נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

חגי הופר: התורה כספר הדרכה

פרק מתוך ספר (הספר המלא)

מבוא

ספר זה, "התנ"ך וספרי הדרכה אחרים", הוא המשך לספרי הקודם – "פילוסופיה והתנ"ך; התנ"ך בראי הפסיכולוגיה", בו בחנתי את הקשרים המסועפים בין רעיונות הפילוסופיה והפסיכולוגיה ובין הנאמר בתנ"ך והראיתי כיצד הם משקפים זה את זה. הדגש היה על המאחד, אף כי גם ציינתי את המבדיל כשהיה צורך. גם בספר זה אני עורך השוואה, והפעם בין העצות והתובנות המופיעות בספרי הדרכה שונים ובין הנאמר בתנ"ך. המוטו שמלווה אותי הוא מה שנאמר בפרקי אבות מפי בן בג בג (ה, כב): "הפוך בה והפוך בה דכולה בה", או מה שנאמר בתנ"ך: דברים ד6: "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

האם זה אומר שכל דבר אפשר למצוא בתנ"ך? נראה לי שהתנ"ך עצמו צנוע הרבה יותר, שהרי כתוב בו: דברים כח61: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך". כלומר, נאמר כאן כי יש 'מכה שלא כתובה בתורה'. האם זה איידס או אבולה? אולי, בין היתר. ואף כי יהיה מי שיימצא גם אותם בדילוג אותיות, שהרי כמאמר המדרש – "ודילוגו עליי אהבה".

או ביתר רצינות – אמנם הטכנולוגיות מתחדשות, הידיעות נצברות וגם הפילוסופיות משתנות, אך נראה שעקרונות החיים הבסיסיים נשארו כשהיו. בכל אופן, כשלא אמצא מקבילה תנ"כית ראויה אציין זאת.

עיקרון נוסף שמנחה אותי הוא לא להכביר מילים (ראו איוב לה16) שלא לצורך, אלא לכתוב ישר ולעניין, שהרי: קהלת יב12: "להג הרבה יגעת בשר".

 

הקדמה

הדרך להצלחה בחיים לפי סיפור יוסף

יוסף נקרא "איש מצליח":

בראשית לט2: "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי"

בראשית לט3: "וירא אדניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו"

בראשית לט23: "אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עשה ה' מצליח"

למעשה, הוא היחיד בתנ"ך שמכונה בכינוי זה, "איש מצליח", על כן נראה שאפשר וכדאי ללמוד ממנו משהו על הצלחה. אם כך אשאל: מה גרם לו להצליח? מהו סוד הצלחתו?

התשובה הפשוטה והמיידית כביכול נמצאת בפסוקים עצמם: "כי ה' אתו". כך גם צדיקים רבים אמנם לא נקראו בפירוש אנשים מצליחים, אולם הם היו כאלה בפועל. דוגמא בולטת לכך היא האבות, ובמיוחד אברהם:

בראשית כד1: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל"

כפי שאומר ספר משלי:

משלי י22: "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה"

והביטוי "ברכת ה'" מופיע אף בסיפור יוסף:

בראשית לט5: "ויהי מאז הפקיד אתו בביתו ועל כל אשר יש לו ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה".

נראה שמסכם זאת יפה הפסוק הידוע:

יהושע א8: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל"

ואולם, כאמור, נראה שליוסף יש ייחוד בעניין זה, ועוד שאני מעוניין להראות את המסר הכללי ולאו-דווקא הדתי המצומצם של סיפור זה.

 

והנה, המאפיין הייחודי של יוסף מתבטא בכינוי נוסף שקיבל מאחיו – "בעל החלומות":

בראשית לז19: "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא"

נראה, אם כך, שהדבר הראשון וחשוב ביותר שאדם צריך כדי להגיע להצלחה הוא שיהיו לו חלומות!

הדבר השני המתבקש הוא, כמובן, לנסות להגשים את חלומותיו.

למען האמת, הגשמת החלומות זה לא רק המתכון להצלחה אלא ממש הגדרה שלה. כי הרי בעושר, שרבים רואים בו סימן להצלחה, יש גם "עושר השמור לבעליו לרעתו", וכן גם בדברים אחרים. אבל העושר הוא באמת לרוב – ולא בהכרח – רק "סימן" באמת, או פועל יוצא של ההצלחה ולא ההצלחה עצמה, שהיא, כאמור – מימוש החלומות.

