נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

יהוידע הכהן: החירות לבחור

שיתוף ב print
הדפס מאמר

 

 

פתיחה

 

שוד אלים בסניף בנק מקומי. השודד – מר ליסט משתחל החוצה בבטחה, אינו טורח להסתיר חפיסות של דולרים התולות בזרועותיו. בדרכו הוא נתקל בשוטר מבוהל שמשתדל שלא להפריע באופן פעיל או סביל או מכל סוג שעלול לסכן חיים של מעורבים ובלתי מעורבים, ולכן הוא סר מדרכו של מר ליסט ומתנצל מראש ובמלא הכבוד והכנות אם ובמידה והיה ונגרמו בגינו צער או טרחה.

מר ליסט אינו נוטר טינה והוא נכון להעביר על מידותיו ולהסתלק בניחותא, אלא שמנהל הסניף – מר ממן, מזדקר לנגדו כעוס ושׁבע תרעומות בלבו, חמוש בקנה רצוץ והוא עומד לרוצץ את מוחו של ליסט ולפוצעו ולרוצעו לרצועות, אם לא שהוא מתיישב בדעתו וחוכך בקדקודו שמא מעשה לסתור ולמחוץ ממין זה יעמוד לו לרועץ ויצא שכרו בהפסדו, שכן שכר טרחת סוללת עורכי דין והפסד משרתו ושנים של דיונים ועינוי דיונים אינם שקולים כנגד גבעות פעוטות של דולרים שאינם שלו.

מר ממן עומד תוהה ומשתומם ובשעה שמראהו על כס הנאשמים עולה בשרעפיו ודמות השופט לבוש השחורים מחלחלת את שדרתו, וחשבון הממון בבנק מתכווץ בעיני רוחו, הוא חש את לבו מנתר, מחרחר, רפה ואחר כבה, והוא נופל חלל למרגלות החמסן.

כעבור יום, יומיים או עשור, נכבל ליסט והובל להארכת מעצר בפני השופט – מר צדק. כבודו נוקש בפטישו והדיון מתחיל, המשטרה ממליצה בשל החדשות החמורים התלויים ועומדים כנגד ליסט, בגין שוד ישיר בנסיבות מחמירות ורצח עקיף בנסיבות מקלות, להאריך את המעצר עד תום ההליכים.

מר צדק מצטמרר מחומרת החשדות ונוקב במבטו את ליסט "אהה, בני, האם יש בלבך חרטה על מעשיך המרושעים?"

"לא, כבודו, ממש לא" משיב ליסט הפוחז.

"ליסט בליסטיותיה ידע" מתפייט השופט "כלום אין בלבך אף שמץ של רוך?"

"האם כבודו חצה באחד הימים את שערי האקדמיה?" מברר השודד בעל הלב השחור.

"מה ענין אקדמיה אצל אוטם לבך?" מקשה איש הצדק.

"למדוני רבותי שמה, שהאדם להבל דמה, אין הוא אלא מכלול של סיבות ומסובבים, מערך של אטומים ומולקולות, חומצות, חלבונים ומעט תבלינים. מכאן אתה למד, שאני שדדתי באותה מידה שכבוד השופט רצח, ואני רצחתי באותו אופן שכבוד השופט שדד, משום שאי אפשר ליחס את מעשי אצבעותי אלי יותר מאשר את מעשה אצבעותיו של כבוד השופט. מה ביני לבין מעשי, הכל ענין של ריאקציות, תגובות ותהליכים. אין לי בחירה ואין לי כל שיפוט לגבי התהליכים האלו, אני בסך הכל חלק מהתהליכים הללו."

"נו, נו" מנענע ציר הצדק בראשו השׂב "הבחירה החופשית או העדרה זו חידה עתיקת יומין, אני מניח שלא נגיע להכרעה בעניינה במסגרת הזמן והתקציב שעומדים לרשותנו, בפרט לא כאשר טיפוס כמוך מוביל את הדיון."

"אם כך, אתה מתכוון להשליך אותי לכלא, מחמת הספק שמא אכן יש בחירה חופשית? זה נשמע נהדר, השלך לכלא כל עוד לא הוכח אחרת! במקביל אתה מתעלם מכל מוסדות האקדמיה המובילים שמוכנים להישבע שאין ולא היה חופש בחירה."

"באותה מידה גם לי אין בחירה חופשית, גם אני פרי של תהליך לא פחות פיזיקלי." מתרעם נציג הצדק "ואל תשכח שאני גם מוכרח לפעול בהתאם לחוק."

"אז אתה לא שופט אלא שפוט."

"יש הגיון בחוק, השלכת בריונים כמוך לכלא, מגינה על החברה כולה ומצילה אותה מהכלייה שהייתם ממיטים עליה."

"תשמענה אזניך, אתה עומד לגרום לי עוול בל יכופר כדי להועיל בכך לחברה, אתה עוקד אותי על מזבח התועלתנות!

כדאי גם שתשים לב לאבסורד שנובע מדבריך; לשיטתך נטילת סמים, גנבת אופניים או העתקה במבחן, עשויים להיות חמורים בהרבה מרצח, אם הנזק שנגרם לחברה גבוה מהנזק שנגרם מרצח, מה שבהחלט יתכן בהתחשב בתפוצה הרחבה של ה'זוועות' הנ"ל ובשים לב לכך שחשוב מאד לשרש את התופעות האלו בטרם הן יפוררו את החברה. אמור מעתה, רצח נדיר שאין לו משמעות חברתית – חודש עבודות שירות. הזרקת הרואין – שבעה מאסרי עולם ללא מזון".

מהלומה חדה על דלתי הבית קטעה באבחה את הדיון האינטלקטואלי. מספר נערים פלשתינים רכים וחפים למראה, אזוקים זה לזה בשלשלאות, מובלים בגסות לתוך האולם על ידי גברתנים במדים.

"מה זה?" שואל השופט, משתדל לאפק את הזעם שהולך ומתקדר בתוכו. "המחבלים האלו סיכנו חיים ברגימת מכוניות בצירים ראשיים" משיב החסון שבחבורת האקדחונים.

"זה הכל" כבודו מתפרץ "אתם לא מתביישים, בשביל זוטות שכאלו לגרור ילדים עלובים כמו בהמות חסרות ישע. האם מישהו מכם פעם גדל במחנה פליטים בתנאי מחסור איומים, וינק הסתה עם חלב אמו? וכי יש להם דרך אחרת להביע את סבלם ואת חוסר התוחלת שבחייהם מלבד השלכת כמה חפצים חסרי ערך כמחאה?"

האיש הנסער והצודק יורד מכסאו, ניגש לגנגסטרים ועוקר מידיהם את מפתחות האזיקים ומתיר בידיו העדינות את כבליהם של הפעוטים העשוקים.

