נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

“התקדמות המדע” – הצד האנושי

התפיסה ה”מדענית” רואה את התקדמות המדע כתהליך לוגי מופשט, שבני האדם זוכים רק לחשוף חלקים ממנו ע”י עבודה מאומצת והצלבת נתונים שנחשפים בכל רגע נתון ברחבי העולם. המציאות קצת שונה.

פרופ’ תומס לבנסון, מהמכון הטכנולוגי של מסצ’וסט, שחקר את תורת איינשטיין ואת הדרכים בה הגיע עליה (ואף פרסם ספר על הנושא:  And How Albert Einstein Destroyed a Planet, Discovered Relativity, and Deciphered the Universe 2015), עוסק במאמרו “אפוס שכשל“, בשאלה האם קיומה של תיאוריה מדעית מביא באמת לבדיקתה ולהצלבתה, כדי שהמדע יתקדם לכיוונה במקרה שיימצא אישוש, או ידחה אותה במקרה של היעדר אישור. או שמא המציאות אינה כזו, כדבריו “תיאוריות גדולות יכולות לבלות עשרות שנים בהמתנה”,

כאשר תיאוריה מדעית לא מצאה ראיות לתמיכה בה, באיזה שלב צריך המדע לוותר? תפקידן של תיאוריות מדעיות הן לנבא, אך המציאות הזו שאין ממצאים תומכים היא חלק שכיח, אף שלעתים קרובות מסתירים אותו.

דוגמא אחת: בוזון היגס, במשך חצי מאה דובר על בוזן היגס בתור תיאוריה, הסבר כיצד חלק מהחלקיקים רוכשים את המסה שלהם, אבל מאז שנות הששים של המאה הקודמת, בהן הועלה הרעיון, לא נמצאה שום תמיכה לבוזון היגס, זה לא גרם לרעיון להיעלם. רק ב2013 נמצא כנראה החלקיק הצפוי, ופרס נובל הוענק למי שהגה את הרעיון עשרות שנים קודם לכן.

דוגמא נוספת: בעיות בלתי פתירות בנוגע לקרינת הרקע הקוסמית של המפץ הגדול, נחשבו כבעיה קוסמולוגית מאז שנות ה60 של המאה הקודמת, רק באמצע שנות ה90 אוששו ההסברים שעד אז נחשבו כלקויים. למעשה הסבר מספק הגיע רק ב2014.

התיאוריה שהתפתחה בשנים האחרונות עוסקת בגלי כבידה אינפלציוניים, מצד אחד היא נחשבת כנכונה כרגע, אבל נסיונות אחרונים לבדוק את מהימנותה מעוררים בעיות, זו דוגמא קלאסית לפערים ארוכי טווח בין חיזוי והתבוננות, ואלו מעלים את השאלה: מה בכל אופן יכול לגרום למדענים לנטוש רעיון שנראה מוצלח? האמנם ימתינו דורות לאישושים או שפשוט יזנחו את הרעיון שנראה כרגע כלא מוצלח?

לפי הכללים ה’יבשים’ התשובה היא: מיד, ברגע שהרעיון לא תואם, צריכים לזנוח אותו, אבל המציאות לא ממש כך.

הפיזיקאי המפורסם ריצ’רד פיינמן אמר ב1963: “המדע הוא שיטה מיוחדת למציאת דברים”. אבל מה עושה את זה מיוחד? האופן שבו תיאוריות מאושרות או נדחות, זה נעשה ע”י התבוננות, זה הוא שופט יחיד שאינו פועל לפי כללים ברורים. דוקא ארעיות הידע והיותו נתון להפרכה, נותנת כח זמני לבחור דרך מדעית.

