נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

טו. תורה שבעל פה לאורך הדורות

טו. תורה שבעל פה לאורך הדורות

מה מתוך הספרות שלנו כלול בתורה שבעל פה? האם תורה שבכל פה הולכת וגודלת בכל דור? וכיצד היתה נראית בדורות קודמים?

תורה שבעל פה ממלאת חלל של מוגבלות אנושית גדולה מאד, היעב"ץ מתלונן: "וכמה ספרי תנאים אבדו ממנו, ומעט מזעיר הנשאר בידינו, שביליה של תורה לא תמצא אלא אחר עיון רב בהדמות מלתא למלתא להמציא חדוש להוליד בדומה וכו' לקשור נימא בנימא", (הקדמה ל'מור וקציעה' על שו"ע או"ח). אם היינו זוכים לשמר ולדעת את כל תורת התנאים, בלי ספק היה נחסך מאתנו עמל רב, וספיקות רבים. המעט מזעיר שנשאר בידינו הוא היסוד לכל התורה שבעל פה שלנו.

נביא כאן קצת מקורות, בהקשר לשאלה: אלו מתוך הידיעות שבידינו נחשבו כמסורות דור אחר דור, ואלו נחשבו כפרי סברא בלבד.

 

  המסורת בימי קדם

התפיסה הרווחת בעולם המחקר לגבי המסורת בישראל, מושפעת בהכרח מבקורת המקרא. האגדות והמסורות הרבות הנמצאות בין דברי חכמינו, נתקלות בספקנות ובזלזול מצד המחקר המודרני. העיון השטחי במקרא נותן את התחושה שהעם לא היה קרוב כלל לתורה ולמסורת, אך העיסוק בבקורת המקרא אינו מענינינו כאן.

קשה, ואולי אי אפשר בכלל, לדעת אלו חלקים בתורה שבעל פה עברו דור אחר דור ממשה, ואלו הם פרי עיון החכמים בדורות הקדמונים. והאגדה מספרת כי מיד לאחר מות משה נשכחו שלשת אלפים הלכות, והחזירם אחד החכמים בפלפולו (תמורה טז).

במשך ההיסטוריה היהודית מתוארים מצבים קשים מאד מבחינה רוחנית, "ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ויעזבו את ה' אלהי אבותם וילכו אחרי אלהים אחרים ויעבדו לבעל ולעשתרות בכל אשר יצאו יד ה' היתה בם לרעה כאשר נשבע ה' וגם אל שופטיהם לא שמעו כי זנו אחרי אלהים אחרים וישתחוו להם סרו מהר מן הדרך אשר הלכו אבותם לשמוע מצוות ה' לא עשו כן וישכחו את ה' אלהיהם ויעבדו את הבעלים ואת האשרות", (שופטים ב). וחכמינו אמרו על דור זה: "תלמידי חכמים שבאותו הדור היו מועטין", (ילקוט שופטים רמז מב).

רבי אברהם בן הרמב"ם אינו מנסה ללמוד על התורה וההלכה מתוך ההתנהגות בימים ההם, וכך הוא מתבטא: "ושהחזיר אותה אחרי זנותה, פריצות היא, והם היו אז כמו פריצים, כמו שנאמר באותו סיפור בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", (שו"ת ר"א בן הרמב"ם סימן כא).

על ימי המלכים כותב הרמב"ן (במדבר טו כב): "וכבר אירע לנו כן בעונותינו בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם, ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני".

הגדיל לעשות הרד"ק (מלכים ב כח) הכותב: "מנשה מלך זמן רב, שהרי מלך חמשים וחמש שנה... והוא השכיח התורה מישראל ואין פונה אליה, כי כולם היו פונים אל אלהים אחרים ואל חוקות הגויים ובחמשים וחמשה שנים נשתכחה התורה".

אך האם מכאן יש להסיק מסקנות בהקשר לטיב המסורת של תורה שבעל פה? תיאורים קודרים כאלו ניתן למצוא גם מתקופות בהם המסורת ההלכתית מתועדת להפליא, וכך כותב רבי עובדיה ספורנו: "ספרו ז"ל (מעש"ש פ"ה מט"ו) שלא היו תורמין ולא היו מעשרין, והוצרכו לגזור על הדמאי, והיו נועלין דלת בפי לוין, והתקינו פרוזבול, ובטלו מי סוטה, ועגלה ערופה, וסנהדרין, מרוב הפושעים בסוף בית שני באופן שבטל כל משפט, כמו שספרו סוטה מט. בעוון בעלי זרוע באלה התבארה סבת חורבן בית שני והתמדת גלותו בהתמדת סבתו", ("דברים כח יד").