"המתן כבודו" זועק ליסט "חשוב על הנזק שיגרם לחברה אם המחבלים האלו ישוחררו, נניח שהם לא אחראים למעשיהם, אבל מה עם החברה? אתה מחריב את המדינה!"

אביר הצדק עודנו מעורער מהמחזה המצמית שצפו עיניו זה עתה, אינו טורח להסב את מבטו, הוא זונח לרגע את הנימה השקולה והמחושבת האופיינית לשופט במעלתו ומתיז: "נצור פיך, ליסט, בטרם אשליך אותך לצינוק לשארית חייך, לתועלת החברה, כמובן."

השוטרים המוקנטים יוצאים מההיכל ועל כתפיהם הכבירות רכובים המחבלים המתוקים והזכים מוחאים כף בתהלוכת ניצחון סוריאליסטית. רגע לפני שהם נעלמים מהעין, שולחים הנערים המדוכאים חיוך-אסיר-תודה-מתוק לשופט הצדק, תוך כדי שהם מוציאם מכיסיהם חפצים קהים ורוגמים בהם את מוחותיהם הפגומים של תכולי המדים.

 

שקט משתרר באולם. אבי הצדק נאנח ומשתנק על האטימות האנושית. אור הלדים מתעמם מעט כמחווה אומנותית או כאנאלוגיה לימים האפלים שחווים ילדי שכונות הפליטים. האויר במבנה הרם נדחס ומתאבך בקדרות חרישית, מבכה, יש לשער, על קץ התקווה.

ליסט שריח מרתפי הכליאה עולה באפו, לא אומר נואש, ומתארגן למתקפה מחודשת:

"ראה, כבודו, אתה מאשים אותי ברצח, אבל בשביל זה צריך להניח שקיימים גופים עצמאיים בעלי הגדרה ייחודית שניתן להאשים את אחד מהם ברצח משנהו. קל להראות שהביטויים 'אתה' 'אני' ו'הוא' ריקים מתוכן; מה היא ההבחנה המהותית בין גוף אחד למשנהו? הרי כל העצמים ומה שביניהם אינם אלא אטומים ותת אטומים שמצייתים לאותם חוקים. אולי אני הוא הנרצח וכבודו הוא הרוצח? אף אם תאתר איזושהי משמעות לביטוי 'אני' לא תוכל לתת משמעות לביטוי 'משמעות' כי איזו משמעות יש לעולם ריק ממשמעות, אנו רק חווים בעל כורחנו תהליך טכני אינסופי כלשהו…"

"ליסט" קוטע אותו שגריר הצדק "כאן זה לא חוג לפילוסופיה, מה גם שאתה בודאי לא היית ממונה למרצה בחוג מסוג זה בהתחשב בעברך השפל, על פי תיקון 10/ץ לחוק 190PO די לנו בכך שהמכלול שאתה נוטל בו חלק רצח ושדד את המכלול שמנהל הסניף מר ממן המנוח הוא חלק ממנו."

"הגדר, בבקשה, מי זה מר ממן ומה זה רצח?"

"ממן הוא אדם יקר – מנהל סניף בנק" משיב טחנת הצדק ומוחה דמעה סוררת.

"במה הוא שונה מדוכיפת או משואב אבק? כבודו"

"הוא אנושי."

"באיזה מובן?"

"מה זאת אומרת, הוא היה חי וחווה חוויות אנושיות, ועתה הודות למאמציך הוא חדל מכך."

"באיזה מובן הוא חי חיים אנושיים?"

"היתה לו תודעה והוא הכיל זכרונות אנושיים!"

"מה המשמעות של התודעה והזכרון? בסך הכל מדובר באורגניזם הכפוף לחוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה. האם לדעת כבודו יש לאטום של פחמן או אלומיניום או לכל יסוד אחר תודעה או תחושה כלשהי? מדוע שלצביר מולקולות מאותו הסוג תהיינה תחושות? איזה מנגנון יכול לאפשר חוויה כזו? האם אתה מעלה בדעתך שהסדן חש כאב כשאתה מכה בו בפטיש הצדק שבידך, זה הלא מגוחך. מכיון שאין הבדל מהותי בין אדם לסדן, לכל היותר מדובר באשליה או בתופעת לוואי חסרת חשיבות."

"אשליית התודעה, כפי שאתה מכנה אותה, היא זו שמגדירה את המין האנושי."

"האם אתה יכול להוכיח שהאשלייה הזו התקיימה במר ממן? הרי אין בידינו אף כלי אובייקטיבי למדידת תחושות, אנו לא מסוגלים להגדיר בשפה מדעית אפילו את האיכות הסובייקטיבית שאנו מעניקים לאורך גל כלשהו שאנו מכנים כצבע ירוק. כלומר אין שום דרך להוכיח שחויית הראייה שלי זהה לחויית הראייה של זולתי, וכל שכן שלא ניתן לבסס ולהכליל את תחושת הכאב או האושר של המין האנושי ולשלוח אדם לכלא בגין דבר כל כך לא מדיד ולא אמין" צולב הרשע חסר תשע הנשמות, ומוסיף בנשימה אחת "יתרה מכך, אילו הגאון הפיננסי הנרצח היה שרוי בתרדמת עמוקה ללא מרפא, ולפיכך הוא לא היה מודע ולא זוכר דבר, האם הרצח שלו היה מוסרי?"

אדון הצדק רוטט מזעם: "הן הנה התפיסות שהובילו אותך לתהום בה אתה שרוי, אתה משווה כלב מת לארי חי, וכך עיוות מושגי-מוסרי מאפשר לך להפיק את זממך."

"כבודו לא בי האשם, אני רק מצטט את העמדות הרווחות במוסדות הידע והקדמה. הבט, כבודו, אפילו היינו מתעקשים שישנן תודעות ותחושות של ממש ולא מדובר באשליה, עדיין תמוה בעיני, איזו רוח עוועים תייחס למנגנון ביולוגי ופיזיולוגי קדושה וערך עליון במידה כזו שתאפשר לייסר את אלו שפגעו במנגנון? איזה רוע לב יהיה זה לבוא בטענות למנגנון כימי X שמשבית את פעולתו של מערך פיזיקלי מסוג Y?"

מפעל הצדק מנסה את כוחו שוב "ליסטים, אין לי ספק שהאסירים בכלא 686 יאהבו מאד את התיאוריות שלך. אני מציע שהחל ממחר תפתח בין האזיק לסורג סדנה למשפט על פי אמות המוסר המודרניות כפי שאתה תופס אותן בטפרים ובניבים המנוונים של מצפונך הרדום."

בן הבליעל אינו מרפה מטרפו "על סמך מה כבודו מבסס את תפיסת הצדק שלו, האם יש דרך מדעית להגדיר מה זה מוסר ומדוע הוא מחייב?"

היכל הצדק חותר לסיום הפארסה שכמוה לא נראתה מעולם בפרהסיה או בצנעה בבית הצדק "אנא סכם בקצרה את טיעוניך."