הנה, כל חלומותיו של יוסף התגשמו (והמקרה שלו תופש את שתי המשמעויות של המילה חלום – חלום-לילה ושאיפה): הוא חלם שאחיו משתחווים לו וכך לבסוף היה.

יותר מזה, יש השואלים מדוע יוסף לא יצר קשר עם אביו לאחר שעלה למלוכה? ועל כך יש עונים, שהוא פשוט התייחס לחלומות שלו כאל נבואה שצריכה להתגשם ולכן חיכה בסבלנות להתגשמותה. לענייננו – הוא האמין בחלומות שלו ופעל להגשמתם!

(במאמר מוסגר ייאמר, שמי שחולם אף יכול להבין את חלומותיהם של אחרים, כיוסף שפתר את חלומות שר המשקים ושר האופים ואת חלומות פרעה).

 

דבר שני שיש ללמוד מיוסף הוא אופן הגשמת חלומותיו, וכאן יש שני סעיפים:

  • כשאשת פוטיפר מנסה לפתות אותו הוא מסרב לה. על כך מכנים אותו חז"ל בכינוי נוסף: יוסף "הצדיק". לענייננו – יש לכבד את מעסיקיך ולא לנצלם לרעה, בלי כל קשר לנסיבות. אין כל טעם לפלס את דרכך במרפקים, או להשאיר אחריך גוויות וגשרים שרופים, אלא יש להתנהג ביושר, בלי לפחד מהתוצאות של הדבר. ככתוב: תהלים לז7: "דום לה' והתחולל לו אל תתחר במצליח דרכו באיש עשה מזמות".
  • יוסף מבקש משר המשקים שיזכיר אותו בבית פרעה לאחר שישוחרר, אולם שר המשקים שוכח ממנו. היו מחז"ל שראו בעצם הבקשה חטא כלשהו של יוסף. אך כל זה לא מונע מיוסף להגיע לבית פרעה בבוא העת, לאחר שנתיים. לענייננו – אינך צריך אנשים אחרים שיעזרו לך, אין כל תועלת בויטמין P – פרוטקציה. כישורים עדיפים מקשרים. בעשר אצבעותיך בלבד אתה יכול להשיג את כל מה שתחפוץ בו.

שני הסעיפים האלה הם שני קצוות עם מכנה משותף אחד: אנשים לא יכולים להזיק לך ולא יכולים באמת להועיל לך בדרכך לפסגה, אלא הכול תלוי אך ורק בך!

 

אך למען האמת בנקודה זו שוב עלינו להסתכל בפרספקטיבה הדתית. שכן משהו השתנה ביוסף במהלך השנתיים שהוא חיכה בכלא מיום שחרור שר המשקים, משהו שעמדתי עליו בעבר ועמדו עליו גם אחרים. בהתחלה הוא אומר:

בראשית מ8: "ויאמרו אליו חלום חלמנו ופתר אין אתו ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי"

ומפסוק זה ניתן לחשוב בטעות שהוא משווה עצמו לאלוהים.

ולבסוף הוא אומר לפרעה:

בראשית מא16: "ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה"

כלומר, כאן הוא מוציא עצמו בפירוש מהמשוואה.

ושכרו בא לו מיד באותה מטבע לשון:

בראשית מא44: "ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"

ולענייננו – דע להכיר טוב ולתת את הקרדיט למי שראוי ואל תזקוף הכול לזכותך.

 

ומה עם אחי יוסף? נראה שאת המסר הזה הפנמנו היטב (בשכל לפחות, אם לא תמיד במעשה): במהלך הדרך ייתכן מאוד שיקנאו בך ולכן גם ישנאו אותך, אפילו אנשים הקרובים לך, אך אין זה אומר שעליך לשמור להם טינה, אם כי אפשרי ביותר ללמד אותם פרק על ערבות הדדית. וכמאמר הפסוק הידוע:

ויקרא יט18: "לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'".