ב”מבוא לשיטה המדעית” המיועד לתלמידי קולג’ נכתב: “השיטה המדעית דורשת כי ההשערה תבוטל או תשנה אם התחזיות שלה מנוגדות בבירור ובאופן רציף לתוצאות ניסויים… לא משנה עד כמה תיאוריה הינה אלגנטית, התחזיות שלה צריכות להסכים לתוצאות הניסוייות, אם אנחנו מאמינים שזה תיאור תקף של הטבע. בפיסיקה, כמו בכל מדע ניסויי, “הניסוי הוא עליון”.

אך מה קורה בשטח? האם ההיסטוריה מתנהגת כך? האם בני האדם?

התשובה היא לא, בחיים האמיתיים לא מתרחשות האגדות…  אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא הסיפור המוזר של כוכב הלכת וולקן. בשנת 1859, המתמטיקאי הצרפתי Urbain Le Verrier – האיש שחזה את מיקומו של נפטון – חישב חישוב מסובך המסתמך על כללי הכבידה של ניוטון, והמוכיח קיומו של כוכב לכת נוסף, או קבוצת גרמי שמים קטנים, שאמור היה להיראות לפי דבריו בליקוי החמה של 1878 בוויומינג, אלא שהניבוי לא התקיים, גם בהזדמנויות נוספות וולקן סירב להתגלות. ואילו האנומליות בתפקודו של מרקורי המשיכו להתקיים. לפי הכללים המדע היה צריך להתנער ממשהו, וליצור את השינוי המתאים בכללים כדי להתאים למציאות, אבל זה לא קרה. חוקרים השקיעו אנרגיה בנסיונות לפתרון בעיה זו, והציעו רעיונות שונים ומשונים שלא עמדו בשום מבחן, אבל לא הטילו ספק בתיאוריה של ניוטון, – פשוט משום שלא היתה להם אחרת זמינה.

במאה העשרים כבר היו בעיות רבות בתיאוריה של ניוטון, אבל גם כשלא נמצאו להן הסברים, לאיש לא היה אכפת, היו  הרבה רעיונות חדשים במדע, כדוגמת קרני הרנטגן, החשמל, ניסויי האחים רייט, התקדמות המדע סיפקה מטריה טובה לתיאוריות הניוטוניות הישנות והטובות. והחריקות של מרקורי לא הפריעו לאף אחד.

בסופו של דבר רק כשהרעיון של איינשטיין קרם עור וגידים, נרתמו הבעיות השונות לקידומו ולביסוס נכונותו. מה שהיה חסר, זה לא עובדות ונתונים, אלא מסגרת חדשה, יצירה חדשה שלתוכה ישחילו את המציאות והעובדות.

עד כאן לבנסון, ובמענה לשאלה אלו מסגרות מתקדמות ומתקבלות, ואלו נזרקות? התשובה מעניינת מאד, לפחות במדה מסויימת משפיע כאן אידיאל היופי, אנשי מדע רוצים שהמציאות תהיה יפה, ותנוסח בנוסחאות יפות. כך על פי פיליפ בול, במאמרו “יפיה של האמת“:

תיאוריית היחסות הכללית של איינשטיין, היא הישג אינטלקטואלי, הסברת כח הכבידה כתופעה גיאומטרית, כח הנוגע מעיוות של המרחב זמן ע”י חומר ואנרגיה. אלא שאיינשטיין עצמו היה די אדיש לניסוי שהיה אמור להוכיח את התיאוריה, כאשר אדינגטון אישר את התיאוריה (יש גם טענות להטיה של האישור הזה), כשנשאל איינשטיין מה היה עושה לו הניבוי שלו היה נכשל, השיב: “הייתי מצטער על האדון היקר, כי התיאוריה נכונה”. כפי שאמר הפיסיקאי הדני נילס בוהר בזמנו, איינשטיין היה קצת יותר מדי אוהב לספר לאלוהים מה לעשות. אבל לא היתה זו יהירות גרידא, הסיבה שאיינשטיין הרגיש שהיחסות הכללית צריכה להיות נכונה, היא משום שזו היתה תיאוריה יפה מכדי להיות שגויה.