ליסט מכוון את מיתרי קולו:

"ברשותך אסכם את דברי ואף אוסיף כמה פנינים וסנסנים שטרם הספיקותי לציינם עקב חוסר הזמן:

  1. אני בסך הכל קרבן לתאונה מצערת שראשיתה במפץ הגדול ואין לי כל השפעה על התהליכים שנכפו עלי מאז. מי שבא אלי בטענות נוקט בשיטה המגונה של האשמת הקרבן.
  2. אין משמעות למין האנושי, ואין לייחס טוב או רע לתנועות אקראיות של חומר ואנרגיה והתנגשותם זה בזה. אין אנו אלא אטומים ותת אטומים חסרי משמעות. האם אתה שולח למחבוש את הגומייה בברז שלך שהתייבשה בטרם עת?
  3. התודעה היא אשליה או תופעת לואי חסרת ערך, ליחס לה קדושה זה טיפשי. (הייתי אומר שזה גם מרושע, אלא שזה סותר את 2 לפיו אין לייחס טוב או רע לתנועות אקראיות).
  4. אפשר לגזור מכך, שהפעולות 'שלי' אינן שלי יותר מאשר של כבודו, והביטויים 'אני' ו'אתה' ריקים מתוכן, כאשר למען האמת, אנו כולנו יחד ולחוד תוצר – לאו דווקא רצוי – של המפץ הבומבסטי.
  5. אי אפשר להוכיח שהקדוש שמת בגיני, היה בעל תודעה או תחושה, וגם מן הנמנע להגדיר או לבסס את התופעות הסובייקטיביות הנ"ל.
  6. נובע מכך, שגם אם היתה למר ממן תודעה, אין שום דרך להוכיח שהתודעה הזו פסקה להתקיים משעה שמת, שהרי מלכתחילה לא היתה שום אינדיקציה לקיומה וכך גם להשבתתה. מה שאתה מכנה רצח אין בו מעבר לתנודה מהירה של חלקיקים והתפרקותם, בהתאם לחוק השני של התרמודינמיקה. כאשר על פי חוק שימור אנרגיה, לא נעשה שום שינוי בסך הכולל של החומר והאנרגיה."

 

מלכי צדק, יגע וחיור, סופק את כפו השיפוטית בפטישו ומכריז על הפסקה בדיון ללא הגבלת זמן.

 

פרק 1

 אכן, חידת הבחירה החופשית הוגיעה את מוחותיהם של טובי בחורינו. בניסוי המחשבה שהוצע בשורות הקודמות, ניתן לראות את מה שמשתמע מהחיסול של החירות האנושית הבסיסית הזו, ואת הויתורים המפליגים שיכפו על מי שיהין להדיח את הבחירה החופשית מחיינו.

מדובר, בדרך כלל, בשילוב יעיל של שתי תפיסות רווחות שזלגו לעולמנו, הלא הן: הדטרמיניזם והמטריאליזם.

לפי הדטרמיניזם – הכל צפוי, אם נזין למחשב מצב מדויק ומפורט של מערכת כלשהי, הוא יוכל לחזות את כל התהפוכות והתמורות העתידות להתרחש בה.

במקביל המטריאליזם גורס, שהמושג 'רוח' הוא המצאה נוחה והסבר דל לחוסר ההבנה שלנו את הנפש האנושית. לאמיתו של דבר, הנפש אינה אלא הפעילות המוחית שלנו שנותנת לנו בדרך כזו או אחרת תחושה של קיום והכרה. התחושה הזו מטעה עד כדי שהיא מעגנת שגעון גדלות הדוחף אותנו למחשבה שאיננו סתם חומר ריק, אלא רוח בת אלמוות. אבל מדובר בטעות ותו לא.

לפיכך, אין כל סיבה להניח שהחוקים והסיבתיות שחלים בכל, לא יהיו תקפים לגבי בן אנוש. ועוד יבוא יום ששרתי העל השגיאים שלנו ידעו מה נאכל מחר לארוחת הבוקר ועם מי נתחתן, וגם איך נרגיש, לדוגמה, בעוד 30 מיליון שנה כשיתרחש משבר אנרגיה חריף בעקבות שרשרת של מלחמות עולמיות שתפקודנה את העולם חמש שנים קודם לכן.

בשורות הבאות אנסה לתאר את שורשי הויכוח בדבר קיומה של הבחירה החופשית:

באופן כללי, בהתעלם מרעשי רקע שחלקם הגדול חסר שחר, מדובר בשתי תפיסות סותרות במוחלט, בקצה אחד ניצבת התפיסה הליברטריאנית והדואליסטית ולעומתה בקצה הנגדי עומדת הגישה הדטרמיניסטית המטריאליסטית. הראשונה סבורה שקיימת בכל אדם סובסטנציה רוחנית שחופשית לבחור כרצונה בין הטוב לרע. והשנייה טוענת שאין ולא יכולה להיות רוח שאינה כפופה לחוקי הטבע, ובודאי שאין כח שיכול לתפוס פיקוד בניגוד לסיבתיות המושלת במציאות הפיזית.

כמה מן הטיעונים וההוכחות שמוצגים כתמיכה באחד מן הצדדים הללו, נובעים מערפול כללי שקיים בנושא זה. פיזור הערפל עשוי לחסוך דיונים מיותרים, לפיכך חשוב להדגיש:

הליברטריאן אינו חולק על אמיתות בסיסיות שגלויות לעין כל צופה, ולכן הוא אינו מכחיש שיש אנשים שנוטים מטבעם להתנהגויות כאלה ואחרות. הוא בודאי לא יתנגד, שהנחת עוגת קצפת עתירת סוכר ללא הגנה לצד חולה סכרת, איננה בהכרח צעד נבון. כלומר, הסברה שמצדדת בקיומה של הבחירה החופשית איננה טוענת כנגד נטיות, תשוקות והסתברויות.

קיומה של הבחירה אינו מבטיח שהיא לעולם תהיה מאוזנת ומוחלטת. לפעמים האדם נוטה לפעול בדרך מסוימת מסיבות כימיות, פיזיקליות, ביולוגיות ונפשיות, אך אין זה מבטל את היכולת שלו לשנות או לעכב את הבחירה. כמו"כ לפעמים הבחירה תהיה כמעט בלתי אפשרית או בלתי אפשרית לגמרי.

לדוגמה, חברה שמבטחת רכבים, יכולה לחזות בקירוב את ההסתברות לתאונה על ידי נהיגה פרועה בהתאם לגילם, מינם ודפוסי התנהגותם של מבוטחיה וכן הלאה.

