הסופר האמריקאי המפורסם הרמן ווק, פרסם במשך השנים הרבה ספרים ומאמרים בתחומי הספרות וההיסטוריה, הקדיש זמן רב גם להצגת האמונה היהדות בעיניים של איש תרבות המערב, בהיותו בגיל 95 פרסם ווק את הספר "השפה בה דובר האל (The Language God Talks)", כאן נביא פרק מספרו 'זה אלי' שפרסם בגיל צעיר יותר. הפרק עוסק ביחס האמוני לתנ"ך לעומת הנסיונות להכחישו (קטעים מתוך פרק יד "התורה").
התנ״ך
עצם קיומו של התנ״ך הוא בגדר נס. הספר נשחק ונסתחף עד כדי צור, תוך שחומר מהותי בשיעור עצום התבזבז וירד לטמיון, וניכרים בו סימני תהומות ושברים. היא מספר על ימים עתיקים כל־כך עד שלא נותרו מהם אלא המלים. כל דבר אחר מאותו זמן הוא עפר תחת הרבה שכבות של עפר מאוחר יותר. ארכיאולוגים החופרים תחת השמש הלוהטת במדבריות־שממה מוצאים חרסים, אבנים מתוותוות, קברים, אולי קרעי מגילות, ופה־ושם גלי עיים שצורתם מרמזת על מבנה כלשהו. כל השאר הוא תירגום וניחוש. אם רוצים אנו לדעת את סיפור־המעשה של ישראל אין אנו יכולים לקרוא אותו בשברי״החרס ובקברים. לטוב או למוטב, רק בתנ״ך אנו יכולים לקרוא אותו. הארכיאולוגיה אומרת, ״כן, כך הוא הדבר; הרי לנו לוח־חומר האומר מה שאומר התנ״ך״, או ״אין אנו מוצאים בתל־עפר זה משהו המאשר את הסיפור המקראי״, או ״כתובת זו מוכיחה את מקומה של העיר המקראית המוזכרת בה״.
משה
עדיין אין לנו שום עדות חיצונית ביחס למשה. אולי מוטב היה לנו אילו יכלו החופרים לגלות בעוד שנה אבן מצרית סדוקה המזכירה את הישראלי משה. וכי למה עוד יכולים אנו לקוות; ואחרי הכל, מה היה דבר זה משנה? אפשר שביום מן הימים יצורו המלומדים צורה שניה שלו על־פי שרידים במצרים ובארץ־הנהריים. בינתיים הוא חי בתנ״ך. לצורך שיחזור חיצוני מצויה לנו אחת מיצירות־האמנות הגדולות ביותר שבעולם, בקרן־זווית אפלולית של כנסייה קטנה ברומא: משה של מיכאל אנג׳לו.
הואיל ואינני מיכאל אנג׳לו, לא אנסה לצייר את דמותו של משה; אך טוב לזכור כמה עובדות על־אודותיו שעה שאנו דנים בתורתו. ידיו הן שניפצו את אלוהי מצרים, ארץ־הנהריים, יוון ורומא. האסלאם והנצרות עומדים על כתפיו; אי־אפשר להעלותן על הדעת את שתי האמונות בלעדיו. המאמינים מאמינים כי דיבר עם האלוהים; ידוע לנו כי שינה את פני ההיסטוריה ממש כאילו אמנם דיבר עמו. הוא נעלם בחשכה בראש הר ובשובו הביא עמו תורה. ישראל תחילה, ואחרי־כן מחצית העולם, קיבלו אותה תורה בחיבת דברו של אלוהים. היה זה מין גיבור־־עם בלתי־ שכיח, איש בן שמונים, שוכן־מדבר שהוא בעל לאשה ואב לילדים. אלוהים קראו לעשות מלאכה קשה, וכאדם שמוחו בקדקדו ניסה להתחמק. אולם משעה ששלח ידו ממשימה שוב אי־אפשר היה לעמוד בפניו. אומרים שאדם מגביה כדי שיעור־הקומה של משרתו. משה הגביה כדי אותו שיעור על־אנושי של מלאכתו, והוא הגביה והלך עד יומו האחרון.
דומה כי איתני הטבע עבדו בשבילו. שאר כובשים ואנשי־מעלה נראה היה כאילו בהגיעם לשיא חייהם עמדו להם מאורעות שסייעום. כוח מוזר מעין זה קרוי בפינו מזל, או ייעוד, או כוכב. יהיה אשר יהי כוחו של משה, ובלי הבדל מניין בא, די היה בו להוציא חירות לעם־עבדים מידי שלטון־העריצות הצבאי הגדול של העולם העתיק.
הוא תיאר את האלוהים. עד לשעה זו אין אלוהים במערב מבלעדי אלוהיו של משה. מיום שהביא את חזון־האל שלו לארץ קמו עוררים נמרצים ביותר על אוצר־הדימויים שלו, על תפיסתו, ויותר מכל על החוקים שלדבריו היו חוקי האלוהים ומשפטיו: קצתם לבני־ישראל, כשומריה המסורים של המלה, וקצתם לכל האדם. אבל חוקיו חיים כיום. אף כי המתריסים כנגדם נמרצים יותר משהיו אי־פעם, חיים הם.