סגנון השיח הזה יכול בהחלט להרגיז פיזיקאי, אחרי הכל האמת צריכה להיקבע ע”י הניסוי שמוכיח את הטבע, ולא ע”י היופי הסובייקטיבי שנראה בעינינו? “משפטים אסתטיים אינם מכריעים בשיח המדעי”, אומר תיאורטיקן המיתרים בריאן גרין בספרו היקום האלגנטי(1999)  , לדעתו איינשטיין לא התכוין לרמוז כי היופי קובע, הוא רק אינדיקציה לכך שאתה על המסלול הנכון.

איינשטיין אינו בסביבה כדי להתווכח, כמובן, אבל אני חושב שהוא היה עושה זאת, הוא זה שאמר כי “התיאוריות הפיזיקליות היחידות שאנחנו מוכנים לקבל הן היפות”. איינשטין לא היה לבדו. המתמטיקאי הגרמני הרמן וייל, שהצטרף כעמית לאיינשטיין במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון אמר: “העבודה שלי תמיד מנסה לאחד את האמת עם היפה, אבל כאשר הייתי צריך לבחור אחד מהשנים, אני בדרך כלל אבחר את היפה”.

אין זו רק רוח התקופה ההיא, למעשה, השיח על אסתטיקה ברעיונות מדעיים מעולם לא נעלם. לב לנדאו ויבגני ליפשיץ, בקורס הפיסיקה התיאורטית של המאה התשע-עשרה , כותבים על תורת היחסות הכללית ‘כנראה היפה מכל התיאוריות הקיימות’.אדריאן קנט כותב כי בתחום הפיזיקה: “אלגנטיות נראה אינדיקציה חזקה להפתיע של הרלוונטיות הפיזית”.

אנחנו חייבים לשאול: על איזה יופי זה הם מדברים?

הפילוסוף זוכה פרס נובל, פול דיראק, אמר ב -1963 כי “היופי במשוואות המציגות תיאוריה, חשובות יותר מאשר הצגת ניסוי תואם לתיאוריה”, אך לא הסביר על איזה יופי הוא מדבר, הוא ציין כי יופי מתמטי לא יכול להיות מוגדר, בודאי לא יותר מאשר יופי באמנות, לדבריו מדובר ביופי שאנשים שלומדים מתמטיקה לא יתקשו להעריך. זה מזכיר את ה’טעם הטוב’ של מבקרי האמנות, די חשוד בתערובת של דעות קדומות ופטרנליזם.

בהמשך המאמר מנסה פיליפ בול לצייר קוים לדמותו של היופי שמכוין את התיאוריות במדע, אבל ברור שמדובר בענין סובייקטיבי, שהוא חלק מגופו של המדע.

בין השאר הוא מציין כי הפיזיקאים מחוייבים להגדרה של סדר ויופי, כחלק מהירושה האפלטונית התופסת את הקוסמוס כמקום מסודר, אמונה זו היא תנאי מוקדם למציאות הפיזיקה, אין טעם לחפש כללים אם אין מאמינים שהם קיימים.

אבל אפלטון הוא לא דוגמא טובה להסתמכות על חשיבה אסתטית, אפלטון עצמו לא בטח באמנות ודחה את “המשוררים השקרנים”.

ובכל אופן כשנשאל את אנשי המדע: למה לכל הרוחות יש להביא איזה מושג מעורפל של יופי לידי ביטוי בתור פוסק נוסף? הם ישיבו: בגלל הנסיון, התיאוריות שהוכחות כאמיתיות הן יפות. אבל יש הרבה דוגמאות לתיאוריות שלא עונות לשום קריטריון של יופי, ויש מהם – לא נעים לומר – אפילו מכוערות… לא רק שאיש לא הראה קשר בין יופי לאמת, אלא שלפעמים יופי במובן המקובל של פשטות ואלגנטיות, גורם להולכת שולל. תיאוריה הקשורה באנטרופיה של חלקיקי מים, מופצת עד היום בצורות שונות בגלל היופי שלה, למרות שהיא לא נכונה בעליל.