תיאורו של ספורנו מסתמך כולו על נתונים היסטוריים ידועים, אך במקביל לכל האירועים הדרמטיים האלו, יודעים אנו שלשלת מדוייקת של לומדי ומוסרי התורה, מי היה הנשיא ומי אב בית הדין, מי היו תלמידיהם, ובאלו ערים הם גרו. בצד כל "ביטול המשפט" המדובר, ישבו "יבנה וחכמיה" ועסקו בקוצו של יוד ובכתרי אותיות. לו לא היינו יודעים על תורתם של רבי עקיבא ותלמידם, מה היינו יכולים לחשוב לאור התיאור ההיסטורי של החורבן, מלחמת ביתר, גזירות השמד שבאו בעקבותיה, מיתתם של מאות ואלפים, נגישות קשות מנשוא. האמנם בצד כל זאת נכתבו תורת כהנים ספרא וספרי, בריתות ומשניות, דרשות חסרות ויתרות?

האמת ניתנת להיאמר כי כפי הידוע לנו על התקופה - האלף הראשון לפני הספירה, ימי ראשית ישראל, מטבע הדברים, היתה הדת טבועה עמוק יותר בקרב בני האדם. המסורות הועברו בחרדת קודש, והדת ומעשיה היו מרכזיים הרבה יותר בחיים. העובדה שרק ספרי הנביאים, שהם בעיקרם ספרות תוכחה, עומדים לפנינו, מקשה עלינו לתפוס את המציאות בצורה ברורה. אך גם עיון בתוכחות מלמד על התפיסה הדתית בימיהם, כך תוכחתו של עמוס: "מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר", מלמדת על המצב הדתי בממלכת ישראל בזמנו, כשגם המחשבה על מקח וממכר לאחר השבת נחשבת כפגם. ההימשכות אחר העבודות הזרות לא נבעה מקלות ראש דתית, אלא להיפך: מחוסר יכולת להשתחרר מן האמונה הכלל עולמית שכל האלים יש בהם איזה כח להועיל, וישנה איזו סכנה בהתעלמות מהם.

על העובדה שלרוב המכריע של העם לא היה שום שייכות לאלילות, עמדנו בפרוטרוט במקומות אחרים. כן הראינו את העובדה שבספרי הנביאים בכל הדורות מוכח קיומו של בית מדרש בו התחנכו והגו בספרי הנביאים והתורה. ברור כי בצד כל הזעזועים המדיניים והדתיים שאנו קוראים עליהם בספרי הנביאים, היו "תופשי התורה" (ירמיה ב ח), הבאים לשמוע תורה מפי הנביא בחודש ובשבת (מ"ב ד כג), ולקרוא מקרא בכינוס הציבור (ישעיה א).

אין אפשרות להקיש מהמצב הרוחני העממי, על המיעוט המלומד. התיאור של המצב בימי השופטים הוא נכון, אך מהיכן צמח ענק רוח כמו שמואל הנביא? אם לא מבית מדרש שהחזיק בתורה בכל מאודו. כל "שכחת התורה" שמדובר עליה אינה אלא תיאור כללי של הרובד העממי, שהיו רחוקים בזמנים מסויימים מלדרוש אל התורה. והרי כמו כן אמרו חכמינו כי כשנשתכחה התורה בא"י עלה רבי חיא מבבל ויסדה (סוכה כ.), והנה, את ימי ר' חיא יודעים אנו יפה, רבי חיא היה בימי רבי יהודה הנשיא מסדר המשנה, בבית דינו היו כל גדולי ישראל: ר' יוסי בן ר' יהודה, ר' אלעזר בן ר' יוסי, ר' אלעזר בן ר' שמעון, (בני תלמידי ר"ע), רב, שמואל, בר קפרא, רבי אפס, ועוד רבים וטובים. בתלמוד מתוארת בכמה מקומות עצמת לימוד התורה בבית מדרשו של רבי בלשונות נשגבים ומליציים, מהיכן בדיוק נשתכחה התורה? מן הרובד העממי, רבי חייא הוא זה שכתב ספרי תורה רבים והפיצם בעם, לימד את ילדי ישראל תורה.

דברי הרד"ק שבימי מנשה נשכחה התורה לגמרי ולא ידעו בעם על קיומו של ספר כזה, אינם מתקבלים, לא יתכן שכל מעשי חזקיהו נשכחו, שעם שלם לא ידע מאין בא ולהיכן הוא הולך, ומה הוליך את ההיסטוריה של אבותיו, מי בנה את בית המקדש, וכו'. ובודאי אין זה פירושה של פרשת מציאת הספר בבית ה', המוכיחה להיפך, שספר התורה היה ידוע בכל שכבות העם (ונמצא הספר שעליו אמר משה שיהיה לעד). ולו היתה תקופת בערות כזו, מהיכן הגיעו אלינו הנתונים שבספרי שופטים שמואל ומלכים א? ואולי כוונתו שהיו רבים מאד שלא פנו אל התורה.

אין ספק שכל הנביאים ובני הנביאים שהיו בכל דור ודור, גדלו באוירה ספוגת תורה ורוח ה', וגם החוקרים מודים בזאת, ולדוגמא:

  • "יש לשער שמתחלת ילדותו שקדו הוריו לחנכו ביראת ה' והגה בתורה ובכתבי הנביאים שקדמו לו, שהשפעתם מרובה כל כך בדבריו". (סגל, אנצ"מ ערך ירמיה עמ' 869).

בדור מציאת הספר בבית ה' חיו ירמיה הנביא וחולדה הנביאה, האמנם היו הם נביאי ה' מבלי לדעת על תורת ה'? (אותה מזכיר ירמיהו כ"כ הרבה) ולו ידעוה הנביאים האלו, אשר בכל עת צרה דרשו אליהם לעצה ולעזרה, כלום אפשר שלא ידעו את דבריהם ורוחם כל המשכילים דורשי ה'? כך בדיוק לגבי כל הדורות הקדמונים, שהרי בכולם אנו מוצאים את הנביאים ובני הנביאים, ובכל הדורות צמחו ענקי רוח כדוגמת הנביאים המפורסמים, שאין שום אפשרות לדמיין קרקע רוחנית בה יכלו לגדול, מבלי התורה ורוחה, דרישתה ושמירתה בכל תוקף ועוז.

ולכן יש להבדיל בין כל התיאורים של מצב העם, לבין מסורת התורה. מבלי להכחיש את ההשפעה הגרועה שישנה למצב רוחני ירוד, וגם חלק ממורי התורה היו נגועים בדבר, ראה צפניה (ג ג) "שריה בקרבה אריות שואגים, שופטיה זאבי ערב, נביאיה פוחזים אנשי בוגדות, כהניה חללו קדש חמסו תורה". וירמיה (ו יג) "כי מקטנם ועד גדולם כולו בוצע בצע ומנביא ועד כהן כולו עושה שקר". אך בדיוק כך אנו מוצאים בימי התנאים והאמוראים, ראה במדרש רבה (ב"ר ז ב) כיצד הלקה ר' חגי אחד ממורי ההוראה באיזה כפר, אחרי שהורה לא כדין פעמיים. ואמרו עוד במדרש: "מי גרם לכל הדור לחטוא? הנשיא שחטא תחלה, החכם דורש בצבור 'לא תגזול' והוא גוזל, מעשה באדם שנגנבה טליתו, הלך לקבול לדיין, ומצאה פרושה על מטתו.." (דב"ר ואתחנן ב יט). ביומא ח ספרו כי רוב הכהנים הגדולים בימי הבית השני היו רשעים, ראה משנה שם (יומא א ו) כי הרבה פעמים לא היה הכהן הגדול יודע גם קרוא וכתוב. בברכות מח ספרו שכאשר הרג ינאי המלך את כל חכמי ישראל לא מצא לו אדם שיברך ברכת הזימון מלבד גיסו, שמעון בן שטח (על זאת אמרו חכמים: תורה כרוכה ומונחת בקרן זוית - קדושין סו). כל אלו באמת גורעים מאד ממצבה של תורה שבעל פה, אך אנו יודעים יפה כי בימי הבית השני נשמרה מסורת ברורה, ואפילו בימי שמעון בן שטח, ידוע כי שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי נמלטו לאלכסנדריה בימי הרדיפות, ולאחר מכן חזרו לארץ ויסדו מחדש את בית המדרש.

לכן לא יטעו אותנו גם התיאורים המעציבים מימי השופטים והמלכים, ואל לנו לקשר אותם למסורת התורה וגורלה. מי שמלמדת אותנו על שכחה בתורה שבעל פה היא דוקא המסורת, המספרת על הלכות שונות שנשכחו, תרגום התורה נשכח ונוסד מחדש (מגלה ג.), כך גם האותיות הסופיות (שם). שיעורי התורה נשכחו ונוסדו מחדש (יומא פ.). הגאונים הזכירו כי בימות משה היו שש מאות סדרי משנה (תשובת רב שרירא גאון).

האמת ניתנת להיאמר, כי חכמינו לא ניסו לשוות למסורת צורה שונה מהשתלשלותה הטבעית, וכפי שמדגיש הר"ן:

"החולק על דברי רבותינו ז"ל, כחולק בעיקר התורה. שכבר העלו בפרק הנזקין (גיטין ס ב) שהתורה רובה ועיקרה וגודל שכרה הוא ממה שיגזרו החכמים ויבארו במה שאין לו סמך בתורה. אמרו שם אמר רבי אלעזר תורה רוב בכתב ומיעוט על פה, שנאמר (הושע ח יב) אכתב לו רובי תורתי", (דרשות הר"ן, דרוש החמישי).

הר"ן קובע בפשטות כי התורה רובה ועיקרה, וגודל שכרה, הוא מה שיגזרו החכמים ויבארו במה שאין לו סמך בתורה. אין החכמה היא רק להחזיק את מה שקיבלנו, אלא התוספת המרובה על העיקר שהוסיפו חכמים, היא ענין התורה, להוסיף בכל דור ודור את המתחייב ועולה משיטתה ההלכתית של התורה! ורבי צדוק הכהן מלובלין כותב: "תורה שבע"פ שהיא חכמה אנושית של התורה". (ד"ס לקו"א טו).

את העובדה שהתורה נמסרה ל"שופט אשר יהיה בימים ההם" כבר הראינו בפירוט לעיל בפרק א, ובאמת אפשר להצביע על כך שכבר בימי משה, מינה לשופטים על העם שרי אלפים ושרי מאות[1] (שמות כ) ומסר את סמכות ההוראה לאחרים, בעודו קיים ומתנבא מפי ה'!

בכל מה שלא היתה קבלה ברורה, בית דין שבכל דור יכל להכריע כפי שיקול דעתו (ראה דברי ה'חזון איש' בהגהות ל'קונטרס דברי סופרים' מאת ר' אלחנן וסרמן, שכל בית דין יכול לחלוק על חברו, ולא דוקא ב"ד של 71)[2], וראה בחזון איש (ערובין י יב): "קיבל כל שכל את חלקו בשעת נתינת התורה... ואף שנאמרה למשה מסיני הכרעה ונשכח ונעשה הדין ע"פ השופט שבדור, אין קפידא בזה, שגם דעתו קיבל בשעת נתינת התורה". (הכוונה שנאמרו למשה כל האפשרויות הלגיטימיות).

את ההרגשה הזו תיארו חכמינו במשל נאה:

"אמר אדם לאליהו: מקרא מסיני, משנה לא! אמר לו אליהו: משל למלך שהביא לעבד חטים ופשתן, אם ארג מפה והכין לחם, ה"ז חכם, וטפש משאירן כמות שהוא", (תנא דבי אליהו זוטא ב).

לא נראה שהכוונה במשל זה דוקא לתקנות וגזרות חכמים, אלא על כל ה"משנה", פירוש התורה והמצוות ופרטיהן, למרות שאינו כולו מסיני, רק טיפש משאירו כמות שהוא, יושב בשבת בחשך ואוכל צוננים. על התקנות אמרו חכמים "למה היתה התורה דומה לכפיפה שאין לה אזניים" (ערובין כא:), יש דינים בתורה, שללא תקנות חכמים, דומים הם לספל שאין לו ידית (אוזן), ואי אפשר להרימו.

העובדה שישנן מחלוקות רבות בכל נושאי ההלכה, אינה פוגמת כמובן בסמכותה של ההלכה, שהרי היא נמסרה לחכמתם של בני האדם, ואין דעות בני אדם שוות, על כך נאמר "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (גיטין ו:), כל דעה שנאמרת מתוך חשיבה שיטתית היא חלק מדבר האלהים, וההלכה למעשה נקבעת לפי כללי ההכרעה, וכך מתבטא רבי יהודה הנשיא: "רבי אסר תורמוסין, גניבא שרי, אמר רבי: אני זקן והוא זקן, אני עלתה על לבי להתיר, והוא עלתה על לבו לאסור", (ירו' ע"ז פ"ב ה"ח).

  • "מצוות העמדת שופטים טעמה כי ידוע שלא ישתוו הבריות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות לכן ציוונו לשמוע לב"ד הגדול", (רמב"ן דברים יז לא).
  • "חקירת ההלכה למעשה בדרך הפלפול וההכרח אינם שוים בכל זמן ע"כ פי' הכתוב אל השופט אשר יהיה בימים ההם", (העמק דבר להנצי"ב דברים יז ט). "מדות האדם מתחלפות בכל עת לפי מצבו נגד זולתו ולפי ענין האישים והוסיף לכן נמסרו לחכמי כל דור המה יבינו מה שהוא יותר נאות למעמד אנשי דורם בקיום המצוות הללו וזאת יצוו לעשות", (מגיד משנה סוף הלכות שכנים).
  • "אין דעות בני אדם משתוות ושנוי הדעות הם על הרוב בסבות מוקדמות יסודיות", (חזו"א כלאים א א). "ואולי יאמר האומר מה ענין החכמה שהבוי"ת שם אלה השבושים והספקות בין הברואים ונקדים הנה התשובה על זה ונאמר היותם ברואים הוא עצמו חייב להם הספק", (רס"ג, אמונות ודעות).

 

הערות:

[1]לפי' חז"ל היו שרי עשרות כפשוטו (סנהדרין יח.), אחד מכל עשרה אנשים. רש"ר הירש מציע פירוש אחר, וכן האבן עזרא (שמות יח כא) מפרש שלא היו ממש אחד מעשר. הגר"א באדרת אליהו כתב ששרי האלפים היו רק שרי מלחמה, שרי המאות שופטים, שרי העשרות שוטרים, ושרי חמשים מורי תורה לעם. ראה גם במדרש (במדב"ר ו ג) "לא ידעו חכמים שבימי משה אם תחש מין בהמה או חיה", ונראה מזה שלא הגיעו להכרעה בכל שאלה גם בימי משה.

[2]מקרה קיצוני מצאנו בנדון של רכיבה על פרד, התנא איסי בן יהודה סובר שמכיון שהפרד הוא יצור כלאיים אסור לרכב עליו. חבריו שאלוהו שהרי דוד הרכיב את שלמה בנו על הפרדה, והשיבו "אין למדין מן התקוע" (ירושלמי כלאים פ"ח), "שתוקע עצמו שלא כהלכה" (מראה הפנים), "שמא עשה שלא כהלכה", (שו"ת הרשב"א תצא). הרי שגם על שיקול דעתו של דוד המלך לא סמך איסי.

ומענין כי היעב"ץ (שאלת יעב"ץ ח"ב טו) מסתמך על דברים אלו, ודוחה ראיה שהובאה מרחבעם בן שלמה, באמרו: "אבל גם בזאת עדיין לא נסתלק כל הרהור ספק שיש למפקפק שיאמר מאן לימא לן דשפיר עבדי, וכבר אמרו בכיוצא בו אפילו על דוד המע"ה אין למדין מן התקוע. כמ"ש בירושלמי על רכיבת הפרדה". וכעין זה ברדב"ז (ח"ד רכה) "אפשר דלדוד היה ס"ל הכי אבל לא קי"ל הכי". והבית יוסף יו"ד קנז בשם ארחות חיים, דן בשאלה אם מותר לאדם להמית את עצמו מפני היסורים, וכותב בנוגע לשאול: "שאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה".

וראה עוד בירושלמי ע"ז תחלת פ"ב שהקשו על ההלכה שאין מקריבין בהמות עכו"ם, והרי שאול הקריב מביזת עמלק? והשיבו: אין למדין משאול, דאמר ר"ל שאול גרופית של שקמה היה.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *