נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

התורה הטבע והחיים – אלפא ביתא דמעשה בראשית – א

כתב פרוטו אלפא-ביתי

(פרולוג)

התורה והטבע חד הם. אלא שכדי להשיג את החיבור האמיתי ביניהם, יש תחילה להשיג איך התורה היא אחד הגילויים של הטבע, ולאחר שימצא את הקו המחבר הראשון, יראה סביבו עוד ועוד, עד שלבסוף יראה בעיניו איך התורה היא אך ורק הפנים והתוך של טבע העולם. והתיקון הוא רק גילוי הדבר הזה באופן פשוט, שהמתחייב מטבעינו וטבע העולם הוא חיי התורה. ועי’ תפיסת המצוות.

יהיב חוכמתא לחכימי, הקב”ה נותן חכמה בכלי מלא.

נרד לעולם השפל, שנברא בא”ב, ונתחיל מא’. וכשם שהעולם הוא משל למציאות האמיתית, כך כל דברינו משל הם לרעיון האמיתי. ובאמת, המשל והנמשל אחד, אלא שלמתחיל יותר קל להבין ברובד הנמוך, ואחרי שהשיג את הדברים, אין הרובד המציאותי אלא סימן ואסמכתא בעלמא.

איך ממלאים כלי מלא?

התשובה היא, בפשטות הפשוטה ביותר, שתלוי במה הכלי מלא.

איך ממלאים מנת פלאפל? מכניסים בפיתה כדורים, גם אם מצמידים את הכדורים זל”ז, עדיין יש מקום ביניהם לחתיכות של ירקות, כי צורתם אינה מתואמת זו לזו, וגם אחרי שמכניסים דברים שונים, עדיין ניתן לצקת רוטב מלמעלה, כי ברובד היותר קטן נשאר מקום פנוי.

כך שלשה דברים שונים נהפכים ליחידה אחת מתפקדת.

היכולת לשים זה בצד זה דברים שונים בעלי צורות שונות, היא השאלה המטרידה את מנוחתו של האדם בעולם.

מכיון שיש רצונות רבים, והם מתנגשים זה בזה, ישנה התלבטות בקשר לסדר עדיפויות, וגם התנגשויות רצונות. – האפשר להפוך את על הרצונות השונים ליחידה אחת מתפקדת?

הרצונות הנפרדים נובעים מכח החיים, שמהותו היא מורכבות המולידה מורכבות שבכחה להוליד מורכבות וכו’. ומתוך המורכבות נובע שיהיו רצונות רבים ושונים, שכן צרכיו של מבנה פשוט הם פשוטים ואינם מתנגשים.

דומם, כדי לשרוד צריך קרקע יציבה, הרחקת פגעי טבע הנוגסים בו, אין מורכבות ואין צרכים מתנגשים.

חי, ואפילו צומח, אינו שורד מכח צורתו, להיפך, הוא עשוי מהחמרים הכי פחות יציבים בטבע, ודוקא מתוך אי היציבות יש לו היכולת להוליד מורכבות, שכן אי יציבות מחייבת התחדשות.

ואמנם, העולם הדומם, גם הוא כח חיים יש לו. הטבע בכללותו, הוא כח חיים בעל מורכבות גדולה ועצומה לאין קץ מכל מורכבות החיים. כ”כ מורכב ומסובך הוא, עד שכל חלק בפני עצמו נראה דומם.

אלפי שנים היה המח האנושי מנוע מלהבין זאת באופן מוחשי. עד שבדור הקודם פורסם ע”י שלשה אנשי מדע בראשות גאמוב, המאמר המכונה “אלפר-בתה-גאמוב”, שהיווה התחלה חדשה, בהבינו מתוך הטבע את מציאותו של ‘המפץ הגדול’, תהליך שיש לו התחלה, יצירה והתחדשות, והוא כגוף החי.

האמת היא שא’ הוא אלופו של עולם, ב’ הוא העולם שהוא בית הדרים בו ובית לשכינה, וג’ הוא החי והצומח, הגמול עלי אמו. החיים המוכרים לנו של האדם החי והצומח מורכבים מגדילה וגמילה, וחוזר חלילה.