כמו כן ניתן להעריך מה הסיכוי שאדם X לא ידבר לשון הרע במשך שבוע (נניח, עשרה אחוז) ובמשך שנה (0.005 אחוז). האם מדובר בהוכחה כנגד הבחירה החופשית? לא ולא. ברור שככל שיעבור זמן רב יותר הקושי לבחור בטוב בכל רצף הזמן יגדל, אך אין בכך להוכיח שהאפשרות הזו לא קיימת. כך שהסטטיסטיקה לא מתארת העדר בחירה אלא את הקושי לבחור במצבים מסוימים.

פירוש הדבר הוא, שלפי התפיסה הדואלית, הרוח והגוף מבצעים כל העת מחול מורכב, שקיימת בו השפעה דו צדדית; הגוף שנתון מטבעו לחוקי הפיזיקה והביולוגיה, מושפע מהסביבה וכמו גם מהתהליכים הפנימיים שחלים בתוכו, והשפעה זו מועברת לתודעה, ובה מתערב הגורם השני – הרוח, שאמנם מושפעת מהשינויים שעוברים על הגוף, אך היא עצמה מהווה מקור השפעה והכרעה ראשון במעלה.

כמו כן, הבחירה החופשית לפי הליברטריאן, אינה סתם כך אירוע אקראי שחורג מהדטרמיניזם הקלאסי, משום שאירוע אקראי אינו בחירה חופשית בשום אופן, גם אם הוא לא מציית לחוקי הפיזיקה הקלאסית. כך שההנחה, הרווחת בספרי מדע פופולארי, שהמכניקה הקוונטית מאפשרת בחירה חופשית משום שהיא מתארת אירועים לא דטרמיניסטים, אינה נכונה אלא כאשר מרדדים את הבחירה החופשית לאירוע אקראי חסר משמעות. אבל התודעה שלנו מדווחת לנו על קיומה בחירה חופשית אמתית, כלומר, אנו חשים שעומד לנו חופש פעולה מלא, ואין די בטענה שתחת להיות שפוטים של חוקי הפיזיקה הקלאסית הננו שפוטי חוקי ההסתברות הקוונטים. משום כך הליברטריאן אינו מסתפק באישור שאכן קיימים תהליכים לא דטרמיניסטים (עם זאת יש במכניקה הקוונטית תועלת לעניינינו, כפי שנראה בהמשך).

אחרי שפיזרנו מעט את הערפל, כאן המקום להפנות מבט לשאלות לא פשוטות שמקשות על שתי התפיסות. תחילה נבחן את הקשיים שמתעוררים לפי הדטרמיניזם:

  1. אבדן האנושיות

ככלל, כמו שהראנו לעיל, חיסול הרוח האנושית והבחירה החופשית, משמיד גם את המשמעות, את הטוב והרע, את ה'אני', את הפרטיות, את החירות ואת כל מה שנחשב בעינינו לאנושי. המחשבות והתחושות שלנו אינן תקפות עוד ואין להן מקום בעולם מודרני.

  1. סתירה פנימית

נוסף לכך, הגישה הדטרמיניסטית סותרת את עצמה, משום שהיא קובעת כעובדה את העדרה של הבחירה החופשית. ומכאן נובע, שהדעה הזו עצמה – שהתגבשה במוחם הפורה של אי אילו הוגים מרחיקי ראות – אינה אלא תוצר הכרחי, כאחד השלבים בתוך שרשת סיבות וראקציות הקבועות מראש עוד מימי המפץ הגדול. ולפיכך היא שקולה מהותית לדעות המנוגדות בתכלית לדטרמיניזם. ולמעשה היא שקולה גם לכל שאר המחשבות המתרוצצות במוחם של בני האדם, כולל של טיפוסים מרושעים או מפוקפקים.

במצב כזה, הדרך היחידה להעדיף דעה כלשהי, היא לנסות לברר מה כח החישוב שעומד מאחוריה, וכך כל שאלה צריכה להיות מוכרעת על ידי עדיפות מספרית של נוירונים או של מנת משכל. מכיון שרוב הנוירונים האנושיים, ללא ספק, תומכים בבחירה חופשית, הדטרמיניסטים לא צפויים לגלות חיבה לפתרון הזה.

אם כך, התשובה היחידה שנותרה היא, שלפי תפיסה זו גם ההעדפה של הדוגלים בשיטה את הדעות שלהם על של זולתם, נבעה ונקבעה עוד מימי התהו ובהו הבראשיתי.

כך לאמתו של דבר לפי גישה זו, אין משמעות ואין טעם לכל מה שנעשה על כדור הארץ ובכלל.

  1. חיסול החירות

אנו חשים באופן בלתי אמצעי, חירות ויכולת מלאה לבחור ולהכריע בכל רגע נתון. הטענה שהתחושה הזו מוטעית מן היסוד אינה פשוטה כלל ועיקר. נתאר לעצמנו מחשב על שמכיל את כל הנתונים על פני היקום, שמודיע למפעילו שבעוד חמש דקות הוא יעקץ על ידי יתוש בזרוע שמאל. המחשב, כמובן, הביא בחשבון את השינויים שיתרחשו בעקבות התחזית שלו עצמו, ובכל זאת צפה בוודאות שכך יקרה. לפי הדטרמיניזם מפעיל המחשב, לא יכול לעשות שום דבר שירחיק או יקרב את עקיצת היתוש, כל תגובה שלו כבר חושבה מראש.

 

לעומת זאת, גם הגישה הליברטריאנית אינה חפה מקשיים:

 

  1. תמיהה לוגית

כאמור, התפיסה הליברטריאנית אכן מחייבת את קיומה של ישות רוחנית שאיננה כפופה לחוקי הפיזיקה (אף שהיא בהחלט מושפעת מהם, כמו שהוסבר).

ואולם לא די בכך, מפני שגם הנחת קיומה של ישות כזו, אינה מסלקת את השאלה הלוגית, איך הישות הזו עצמה יכולה לפעול שלא על פי סיבות מקודמות שכופות אותה להגיב בחוקיות כלשהי.

ובכן התשובה היא כך; כאשר אנו מדברים על מציאות רוחנית בלתי כפופה, משתמע מזה, שהיא גם לא פועלת או לא מוכרחת לפעול על פי סיבות חיצוניות, כלומר, היא סיבת הדבר מצד עצמה. שוב, יתכן כמובן סיבות חיצוניות שעלולות להשפיע או לכפות את עצמן, אבל עקרונית ההחלטה נתונה בידי הסובסטנציה הרוחנית שפועלת באופן אחר לגמרי מהמכניזם שנצפה על ידינו בעולם הטכני המוכר.

הפילוסוף – דיוויד יום סבור, שהטענה שהמכניזם הסיבתי הוא היחידי האפשרי, היא היסק אפריורי. כלומר, מדובר בהכללה לא אמפירית שגובשה על בסיס התופעות המקיפות אותנו. צפינו בעבר בצמדים רבים של אירועים המתרחשים ברצף בזה אחר זה, ולכן הסקנו שאחד האירועים הוא הסיבה לאירוע המשני שנולד ממנו. ואולם חוק טבע הוא לא הכרח, מדובר בתיאור של המציאות כפי שהיא נצפית ולא כפי שהיא מוכרחת להיות. זאת בשונה מחוקי המתמטיקה שהם אנליטיים, אפריוריים והכרחיים. ההכרח נמצא אך ורק בטענה שהכחשתה מובילה לסתירה לוגית ולכן הטענה מוכחת.