תורת משה
תורתו מקיפה חמישה ספרים שבתנ״ך, חמשת הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. בעיני העם היהודי חמשת הספרים האלה הם ספר אחד, התורה, לב־לבם של כתבי־הקודש; בסיני ניתנו לישראל, ועד עצם השעה הזאת הם מחייבים את צאצאיהם של אלה שהיו באותו מעמד.
אם ישאל אדם מי ציוה לנו את התורה הזאת, התשובה היא: משה. אם ישאל אדם מה היתה סמכותו, התשובה היא שלפי אמונתנו עורתה עליו רוח ממרום וידוע לנו כי ישראל בחרו בו לחבר חוקות־יסוד שלמעשה חבקו את כל התקופה ההיסטורית. אמנות נחשבת בעינינו בעלת־השראה אם לא פנה זיוה במרוצת השנים. העובדה שתורת משה עודה חיה אין בה משום הוכחה להשראתו העליונה של משה – אין שום דבר יכול להוכיח זאת אם אין דבריו מוכיחים – אבל בזכות הכוח המוצק־כסלע של חוקיו הריהם לפחות אחד מפלאי ההיסטוריה.
הערצתם של היהודים לתורת משה בהמשך הדורות אין לה אח ודוגמה. יכול אדם לומר על היהודים מה שלבו חפץ, אך אין איש יכול להכחיש כי האנשים האלה חיו על־פי ספר אחד ומתו למענו, ובו הרוו את חייהם – הם ובניהם ובני בניהם, דור ניצת בדור משל כאילו לא היו זמן ותמורה מעולם, ומשל כאילו אין המסיבות משנות מאומה, משל כאילו שלושת־אלפים שנה ויותר הן פרק־זמן שאפשר להקיפו בנקל – אין איש יכול להכחיש כי אכן אירע כדבר הזה.
משקיף אחד קר־מזג אמר שההערצה לתורה היא עבודת־הגילולים של היהודים הרי זו חצי־אמת חריפה. היהודים, שנמנע מהם צלם נראה־לעין לסגוד לו, שנמנע מהם כל שליח או נביא אלוהי שיעתירו עליו את חיבתם ויעמסו עליו את משאותיהוו ותחינותיהם, שנמנע מהם כל שתדלן שהוא – שהרי משה עלה על הר ומת ולא ידע איש את קבורתו, ומעולם לא התפלל יהודי אל משה ולא קרא אליו שיסייעו לגשר על התהום שבין אדם לאלוהים – שנמנע מהם הכל מחוץ לדבר־האלוהים הכתוב במגילת־קלף, הם העניקו לאותה מגילה נאמנות, אהבה וכבוד ככל שבני־אדם מסוגלים להם.
כל אדם בן־תרבות שלמעלה מגיל שתים־עשרה קרא את התורה, כולה או קצתה,
או שמע אותה נקראת באזניו. האומות אינן מעריצות אותה כדרך היהודים, אבל הן מעריצות אותה. הרבה מן הדינים שבעיני היהודים הם יקר־חייושל הספר הם בבחינת קריאה משעממת בעיני האומות והן נוטות להתעלם מהם. שתי הדתות הגדולות שצמחו מתוך היהדות מלמדות למחזיקיהן שהדינים בטלים־ומבוטלים בשבילם. אך שום סמכות לא ביטלה אותם בשביל בני־ברית.
רוח־הקודש
צורתה של התורה מיוחדת־במינה, אם לנקוט לשון־המעטה. אתה פותח בספר־ בראשית בחזון אדיר של הולדת היקום. אחרי־כן באות מעשיות מיסטיות: נחש דובר, פריו של עץ יכול להעניק דעת או חיי־עד, אנשים חיים תשע־מאות שנה. נקודת־ השיא היא מבול המציף את העולם, שממנו שורד איש אחד בן שש־מאות שנה עם בני־ משפחתו בתיבה המלאה חיות המעותדות לאכלס את הארץ מחדש. לאחר המבול ואלף שנים של שושלת־יוחסים אנו מתחילים לנשום את האוויר שלנו, הבריות דומים לנו, ואנו מכירים את הנוף. קורות העברים פותחות בסיפור־מעשה על אברהם, אבי האומה. הרפתקותיהם של האבות תופסות את שאר הפרקים של ספר בראשית. בספר שמות פותח סיפור־המעשה של משה, והתורה מספרת על הצלתם של ישראל ממצרים ועל המאורע היוקד בסיני. אחרי־כן, ממש ברגע שהעלילה מתחילה להיות טובה באמת כביכול, אגו נתקלים בחומת־אבן: דיני נזיקים ודיני נפשות, בנייתו של משכן קרס אחר קרס ומסך אחר מסך, וילקוט של דיני כוהנים. פה־ושם, ברחבי ספר ויקרא וספר במדבר, מבצבץ טלאי של סיפור־עלילה זוהר מתוך החלק המשפטי העמוס־לעיפה, אבל אחרי־כן חוזרים החוקים וסוגרים עלינו. לבסוף בא ספר דברים, נאום־הפריךה של משה; משא ארוך, חציו סקירה־לאחור וחציו נבואה־ לעתיד, עם תמציתם של עיקרי דיניה של היהדות. התורה מסיימת בשנים־עשר פסוקים המתארים את אחריתו של המחוקק.