האם יתכן, שואל פיליפ בול, שהפשטות המופלאה והעוצמה של רעיון הברירה הטבעית, פוגעת בביולוגים מסויימים הרואים את הרעיון ככל כך יפה, עד כדי שהם חשים צורך להגן עליו בכל מחיר? אולי לכן הנסיון לחשוף את מגבלותיו, את החריגים והמקומות בהם אינו מתאים, מעוררים סכסוכים עם להט דתי?

בול מאריך להסביר את החסרונות שבהימשכות אחרי היופי, אבל הוא מסיים: לא הייתי רוצה שמדענים ינטשו את שיחת היופי שלהם. כל דבר שמעורר חשיבה מדעית הוא בעל ערך, ואם החיפוש אחר היופי עושה זאת, זה עשוי לקדם אותנו.

ומכאן לצד אנושי הרבה פחות מחמיא, ענפי מחקר הנתוני לשליטה של בעלי אינטרסים, כך מתאר את הדברים הרופא הקנדי, ד”ר ג’ייסון פונג:

הבה נבחן כמה מצבים דמיוניים:

עיתונאי מהניו יורק טיימס מקבל באופן קבוע מתנות גדולות מחברות לבניית בתים. הוא כותב מאמר דעה כי הוא תומך מאוד בהקצאת מגרשים לבניית בתים. האם זה לא מוסרי? בהחלט. למעשה, לניו יורק טיימס יש קוד התנהגות קפדני שאוסר במפורש קבלת מתנות, אפילו משולש פיצה. לעיתונים יש חובה להוציא לאור את האמת, וניגודי אינטרסים כספיים בין העיתונאים שלה ישחקו את האמון הזה. לכל עיתון חשוב יש מדיניות דומה.

ומה אם פוליטיקאית בניו יורק נוהגת באופן שגרתי לקבל מתנות גדולות מענף הבנייה הביתית. לעתים קרובות היא יוצאת לארוחות חינם, רואה מופעים חינם יחד עם אנשי המכירות. גם היא תומכת בהקצאה לבנייה ביתית. האם לא מוסרי? בהחלט. היינו מכנים זאת כשחיתות, וכמעט כל עובד ממשלתי ועובד ציבור יודעים שסוג כזה של התנהגות אינו מקובל. אפילו תלמידת תיכון יודעת שזה לא בסדר. ניגוד אינטרסים כלכלי אסור בהחלט.

הבעיה היא שאותם סטנדרטים אתיים אינם חלים על רופאים. הרופאים נמצאים גם הם בעמדה של אמון, הם מחוייבים להגן על בריאותם של המטופלים שלהם. במקביל, הם מקבלים החלטות שעשויות להכניס אלפי דולרים לכיס של חברות תרופות. שתי החלטות אלו מתנגשות באופן שגרתי, אך בניגוד לפוליטיקאי, שוטר או עיתונאי, רופאים רשאים לקבל באופן חוקי אלפי או מאות אלפי דולרים.

יש הוכחות ברורות שמתנות והכנסות משפיעות על ההתנהגות של איש המקצוע, ברור שקשר כלכלי בין רופאים וחברות תרופות מקדם שימוש בתרופות אלו, מדובר בניגוד אינטרסים מובהק, שבא בצורות של מענקי מחקר, מענקי חינוך, דמי ייעוץ, דמי דובר, מתנות וארוחות חינם.

הרופאים מכחישים בעקביות שלקשרים הכלכליים האלו ישנה השפעה, יד רוחצת יד, ברור שחברות התרופות לא מבזבזות לשוא מליוני דולרים בשנה בשביל קשרים עם רופאים, וברור שזה מניב להם רווחים. מחקרים מראים שהקשרים הכלכליים של חברות עם רופאים מביאה לרשימת תרופות יקרות יותר עבור החולים.

זו שחיתות רשמית, קודים אתיים להגבלת מתנות קיימים בכל מערכת, אבל לא אצל הרופאים, הם מחוייבים רק בגילוי, והגילו לא פותר את הבעיה. הנה רשימה לדוגמא של תשלומים ששולמו עבור מחקרו של ד”ר סיבנפייפר ועמיתיו מאוניב’ טורונטו, המחקר טוען שסוכר הוא מזון בריא, לא יהיה מפתיע לגלות שהמחקר ממומן בין השאר ע”י מענקים מחברות ‘אלטרואיסטיות’ כמו קוקה קולה,  ועוד ארגונים המשווקים מוצרי סוכר. עם מספיק ‘תמריצים’ באוניברסיטה הזאת, בית החולים והרופא היו כנראה אפילו טוענים כי עישון מיטיב עם בריאותינו (נ.ב. חברות הטבק החזיקו במשך עשרות שנים מומחים כאלו).

הרבה פעמים השתתפתי בהרצאות שניתנו ע”י פרופסורים באוניברסיטה, וכאשר בסיום ההרצאה הם חשפו את הגילוי ה’נאות’ של בעלי ענין במחקריהם, נתגלתה רשימה ענקית של גופים שונים בלתי אובייקטיביים בעליל, והרופא מתבדח “אני לא נעשה חוקר מוטה ע”י קבלת כסף מכל מיני יצרני סמים”, זה מצחיק את הקהל, כי הם מבינים שכך הדברים עובדים. אבל בינינו, כולם יודעים שזה רקוב, שזה מושחת, שעולם הרפואה מושפע מאלפי רופאים וחוקרים כאלו, זו פצצת זמן מתקתקת.

הבעיה שהרופאים עצמם לא תופסים את זה, מחקר גילה ש61% מהרופאים לא חושבים שהם מושפעים מניגוד ענינים כלכלי, דפוס המרשמים שלהם אובייקטיבי לחלוטין לדעתם, סטודנטים לרפואה סבורים כי זה בעייתי, אבל רופאים שהם ‘בפנים’, כבר לא מרגישים זאת.

מחקר שנעשה ע”י אורלובסקי ווסטייק הראה שהקשר הכלכלי העלה את דפוסי ההפניות והמרשמים אל התרופות המדוברות פי 3, אבל כל הרופאים למעט אחד הכחישו שיתכן קשר בין פעולתם לבין המתנות וההטבות שקיבלו מחברות התרופות. במחקר אחר מ2017 הוכח כי כמעט בכל תחום, רופאים שקבלו מתנות מחברת תרופות, רשמו את תרופותיהם למרות שהן יותר יקרות. זה לא מדעי טילים, אלו עובדות פשוטות, הרופא מרויח, החולים מפסידים. הרופאים בגדו באמון המקודש למקצוע.

הגיע הזמן לעצור את רכבת השומן הזו, הבגידה הבוטה באמון הציבור, המתרחשת בכל אוניברסיטה ובית ספר לרפואה מדי יום ביומו, כל רופא שנוהג כך נושא על עצמו את האשמה, והרבה יותר מכך האוניברסיטאות והמוסדות האקדמיים.

במאמר אחר מדגים פונג, כיצד כל ההתמודדות הרפואית הממסדית מול השמנת יתר, מבוססת על דברים שהוכחו כלא יעילים, השמנת היתר לא נעצרת, למרות החזרה על ההוראות שאבד עליהן הכלח כבר מזמן, כך גם בטיפול בסוכרת, חזרה על מושגים מיושנים ולא יעילים, ובעוד דוגמאות. על ההשלכות של עדכונים רפואיים הפכפכיים, ראה כאן, ודוגמא נוספת לאינטרסים במחקר כאן.

בקצרה, התקדמות המדע היא לא תהליך מופשט של חשיפת ידע, הוא תהליך אנושי, שיש לו צדדים יפים ומעניינים, וגם צדדים פחות יפים. המפעל המדעי הוא בסופו של דבר גם תהליך חברתי.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of