לפי יום, ברור שאין טעם לכפות את הכללים המופשטים הסינתטיים שיצרנו ולבטל בגינם את הבחירה החופשית הבלתי דטרמיניסטית שנחווית על ידינו באופן בלתי אמצעי. מאידך, אם ניתן לומר שתחושת החירות היא אשליה, בודאי ניתן לומר כן על הדטרמיניזם, שכאמור אינו אלא עיבוד של המידע שמעבירים לנו החושים והסקה שמדובר בחוק בל יעבור.

ואולם דבריו אינם מוסכמים. ניתן להראות שהמכניזם הסיבתי הוא גם הכרח לוגי, משום שסיבה לקיומו של דבר אינה רק הגדרה פיזיקלית, אלא היא גם הסבר לקיומו. בהעדר סיבה מתעוררת שאלת ההצדקה של קיומו של הדבר, מדוע הוא קיים? ולמה כך ולא אחרת? וכיוצא בזה. לפיכך המכניזם הסיבתי אינו רק חוק טבע בעלמא, כזה שמקורו היחיד הוא התצפיות שבצענו, אלא ניתן לראותו כתולדה של ההגיון.

ואמנם יחד עם זאת שהמכניזם הסיבתי נראה כדבר שריר ויציב, אי אפשר להתעלם מכך שהוא  מוביל לסתירה, משום שכל העולם המוכר לנו הוא בלתי אפשרי, אם לא יתכן קיומו של דבר שסיבתו קיימת בתוך עצמו.

כלומר, אם דבר שאין לו סיבה חיצונית לא יכול להתקיים, מה מקיים את כל העולם הידוע לנו? הרי בסופו של דבר נצטרך להזדקק לשרשרת סיבות שבראשיתן תעמוד הסיבה הראשונה, שהיא בהכרח סיבת עצמה, שאם לא כן, שום דבר אינו יכול להתקיים.

וכך אנו מגיעים למסקנה שאי אפשר למכניזם הסיבתי לעמוד כחזות הכל, ואם כך ניתן לראות בבחירה האנושית החופשית, אף היא, דבר מה שהוא סיבת עצמו[1].

 

  1. ידיים קשורות

ועדיין צריך לתת את הדעת לשאלה נוספת, העולם וגוף האדם בכללו מתפקדים באופן מכני ודטרמיניסטי. כל הפעילות הרוחשת על היקום מתנהלת לפי כללים וחוקים נוקשים, היכן ובאיזה אופן נכנסת לתוך התמונה המהודקת הזו התערבות בלתי חומרית ובלתי חוקית? הטבע כולו חוקי וסדור, היכן הפרצה שתאפשר סטייה מהנורמות הקבועות בחוק?

אפשר לחזור לדבריו של דיוויד יום ולהדוף את הקושי בטענה, שכל האמור כאן אינו הכרח לוגי אלא ניסיון מצטבר, ולפיכך אין בו כדי לדחות את הידיעה הברורה והבלתי אמצעית שלנו על בחירה חופשית.

לחילופין, ניתן להפריד בין המסקנה על סיבתיות וחוקיות שמאומתת רק בנוגע להתנהגות הטבע הנצפה לעין, אך לא אפשרית לגבי תהליך קבלת ההחלטות בבני האדם. אנו מוכרחים לקבוע שהיכן שהוא בתודעה האנושית מעורב גם תהליך מסוג אחר.

 

האם ניתן למצוא דרך אחרת, נוחה יותר, ליישב את הקושי? ננסה לברר זאת בפרק הבא.

 

פרק 2

 מכניקה קוונטית – קווים לדמותה

המכניקה הקוונטית מוצעת לא פעם כפתרון אפשרי לשאלת הבחירה החופשית, אך כפי שהוסבר לעיל, צריך לתת את הדעת על יתרונותיה ומגבלותיה לפני שנחפז להשליך עליה את יהבנו.

הבה נסקור בקיצור נמרץ את תולדותיה ועיקריה של התיאוריה המדעית המשונה מכל.

אופיו הגלי של האור התגלה על ידי תומאס יאנג, בסוף המאה השמונה עשרה, בשעה שהבחין בשובל שנוצר מאחורי שני ברווזים ששחו זה לצד זה בבריכת הקולג'.

תבנית השובל הגלי היתה מרתקת, מפני שהיא הורכבה משני שובלים שיצרו הברווזים בשחייתם. כאשר שיא משובל אחד פגש שיא מהשובל האחר, הם חיזקו זה את זה והתקבל שיא גבוה יותר. כאשר שפל משובל אחד התחבר עם שפל מהשובל השני, נוצר שפל עמוק יותר. אך כאשר שיא פגש שפל הם ביטלו זה את זה, וניתן היה לראות מעגל זעיר של מים שלווים. ההתנהגות הזאת של הגלים נקראת התאבכות.

היה בתופעה הזו כדי לשפוך אור על ניסוי שיאנג ביצע לא מכבר, ובו התקבלו תוצאות לא מובנות. בניסוי זה האיר יאנג באמצעות פנס – דרך מחיצה שהיו בה שני חריצים אנכיים צרים – לעבר מסך שהוצב במרחק לא רב. ההנחה היתה שעל המסך יופיעו שני קווים בהירים שיתאימו לתבנית של החריצים. אולם האור התפשט משני החריצים ויצר תבנית לא צפויה של פסים בהירים וכהים לסירוגין.

עתה ההסבר היה בידיו של יאנג, אם האור מתנהג כמו גל, אז המסך מראה תבנית התאבכות שזהה לתבנית ההתאבכות של אדוות במים. הקווים המוארים מייצגים איזור של מפגש בין שיא לשיא או בין שפל לשפל, והקווים החשוכים הם תוצאה של מפגש בין שיא לשפל וביטול הדדי.

עם הזמן התגבשה ההבנה שהאור משלב תכונות של גל וחלקיק כאחד, כל קרן אור מכילה זרם עצום של חלקיקים – פוטונים, ויחד עם זאת היא תציג התנהגות גלית.

העניינים החלו להסתבך כאשר פיזיקאים שינו במעט את הניסוי של יאנג. במקום להאיר דרך שני הסדקים, בזרם שמכיל פוטונים רבים, הם תכננו חוט להט עמום מאד, שיפלוט פוטון אחד בודד בפרק זמן מסוים. כך לאחר מספר שעות יהיה ניתן, באמצעות גלאי מיוחד, לראות את התבנית שנוצרה על ידי הפוטונים הבודדים שחצו, כל אחד בתורו, את החריצים. במצב כזה היה סביר להניח, שהתוצאה שתתקבל תהיה תבנית סטנדרטית של שני קווי אור במקביל לחריצים, ולא תבנית התאבכות, מפני שהפוטון הבודד לא יכול להתאבך בכוחות עצמו.

בפועל, כשהפיזיקאים הקרינו עם חוט הלהט דרך שני הסדקים במשך כמה שעות, הם זיהו שתבנית ההתאבכות נותרה בעינה, למרות שבכל רגע נתון לא היה יותר מפוטון אחד שחלף דרך חריצים. כלומר, הפוטון התאבך עם עצמו!

כדי שהפוטון יתאבך עם עצמו הוא צריך לבצע פעולה בלתי אפשרית – עליו לחמוק דרך שני החריצים בעת ובעונה אחת.

האם זה יתכן שהפוטון נמצא ביותר ממקום אחד בו זמנית? התשובה היא – ככל הידוע – כן. לפי המכניקה הקוונטית לא ניתן לדעת בו זמנית גם את מיקומו של החלקיק וגם את התנע שלו. כך אם נאסף מידע על התנע של אלקטרון אז בלתי ניתן להבחין במיקומו. במצב כזה החלקיק נמצא בסופרפוזיציה ולא ניתן להגדיר את מיקומו של החלקיק אלא רק את פונקציית הגל שלו. פונקציית הגל מתארת את מכלול המיקומים האפשריים של החלקיקים, ועל ידה ניתן להסיק את ההסתברות למדוד את החלקיק במיקום מסוים.

מדידת מיקום החלקיק, כביכול מחייבת את החלקיק להחליט איפה הוא נמצא במרחב, ואז פונקציית הגל שלו קורסת למקום מוגדר. במצב החדש שנוצר המיקום ידוע אך המידע על התנע אובד, זאת משום שלפונקציה שממוקמת במרחב אין תנע מוגדר, אלא היא סכום של פונקציות גל בכל התנעים האפשריים.

מכניקת הקוונטים – ללא ספק – קשה לעיכול, אך התדהמה מתעצמת כאשר מתברר שלא רק פוטון מתפקד כך, אלא כל החלקיקים התת אטומיים הידועים מתפקדים כגלים. כך מתעוררת השאלה, מדוע איננו חווים במציאות המקרוסקופית היום יומית מצב של סופרפוזיציה. תחת זו אנו צופים אך ורק בעצמים שמצויים במצב מוגדר. ההסבר המקובל הוא, שעצמים גדולים אינם נתונים בסופרפוזיציה, משום שהם מכילים חלקיקים רבים ש'מודדים' זה את זה, וכפי שהוסבר, המדידה מביאה לקריסה לכדי מצב מוגדר.

חוקרים ממכון ויצמן, ערכו ניסוי מבוקר המדגים כיצד קרן אלקטרונים מושפעת מהצפייה בה. הניסוי העלה כי ככל שכמות הצפייה תגדל, כך תתעצם השפעתה על מה שמתרחש בפועל.

כמו שתואר לעיל, כאשר פוטונים או אלקטרונים נעים דרך שני סדקים במרחק מסוים, תופיע תבנית התאבכות הנובעת מהמפגש בין הגלים, כאשר החלקיקים מסוגלים בין היתר להתאבך עם עצמם.

החוקרים בנו מחסום זעיר שגודלו פחות ממיקרון אחד, ובו שני סדקים. לאחר מכן הם שלחו זרם של אלקטרונים לעבר המכשול, כשגלאי אלקטרוני רגיש הופעל כדי למדוד את האלקטרונים החולפים. הגלאי נבנה כך שיהיה ניתן לווסת את שיעור המדידה המתבצעת על ידי שינוי המוליכות החשמלית שלו.

המדענים נוכחו לדעת שעצם ביצוע המדידה על ידי הגלאי גרמה לשינויים בדפוס ההתאבכות של גלי האלקטרונים העוברים דרך פתחי המכשול. יתרה מכך, כאשר מידת התצפית עלתה, התאבכות הלכה וגוועה. לעומת זאת, כאשר הגלאי הוגבל ההתאבכות התגברה.

הוכח שוב שסופרפוזיציה יכולה להתרחש רק כאשר לא מביטים בה, כמו גם שההתאבכות הנובעת מההתנהגות הגלית של החלקיקים מושפעת משיעור מדידת החלקיקים. החלקיקים המצויים תחת תצפית, 'נאלצים' להתנהג כמו חלקיקים ולא כמו גלים, ומידת ההתבוננות משפיעה על המציאות.

 

מכניקת הבחירה החופשית

מכניקת הקוונטים זכתה להצלחה רבה מבחינה עיוניות וכן ליישומים רבים בתעשייה, והיא מוכרת כאחת התיאוריות המבוססות ביותר, אך יחד עם זאת היא איננה שלמה והיא מהווה מוקד להתפלמסויות ופרשנויות שונות.

לכן בכל הזהירות המתבקשת נציע בשורות הבאות הסבר מסוים לבחירה החופשית שמתבסס על הנחות המכניקה הזו, תוך הסתייגות שמדובר בתיאוריה לא מוכרעת, וההסבר שנבנה על גביה בודאי אינו שלם ואין בו אלא להצביע על כך שהגישה הדטרמיניסטית, שמתאימה אולי לפיזיקה הקלאסית, עמידה במידה פחותה בבחינה מחודשת לאור הממצאים הפיזיקליים הידועים כיום.

כאמור, קריסת הסופרפוזיציה היא לב התעלומה, במהלך המדידה מתרחשת קריסה מאיזושהי סיבה. לפי אחת התיאוריות, הקריסה נעוצה בכך שהתודעה האנושית מעורבת במדידת החלקיק. מדידה שאינה ידועה היא חסרת משמעות, כשם שהחלקיק עצמו שמצוי בסופרפוזיציה של מיקומים אינו קורס למיקום מסוים על ידי שהוא 'מודד' את עצמו.

אכן, גם לשיטה הגורסת שהקריסה עשויה להתבצע על ידי מדידות שאינן תלויות בתודעה האנושית, אין מניעה לכך שהתודעה האנושית אף היא, על ידי מדידת מצב המערכת, תעולל לסופרפוזיציה את אותה הקריסה שנגרמת ממכשיר מדידה כלשהו.

ובכן, אם התודעה האנושית גורמת לקריסת הסופרפוזיציה הקוונטית, הרי שבכך ניתן לשרטט את המקום והאופן שבהם תופסת הבחירה החופשית שליטה על המערכת הפיזיקלית.

כלומר, אפשר לשער שכאשר המוח האנושי מצוי בעמדה של טרום בחירה, האיזורים הרלוונטיים בו שרויים ברמה התת אטומית בסופרפוזיציה של מצבים. המצב הזה גורם למוח שלא לקבל הכרעה או לפעול באופן קבוע מסוים עד שתתקבל הכרעה.

כאשר מתקבלת הכרעה על ידי התודעה, אז התודעה כביכול צופה בסופרפוזיציה ומבצעת מדידה ואז הסופרפוזיציה קורסת, וכך למרות שהתודעה לא יכולה כמובן לקבוע באיזה מקום ימצא החלקיק לאחר הקריסה, היא בכל זאת מסוגלת להעביר מידע או פקודה, בדיוק כמו שמחשב יכול לעבד מידע על ידי שימוש בשני מצבים בלבד – 0 ו-1.

כך, למשל, ניתן לפקד באופן הבא: אם סדר הקריסות והעדר הקריסות הוא: קריסה, סופרפוזיציה, קריסה – אז המשמעות היא כן (כלומר, כן להשמיד את גלידת הפקאן שבמקפיא).

אם הסדר הוא: קריסה, ואח"כ כעבור זמן מסוים שוב קריסה, סופרפוזיציה, קריסה – המשמעות היא לא (כלומר, להסתפק בכרסום חסה דלת שומן).

גלוי לעין שלא מדובר בהסבר סדור ומבוסס, אבל יש כאן תיאור אפשרי למקום בו משתלבים באופן פלאי שני ממדים שונים והפוכים זה לזה.

 

הצעה נוספת על סמך ממצאי המכניקה

קיימת דרך נוספת לפשר בין הפיזיקה לתודעה – בין החומר לרוח:

כפי שהראה ג’ון סטיוארט בל בשנת 1964, ההתנהגות של הקוונטים אינה סיבתית. כלומר כאשר החלקיקים מצויים בסופרפוזיציה, לא יהיה ניתן לחשב את המיקום בו ימצאו לבסוף לאחר הקריסה. המשמעות היא שאף אם הידע המוקדם על מצבם ההתחלתי היה מושלם (כלומר, גם אם מגבלת אי הוודאות לא היתה קיימת), אין בכך כדי לקבוע את מיקומם בעתיד, ועם זאת ניתן להעריך את ההסתברות של החלקיקים להימצא לבסוף במקום מסוים.

כבר בשלב זה היה ניתן לטעון, שכאן קיים חלל בו הבחירה האנושית רשאית לפעול כרצונה. בל ומדענים אחרים הוכיחו שהיסודות של החומר פועלים באופן לא דטרמיניסטי, ואם כך מדוע שלא נניח שהבחירה האנושית מסוגלת לכפות על החלקיקים את רצונה[2].

אכן במבט שני הקושי עדיין קיים, משום שאם הבחירה האנושית בת חורין לעשות כרצונה, הרי שזה אמור לסתור את פונקציית הגל – המתארת את ההסתברות. כלומר, לו היה צופה מן הצד מסוגל לחשב את מיקומי החלקיקים הקוונטיים במוחו של רעהו, על פי פונקציית הגל, הוא היה צריך להיתקל בתוצאות שגויות, משום שהבחירה החופשית, לפי הטענה הזו, משבשת את הפעילות הפיזיקלית.

אולם דומה שאין בכך כדי להעיב על הטענה הזו, משום שכפי שהוזכר בפרק הקודם, ניתן לשאול שאלה כללית על הבחירה החופשית; איך מתקיימת בחירה חופשית מוחלטת בשעה שאנחנו מסוגלים לתאר פחות או יותר את הפעולות העתידיות של המין האנושי על ידי סטטיסטיקה.

ועם זאת, כפי שנאמר לעיל, אין סתירה בין הדברים, משום שלאמיתו של דבר היכולת לבחור באופן חופשי קטנה ככל שהקושי גדל, ועם זאת החירות קיימת. וכך הסטטיסטיקה לא מתארת העדר בחירה אלא את הקושי לבחור באופן מסוים במצבים מסוימים, מה שמביא לירידה באחוזי האירועים שבהם בוצעה בחירה כזו למרות הקושי.

מעתה ניתן להציע כך: נניח שעשרה חלקיקי X מרחפים בסופרפוזיציה בתחום כלשהו במוח וצפויים להימצא לאחר קריסה במקום 1 בהסתברות של 70 אחוז ובהסתברות של 30 אחוז במקום 2. בשלב זה הבחירה האנושית מוכרחת לחלק אותם בין שני המקומות, לפי היחס ההסתברותי, ולכן היא מציבה שלושה מהם במקום 2 ואת יתר השבעה היא משגרת למקום 1 בהתאם להסתברות. אך עם זאת עדיין יש לה חופש פעולה לגבי השאלה איזה מן החלקיקים להציב במקום 1 ואיזה במקום 2, ובלבד שלא יופרו כללי ההסתברות. כמו כן לגבי חלקיק יחיד, היא תקבע באיזה זמן מן הזמנים הוא ישלח למקום כלשהו, למרות שבסך הכל היחס שלושים – שבעים ישמר.

אפשר לתאר את הרעיון הזה במשל הבא, עובד במפעל הפיס פורץ למחשבי החברה ומשתלט על המערכת שקובעת את המספרים הזוכים בהגרלות. הוא פותח במסע הונאה שבו הוא מתאים את המספרים לכרטיסו של כל המרבה בשוחד, אך כדי שלא להפליל את עצמו הוא דואג שהזכיות תיראנה אקראיות ולא תסתורנה את כללי הסטטיסטיקה. למשל, הוא לעולם לא יאפשר לאדם אחד לזכות מספר פעמים ברצף, או ימנע מרצף מספרים זוכה לחזור על עצמו שוב ושוב וכדומה. כך מצד אחד יש סיבה מדוע כל משחדיו זוכים ומצד שני אפשר לתאר את זכייתם באמצעות סטטיסטיקה שגרתית.

הדבר יציב גם לגבי הבחירה החופשית, מצד אחד הפעולות האנושיות ניתנות לתיאור בדרך כלל על ידי סטטיסטיקה, משום שאכן הבחירה החופשית אינה יכולה לבטל את כללי הסטטיסטיקה הקיימים ברמה הקוונטית, וכך גם הבחירה האנושית מתקשה להפר את כללי הסטטיסטיקה שצופים את דרכי ההתנהגות האנושיים, אך מצד שני נשמר מרחב פעולה מסוים, שהינו קריטי לקיומו של המין האנושי – כמין אנושי.

 

הכל צפוי והרשות נתונה

הפיזיקאי יוג'ין ויגנר העלה שאלה חשובה בשנת 1961: מה יתרחש אם נשלח נסיין לבצע את ניסוי הסדקים המפורסם בחדר סגור. בשעה שהנסיין מבצע מדידה הוא גורם לקריסת הסופרפוזיציה, אך כל מי שעומד מחוץ לחדר אינו מודע לנעשה בתוכו, ומבחינתו, החלקיק, מכשיר המדידה והנסיין מצויים בסופרפוזיציה. למרות שמנקודת המבט של עורך הניסוי עצמו, פונקציית הגל כבר קרסה ואיננה.