ומה שאירע עם פרסום המאמר הוא השלב הראשון, שהאדם הכיר בספירה שמעליו. בחיי הקוסמוס, ובקשר בין חיים אלו לחיי הבריות בכדוה”א. אבל עדיין לא הכיר באחדות שני אלו עם אלופו של עולם, הספירה שמעל לעולם.

ז”א, שהאדם הפך בעצם את הסדר, הוא הפך את החיים שלו לא’, לדבר הראשון, ממנו גזר רק את הב’, את החיים של העולם, והאמונה היא שלב שלישי, רחוק ממנו, נתפס כאפשרות גרידא.

למעשה, בתקופה הקדומה יותר, האדם הגיע ממקום של אמונה, היא היתה אצלו ראשונה, ועליה בנה הבנה מסויימת בעולם. אבל במקביל לגילוי האיטי של מהות כחות הבית בו הוא גר, הוא איבד את הקשר עם א’. וכן בדין, שכן אמונתו היתה פגומה, היתה ראשונה לא משום שהיתה הכרה פשוטה, אלא להיפך, משום שחייו לא נטו אל ההכרה הפשוטה אלא אל זרמי רעיונות. וכאמונתו כך מדעו.

ואילו תיקונו של האדם להאמין בבריאה כסדרה, כמו אדם הראשון, שאין האמונה נתפסת אצלו כרעיון, אלא כקודמת לכל דבר וכהכרה של מהות הבית בו נולד, שבנוי וניצב על אלופו של עולם.

והתיקון הזה, צריך לבא מתוך דרך הטבע והבנת הטבע, באופן שידעו כל עמי הארצות יחד עם שאר ידיעותיהם, את השתלשלות האצילות בעולם.

ולכן אנו עוסקים כאן בחכמת הגויים, ובחיבורה לגילוי כבוד בעולמינו.

לאחר התיקון, יהיה העולם בסדרו הנכון, כשא’ יהיה אלופו של עולם, ומהכרתו תשתלשל תפיסת העולם, והחיים עליו. העולם ניצב על אלופו.

אבל ממקומנו ונקודת מבטנו, אנו מתחילים מההכרה הראשונית שלנו, שהיא דרך חשיבתינו, והיא מאלפתינו בינה, וכשזו תחבר אותנו לב’, נבין שמה שהיה נראה בעינינו כג’, הוא א’. ואין אלופו של עולם למעלה ומרוחק, ניצב על העולם, אלא להיפך.

 

אמן גדול היה מאוריץ קורנליס אֶשֶר.

לא היה כמוהו מי שהצליח להעביר את הפרדוקסים המחשבתיים והמדעיים הסבוכים, למימד חושי.

השיקוף הזה של הבעיות שעד עתה היכרנום רק במוח, לדיוקנאות מחשבת על גבי נייר, מטלטל.

ציוריו הן התגשמות של סיוטים, הבלתי אפשרי, ובעיקר: הגבול המקסימלי של האפשרי.

אמרו עליו, שהיצירה “גבול מעגל 4 שמים וגהינום”, שיצר אשר בזקנותו, מניחה בצד את ההנדסה האוקלידית, ומשקפת באופן מוחשי את המשטח ההיפרבולי של פואנקרה.

אך אנו נתחיל מההתחלה.

שתי סוגים עיקריים יש ביצירותיו של אשר: הקפואות, והחיות. הקפואות הן המקסימום האפשרי של הקפאה סוריאליסטית של המציאות, והחיות הן המקסימום האפשרי של תנועה קפיצה וערבול של המציאות.

 

הרעיון בשתי התמונות הוא אחד, הציפורים והדגים משלימים זה את זה.

אם היינו מבקשים מצייר להכניס 16 דגים בגודל זה לתוך פיסת הנייר שלפנינו, וגם 16 צפורים, היה זה בלתי אפשרי. היו אלו דרישות מנוגדות. עד שבא אשר ולימד, שכל פרט יכול לתרום לפרט אחר, כשמפצחים את הסוד, מגלים את הצד בכל דג, שמתאים לכל ציפור, וכך שניהם ממלאים את כל הדף. אשר גילה את הסוד איך ממלאים מקום מלא.

מצד אחד, התרכובת הזו היא קפואה מאין כמוה, אף יצור אינו יכול להזיז איבר, אין שום נקודה פנויה בתסבוכת הזו.

מן הצד השני, ברגע שמתחילה תנועה, מגלים אנו כי הציפורים בבחינת מים לדגים, והדגים בחינת חמצן לציפורים.

במוקד התמונה השמאלית, מול העיניים שלנו, אכן התרכובת מקפיאה. אבל ככל שמתרחקים ומזהים את התהליך, כל פריט תורם לחברו, עד שכשמבודדים את החבר, רואים שהוא הרבה יותר משוכלל, ואין הוא נצמד לחברו, להיפך הוא עצמאי ובעל תנועה מקפיצה.

אם היינו יכולים ליישם את העיקרון הזה בחיים, היינו מצליחים לענות על התהיה והשאלה האנושית, על שאלת סדר העדיפויות, במה לבחור. באיזה סוג של הנאה, ברוחני או בגשמי, בימין או בשמאל. כי כשיודעים לגלות את הצד המתאים, הרי כל האובייקטים מתחברים בהרמוניה.

המעבר מן הקפוא אל התנועה, משקף גם את יצירתו של אשר, שבין שתי מלחמות העולם פיתח בהדרגה את התמונות הקפואות, המדוייקות, ולאחר מלחמת העולם השניה, לאחר שנחשף לאימי השואה באופן אישי, כאשר מורו נרצח ע”י הנאצים באכזריות, פיתח את התמונות המתפרצות, המסוייטות. ועם זאת מדגישות את העובדה שהקפוא והמתפרץ הם שתי פנים של אותה מציאות.

מהלך החיים האנושיים, מורכב גם הוא מהתאמות כאלו, מוצלחות יותר או מוצלחות פחות. בתהליך הבסיסי הראשוני אנשים מוצאים את מקומם זה לצד זה (מימין), בין האנשים נמצאים אובייקטים רבים ושונים המקיפים אותם, וכל הפסיפס של העצמים והיצורים החיים יחדיו הם בעצם העיר הגדולה.

העיר האופטימלית היא זו שכל אובייקט יוכל להשתמש וליהנות בכל צד שלו, מהאובייקט הנמצא באותו צד. ממש כמו הציפורים והדגים, שמנצלים כל מ”מ פנוי בדף, ע”י התאמתם זה לזה. העיר בה כשהאדם ירצה לאכול האוכל יהיה מולו, כשירצה להיות מתחת העץ, העץ יהיה לצדו, כשירצה ללמוד פניו יהיו מול הספרים. ובמקום שמתאים לו לקרוא ספר, שם יהיה הספר.

אבל הבעיה הגדולה היא לא העיר, אלא האדם. הרי זו בדיוק ההתלבטות של האדם, מתי לקרוא? מתי ללמוד? מתי לשבת בצל? ועוד יותר מזה: מתי לאהוב? מתי לשנוא? מתי עת להשליך אבנים? ומתי עת כנוס אבנים?

זו התמונה האופטימלית שאנו רוצים, את ההרמוניה המושלמת של האדם עם הטבע.

הטבע והדרו הם בעינינו ההרמוניה המושלמת, שמש ידע מבואו, מפלי המים, ההרים הנישאים, בעלי החיים. כל אלו פועלים בהרמוניה, מבלי מתח פנימי ומבלי לבטי בחירה, כל פעולותיהם באות לפי הצורך בתגובה לסביבה, וזה מה שמעורר השתאות בטבע.

אם נמשיך להשתמש באשר כבמשל, הרי אלו הם הציורים של תקופת שוייץ, יש ביצירות אלו מין ניסיון נאיבי להשליט את ההרמוניה והמתמטיקה של הטבע על האדם שבציור.

אבל כאן בא המשבר של תקופת הולנד השניה, בגיל המבוגר יותר, לאחר חויית השואה. שוב מתברר לאדם שאין שום הרמוניה, האדם נקרע בין כל הרצונות והשאלות, ועד יומו האחרון מחפש את הסיפוק. מעגלי שטנים של גן עדן וגהינום, טבעות מֶבְּיוּס אינסופיות, ריצה אינסופית, לא משום צו האלים לסיזיפוס, אלא משום שהמבנה הוא אינסופי, המציאות המדוייקת והמתמטית היא דמונית. ההתאמה בין הצפורים לדגים קיימת רק בציור.

אשר נראה כאילו מלמד אותנו את הסוד, אבל בעצם הוא רק משקף את הטירוף של אי מציאתו.

אם תהיתם, איך הדבר הזה עובד?

הטכניקה ניתנת ללמידה. לא מתאימים “סוס” ל”סוס”

אלא “צד” ל”צד”, מניחים על הדף סוס אחד, ומלטשים אותו. בתפיסה מרחבית אנו קולטים צד אחד משל הסוס, ומלטשים את הצד הזה בהתאם לצד אחד של היצירה השניה הממתינה. זה יכול להיות סוס אחר, או כל אובייקט שהוא.

ז”א, גם בחיים אנו לא צריכים ולא יכולים ליצור הרמוניה מושלמת בין אובייקטים קיימים. מה שצריך הוא רק ללטש מעט את הדופן החיצונית במקום המגע.

מה יקרה למאות אנשים הנמצאים באולם, כאשר לאט לאט דפנות האולם מתקרבות זו לזו? הם יתאימו את עצמם, הגוף האנושי הוא גמיש, גם בתנוחות שלו, וגם בחומר ההרכב שלו. כתאומים המסובכים יחדיו בשליה אחת, ויד האחד אוחזת בעקב אחיו. זה קורה לא מתוך תכנית – משהו שאין ביכולת של הקבוצה לתכנן, אלא מתוך שיטה. כשאחד מתקרב לחברו, גם חברו זז מעט, מכוין כלפי המרפק הבולט את הצד הרך בגופו שיספוג את הבליטה, תוחב את ידו לריוח שנותר, וכך הלאה.

הטכנולוגיה, מהותה היא בידוד אובייקטים תוך שליטה מירבית עליהם, והעוצמה הזו מגמדת ומסיחה את הדעת מבעיית הרצונות המנוגדים. כאשר כל רצון של האדם, מספק עצמה כה גדולה, פחות חשוב לבדוק את המנוגד. כאשר אם אתה רוצה לאכול יש לך שפע כה גדול של מאכלים וצורות וריחות וטעמים, או כאשר אתה רוצה לקרוא יש לך כ”כ הרבה ספרים, רוצה לנסוע יש כ”כ הרבה אפשרויות. זה מקהה את ההתלבטות, מה שלא תעשה הוא לא נגמר ומגרה לאין קץ.

אבל כשהאדם ניצב מול עצמו, במוקדם או במאוחר, ועכ”פ במאוחר, הוא חוזר לבעיה הבסיסית הקיומית. איך לסדר את כל הצפורים והדגים שיש בעולמו. ולאט לאט הוא מגלה שאין העולם רק שחור ולבן, ציפור ודג, מים ושמים. אלא הרבה יותר מעבר לזה, הרבה יותר דמוני, הרבה יותר מפחיד וחוזר על עצמו, והרבה יותר בלתי אפשרי.

הדגים והציפורים, הסוסים והלטאות, מלוים את אשר כל חייו, אבל בתקופה האחרונה הוא מסתבך גם עם הדומם. יתכן מאד שבהקשר עם התגליות המדעיות בראשית המחצית השניה של המאה ה20. הדומם אינו גמיש כמו החי והצומח, הדגים והציפורים באמת יכולים להסתדר זה עם זה, בגמישות של החי. אבל המבנים הבלתי אפשריים בטבע הדומם, הם באמת בלתי אפשריים. אמתא באמתא לא יתבא.

הסיבוכיות של הטבע, היא נפתולי אלהים, ההבנה כי הטבע מיוסד על סיבוך אינסופי ועל מעגלי קסמים, היא השלב הראשון לאיחוד הבנה ותיקון של היקום כולו.

אך האם הכל על הנייר?

אברהם אבינו, התחיל את דרכו בניפוץ, ניפוץ המסגרת. מסגרת היא יצירה אנושית, והיא בהכרח זמנית, מסגרות מחליפות זו את זו, ואין להן חיים אמיתיים. שכן התנאי לחיים היא ערובה להמשכיות תמידית, פעימת לב בלתי נפסקת. ואילו המסגרות האנושיות הן דוממות וקפואות, אדם יכול לקבלן, או להשליכן. לערבב בהן אמת ושקר. הן צורה שאינה צריכה להיות קשורה בגוף חי. כל דבר שאינו צריך פעימה  תמידית, סופו לקפוא.

מדת החיבור וההרכבה של אובייקטים בחיי האדם אלו לאלו, שהיא כאמור הנצולת המקסימלית של החיים, והפתרון לרצונות המנוגדים. תלויה בפשטות במסגרת של כל פעולה, אובייקט, וענין. אם נכניס כל ציפור וכל דג לקופסה, נאבד את הגמישות והקשר המאפשר להם להתחבר יחד, ולאחר מכן להתמזג במדת הצורך. נאבד את היחודיות של האובייקט.

ניפוץ המסגרת הוא זה המאפשר חיבור אמיתי בין כל הנקודות המתרוצצות במחשבתו של האדם ומול עיניו. אבל אין הכוונה לניהיליזם, שהוא סוג של מסגרת הרסנית לכשעצמה. אלא להכרה במסגרת אחרת, לא קופסה יצירת אנוש, אלא מסגרת שנמצאת בתוך האובייקטים מעצם יצירתם. ובמשל העממי, החיבור שלהם הוא כלפי מעלה, בצינורות, כאותן מכוניות מתנגשות. אבל במימד היחסים ביניהם זה מול זה, הם משוחררים ממסגרת.

בכדי להבין, נישאר ברובד המשל והעולם הזה. האדם רוצה להיות עשיר, להרויח הרבה. לשם כך הוא חייב שלא להיות במסגרת, אם למשל הוא שכיר וחייב לעבוד 10 שעות ביום, הוא תקוע בתוך הקופסא הזו, ואין לו יכולת לעשות משהו נוסף. אבל אם הוא מצא דרך להרויח כסף מבלי להיות מוגבל למסגרת, אפילו אם מדובר במעט כסף, זו דרך שיכולה לאפשר הרבה יותר בסופו של דבר, אם יתוכננו זמנו ואמצעיו בהרמוניה.

אדם רוצה לנצל את זמנו, אם הוא יעסוק בעיסוק אחד, תיווצר עייפות מנטלית, יווצרו חורים ברצף. הוא יפסיק, לא רק לעישון סיגריה, אלא גם לחפש משהו לאכול, לפטפט, לבדוק מייל. זאת מלבד הצרכים והמחויבויות, לענות לטלפונים שונים, לפנות למוסדות ורשויות לסידורים, לדאוג לצרכיו.

אבל מה אם הוא יעשה להיפך? יסדר את כל האובייקטים והרצונות, כל אחד במקום המתאים לו מבחינתו? “ילמד מה שלבו חפץ”. נניח שלאדם יש חמשה עיסוקים, בין אם מדובר בצורות ונושאים של לימוד תורה, ובין אם מדובר במלאכות בית, או בג’ובים של עסק כל שהוא, או פעולות המביאות הכנסה. ומלבד זאת יש לו גם עשרים ‘סידורים’, ועוד עשר ‘הפסקות כפויות’.

האדם הבא מתוך המסגרת, קובע זמן לכל עבודה, מפנה זמן גם לסידורים, ומתוך זה מנכה את ההפסקות הכפויות. לא צריך לפרט כמה חורים יש בתוך כל המסגרות שהוא כופה את עצמו.

האדם המנפץ מסגרות, עוסק בכל רגע נתון במה שלבו חפץ, בבוקר הוא נמשך ללמוד נושא מסויים, אחרי שעה וחצי הוא מרגיש קושי להתמיד, וחוסר ענין, הוא מסכם את מה שעשה עד עכשיו, ועובר לנושא אחר, אם הוא מרגיש צורך לעשן סיגריה, הוא מוציא מכיסו את רשימת המטלות, ותוך כדי שהוא עם הסיגריה בחוץ הוא מתקשר לאחד מהסידורים שהוא צריך לעשות. אם הוא נכנס לשירותים, הוא לוקח איתו את המאמר שהוא צריך לקרוא ולא רצה שזה יהיה על חשבון שום דבר אחר שעושים ‘בחוץ’.

האדם הזה בעצם עושה בכל רגע נתון פחות או יותר את מה שבאמת הוא רוצה, ויוצר הרמוניה בינו לבין עיסוקיו.

כמו במאקרו, כך גם במיקרו. פעולות נתפסות אצל בני האדם לפי הגדרות. נניח שעוזרת בית צריכה לארגן בית שלם, אם היא באה מתוך חשיבה מסגרתית, היא עובדת לפי הגדרות מופשטות: קודם כל היא ‘אוספת בגדים’, לאחר מכן היא ‘מסדרת משחקים’, וכו’. בעוד אם היא תעבוד לפי נוחות וקירבה, היא תתקדם הרבה יותר מהר. אם היא רואה על הרצפה משחק וגם בגד ששייכים שניהם לארון אחד, היא תקח את שניהם יחדיו. בחזור מהארון היא תראה את הדלי על הרצפה, היא תקח אותו ותעמיד אותו ליד הכיור, כי בהמשך תצטרך אותו. כשהיא כבר ליד הכיור היא תקח משם חפץ מסויים שתשתמש בו בהמשך. במדה וכרגע היא חוזרת לחדר א’, היא תניח את החפץ בחצי הדרך, החצי השני ייעשה כשתלך בכל מקרה לכיוון ההוא, וכך הלאה.

זאת השיטה שהמחשב רושם נתונים על הדיסק הקשיח, הוא לא מחלק את הנתונים לתיקיות על פי סדר מופשט, אלא פשוט מניח אותם במקום הראשון הפנוי שהוא רואה, ורושם לעצמו היכן הניח. קובץ וורד אחד שאנו כותבים, נמצא בין קטעי תמונות וסרטים ותכנות. כמובן שהמחשב יכול לעשות זאת כי אין לו בעיה של לזכור היכן הניח דברים. אבל העיקרון של ההרמוניה הוא התאמה בין הפעולות שישתלבו ליצירה אחת.

כאשר אדם הולך לקניות, הוא מחלק את הפעולה למסגרות, הוא מכין רשימת קניות, ניגש לחנות ואוסף את המוצרים, ניגש לקופה לעשות חשבון, מעמיס את המוצרים על הרכב, ופורק אותם בביתו לארונות השונים. באם נבטל את המסגרת של השלבים שמנינו עכשיו, ונעסוק בפעולת ‘הבאת המוצרים הביתה’, הרי נוכל לחסוך זמן רב מאד. אם אנחנו ממוקדים מעיקרא בפעולה הרמונית אחת, הרי את רשימת הקניות נצייר בצורה של החנות. מוצרים הנמצאים בימין יירשמו יחדיו בימין הדף, וכך הלאה. הגשת המוצרים לקופאית, תהיה כאשר הברקוד נמצא למעלה, כך ייחסך זמן החיפוש שלה את הברקוד, איסוף המוצרים בשקיות יהיה ממויין לפי סדר הנחתם בבית. מצד אחד מדובר בסתם ‘טיפים’, ומן הצד השני זה נובע מתפיסה כוללת יותר.