 

לבסוף, האם ל"משיח בן יוסף" שאליו מתייחסים חז"ל יש את המאפיין הזה של ההצלחה כשל יוסף? הנה הפסוק הפותח את הפרק העיקרי העוסק בו:

ישעיהו נב13: "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"

מפרש רש"י: "הנה ישכיל עבדי – הנה באחרית הימים יצליח עבדי יעקב צדיקים שבו".

ומצודת דוד: "הנה ישכיל עבדי – אז יצלח עבדי ישראל וקראם כולם בלשון יחיד כדרך המקרא במקומות רבות".

ומצודת ציון: "ישכיל – הוא ענין הצלחה כי המצליח בדבר נראה כאלו עשה מעשהו בהשכל וכן ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א' יח)".

כלומר "ישכיל" מתפרש כ"יצליח".

ופרשה זו, כסיפור יוסף עצמו, היא גם מסר מעודד לכל מי שלא מצליח בינתיים. כי הנה עבד ה' המדובר הגיע לשפלות המדרגה ומשם פרץ – "עלה כיונק" – והצליח. אין, אם כן, שום סיבה להתייאש.

וקשר בין הגאולה לחלומות נמצא במקום אחר:

תהלים קכו1: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים"[i]

 

לסיום, אציין כי את ההצתה לכתיבת המאמר הזה קיבלתי מספרו של סטיבן קובי – "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" (אור עם, 1996).

ההרגל הראשון בספר הוא "היה פרואקטיבי", כלומר לא להיכנע להגדרה עצמית על סמך דטרמיניזם כזה או אחר, אלא להיות מגדיר פעיל ולא סביל של מצבך. אינך קורבן לנסיבות אלא יוצר אותן, או לפחות את יחסך אליהן.

בהקשר הזה הוא כותב על יוסף – מאפיין שונה אמנם משציינתי אני:

 

"אחד הסיפורים החביבים עליי במיוחד הוא הסיפור המקראי על יוסף, שנמכר על ידי אחיו בהיותו בן 17 והורד מצרימה כעבד. שערו בנפשכם כמה קל היה ליוסף להתמכר לרחמים עצמיים כעבדו של פוטיפר, לראות את חולשות האופי של אחיו ושל שוביו ואת כל מה שנגזל ממנו? אבל יוסף היה פרואקטיבי. הוא התמקד ב"להיות". ובתוך פרק זמן קצר ניהל את משק הבית של פוטיפר. הוא היה אחראי לכל קניינו של פוטיפר משום שהלה בטח בו כל-כך.

ואז הגיע היום ויוסף נקלע למצב קשה, אך לא היה מוכן לסכן את יושרו. משום כך הושלך שלא באשמתו לבית הסוהר למשך 13 שנה, וגם כאן היה פרואקטיבי. גם כאן הפנה את משאביו למעגל הפנימי, ל"להיות" ולא ל"לו היה לי", ועד מהרה ניהל את בית הסוהר, ובסופו של דבר את מצרים כולה, כשני לפרעה" (עמ' 98).

 

"שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מול התנ"ך

במאמר זה אשווה את הנאמר בספרו של סטיבן קובי – "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"[ii] (אור עם, 1996) לתנ"ך. בעיוניי אני הולך אחר הכלל – "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (בן בג בג, משנה אבות ה כב), אף כי לפעמים כלל אין צורך להפוך, אלא הדברים מופיעים בצורה ישרה.

 

במבוא קובי מציג את הציור הידוע שלעיתים נראה כאישה צעירה ולפעמים כזקנה, כדי להראות שפרדיגמות קובעות את ההסתכלות שלנו, שאינה אובייקטיבית ויכולה להשתנות.

תעלול אופטי כזה מופיע בתנ"ך פעם אחת:

שופטים ט36: "וירא געל את העם ויאמר אל זבל הנה עם יורד מראשי ההרים ויאמר אליו זבל את צל ההרים אתה ראה כאנשים".

ובמקרה אחר מתואר:

מלכים ב ו17: "ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבת אלישע"

אלישע יכול להיראות כמנטור הפוקח את עיניי נערו. וזהו כמובן רפרור לחטא הקדמון:

בראשית ג7: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת".