באופן זה מהי המציאות האובייקטיבית? מה מצבו של החלקיק כשלעצמו?

עד לא מכבר סיפקה תהייה זו ענין לענות בו לשוחרי המדע והפילוסופיה, אף שלא היה ניתן להשיב עליה באופן מבוסס. אך לאחרונה הושגה התקדמות בנושא על ידי מדענים מסקוטלנד. מאמר שפורסם בכתב העת Science Advances מתאר הדמייה מעשית לניסוי המחשבתי של ויגנר. המסקנה ממנו היא שאכן קיים הבדל בין תוצאות המדידה 'בתוך החדר' לבין ממצאיה 'מחוץ לחדר'.

המשמעות היא בלתי נתפסת, קיימות מדידות סותרות לאותו אירוע עצמו ושתיהן נכונות באותה המדה!

האם יתכן שאין כלל מציאות אובייקטיבית? החוקרים עצמם מבהירים שהתוצאות אינן החלטיות משום שהן תלויות בהנחות מסוימות, ומכל מקום זו המסקנה המסתמנת.

ובכן, כמובן שקשה להתבסס על טענות מרחיקות לכת מהסוג הזה, ובכל זאת קשה שלא להאזין לצלילים שמבשרים על כך שהמציאות כולה מתנהגת במין כפילות מופלאה ואף סותרת.

לי זה הזכיר את דברי המשנה (אבות ג טו) 'הכל צפוי והרשות נתונה'. משום שלאור הממצאים העדכניים, ובהתאם להסברים שניתנו לעיל שקושרים את הבחירה החופשית לתופעת הסופרפוזיציה, ניתן לפרש את המשנה באופן מפתיע:

במבט ראשון, אם הכל צפוי, הרשות לא יכולה להיות נתונה, שהרי היא כבר ידועה מראש.

ואולם מעתה הכל צפוי ואין בכך סתירה לבחירה החופשית, משום שלגבי העומדים 'מחוץ לחדר' שאינם מודעים לתצפית שבוצעה 'בתוך החדר' הסופרפוזיציה עדיין קיימת ובועטת, ולפיכך הרשות נתונה גם נתונה.

האם יש בכך כדי לשפוך אור על שאלה עתיקת יומין זו של ידיעה ובחירה?

איני יודע.

הערות:

[1] כך מתאר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה הלכה א) את הבחירה החופשית: "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה (בראשית פרק ג פסוק כב) 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע' כלומר, הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע." כלומר, לדעת הרמב"ם כח הבחירה נובע מהיות האדם בעל כח דמוי אלוהי 'כאחד ממנו' דהיינו, שנברא בצלם אלוהים.

[2] מוצע כאן הסבר חלקי בלבד משום שהחלקיקים הללו קיימים בכל היקום ולאו דווקא במוח האדם. לחילופין, ניתן להעלות השערה שקיימת איזושהי תודעת על שמכוונת את כלל החלקיקים ביקום.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

9
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
4 Comment threads
5 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
6 Comment authors
צוות האתרצריך עיוןיהוידע הכהןיובלמשה רט Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
צריך עיון
Guest
Member
צריך עיון

אם יורשה לי כמה תהיות על הנושא 1.נכתב שהבעיה בדטרמינזם היא בין היתר 'אובדן האנושיות' ואני לא מבין איך זה מוכיח שהדטרמיניזם לא נכון? האם חוסר הנוחות הגדולה שלנו וחוסר היכולת שלנו לנהל מערכת חברתית נורמלית לאור הדטרמיניזם מהווה שאלה על השיטה? אם כבר זה אולי חיזוק איך התפתחה אסכולת הבחירה -עקב הקושי הגדול לקיים חברה בלי הנחת הבחירה (אגב הבעיה הזאת מתעצמת לאין ערוך אם הולכים אם מכניקת הקוונטים שעל פיה כל המציאות שלנו היא כנראה סובייקטיבית מה ששומט את הקרקע לגמרי) 2.הטענה שלאור הדטרמיניזם אין הצדקה לשפוט ולהעניש פושעים סובלת מסתירה עצמית שהרי גם אי אפשר לבוא בטענה… Read more »

יהוידע הכהן
Guest
Member
יהוידע הכהן

1. הענין הוא, ש'אבדן האנושיות' הוא תאורטי בלבד, ונכפה על הדטרמיניסט על ידי תפיסותיו. בפועל אף אדם לא מסוגל להכיל את הגישה הזו ולפעול בהתאם לה, וזה מראה עד כמה תפיסת החירות והעצמיות עמוקה ויסודית, כך שזה יהיה שקר בנפשנו להניח שמדובר באשלייה.  שלא לדבר על זה שאין כל דרך להסביר כיצד 'התפתחה' האשלייה הזאת לממדים כבירים עד שכל אושרנו ומחשבתנו משועבדים ונתונים אך ורק לה. לומר שזה התפתח כי זה היה חשוב לקיומנו כחברה, נראה תמוה, משום שמחשבי העל של IBM לא זקוקים לאשליות כגון אלו. להיפך, המכניות היעילה וחסרת האמוציות מונעת הרבה בעיות כמו מאבקי כח ושיקולי אגו וכו'. … Read more »

יובל
Guest
Member
יובל

התיאוריה לגבי מכניקת הקוונטים חביבה ללא ספק…
אבל יש כאן קושי חמור, בגלל שהמעבר בין המיקרו למאקרו הוא כמעט בלתי אפשרי, כלומר כל התופעות הייחודיות בתורת הקוונטים לא באות לידי ביטוי בפועל בעולם שלנו. ככה שלטעון שבכל רגע נתון מתבצע "ניסוי החתול של שרדינגר" זה מרחיק לכת ולא מציאותי.

יהוידע הכהן
Guest
Member
יהוידע הכהן

אני נוטה להסכים שזה לא פשוט כמו שאולי השתמע במאמר, אבל בעיני יש הבדל בין התופעות במאקרו שלא מושפעות בד"כ מהמיקרו, וכן כאשר מבצעים ניסוי, קשה ליצור מכונה שתושפע מהקריסות והשינויים הקוונטיים, לבין ההנחה במאמר, שהמוח בנוי מלכתחילה לאפשר את ההשפעה הזו שנובעת מהקריסות או מהשינויים.

משה רט
Guest
Member
משה רט

סיפור יפה smile

אנונימי כהן
Guest
Member
אנונימי כהן

מכיוון שמר ליסט בעצמו הוא אדם, אז אם יש צדק בטענותיו וכולנו רק אטומים ללא ייחודיות אז אין שום בעיה בלהעניש אותו על לא עוול בכפו, כי גם הוא לא ייחודי