והנה זו דרך משונה מאד לחיבורו של ספר. חוק הוא חוק, וסיפור הוא סיפור. עירובם של השנים, באקראי לכאורה, צורם את החושים. לפני זמן לא רב
השקיע מו״ל אחד כסף רב בהוציאו מין ״תנ״ך, המיועד לקריאה כספרות חיה״. העורך עיבד את חומשי התורה על־ידי שהשמיט פשוט את כל הדינים. ספר ויקרא, ככל הזכור לי, צומצם לכדי חצי עמוד לערך, כולל פסוק אחד שנראה היה כאילו כדאי להחזיק בו: ויקרא יט, יח, ״ואהבת לרעך כמוך״.
חכמי־ההלכה התלמודיים הקשו על צורתם של ספרי משה, אבל עניינם מנוגד לזה של העורך שמעייניו בספרות חיה. תמהים היו מה טעם מושחל סיפור־אגדה כקובץ־דינים. השאלה מופיעה בפירוש רש״י, על הפסוק הראשון בבראשית: מדוע אין התורה פותחת במצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, בחצי ספר שמות? התשובה לימודית למדי. זכותו של ישראל על ארץ־הקודש מיוסדת על קיומו של אלוהים. לולא היה זה רצונו של אלוהים שינחלו את ארץ־כנען, היו אומות־העולם יכולות לומר לישראל שליסטים הם. צריכה תורה לפתוח בבריאת־העולם כדי להציג את תחילתו של עם ישראל באור נכון.
העברים הקדמונים לא ידעו מאומה על המוזות היווניות. הנושא היחיד שכדאי היה להזכירו היה אלוהים ואדם, שחיבורם הוא החוק המוסרי. אם תוך כדי בירורו של אותו נושא יצאו מתחת ידם דראמות ואפוסים ודברי־שירה, לא היה הדבר נחשב בעיניהם. העורך איש ״הספרות החיה״ השאיר את מעשה יוסף והשמיט את הדינים התלויים בארץ מפני שסיפור־העלילה של יוסף מזהיר הוא על־פי אמות״המידה היווניות ואילו החוקים חומר משעמם. היהודים מעולם לא קיצצו מלה אחת מן התורה. תכנית המשכן וקריעת ים־סוף, ערך אחד להן בעיניהם.
אינני אומר שסופרי התנ״ך, או מסדריו ומקבציו, לא היו ערים לכוח ולחן הספרותי שבספרים הקדושים. הרבה סיפורי״עלילה, נבואות, מזמורי־תהלים וספרי־־חכמה לא שרדו. אחדים מהם ידועים לנו בשמותיהם. הספרים שנותרו בחיים מקרינים איזו סמכות פנימית שכפתה שימת־־לב לעולם־ועד. המערב קורא לסגולה זו השראה. העברים קראו לה כמעט באותו שם: רוח־הקודש. רוח־הקודש היא מאורע, תהליך, יד האלוהים הנוגעת בו באדם ומאפשרת לו להתעלות מעל עצמו ולהיעשות מכשיר בלתי־אמצעי של רצף ההשגחה – בין כמלך, בין כנביא, בין כמחוקק ובין כסופר.
תורת האבולוציה
שתי דתות עולמיות הצעירות בהרבה מן האמונה העברית, הנצרות והאסלאם, גורסות שאין התנ״ך של היהודים אלא הקדמה לספרי־הקודש שלהן עצמן: הברית החדשה לנוצרים, והקוראן למוסלמים. בעבר התאמצו שתי האמונות להטות את היהודים להשקפתן שלהן, פעמים בדרכי־נועם ופעמים בשפיכות־דמים. כיום יש תאום בין שלש האמונות תוך שהן מפנות תשומת־לבן לאמונה החדשה המאיימת להציף את כולן, זו השיטה החדשה החזקה והערמומית של מארקס־לנין, שה״אני־ מאמין״ שלה מתגלם בשתי המלים הנוראות של ניטשה, ״אלוהים מת״.
אינני מצוייד כהלכה לדון לא בנצרות ולא באסלאם. העמדה הקיימת־ועומדת על היהדות אפשר אולי לבטאה כך: ישראל לא מצא בקוראן של מוחמד אור שלא היה בכתבי־הקודש שלו עצמו; נבצר ממנו לסגוד לאדם, ישוע איש־נצרת, בחינת הישות העליונה. אלו שתי הנקודות העיקריות השנויות במחלוקת עם שתי האמונות. כל עוד אין אדם בוחר להיות עיור, אין הוא יכול להכחיש כי שתיהן יש בהן חכמה וכוח המקנים להן עמדות מן המדרגה הראשונה בפרשת־קורותיה של האנושות.
אך אין לטעון, לדעתי, שהיהדות על הבסיס שלה עצמה, על כתבי־הקודש שלה עצמה, איננה דת שלמה. אחרים אולי יראו בה מעשה־פשרה. אבל אנחנו יש לנו ברית משלנו, משפט משלנו, אמונה משלנו וייעוד משלנו, השקפה יהודית משלנו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון – ועל אלה, ככל שהאלוהים מאיר את עינינו, אנו חיים ומתים כדרך אבותינו לפנינו.
ראיית היהדות כמעשה־פשרה מעלה כמעט ממילא את המחשבה שהתנ״ך העברי יש בו קו עולה של תוכן דתי, החל בראשית נמוכה למדי אצל משה וגמור בפסגה בישעיהו, שעדיין אינו מגיע לעצם הדבר, אף שהוא מתקרב כהלכה. מבין אני את כוח״השיכנוע שבתמונה כזאת לגבי המחזיקים באמונות אחרות. בלי להיכנס לסבך של פולמוס תיאולוגי, רוצה הייתי לעמוד כאן על נקודה אחת או שתים המפליאות אותי. במסורת שלנו, ועל סמך דברי הברית הישגה, אין שום צל של ספק כי משה הוא לא רק מקורה של היהדות תחת שלטון האלוהים אלא גם שיא גדולתה. הנביאים מודיעים כולם כי מטרתם לקרוא את ישראל אל תורת משה, לא להחליף את התורה, לשפרה או לשנותה. הם מתארים את האלוהים בדימויים חפשיים ובהעזה שאינה נופלת מזו של משה בשעתו. מדברי הבקורת שלהם על טכסי־זבח־ריקניים פורמליים בוקע הד אזהרתו של משה מפני הדת המיכנית. בספרי הנבואה אלוהים הוא אלוהי משה. התורה היא תורת משה. עד לקריאתו הנמוגה האחרונה של מלאכי, אין הברית הישנה כולה אומרת אלא זאת בלבד: ״זכרו תורת משה עבדי״.
אילו אירעה התפתחות כזאת ביהדות, כי אז היתה הדת שונה מכל אמונה אחרת שנותרה בחיים. אמונות גדולות נולדות כאשר רוח עילאית באה אל הארץ ומגלה דרך חדשה להסתכלות בעולם ובאלוהים. האיש עובר, וכל עוד חזונו יוקד בנפשותיהם של בני־אדם חיה אמונה חדשה. הנצרות אינה מתפתחת ועולה מעלה מתורותיו של ישוע; גם הבודיזם אינו מתעלה מעל לבודא; גם קונפוציוס איננו התחלה ירודה לקונפוציאניות נעלה יותר וחכמה יותר. תמורה היתה בכל האמונות, אמנם כן-מורים חדשים; שליחים חדשים; היסטוריה חדשה; חילופי צורות במרוצת השנים.
רבה הדרך מהר־הזיתים אל כנסיית פטרום הקדוש ברומא ואל כנסיית סנט־פול בלונדון. אך עז־נפש יהיה הנוצרי שיאמר כי הדרך מתרוממת ועולה.
רעיונות־הבוסר הגולמניים של ולהאוזן על ההתפתחות ההיסטורית בישראל מעבודת־־האבנים של עובד־הגילולים הנבער משה ועד לישעיה הנוצרי־למחצה שוב אינם מתקבלים ברצינות.״ אך עדיין פוגשים אנו בתפיסה הכללית של היהדות כדת שעברה שלבים של התפתחות. אנו היהודים איננו רואים כל טעם להורותה לעצמנו. היא מנוגדת לכל הידוע לנו על אמונתנו שלנו, ואין לה שום סימוכים בהיסטוריה העולמית.
ההשוואה האמיתית לקורות הדת היא בתחום האמנות, כמו שאמר סאנטאיאנה: כמה נפשות־פסגה, ושקעים משך דורי־דורות ביניהן. אם התעלתה הדראמה הבריטית משקספיר אל נואל קווארד, או אם התעלה הפיסול ממיכאל אנג׳לו אל אפשטיין, או אם הרקיעה המוזיקה ממוצארט אל סטראווינסקי, הרי אולי עברה האמונה העברית שלבים של התפתחות ממשה עד מלאכי…
אם אדם חי על־פי התורה המצויה בידינו הריהו חי על־פי תורת משה, ככל שהדבר בגדר האפשר. במידה ידועה נמצאת התורה מאומתת על־ידי ראיות חיצוניות. אבל ייחוסה הבלתי־נכתם במסורת היהודית מפליג הרחק הרחק לאחור, השלשלת אחת ברורה, עד שהוא נבלע בעשן שריפתו של בית ראשון. ייחוס מעין זה, בשים לב לדבקותם של היהודים בתורה הזאת, הוא אימותה הטוב ביותר.
תורתו של ולהאוזן; בקורת הטקסט
רוב הקוראים שלמדו במוסד להשכלה גבוהה יש להם, מן הסתם, מושג מעורפל מן ההיפותיזה של גראף־ולהאחן בחקר המקרא. כאשר האמינו בה, היתה תוצאתה הכללית יחס של אי׳־אמון אל רובה של הברית הישנה, ובמיוחד אל חמשת חומשי התורה, בחינת אסופות מקוטעות של זיופים מאוחרים עד מאד ולא תעודות קדומות ואמיתיות. יכול אני לסכם בקצרה את הרקע שלה, עלייתה ונפילתה, לצורך אותם קוראים שאולי תתעורר כאן סקרנותם.
כל אדם המסתכל בתנ״ך בחינת אוסף של ספרים ישנים מאד יכול לראות שניכרים בו סימני ישנותו, וסימני מקומו בזמן. יש בו מקומות קשים ומעורפלים. פסוקים סותרים זה את זה. יש קטעים החוזרים על עצמם. יש אי־התאמות בכרונולוגיה, בדינים ובמאורעות. כל זה ברור היה לתלמידי־חכמים מאז חתימת המקרא. התלמוד שופע דיונים בקשיים. פירושים הנלווים לכתבי־הקודש במהדורות של תלמידים מצביעים עליהם. לפעמים הביאורים משכנעים, לפעמים הם דחוקים. מפרשים חולקים זה על זה. הם מערערים בלי חת על פרשנותם של חכמי התלמוד. בסופו של דבר נותר לו ללומד להחליט בדברים אלה ככל אשר יוכל.
במאה השבע־עשרה, כאשר השתמשו התיאולוגים בתנ״ך כדי לחסום את התקדמות התבונה והדעת, פנתה התכונה המדעית הצפה ועולה מתוך התגוננות אל התנ״ך וניסתה את כוח־התקיפה שלה בנקודות האלו. ככל הידוע לי, שפינוזה הוא שהעלה לראשונה את התיאוריה הכללית של בקורת־המקרא המודרנית, בחיבורו מסה תיאולוגית־מדינית, אף כי הרבה נטל מהובס. שפינוזה, בחור־בית־ מדרש שהתמרד, ידע היכן הסתומות שבמקרא, והיה לו אחד המוחות-ואחד הקולמוסים – החדים ביותר משך דורות על דורות.
רעיונו של שפינתה בתמציתו היה זה שהתנ״ך הוא, אחרי הכל, ספרות, ספר ככל זולתו, אם גם אולי גדול יותר מרוב הספרים שבעולם. הוא לא נכתב באש שחורה על גבי אש לבנה, אסור־בנגיעה ובן־נצח, בידי אלוהים. דברים אלה אינם אלא משל ומליצה. ידי אנוש העלו אותו על הכתב בדיו עלי־קלף בפרקי־זמן שונים. לפיכך הריהו נושא לניתוח ספרותי. המסורות על חיבורו אינן בגדר סוף־פסוק. אפשר שאינן נכונות. בדיקה ראציונלית של הכתוב תגלה את האמת על מחבריו, ואת העובדות על מקורו. הוא התווה בקווים כלליים את כל האבזרים של הדבר הקרוי בפינו כיום בקורת הטקסט: שינויי סגנון, פסוקים חוזרים־ונשנים, אי־ התאמות בכרונולוגיה, זרויות בדיקדוק ובאוצר־המלים, וכן הלאה. הוא הירבה להישען על פרשן עברי דתי בעל שיעור־קומה, אבן־עזרא, ולעתים קרובות נאחז בקושיות שעליהן הצביע אבן־עזרא ונתן להן פירושים חדשים והרסניים.
שער זה שפתח שפינתה ב־1670 לא היה בתחילה אלא פתח לצרות בלבד. הכתיבה בנימה זו צפויה היתה להביא על ראשו של אדם שיקוצים, רדיפות, חרם ונידוי, ואולי מאסר או אף מוות. אבל בתוך ימי מאה אחת פרץ וולטר דרכו בפירצה זו והבקיע נתיב רחב. אחרי וולטר היה הניתוח הראציונלי של המקרא משחק לכל החפץ בכך, והמרוצה החלה.
הראשון שהתכבד והעלה לראשונה סברה שמעשי־זיוף היו מניע חשוב בחיבורם של כתבי־הקודש היה, כך נדמה לי, תיאולוג גרמני בשם דה־ויטה, שבשנת 1806 פירסם התקפה מוחצת על מהימנותו של ספר דברי־הימים. אבל תורת זיופן של תעודות בכתבי־הקודש לעולם תהיה קשורה בשמו של גרמני אחר, פרופיסור להיסטוריה בשם יוליוס ולהאוזן, שהרחיב את פעולת זייפניו של דה־ויטה עד שהקיפה למעשה את התנ״ך כולו. במיוחד, כך טען ולהאוזן, היתה תורת משה מעשה־זיוף רב־רבדים מן המלה הראשונה ועד האחרונה.
ולהאוזן לא חידש הרבה, והוא הסתמך על קודמיו ככל הראוי להם. הרעיון הכללי בתיאוריה של ולהאוזן, השאובה בחלקה הגדול מאסטרוק, דה־ויטה וגראף, היה זה שבמידה רבה מישמשו בחנ״ך העורכים־הכוהנים שתחת עזרא הסופר בימי בית שני, עיקמו אותו, או זייפוהו במידה חמורה. הם התיימרו לקבוע מסגרת לספרים הקדושים הקיימים של עם־ישראל. לאמיתו של דבר, בדו דברים מלבם בקנה־ מידה עצום לשם מטרה אחת בלבד: לבצר את תביעותיהם שלהם לכוח-שלטון ולממון. תכליתם העיקרית היתה להנציח שקר אחד: שמשה חוקק, ושלמה הגשים, עבודת־אלוהים מרכזית במקום־קודש אחד – המשכן, ולאחר־מכן בית־המקדש הראשון. ולהאוזן אמר שהמשכן לא היה ולא נברא. התיאור בספר ויקרא, המלא מלים ופרטים קמאיים, הוא מעשה־זיוף בדומה לשירותיהם העתיקות־ כביכול של צ׳טרטון ואוסיאן. גם התיאור של עבודת־האלוהים המרכזית במקדש שלמה בספרי ההיסטוריה הוא גיבוב־בדיות של כוהנים.
בהסתמך על הנחת־יסוד זו בנה ולהאוזן השקפה אבולוציונית חדשה על דברי- ימי ישראל. מעמד־הר־סיני לא היה ולא נברא. משה לא היה מבוע האמונה. הדת העברית צמחה מתוך פוליתאיזם אנתרופומורפי גולמני. משה, אם קיים היה בכלל, ראה עצמו מעריצו של אל־רעם או אל־הרים מקומי, אולי רסיס אמיתי של אבן קדושה(״הצור תמים פעלו״). מעט־מעט פיתחו הנביאים בארץ־כנען אמונה מזוככת יותר; אלא שהזייפנים סילפוה וזייפוה עד ללא תקוה.
על־מנת לבסס את ההשקפה החדשה הזאת פירסם ולהאוזן ב־1875 את חיבורו, מבוא לקורות ישראל הקדמון, יצירה פאנוראמית המונה כמעט חמש־מאות עמודים של דפוס צפוף, ובה אולי חמשת-אלפים מובאות מן התנ״ך. הוא חרש את כתבי־הקודש העבריים מן המלה הראשונה בספר בראשית ועד המלה האחרונה בספר דברי־הימים, וביסס את התיזה שלו פרק־פרק ופסוק־פסוק. משך דור אחד ויותר כבש המבוא את שדה בקורת־המקרא ושלט בו. רוב מבקרי המקרא קיבלוהו כאורים־ותומים.
קראתי את המבוא של ולהאוזן, ובדקתי את כל המובאות שלו בתנ״ך בעברית. אפשר מאד שאני האדם האחרון עלי־אדמות שיעשה מפעל־גבורה זה. כיום הספר הוא מוצג מוזיאוני, ואפילו חוקרי־מקרא צעירים אינם נדרשים להתייגע בו. אבל סבור הייתי כי חייב אני את עשיית המלאכה הזאת לקוראיו של דיון זה. אנסה לתאר את הספר, אשר משך זמן־מה היה מעין תנ״ך שלם לשאינם־מאמינים.
ולהאוזן פותח בכך שהוא מכריז על הנושא הגדול והנורא שלו: הכוהנים הזייפנים, המשכן שלא היה ולא נברא, והדוקטרינה הבדויה של עבודת־האלוהים המרכזית. אחרי־כן הוא צולל בבת־־ראש לתוך משימתו העיקרית: לדובב את התנ״ך עד שיחזור ויספר את סיפורו על־־פי ולהאוזן, במלים שלו עצמו.
שיטתו פשוטה, אבל העיבוד בפרטים אדיר־רושם. כל אותם פסוקים במקרא המסייעים לתיזה שלו, או שלפחות אינם מנוגדים לה, אמיתיים הם. בכל מקום שהכתוב סותר אותו, הפסוקים הם שקר וכזב. הוא תוקף בחריפות כל פסוק שאינו מסייעו. מדי־פעם. הוא מוכיח ליקוי בדיקדוק, סתירה פנימית, אוצר־מלים משובש, או קיטוע ברציפות. אין פסוק שלא יוכל לתרצו או להשמידו. אם עליו לשנות הוראתן הפשוטה של מלים עבריות, עושה הוא זאת. הוא קורא לכך ״תיקון משוער״.
דומה כאילו בשלב מוקדם במשחק הוא תופס כי לא יצליח ממש להשתיק שאלה אחת שאינה זזה מן הקורא: איך אפשר הדבר אחרי הכל שמאות על מאות פסוקים במקרא מפריכים את התיאוריה שלו במלים פשוטות? על העירעור הזה משיב ולהאוזן בהסירו את הלוט מעל דמות משוערת יוצאת מגדר הרגיל, ״המשרבב״, מעין רב־ זייפנים. אדם זה (או אנשים אלה), שצפה למרחק עשרים־ושלש מאות־שנים מראש, נראה בעליל שהקדים את התיאוריה של ולהאוזן ועבר על כל כתבי־הקודש תוך שהוא מקפיד לשבץ בהם פסוקים המפריכים אותם!
עם התגלית של ״המשרבב״ תמו קשייו של ולהאוזן. בחינת מכשיר של הגיון שנוי במחלוקת הרי זו דמות נפלאה. חלקים של המקרא הסותרים לכאורה את ולהאוזן לא די שאמיתותם ניטלת מהם אלא אף הופכים הם להיות נימוקים בזכותו. ולהאוזן, כמובן, אינו קורא ל״משרבב״ בשם. אין הוא מעמיד אותו אפילו בחינת דמות אחת. הוא פשוט מזעיק ״משרבב״, אולי פעם אחת בכל שני עמודים, לעשות את חובתו. שעה שאין עוד גואל ומושיע לוולהאוזן – לא הדיקדוק, לא הרציפות, לא שמות האלוהות, גם לא זיוף מפורש של המשמעות הפשוטה של העברית – הוא מפעיל ״משרבב״.
רוח־רפאים משונה זו במדי כוהן היא באמת המפתח למבוא. אפשר בהחלט, כמובן, שבמרוצת אלפי שנים השתרבבו דברים שלא מן הענין לתוך כתבי־הקודש העבריים. אך כאשר היסטוריון מוצא בנוסח יציב־מכבר עשרות ומאות פסוקים המנוגדים במישרים לתיאוריה החביבה עליו בנוגע לנוסחו של הכתוב, והוא מגיע למסקנה שמעמד־הדברים הזה מוכיח את פעולתו של ״משרבב״ בעל ראייה חודרת, דומה כאילו עבודתו עוברת את הקו האדום לתחום הספרות המוזרה של הטעייה על פי שיטה.
כיום התמיהה היא איך הצליחה יצירה מעין זו לכבוש, ולו גם למשך כמה עשרות־ שנים, תחום מחקרי רציני. אבל תולדות המדע מלמדות שכל היפותיזה שתוצג בעוז ומרץ יכולה לקנות לה מהלכים לתקופה בלתי־מבוטלת, בהיעדר עובדות מוצקות. העיקר היה, מן הסתם, שב־1875 היתה האבולוציה מנסרת בחללו של עולם, הקרבות סביב דארווין עדיין היו נטושים, אך נראה היה בעליל מיהו שעתיד לנצח. תיאוריה שאכפה את האבולוציה על דת המקרא היתה קורנת חן וסערת־התרגשות, אף־ על־פי שהפכה את המקרא על פיהו. מלאכת התיעוד של ולהאוזן, גם אם צרחנית היתה ועקמומית, ונטולה כל דיוק מדעי, בכל־זאת מהממת היתה בעצם היקף הפירוט הלמדני המדוקדק שבה. בניינו עמד, תוך שהוא מתנודד יותר ויותר, עד לשנות ה־30 למאה הזאת. במידת־מה עדיין הוא מתקיים בתרבות העממית, אבל חקר־המקרא הרציני חדל ממנו.
התקפה תלת־אנפית הטילה את תורת־הזיוף אל גל־הגרוטאות. ההסתערות הראשונה באה מצד הארכיאולוגיה, שבאמת החלה להניב את תוצאותיה החשובות הראשונות ב־1890 לערך. התברר כי דמיונותיו של ולהאוזן על מעמדה של התרבות העברית בראשיתה היו הבל ורעות־רוח, משעה שהחליפה הארכיאולוגיה את ניחושיו בכמה עובדות. אחת ההנחות העיקריות שלו היתה, למשל, שבתקופת משה לא נודעה למעשה חכמת הכתב. הארכיאולוגים מצאו תלים שלמים של הוכחות להיפוכו של דבר. את פולחן המשכן של משה זיהה כמנהג מאוחר מאד, שרובו לאחר גלות־בבל. הארכיאולוגיה גילתה בתרבויות הסובבות מתקופת משה הקבלות כה רבות עד שממילא השתייכו הפולחנים העבריים לאותה תקופת־קדומים רחוקה. המשכן עצמו היה הבריח המבריח את תורתו של ולהאוזן. הוא הצהיר כי זו בדיה מוחלטת, מבנה שאינו תואם בשום־פנים את חיי המדבר גם לא את התקופה העתיקה.
ושוב באה הארכיאולוגיה והעלתה שהיפוכו הוא האמת (פרטים על מהפך זה מצויים בספרו של אולברייט, מתקופת־האבן עד הנצרות).
בעוד הארכיאולוגיה מקעקעת את התיאוריה מבחוץ, קמו תלמידיו של ולהאוזן עצמו ובמין כירסום־טרמיטים מדעי החלישו אותה מבפנים. הם הוסיפו לנתח את התנ״ך על־פי דרכיו, והחלו לחשוף תעודות היפותטיות עוד יותר בתוך הנוסחים הישנים של הפרופיסור – ״יהוויסטי״ ״אלוהיסטי״/ ״כוהני״ ו״דאוטירונומיסטי״. לבסוף הצטברו כשלושים תעודות, עורכים ומהדירים שונים. תלמידיו של ולהאוזן מוצאים היו את רישומיהן של חצי תריסר תעודות בפסוק אחד־ויחיד שבתורה. בנקודה זו החלו חסידיה השוטים ביותר של התיאוריה לראות שהיא בטלה ומבוטלת בדברי־־הבל.
אך אי־אפשר היה לחזור לאחור. היה הדבר בחינת נסיון להחזיר ביצה שבורה לשלמותה. בכל נקודה עשו מליצי־היושר של התעודות החדשות מה שעשה ולהאוזן בשעתו, והם העלו את התוצאות הברורות האלו. טיעונים בהסתמך על קיטוע שברציפות, שינויי סגנון, שינויים בשמות של אלוהות וזרויות של אוצר־המלים הוליכו לסיום הזה המפורר עד־ דק – או שלא הוליכו לשום מקום.
בסופו של חשבון העלו המלומדים, כמובן, שהניתוח הספרותי איננו שיטה מדעית. סגנון ספרותי הוא דבר נזיל ומשתנה, לכל המוטב פאלומפססט או מעשה־מחרוזת. ידו של שקספיר מצויה בדפיו של דיקנס; סקוט כתב פרקים של מארק טוויין; שפינוזה מלא את הובס ודיקארט. שקספיר היה חקיין גדול מאין כמוהו, ובעל־סגנון גדול מאין כמוהו. משך דורות השתמשו אחוזי־דיבוק בניתוח הספרותי כדי להוכיח שכל אדם שבעולם מחוץ לשקספיר כתב את שקספיר. אני סבור שאפשר להשתמש בניתוח ספרותי ולהוכיח שאני כתבתי גם את דוד קופרפילד וגם את הקץ לנשק. לוואי והיו הדברים נכונים.
בשנות ה־30 קמה אסכולה חדשה של בעלי־בקורת סקאנדינאביים רבי־מעש ופסלה רשמית את השלד של ולהאוזן מהחל ועד כלה. מעולם לא הוזמה דעתם, והבקורת המודרנית הרחיקה לכת בדרכים חדשות. איוואןאנגנל המשתייך לאסכולה זו הנחית את מהלומת־המוות על המבוא על־ידי שניתח את דמות־הרפאים המרושעת של ולהאוזן, ״המשרבב״, וגירש אותה בצהלת־צחוק למדנית מנומסת. השם האירוני שנתן לה היה interpretatio europeica moderna . משבחן את ה״שירבובים״ המשוערים, מצא בהם דיוקן־עצמי של חוקר־שולחן אירופי, המפלס דרכו בדי־עמל ובסבלנות בכתבי־הקודש כולם על־מנת לבנות היפותיזה נוסח המאה התשע-עשרה, ומאציל אחרי־כן את דמותו שלו לאחור לתוך הסביבה של המאה החמישית לפני ישוע. משעה שהוכיח זאת, לא נותר עוד הרבה מן התיאוריה של ולהאוזן.
מבקש אני את הקורא שלא יצייר לו בדמיונו שבקורת־הטקסט נכנעה למסורת והודתה שכתבי־הקודש העבריים אין בהם כל דופי מבחינה מילולית. הנעימה החדשה בבקורת־המקרא של היום היא הענוה וחוסר־הבטחון גלוי־הלב שלה, בעקבות חורבן השלד של ולהאחן. קבוצה זו של מלומדים מתעוררת מסיוט־־לילה קיבוצי. אין הם להוטים להיכנס לתוך סיוט נוסף. יש ותיקים וזקנים שכלה ונחרצה מעמהם לרדת אל קברותיהם בעודם מאמינים בוולהאוזן. אנשים שנתנו את חייהם לתורה זו או אחרת, והקנו אותה לצעירים מהם, קשה להם לראותה מוכה לרסיסים. אולם הבקורת בעיקרה הניחה מאחריה את כל שיטת הניתוח הספרותי.
ברגע זה המגמה היא לנהוג בזהירות, לקלוט את הגילויים העצומים שעודם שופעים ובאים משדה הארכיאולוגיה, להרחיב את חקר הלשונות העתיקות, ולהטיל ספק בניחושים מודרניים לפחות כמו במסורות עתיקות. החוקרים הסקאנדינאביים נוטים להשתחרר כליל מתורת־התעודות, והם מתקרבים לרעיון של מסורת ארוכה שבעל־ פה שמהימנותה גדולה מאד. מכל עבר דוחים את הרעיון של זיופי־כוהנים בכתבי־ הקודש. בעלי־בקורת תוקפים בעח את שימושם של שמות אלוהות בחינת מפתח לתעודות מקבילות. זו מעולם לא היה בה ממש, שהרי השמות עוברים שוב ושוב מ״תעודה״ אחת לחברתה. פעם סברו כי זו מלאכתם של ״משרבבים״, אך רוחות־־־ הרפאים העסקניות הללו רוב־רובן שמעו את קריאת התרנגול והסתלקו להן. שום ודאות קודמת מימי ולהאוזן אינה מובטחת מפני עוררים, אף לא קביעת התאריך של ספר דברים. במצב הזה הפרוץ לכל רוח קשה לתאר הסכמה כללית כלשהי, אך אני אנסה.
כיום גורסים שהתורה ודאי שמקורה בתוכנה מימי משה. המבקרים מתנצחים בשאלה איך הגיעה תורת משה לידינו, ועד כמה אפשר לשמור על נוסחו של הכתוב. מתחוור והולך כי היו שני קווי־התפתחות עיקריים בחקר המקרא: ניתוח הנוסח, והארכיאולוגיה. ניתוח הנוסח הקדים. הואיל ושום ראיות חיצוניות לא שימשו לו רסן, הפליג בדמיונות ונפל נפילה גדולה. הארכיאולוגיה הסתובבה וחזרה אצל המסורת. בהסתמך על עובדות הארכיאולוגיה, ועל חקירתן המכרעת של לשונות עתיקות, מקווה הבקורת לבנות עם הזמן תמונה מפוכחת – אך תמונה שתמיד יהיו בה יסודות ניכרים של ניחוש – מחיבורם של ספרי התנ״ך.