כך גם העוזרת הדמיונית שלנו לא אוחזת כרגע ב’שלב’ מסויים, אלא ביצירת הסדר כולו. אבל מה אם היא תחליט לשלב בין מלאכת הסדר לשאר המלאכות? אם היא צריכה לא רק לסדר את הבית, אלא גם לבשל, ותוך כדי השיטוט המוכוון שלה לצרכי סדר, היא גם צוברת פריטים לבישול במקום המתאים. כך למשל כשהיא עוברת בפינת השיש שבה נמצא הקומקום, היא מפעילה אותו, מתוך ידיעה שבעוד 4 דקות המים ירתחו והיא תוכל לצקת אותם לסיר. ובארבעת הדקות האלו היא עושה פעולה נוספת, שתשמש אותה כהתחלה למה שתעשה אחרי יציקת המים לסיר, וכך הלאה. ומה אם היא לא רק מקדמת את הבישול, אלא גם מקדמת נושא אחר בשיחת טלפון בינתיים?

ככל שיש יותר מטלות, כך הזמן מנוצל יותר. כפי שנוכל לראות בציור הבא: 

כאשר יש לנו מגוון גדול של אובייקטים, הרבה יותר קל לשלבם זה בזה. מאשר לשלב בתיאום מדוייק רק סוסים שחורים עם סוסים לבנים.

בכלכלה, הדבר הרבה יותר אלמנטרי. מכיון שכל פעולה ניתן לכמת להכנסה מול הוצאה. למשל: בכל חנות יש גניבות, אך האם להשקיע משאבים מול גניבות, למנות שומר? ברוב המקרים משכורתו של השומר תעלה בהרבה על הסכום שייחסך ע”י מניעת הגניבות שיצליח לתפוס. וכך הלאה.

אך מה עם החיים עצמם?

תיאור כזה מצד אחד מרתיע, כי נראה שהוא דורש מהאדם יכולות של מחשב על, גם לריכוז יש מחיר של כאב ראש, אולי כדאי לעבוד יותר רגוע ולהפסיד עוד 4 דקות? אכן, הכל תלוי בחישוב עלות מול תועלת. כשאנו מדברים על הרמוניה, אצל אדם ולא אצל מחשב, צריכים להיות לא רק תועלתי, אלא גם מותאם למנטליות שלו. ולכל אדם ישנה מנטליות שונה.

אכן יצירת תכנית כזו לחיים ולכל פעולה, דורשת מחיר. אך מה בדבר שיטה? צורת פעולה המוכתבת לפי עקרונות מסויימים, שאינה דורשת מהאדם ליצור במחו תכנית על, שכן עקרונות הפעולה של השיטה מביאים אותו לתכנית זו. בדומה לאנשים הנצמדים זה לזה באולם ההולך ומתכווץ.

האדם מחפש תורה שתתן הרמוניה בין כל האובייקטים שבחייו. אך כל התורות האנושיות אינן נוגעות בכל האובייקטים, אם מחמת מוגבלותן, ואם מחמת מגמתן, הן לא מנסות ‘להשתלט’ על כל החיים. הן נותנות מסרים ותכנים שאמורים לתת סיפוק רב, ולכן יכולים לעמוד במרכז החיים. ומציאותן המספקת מאפילה על הקשיים והלבטים. ולכן ההרמוניה שלהן אינה מושלמת, ונסדקת במוקדם או במאוחר.

התורה האלהית, שולטת על הכל, היא מנפצת כל מסגרת. האדם אינו ככל האדם. תיקח ממנו את התורה האלהית והוא יהיה כלום, משום שהוא ממשיך את כח החיים של אברהם אבינו.

דוקא משום שיש לתורה שליטה מוחלטת, זו צורה אחרת של שחרור. כשאדם עומד עם רגליים על הקרקע, וכל אבריו מחוברים לחבלים, הוא נשלט. אבל כשאדם אינו מחובר כלל לקרקע, וכל איבריו מחוברים לחבלים, הוא לא יותר נשלט מאשר שולט, כי הוא מרחף, הוא חפשי למשוך בחבלים כנגד מי שמחובר בצד השני. התורה היא שלו.

מכיון שהכל בתוך המערכת התורתית, הרי התורה מגבשת גם את ליטוש האובייקטים השונים, החל מעשה דוחה לא תעשה, וכלה בהלכות שכנים. התורה כולה היא חיבור והצמדת כל הדגים והציפורים שבחיי האדם בצורה הרמונית שלא משאירה מ”מ פנוי.

לא מדובר רק בכל מה שהאדם עושה בפועל, אלא בכל מה שהוא רוצה וצריך. המצוות נוגעות בכל הצרכים והרצונות, בכל השאיפות והמשיכות, ומציבות כל מגמה במקום המתאים לה בצד חברתה.

כשאנו אומרים “המצוות” אין אנו מדברים על רשימת המצוות שבתורה, שכן זו לא מספיקה ליצור את ההרמוניה. ההרמוניה נוצרת ע”י המצוות החיות בפועל בלב האומה, היא ההלכה שהיא פרצוף פניה של התורה שבעל פה.

התכנית של התורה, מבטלת את הצורך במסגרת. כל ההחלטות שלנו הן תלויות מסגרת, אם אנחנו מחליטים לעשות פעולה מסויימת, אנו עושים אותה בצורה ממוסגרת. למרות שלא כולה חשובה. נניח שלאדם מתפזרת בבוץ חבילה של כסף קטן, הוא עושה חשבון שמדובר בסכום שאין להשאירו אותו זרוק, ולכן הוא מקבל החלטה להתכופף וללקט אותו. אבל זו רק המסגרת, אם הוא היה יכול לגרוף במכה אחת את הקיבוץ העיקרי של מטבעות גדולות, לא צריך יותר מזה.

תמיד צריכה להיות חלוקה בין ה80 ל20. ז”א מכיון שחלוקת ההשפעה של אובייקטים אינה שוה, הרי מיעוט יכול להיות אחראי לרוב האפקט, גם כשאתה מחליט להתמקד במסגרת מסויימת, יש מתוכה מיעוט של אובייקטים שהוא העיקר. מועמד פוליטי שמשקיע בפרסומת, אינו יכול להשקיע סתם באויר, הוא צריך לזהות את ה20 אחוז שיש לו 80 אחוז של סיכוי להשפיע עליהם לעבור לצד שלו, וגם בתוכם, זה ממשיך להתחלק, יש 20 אחוז מהם שאין לו סיכויים רבים להזיזם מעמדתם, הוא צריך להתמקד ב80 האחרים, שמתוכם יש 20 שיותר זול לו להגיע אליהם, וכך הלאה. במבט האמת אין שום עיקרון שהוא ‘נכון’, כי הכל מתחלק ל20/80, לכל דבר יש עלות מול תועלת, ולכן מי שמחזיק את התכנית האמיתית, המכוונת מטרה, ומותאמת לתורת המשחקים של היקום, אין שום כלל. אין שום עקרון, מלבד עקרונות התכנית.

כשהאמן בא לשלב את הדגים והציפורים, הוא אינו יכול לבא עם תכנית, כי תכנית ועקרונות ומסגרות לא יכולות לאפשר זאת. הוא צריך לבא עם שיטה, בכל שלב למצוא היכן ה20% החשובים, האם יותר קל יהיה לשנות מעט את הזנב של הדג או את הכנף של הציפור. הגמישות שלו ביחס למסגרות ועקרונות (“איך נראית ציפור”) והנאמנות לשיטה, מביאות את התוצאה, שאינה פוגמת ביופי, למרות שמי שאינו חושב על השאלה איך נראית ציפור יכול להגיע לתוצאה מכוערת. זו בדיוק האמנות והשיטה, שלוקחות את האחוז הקריטי מכל דבר כדי להגיע לתוצאה של שילוב כל הציפורים והדגים שאפשר ביופי המקסימלי, לקיחת ה20% החשובים מהכל. מי שיצייר דג מתוך המסגרת של “איך נראה דג”, ב100%, יקבל דג, לא יצירת אומנות.

זה הוא הא’, אדם במצבו המעמיק בטבעו, הכולל אינסוף רצונות ואובייקטים סביבו, מחד. והסדר שמציע-דורש עבורו אלופו של עולם, הפנים האמיתיות של הא’, ההרמוניה בין כולם. מאין תימצא?

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of