 

בהקדמה קובי מגדיר הרגל: "למטרותינו נגדיר הרגל כצומת שבו נפגשים הידע, הכישורים והמאוויים.

הידע הוא הפרדיגמה התיאורטית, ה-מה לעשות וה-מדוע. הכישורים הם ה-כיצד לעשות, והמאוויים הם ההנעה (מוטיבציה) ה-רוצה לעשות. כדי להפוך דבר-מה להרגל אנו זקוקים לכל השלושה" (עמ' 51).

בשפת התנ"ך אולי נוכל לכנות הרגל – דבר הנעשה "יום-יום", כמו שאומרת החוכמה:

משלי ח34: "אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי"

(גם שלושת הרגלים [החגים] הם הרגלים, שכן הם נעשים בכל שנה באותו תאריך).

אפקטיביות מוגדרת בקצרה כ: "האיזון שבין הייצור לבין יכולת הייצור" (עמ' 57), והדוגמא היא אווזה המטילה ביצת זהב כל יום (מעין נס אליהו – מלכים א יז14: "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר") ואם תהרוג את האווזה לזרז את התהליך תפסיד הכול.

 

ההרגל הראשון בספר הוא "היה פרואקטיבי", כלומר לא להיכנע להגדרה עצמית על סמך דטרמיניזם כזה או אחר, אלא להיות מגדיר פעיל ולא סביל של מצבך. אינך קורבן לנסיבות אלא יוצר אותן, או לפחות את יחסך אליהן.

בהקשר הזה הוא כותב על יוסף[iii].

ואולם, דמות נוספת ואולי עיקרית שאפשר ללמוד ממנה בהקשר זה היא דמותו של איוב. קובי מזכיר את ויקטור פראנקל, שאל מול אימי השואה שמר על חירותו בכך שיצר בעצמו את אופן התייחסותו לעובדות המוכתבות לו. באותו אופן איוב נקלע לגורל אכזר, אך לא נכנע לו:

איוב א22: "בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים"

איוב ב10: "ויאמר אליה כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו"

הביטוי המשמעותי כאן הוא "בכל זאת", כלומר – בניגוד לנסיבות המכתיבות כביכול יחס אחד – הוא נוקט ביחס שונה ממנו בתכלית, הווה אומר – הוא שומר על חירותו אל מול פני הנסיבות החיצוניות.

למרבה הצער, הרבה פעמים בתנ"ך ה"בכל זאת" בא דווקא באופן שלילי, כמו:

תהלים עח32: "בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו".

 

ההרגל השני הוא "צפה את הסוף מראש", אשר מתחיל בתרגיל – לדמות לעצמך שאתה נמצא בהלוויה שלך, מה היית רוצה שיגידו על קברך? מה שתרצה – כדאי לדאוג לזה כבר מעכשיו. והוא שאמרו חז"ל: "סוף מעשה במחשבה תחילה". ובתנ"ך, בשינוי מה של המשמע:

קהלת ז8: "טוב אחרית דבר מראשיתו טוב ארך רוח מגבה רוח".

ויש לציין, כי לדאוג לעתיד ולצפות לו זו תכונה אנושית, אך לצפות אותו זו תכונה אלוהית:

ישעיהו מו10: "מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה".

אולם, בתוך הפרק קובי אומר דבר נוסף, והוא: שאתה יכול להעמיד במרכז חייך ערכים שונים: בן-זוג, משפחה, כסף, עבודה, רכוש, הנאה, חבר, אויב, מרכז דתי, או את עצמך, אך לכל אלה ישנם חסרונות במצבים שונים. לעומת זאת יש ערך אחד יציב ובלתי משתנה שעדיף להעמידו במרכז החיים ולסמוך את כל שאר הערכים עליו, והערך הזה הוא: פעולה על-פי עקרונות.

 

"כשאנו מעמידים את חיינו בסימן של עקרונות על-זמניים ובלתי-משתנים, אנו יוצרים פרדיגמה יסודית של חיים אפקטיביים. זהו המרכז המציב את יתר המרכזים בפרספקטיבה הנכונה" (עמ' 138).

