו.

קיימים הבדלים בין הפרשיות, והמפרשים ביארום כיד ה' הטובה עליהם. היות שבמאמר זה שמנו פנינו למבנה החומשים והפרשיות, נתייחס כאן להבדלי המבנה שבין שתי פרשיות הברית.

בפרשת הברית הראשונה [פרשת משפטים, אתם ראיתם ב], סדר המצוות מובן ופשוט – שבת ושביעית, אזהרת ע"ז, שלושה רגלים, ביכורים ובשר בחלב. הבכור אינו נכלל בקבוצה זו, אלא נמסר בפני עצמו בשלב מוקדם בפרשה (כב, כח-כט).

בפרשת הברית השניה [סוף פרשת כי תשא], סדר המצוות מחודש ומתמיה – אזהרת עבודה זרה, פסח, בכור, השלמת דין פסח [ולא יראו פני ריקם], שבת, השלמת דיני שלושה רגלים, ביכורים ובשר בחלב.

מדוע נכנס דין הבכור באמצע הלכות פסח, ומצוות השבת בתוך פיקודי שלוש רגלים?

נראה כי היא הנותנת. בסיס הפרשיה הנכפלת הינו עיקרון אחד בעל שני פנים: צידו האחד איסור עבודה זרה, וצידו השני ציווי עבודת השם בשלושה רגלים ובמצוות ביכורים הדומה להם[8]. לפרשיה זו נוספו מעין 'נספחים' של מצוות בכור ושבת. המצוות שנוספו סודרו במקומות אגביים בתוך פיקודי שלושת הרגלים. בכור סודר בתוך דיני הפסח – עקב שייכותו ליציאת מצרים. שבת סודרה בין הרגלים בהיותה דומה להם, ומקומה בין פסח לשבועות להסמיכה לספירות השבע של חג השבועות[9].

במקביל לסדר, אף משמעות מצוות הבכור והשבת מנוסחת ומתפרשת באופן מתאים לספר הברית השני.

בפרשת הברית הראשונה [פרשת משפטים, אתם ראיתם ב], מופיעים דיני הבכור יחד עם הלכות תרומה: ˮמְלֵאָֽתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑רˮ (שמות כב כח). משמע כי רוח המצווה הינה הכרת טובת האלוקים אשר נתן ובירך את פרי הבטן ופרי האדמה.

בפרשת הברית השניה [סוף פרשת כי תשא], מופיעים דיני הבכור בתוך הלכות פסח. משמע כי רוח המצווה הינו זכר למכת בכורות ויציאת מצרים.

בפרשת הברית הראשונה [פרשת משפטים, אתם ראיתם ב], מופיעה מצוות השבת כדין משפטי מזכויות הבהמה והעבדים: ˮלְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַֽחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן-אֲמָֽתְךָ֖ וְהַגֵּֽרˮ (שמות כג יב).

בפרשת הברית השניה [סוף פרשת כי תשא], מופיעה מצוות השבת ללא נימוק, ומתפרשת על רקע שלוש רגלים – כמצווה שבין אדם למקום וכניגוד לעבודת אלילים.

 

הנה כי כן, חילקנו את חומש שמות לחטיבותיו, עייננו במבנה פרשיותיו, התבונָנו בהקשר כל קבוצת מצוות לסיפור המקדים לה, ומבין כולם האיר לנו אורו של חומש שמות.

הערות:

[1] 'בן מלך' על התורה, מאמרי מבוא, מאמר א.

[2] חידושים נוספים בדרך זו ניתן למצוא בספרי הרב מרדכי ברויאר 'פרקי מועדות' ו'פרקי מקראות', וכן במאמריו של ר' דוד הנשקה.

[3] אי"ה נרחיב במאמר נפרד אודות עקרונותיהן של חלוקות הפרשות והפרשיות.

[4] הגר"ל עוסק לעיתים במבנה הפרשיות, ראה לדוגמה: 'בן מלך' על התורה, מאמרי מבוא, מאמר א, עמוד ו. ברם, את שיטת חלוקת הגוונים והבחינות הוא מיישם רק בין פרשיות שונות ולא בין חלקי פרשיה אחת.

[5] ראה למשל במאמרו של הרב יהודה ראק המברר וקובע גדרים משלו לשיטת הבחינות (מגדים נג, מאמר ראשון).

[6] ועוד מצאנו: ˮוְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽלˮ (דברים ד מד), והשווה לפסוק שאחריו: ˮאֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל…ˮ.

[7] א. בקידוש שחרית של שבת נהוג לומר את פסוקי השבת מעשרת הדברות 'זכור…' יחד עם הפסוקים האחרונים של פרשת השבת בכי תשא 'ושמרו…'. פסוקים אלו דומים מאד בלשונם ובתוכנם, ולדברינו הפסוקים האחרונים הינם ציטוט מהראשונים.

ב. במקומות נוספים המעבר מלשון נוכח מלשון נסתר משמש כהסבר טעם שנמסר למשה לבדו ואינו חלק מעצם הציווי לכלל ישראל. ראה לדוגמה ויקרא יז ה – ז.

[8] טעם איסור בשר בחלב והקשרו לפרשת המשפטים ופרשיות הברית דורש עיון נפרד.

[9] יש אומרים כי 'בֶּֽחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת' מתייחס לשביעית ולא לשבת (ראה רש"י במקום). מיקומה של מצוות השביעית יובן באופן דומה למיקומה של מצוות השבת.

0
0
vote
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
אהוד מטות
אהוד מטות
1 month ago

"ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (שמות כד, יב): "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"? "לוחות" אלו עשרת הדברות, "תורה" זה מקרא, "והמצוה" זו משנה, "אשר כתבתי" אלו נביאים וכתובים, "להורותם" זה תלמוד, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני." (ברכות ה'). אני מאמין שהמצוות כולן נתנו בעל פה, מה שכתוב בתורה שבכתב זו אסמכתא למסורת המועברת בקדושי ישראל (אפילו לפני מעמד הר סיני). המצוות כתובות הרבה פעמים באופן מפוזר (כמו שמופיע בכותרת) כי אין התורה באה ללמד אותנו מצווה. אפילו איפה שהמצוות כן מופיעות בתורה כמצוות, זה עדיין חסר ולא תמיד… Read more »