 

בתנ"ך פעולה על-פי עקרון נקראת מוסר, והוא נזכר באין-ספור מקומות, אסתפק באחד:

משלי ד13: "החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך".

הנה אנו רואים כי החזקה במוסר מושווית לעצם החיים, שהרי הם בלעדיו מאבדים כל ערך.

 

ההרגל השלישי הוא "קבע לך סדר קדימויות" ובו מוצג המרובע הבא לגבי מטלות שיש עלינו לעשות:

 

  1. חשוב ודחוף. כמו ניהול משברים.
  2. חשוב ולא דחוף. כמו טיפוח מערכת היחסים.
  3. לא חשוב ודחוף. כמו לענות לטלפון.
  4. לא חשוב ולא דחוף. כמו לענות למכתבים.

 

המחבר טוען כי הסעיף האחרון שרוב בני האדם פונים אליו הוא 2, בעוד הוא בעצם החשוב ביותר והמשתלם ביותר בחשבון הסופי! זוהי חשיבה מונעת.

בהקשר הזה, התנ"ך מחשיב מאוד לימוד תורה, על אף שכביכול אינה דבר דחוף ובודאי היא חשובה, כלומר היא שייכת לסעיף 2 המדובר. בעיקר נכתב על כך בתהילים קי"ט, המוקדש כולו לתורה ובו למשל הפסוק:

תהלים קיט97: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי".

וחז"ל, שכנראה הכירו את הבעייתיות עליה מצביע קובי, אמרו: "ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" (הלל, משנה אבות ב ד).

קובי תורם לנו בכך שהוא מראה שיש להתייחס באופן זה לא רק לתורה אלא לכל דבר חשוב וכביכול לא דחוף ובראש ובראשונה – לטיפוח מערכות היחסים, כמאמרם ז"ל – "דרך ארץ קדמה לתורה".

 

ההרגל הרביעי הוא "חשוב: אני מנצח/ אתה מנצח", שהוא המצב המועדף לעומת אני מנצח/ אתה מפסיד, אני מפסיד/ אתה מנצח, אני מפסיד/ אתה מפסיד. ולכך מוסף גם – אני מנצח, בלי התייחסות כלל לצד השני, והרחבה של המצב המועדף לכלל – אני מנצח/ אתה מנצח, או לא עשינו עסק. והוא מסביר:

 

""לא עשינו עסק" משמעו שאם איננו יכולים להגיע לפתרון שיהיה לתועלת לשני הצדדים, אנו מסכימים ברוח ידידותית שלא להסכים ולא עשינו עסק" (עמ' 242),

 

וזוהי כמובן האפשרות האפקטיבית ביותר.

אותו רעיון בלבוש אחר הופיע בספר הידוע "אני בסדר – אתה בסדר". לחלופין, הוא מופיע כבעיה בתורת המשחקים, הידועה כ"דילמת האסיר".

בתנ"ך רעיון ההדדיות מופיע בפסוק המפורסם:

ויקרא יט18: "לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'"

לעומת זאת, הרעיון של ההדדיות מופיע גם בגרסה שלילית של "עין תחת עין", עליה כתבתי בעבר.[iv] נראה שכאן זהו מצב של אני מפסיד/ אתה מפסיד.

 

ההרגל החמישי הוא "בקש להבין תחילה… ואחר-כך להיות מובן". כאן המחבר קורא להקשבה אמפתית. טכניקה אחת ידועה לכך היא השיקוף (mirroring). בעיקרה היא חזרה על המשפטים או על הרעיונות של הדובר כדי להביע הבנה אליו, במקום לבקר ולשפוט או אף לייעץ. שהרי:

משלי כז9: "שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש".

כלומר להיות מתוק/ אמפתי לרעך טוב יותר מלייעץ לו, הוא צריך את תשומת הלב וההקשבה שלך ולא את עצותיך, שיוכלו אולי לבוא מאוחר יותר.

ועוד, על שיקוף:

משלי כז19: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

כלומר, בפרשנות אחת של הדברים, האדם שמולך משקף לך את עצמיותך כמו פנים המשתקפות במים.

ואיוב מבטא את העיקרון הראשון כך:

איוב יח2: "עד אנה תשימון קנצי למלין תבינו ואחר נדבר".

כלומר קודם תקשיבו ותבינו ואחר-כך תוכלו לענות.

ובמשלי בפירוש:

משלי יח13: "משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלמה".

ישמע יש להרחיב ולפרש גם במובן של יבין.

 

ההרגל השישי הוא "חפש דרך לסינרגיה", שפירושה: "שיתוף פעולה שהשפעתו חזקה יותר מצירוף הפעולות של כל אחד מן הגורמים לחוד" (עמ' 236). ועוד: "מה היא סינרגיה? בהגדרה פשוטה, פירושה שהשלם גדול יותר מסכום חלקיו" (עמ' 298). תוך כדי כך המחבר מדבר על מוצא לדילמה בין שתי אפשרויות בעייתיות והיא "חיפוש אחר החלופה השלישית" (עמ' 308). לי הדבר מאוד מזכיר את הפסוקים הבאים:

קהלת ד[v]:

ט טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן-הָאֶחָד: אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם. י כִּי אִם-יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי, לַהֲקִימוֹ. יא גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם, וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד, אֵיךְ יֵחָם. יב וְאִם-יִתְקְפוֹ, הָאֶחָד–הַשְּׁנַיִם, יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט, הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה, יִנָּתֵק.

טובים השנים מן האחד, ועוד אחד, ומאחד אותם לא חוט כפול אלא משולש.

ונראה שפסוק זה הוא הרחבה של פסוק ידוע אחר:

בראשית ב18: "ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

בעבר כתבתי ש"כנגדו" אפשר לפרש כאילו היא נגדו ובעצם אין כן, כלומר – היא שונה ממנו באופן מהותי, הפוכה לו בדרכים רבות. גם קובי מדבר על "הערכה לשונות" (עמ' 315) ואומר:

 

"אם שניים מחזיקים באותה הדעה, אחת מיותרת… אינני רוצה לדבר, לתקשר עם מי שדעתו כדעתי; אני רוצה לתקשר אתך כיוון שראייתך מנוגדת לשלי. אני מעריך ניגוד זה" (עמ' 316).

 

ההרגל השביעי הוא "התחדשות עצמית" ו"פירושו חידוש ארבעת הממדים של טבעכם – הפיסי, הרוחני, המנטלי והחברתי הרגשי" (עמ' 328), כאשר

 

"בעוד שהממד הפיסי, הרוחני והמנטלי קשורים קשר הדוק להרגלים מס' 1, 2 ו-3 – בהיותם ממוקדים מסביב לעקרונות של חזון אישי, מנהיגות וניהול, הממד החברתי-הרגשי מתמקד בהרגלים מס' 4, 5 ו-6 – שבמרכזם עקרונות של מנהיגות בין-אישית, תקשורת אמפתית ושיתוף פעולה יצירתי".

 

מכל הממדים נראה שדווקא הראשון, הפיסי, שבו ההמלצה לעסוק בספורט, כמעט ולא מובא בתנ"ך. וכשהוא כן מובא, כדוגמת תחרות-הלוחמים בימי דוד:

שמואל ב ב14: "ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו ויאמר יואב יקמו",

כי אז הדבר נגמר בשפיכות דמים איומה כאשר כל ה-24 נופלים איש ביד רעהו.

כאן דווקא יש יתרון ליוונים שאמרו: "נפש בריאה בגוף בריא", ייסדו את האולימפיאדה ופיתחו את כל עניין הספורט. עם זאת, יש לזכור כי בתקופת התנ"ך הגברים עבדו בשדה והנשים בעבודות בית קשות ככביסה ידנית, ועל כן פחות היו זקוקים לפעילות ספורטיבית נוספת.

 

לסיכום (ביתר קלילות), קובי מחלק את ההרגלים לשני משולשים ומקיף: שלושת ההרגלים הראשונים הם המשולש של "ניצחון פרטי" המוביל לעצמאות, בעוד שלושת ההרגלים הבאים הם המשולש ההפוך של "ניצחון ציבורי" המוביל לתלות הדדית בריאה, וההרגל השביעי הוא המקיף. ביחד מה נוצר לנו? מגן-דוד!

 

לא להיות מושפע – ולהשפיע!

בראשית פרק ו, פסוק ט:

אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ–נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. 

רש"י: בדורותיו – , (סנהדרין קט) יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כ"ש שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.

 

ומאריך בזה יותר המדרש:

ילקוט שמעוני, מט[vi]:

 

בדורותיו רבי יהודה אומר:

בדורותיו היה צדיק, הא בדורות משה ושמואל לא היה צדיק.

בשוק סמיא צווחין לעוירא סגי נהור.

משל לאחד שהיה לו מרתף של יין פתח חבית ראשונה ומצא חומץ, וכן שניה שלישית ומצאה תוסס.

אמר: לית הכא טב מינה.

כך, בדורותיו היה צדיק, הא אילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה צדיק.

רבי נחמיה אומר:

מה אם בדורותיו היה צדיק, אילו היה בדורו של משה על אחת כמה וכמה!

משל לצלוחית של פליטון מוקפת בצמיד פתיל ומונחת בבית הקברות והייתה ריחה נודף.

אילו הייתה חוץ לבית הקברות על אחת כמה וכמה!

משל לבתולה שהייתה שרויה בשוק של זונות ולא יצא עליה שם רע, אילו הייתה בשוק של כשרות, על אחת כמה וכמה!

 

נראה שדורשים אותו לגנאי משום שלא הוכיח את בני דורו, כי איזה עוד פגם ניתן למצוא בו?

ואולם שאלה היא כיצד ניתן לדרוש אותו לגנאי והרי מדרש אחר אומר שכל אותן שנים, 120 במספר, היה בונה את התיבה והיו שואלים אותו מה הוא עושה והיה עונה כי ה' עומד להביא מבול על הארץ ואם כן הזהירם. אולם נראה שרק יצא ידי חובתו ולא יצא מגדרו כדי להוכיחם.

להמחשת הדבר אביא סיפור:

 

מתוך ספרו החדש של ד"ר טל בן שחר – "לבחור באושר", בפרק "להיסחף בזרם של הסכמה כללית, או – לשמור על כוחה של העצמאות" (מטר, 2013, עמ' 115-116):

 

"אחד המפורסמים שבמשלי איזופוס מספר על אדם חכם שבנו התבייש לצאת מהבית כי חשב שהוא מכוער. אביו אמר לו שאסור לו להיות מוטרד כל כך ממה שאנשים אחרים חושבים, ושעליו לציית רק לצו לבו. כדי להבהיר לו את כוונתו ביקש האב מבנו ללכת איתו לשוק בימים הבאים.

ביום הראשון רכב האב על החמור, והילד הלך לצדו. בדרכם הם שמעו עוברים ושבים מבקרים את האב על שהוא מניח לילד ללכת ברגל בחום היום.

ביום השני רכב הילד על החמור, והאב הלך לצדו. הפעם העירו אנשים שהילד אינו מכבד את אביו ומניח לזקן ללכת ברגל בעוד הוא עצמו רוכב בנוחות.

ביום השלישי כשהם נכנסו לשוק הלכו שניהם לצד החמור. הם שמעו אנשים צוחקים על טיפשותם: "וכי אינם יודעים שחמורים נועדו לרכיבה?"

ביום המחרת רכבו האב והילד יחד על החמור, ואנשים כעסו על שהם אכזריים ומכבידים כל כך על הבהמה.

ביום החמישי הם נשאו את החמור על גבם. כל באי השוק צחקו ולעגו להם.

פנה החכם אל בנו ואמר, "אתה רואה, לא חשוב מה תעשה, תמיד יהיו אנשים שיביעו את מורת רוחם. לכן אל תשים לב לדעות של אנשים אחרים, עשה מה שצודק ונכון לדעתך.""

 

את מוסר ההשכל של הסיפור הזה נוח מכיר ועל כן הוא אינו מושפע מסביבתו וממשיך לעסוק בפעילותו המוזרה, בניית התיבה. אך מוסר ההשכל הנדרש הוא נעלה יותר: לא רק שאין עליך להיות מושפע לרעה מסביבתך אלא עליך אף לנסות להשפיע עליה לטובה.

 

ואולם, לבסוף, נראה שיחזקאל דורש את נוח דווקא לטובה:

יחזקאל יד:

 

יב וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.  יג בֶּן-אָדָם, אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא-לִי לִמְעָל-מַעַל, וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ, וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה-לָחֶם; וְהִשְׁלַחְתִּי-בָהּ רָעָב, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה.  יד וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, בְּתוֹכָהּ– נֹחַ, דנאל (דָּנִיֵּאל) וְאִיּוֹב :  הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.  טו לוּ-חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ, וְשִׁכְּלָתָּה; וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר, מִפְּנֵי הַחַיָּה.  טז שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, בְּתוֹכָהּ–חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם-בָּנִים וְאִם-בָּנוֹת יַצִּילוּ:  הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ, וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה.  יז אוֹ חֶרֶב אָבִיא, עַל-הָאָרֶץ הַהִיא; וְאָמַרְתִּי, חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה, אָדָם וּבְהֵמָה.  יח וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, בְּתוֹכָהּ–חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת:  כִּי הֵם לְבַדָּם, יִנָּצֵלוּ.  יט אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח, אֶל-הָאָרֶץ הַהִיא; וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם, לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה.  כ וְנֹחַ דנאל (דָּנִיֵּאל) וְאִיּוֹב , בְּתוֹכָהּ–חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם-בֵּן אִם-בַּת יַצִּילוּ:  הֵמָּה בְצִדְקָתָם, יַצִּילוּ נַפְשָׁם. 

 

יחזקאל מזכיר כאן שלושה צדיקים מאומות העולם, לא יהודים – נח, דנאל (דמות ידועה אצל עמי האזור ואין הכוונה כאן לדניאל התנ"כי דווקא) ואיוב. ואולי – וכך נראה מאוד – אי יהדותו של נח היא שגרמה לדרוש אותו לגנאי במדרש, בניגוד לדעת הנביא.

(ומעניין שבקוראן מובא שנוח דווקא כן הוכיח רבות את בני דורו. כאן האוניברסליות שלו דווקא פעלה לטובתו, וכן באברהם).

הערות:

[i] לאחרונה כתבתי במאמר "היינו כחולמים: ויתור על החלום בקולנוע הישראלי העכשווי" כך:

"אז אולי פשוט עם ישראל לא טוב בחלומות? אך הנה יוסף נקרא בעל החלומות והוא הגשים את כל חלומותיו. כל ספר בראשית משופע בחלומות ואף הנביאים המאוחרים יותר, לדעת הרמב"ם, התנבאו בחלום. ואולם, מנקודה מסוימת בזמן החלום לבש צורה אחת: גאולה שלאחר החורבן. כפסוק המושר לפני ברכת המזון: תהלים קכו1: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים". הפסוק הזה מדויק, מכיוון שהקמת מדינת ישראל באמת נראית כחלום, מי היה יכול להאמין שכך יקרה? כך גם הדבר מנוסח: הרצל אמר: "אם תרצו אין זו אגדה". רחל אמרה: "הו כנרת שלי ההיית או חלמתי חלום?". ואריק איינשטיין (ז"ל) שר על יואל משה סלומון: "אולי היה זה רק חלום אולי רק אגדה". גם שמואל הספרי בשירו "חורף 73" מתנסח כך: "חלמתם אותנו… גם אנחנו חולמים תינוקות". ובשירו של דידי מנוסי "מי שחלם" משתנה מיד ל"מי שלחם", באופן המתקשר להסבר הראשון, ואולם על החלום אכן יש להלחם".

https://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t26c6_1.html?no_cache=1386331114

[ii] סיכום מפורט יותר של הספר ניתן למצוא כאן:

https://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Shefi/sadnaot/SadnaotMehashetach/ShivaHergelim.htm

[iii] כתבתי על כך לא מזמן:

https://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0139_2.html?no_cache=1386435756

[iv] עין תחת עין בראי הפסיכולוגיה:

https://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0221_6.html

[v] התייחסתי לפסוקים אלה בעבר במאמרי "החוט המשולש – בראי הפסיכולוגיה":

https://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t3104_4.html

[vi] https://tora.us.fm/tnk1/messages/klli_mdrjim_index_2.html

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *