כשבאים לברר את דרכי המסורות שהגיעו אלינו מפי חכמינו, ישנו עוד ענף שלם בו אפשר לראות ולהיווכח במהימנות המסורת – האגדה. אם נשים לבנו למסורות האגדה שאנו מוצאים בפי חכמינו, נראה כיצד הללו מוכיחות את עתיקות וקדמות המסורת שהיו בידם. מאמרים הנראים כרעיון דרושי של אמורא במאה ה3, נמצאים כצורתם בספרים קדומים שנתחברו מאות שנים קודם לכן. מה שמלמד כי היתה מסורת רבת שנים שהעבירה את האגדות האלו בחרדת קודש, הספרים האלו בלי ספק לא היו לנגד עיני חז"ל. ועוד יותר מפליא מכך: אנו מוצאים בכתובות עתיקות בנות אלפי שנים אגדות המקבילות לאגדות חז"ל, אין להסביר עובדה זו אלא בכך שהדברים נמסרו מדור לדור כבר באותם ימים, ובדורם של חז"ל הועלו על הכתב.
- "מתוך כתבי המקרא יוצא ברור שמלבד המסופר בספר בראשית עוד היתה המסורת הקדומה מגידה על אברהם ועל משפחתו כמה דברים אחרים… אפשר הדבר שבאגדה המאוחרת על אברהם הידועה לנו מתוך הספרים החיצונים ומדרשי חז"ל… נשתמרו יסודות אחרים מהמסורת הקדומה", (קאסוטו, אנצ"מ ערך אברהם).
- "הדרשות הנוטות מן הפשט לא כולן חסרות ערך מדעי. לדעת חוקרים חשובים נשארו כנראה בידי חז"ל דברי מסורת היסטוריים, אגדיים, גיאוגרפיים, וביחוד הלכיים, שגרמו להם לפרש את הכתובים שלא כמשמעם. מכאן יש להבין כי כמה מתודות ודרשות הנראות נועזות ביותר זכו להצדקה בזמן אחרון, ולא רק מצד חוקרי ההלכה המתאמצים ליישב את התורה שבכתב עם התורה שבעל פה אלא גם מצד אנשי המדע הטהור, ונכרים בכלל", (יצחק היינמן, דרכי האגדה פ"א).
על הספרים החיצונים קבעו חז"ל כי הקורא בהם אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צ.), אין ספק כי חז"ל לא הגו בהם, וככל הנראה בזמנם רוב הספרים החיצונים לא היו אלא ביוונית. חז"ל מתעלמים לגמרי מרוב רובם של הספרים (חוץ מבן סירא, שגם הוא לא היה בידי האמוראים בגירסתו המקורית, אלא רק סוג של חיקוי ארמי מאוחר) ולא נראה כי ידעו מהם ומשמותיהם. אך אנו מוצאים הקבלות רבות בין ספרים אלו לבין אגדות חז"ל, מבלי שהיה קשר ישיר בין הספרים, הבאתי מספר דוגמאות[1], אך ישנן עוד רבות, וכולן מלמדות על מסורת אגדה שעברה מדור לדור במשך מאות רבות של שנים. מקורות נוספים בנושא ניתן למצוא בהשוואותיו של לוי גינצבורג בחיבורו אגדות היהודים (הוצאה חדשה, מ' הכהן, ת"א תשכו). ואצל היינמן 'דרכי האגדה' עמ' 174.
הקבלות רבות ישנן גם לשאר ענפי הספרות ההלניסטית, בתרגום השבעים שנתחבר זמן רב לפני ראשוני התנאים ישנן אגדות הנמצאות גם בדברי חז"ל. כך למשל בספור דוד וגלית, מוסיפים השבעים כי האבן חדרה דרך כובע גלית וכן מספרים חז"ל (מדרש תהלים קמד א). כך ישנן הקבלות רבות בין דברי חז"ל לדברי פילון, (עליהן עמד לראשונה 'מאור עיניים' לעזריה מן האדומים ח"ג פ"ג והביא כעשרים דוגמאות), שזה האחרון בודאי לא ידע מדברי חכמים, (ולפי קלויזנר הוא לא הבין את השפה העברית, כפי שמוכח למשל מפירושו לפסוק "והאדם ידע את חוה", וכן מאריך להראות עזריה האדומי שם ב'מאור עינים'). וראה שמואל בלקין, מדרשי פילון, נ"י תשמט', על הקשר ההדוק בין פילון ובין מסורות חז"ל.
לדוגמא: פילון מסביר את טעם הרציעה באוזן לעבד שאינו רוצה להשתחרר בהסבר של אוזן ששמעה לא תגנוב בהר סיני וכו' (מובא אצל השל, תורה מן השמים באספקלרית הדורות, עמ' 85, י-ם תשכה'), בהתאם למסורת חז"ל (תוספתא ב"ק ז ה).
(הקבלות למסורות חז"ל יש גם אצל אבות הכנסיה, וראה לדוגמא בכתבי ר"מ שטראסון עמ' רל': "עי' בס' מאור עיניים שכתב בשם אוריגינו (חכם גדול קדמון מעת רבינו הקדוש) כי מצא כתוב במגלה קדמונית איך משה רבינו ע"ה היה מוליך ומביא בידיו את ספר איוב בשעבוד מצרים, והביא מדרשים הדומים לזה. יש להניח שרמ"ש ידע שאוריגינס היה לא רק "חכם גדול קדמון", אלא גם אחד מאבות הכנסיה הנוצרית, אלא שבחר לא להיכנס לנושא).
כך גם בנוגע למקבילות בין דברי חכמים לבין ספוריו של יוספוס פלביוס (עליהן עמד באריכות ב'מבא התלמוד' למהר"ץ חיות פרק יז, ראה גם בהערותיו של אלכסנדר שור ל"קדמוניות היהודים" בהוצ' רביבים ת"א 1939 דף על דף לפי סדר הספר הקבלות רבות מאד למדרשי חז"ל). ספוריו של יוסף שלא היה מיושבי בית המדרש נבעו ללא ספק ממקורות כתובים שונים, ואלו מקבילים לאגדות חז"ל שמהם נכתבו מאתיים ושלש מאות שנה לאחריו. וכן ראה בתחלת ספר שלישי שמביא יוסף מספר קדמון שהיה במקדש שהכיל אגדות על המקרא. (ולאחרונה הרחבה ומחקר מקיף במחקרם של טל אילן וורד נעם 'בין יוספוס לחז"ל', בית מקרא תשע"ז, טעימה ניתן למצוא במאמרם שפורסם בתרביץ: האם הכירו חז"ל את כתבי יוסף בן מתתיהו?).
- "סופר יהודי הלניסטי מן המאה ה2 לפסה"נ בשם ארטפנוס חיבר ספר "על היהודים" על קדמות התרבות היהודית והנחלת היהודים את התרבות לעולם, כשההיסטוריה התנכי"ת עומדת במרכז, התנ"ך הוא רק הבסיס כשהוא מספר אגדות רבות ונוספות כגון מלחמות משה בכושים, אגדות הנזכרות בעוד ספרים מתקופה זו, וכן בקדמוניות היהודים", (אנצ"ע ערך ארטפנוס).
גם הברית החדשה, שהתגבשה ככת פורשת עוד בזמן ראשוני התנאים, משמרת הרבה מסורות שהיו גם ביד חז"ל, קלויזנר בספרו 'ישו הנוצרי' כותב "הדמיון גדול כל כך עד שנראה כאלו נתחברו האונגליונים רק מתוך מה שנמצא בתלמוד ומדרש" (ישו הנוצרי עמ' 123). וראה רשימת השוואות ב'אוצר ויכוחים' (י.ד. אייזנשטיין, נ"י 1928 ומאז במהדורות צילום) עמ' 332.
חז"ל גילו בקיאות בהיסטוריה ובמיתולוגיה של מצרים, לא מתוך חפירות ארכיאולוגיות כמובן, אלא רק מתוך ידע שעבר בעם מדור לדור מזמן המאורעות. כאשר אומר פרעה לישראל "ראו כי רעה נגד פניכם", אומרים חז"ל, בניגוד לפשוטו של מקרא, כי "רעה" הוא שמו של בעל צפון שיילחם למצרים (שכל טוב שמות י, ילקוט תשא שצז). ואכן 'רע' הוא אל השמש המצרי, ראש הפנתיאון של אלי מצרים. כך ספרו חז"ל "אין עבד יכול לברוח ממצרים" (מכילתא דרשב"י יתרו א), ואכן נמצא פפירוס המתאר מרדף של חיילי פרעה אחרי 2 עבדים בורחים, וכן מתוארת בו השמירה החזקה על קו הגבול המצרי למנוע בריחות אפילו של עבדים בודדים (תולדות א"י עמ' 142 אנצ"מ ערך מגדל עמ' 636). כך אמרו כי פרעה עשה את עצמו אלוה (מכילתא דרשב"י טו יא), ואכן מצרים היא הממלכה היחידה בה נחשב המלך כאלוה ממש (שמואל ייבין, אנצ"מ ערך מקדש עמ' 304). לגבי האגדה על רחיצה בדם תינוקות, יש לה מקבילות, ראה אגדות היהודים חלק י הערה 101.
במדרש אמרו (ראה רמב"ן במדבר ג יד) כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים, ואכן ברשימות רעמסס הב' והג' נזכר 'נפת לוי' שכנראה היה מקום חניית שבט לוי הבלתי משועבד. (ליכט, אנצ"מ ערך לוי עמ' 458). כך ספרו חז"ל כי יוסף ציוה את המצרים למול (ילקוט מקץ רמז קמח), ואכן הארכיאולוגיה לימדה אותנו כי זכר למנהג המילה נמצא במצרים, והיו כהנים מצרים מהולים. על עבודת בני ישראל בפרך (בבניית פיתום ורעמסס) ספרו חז"ל כי היו המצרים מעבידים אותם בבניית ערים השוקעות בחול, ואכן על העיר רעמסס נודע לנו כי היא שקעה בחול במאה היב' לפנה"ס (תולדות א"י עמ' 141).
את הדרך לגילויו של ארון יוסף ספרו חז"ל באריכות (בשמות רבה) והנה הסיפור הזה מקביל לסיפור על מציאת ארון אוסירוס במיתולוגיה המצרית (אורבך, חז"ל אמונות ודעות, עמ' 104. על ההקבלה בין יוסף לאוסיריס ראה ד.מ. לוי 'מקרא וארכיאולוגיה', י-ם תשסח עמ' 190). מה שסיפרו חכמים כי ארון יוסף יצא מאליו לקראת משה (שמו"ר כ יט), מקביל לתיאורו של פפירוס איפובר על מכות מצרים: "אלו שהיו בבית החניטה מונחים על הקרקע". כך מה שספרו חז"ל שהמעוברות הפילו בשעת מכת בכורות (שמו"ר יז ה) מקביל למסופר בפפירוס זה. המעשה באצטגנינים שאמרו לפרעה שמושיען של ישראל יוולד וימרוד בו, דומה מאד למעשה מצרי שמביא גריניץ (י.מ. גרינץ, מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשל"ה, עמ' 78-88) כי הקוסם אמר לפרעה שאשה מעוברת נושאת ברחמה ילדים העתידים למלוך על הארץ והמלך דאג מאד (אגדה זו כוללת עוד מוטיבים הדומים למעשה משה, תנין משעוה ההופך לחי, הפיכת אגם ליבשה, מיתתן של שפחות שהתנגדו להצלת הילדים).
לפי האגדה היה שמה של בת פרעה בתיה, על פי דברי הימים א ד יח. רד"צ הופמן בפירושו לשמות מצטט את Brugsch המעתיק כתובת מצרית עתיקה בנוגע לבנותיו של רעמסס הב' (פרעה שהיה בזמן יצי"מ לפי המקובל). אחת מהן היא 'בינת אנתא' – בת האלה אמיתית. ויתכן שבדומה לשאר שמות בעלי קונוטציה אלילית הפכה בת האלה לבת ה'. (כמו אשבעל – איש בשת, ואולי גם מפיבעל – מפיבשת ועוד כיו"ב).
חז"ל סיפרו כי בשעת יציאת מצרים נבקעו כל מימות שבעולם (פסיק"ז שמות יד כא), ואכן הוכיח ד"ר וליקובסקי בספרו 'ארץ רעשה' על זעזוע כלל עולמי הכרוך בשינוי מפלס המים בעולם כולו באותו הזמן. וליקובסקי מתבסס על מאות עדויות עתיקות ועל מאות הוכחות גיאולוגיות, (ראה בספרו תקופות בתהו ח"א עמ' 48 על עדויות לענני הכבוד שספרה עליהם האגדה[2]).
עוד מקביל וליקובסקי את הידיעות שביד חז"ל על עמלק, כך סיפרו חז"ל שהיה דרכם לקצוץ איברים משבויים (תנחומא תצא ט), ואכן במבצרים המיוחסים להם נמצאו בין ערמות שלדים גם איברים כרותים (תקופות בתהו ח"א עמ' 54). עוד ספרו חז"ל (מכילתא בשלח פרק א) שעמלק נטל מארכיון של מצרים רשימת בני ישראל, מה שמקביל למסופר בפפירוס שהפולשים הוציאו מסמכים מהארכיון. (את "הכנעני מלך ערד" פירשו חכמים באופן מפתיע כמלך עמלק[3], ואכן ממחקרו של נלסון גליק (1970) עולה שמלך ערד היה ראש שבטי נוודים).
על הפסוק "לא ידעתי את ה'" אמרו חכמים: "באותה שעה הוציא דפתרא של אלוהות התחיל קורא אלהי אדום אלהי מואב אלהי צידון וכן כלם, אמר להם הרי קראתי כל כתבי ואין שם שמו של אלהיכם", (תנחומא וארא ה). "מתוך מקורות מצריים למדים אנו שבמקרים מסויימים היה נוהג פרעה לקרוא ולעיין ברשימת האלים שנמצאה במוסד הנקרא 'בית החיים'", (ד"ר חיים גבריהו, 'פרעה מלך מצרים', מחנים קה).
לעתים ידיעה ארכיאולוגית שופכת אור על אגדה הנראית תמוהה. חז"ל (מו"ק יח.) תיארו את פרעה מלך מצרים כגבוה אמה, זקנו אמה, ואבר מינו אמה, רבים נבוכו במשמעותו של מאמר זה, אך הנה מסופר כי "אחת מן הרוחות האליליות השניות במעלה במצרים תוארה תמיד כננס… זקנו מגודל פרא… יש לו אבר מין מופרז… מופיע רק בשרידים ובכתובות שמהמאה ה14 לפנה"ס… הוא מתואר בקמיעות מימי אל עמרנה" (שמואל ייבין, אנצ"ע ערך בֶּס), אין ספק שאגדת חז"ל משמרת דמות זו מן התקופה עליה הם מדברים, ואפשר כי הרעיון הטמון בה הוא שפרעה השים עצמו לאל, ואולי גם לאל זה. או שענינה התקלסות בפרעה, שנראה כמו אלי המצרים הנערצים.
גריניץ מציין כי אדם שמי בשם איוב מוזכר בפפירוס מצרי (גריניץ, יחודו וקדמותו של ס' בראשית, עמ' 101), ומעניין כי חז"ל הזכירו שאיוב היה מיועצי פרעה במצרים.
אין ספק כי כל הידיעות האלו שהיו בידי אגדת חז"ל עברו דור אחר דור מרב לתלמיד במשך מאות רבות של שנים.
גם האגדות על ימי קדם שהיו ביד חז"ל, קרובות לידיעות שהיו ביד עמים קדמונים מאד לפני אלפי שנים, אלו עברו בלי ספק מדור לדור. כך מאמר חז"ל כי אדם הראשון נולד אנדרוגינוס (ערובין יח.) היה ידוע גם לעמים הקדומים במיסופטומיה, (קאסוטו בראשית עמ' 35. אורבך, חז"ל אמונות ודעות עמ' 201). עוד ספרו חז"ל כי אדם הראשון ובניו לא היו אוכלים בשר (פסיקתא זוטרתא בראשית א), וגם זה מקביל לידיעות שהיו ביד העמים הקדמונים, (קאסוטו בראשית עמ' 36. וכן לדעת הארכיאולוגים כי האדם הקדמון היה לַקָט). על הנחש הקדמון ספרו חז"ל כי היה דומה לאדם בצורתו ובקומתו, וזה מתאים לציורים שבחותמות מיסופוטמיות אחדות (קאסוטו בראשית עמ' 107). דוגמאות רבות נוספות ישנן, ורשימה נוספת בהערה[4].
אגדות חז"ל משתמשות בנתונים וידיעות מסורתיות, כך למשל ספרו כי בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים וכך נוצרה רומי, ואכן לפי המסורת הרומית[5] נוסדה רומי במאה השמינית לפנה"ס, שזהו זמנו המשוער של שלמה. את העובדה שאיטליה הולכה וסופחת לעצמה שטח מן הים גילו החוקרים, וכיום מקובל כי ע"י הסחף זוכה איטליה בקמ"ר נוסף לכל שנה! לפי וליקובסקי קדמו להיווסדות רומי במאה השמינית שינויים פיזיים גדולים מאד בכל איזור האגן הצפוני מזרחי של הים התיכון (תקופות בתהו).
אישים שחז"ל ספרו עליהם, לא היו ידועים לשום היסטוריון בזמנם, ורק לאחר אלפי שנה גילתה אותם הארכיאולוגיה מחדש. כך נבוכדנצאר הגדול לא נזכר כלל בהרודוטוס, ולולי הארכיאולוגיה שהראתה אלפי לבנים שעליהם חקוק שמו לא היה המחקר יודע עליו דבר. וכך גם שמירמית אשתו עליה ספרו חז"ל (ויק"ר יט: מה היתה שם אשתו של נבוכדנצאר? שמירמית) נתגלה שמה גם הוא רשום בין הכתובות האלו, (ד"ר ח. חפץ מגדים יד). עוד מדברי ד"ר חפץ שם (הערה 124): כתובת פרסית עתיקה מספרת על שמשי בן המן סופר המלך, כפי מסורת חז"ל (ילקוט אסתר תתרמה).
העיר לוד לא מוזכרת כלל בספרות הבית הראשון, ומוזכרת רבות החל מעזרא, חכמים אמרו (מגלה ד.) כי היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אלא שחרבה בימי פילגש בגבעה ונבנתה בימי שיבת ציון, ואכן היא מוזכרת כבר ברשימת כיבושיו של תחותמס הג' כRwtn.
הקבלה מעניינת למסורת חז"ל היא הכתובת הכנענית מצפון אפריקה, במלחמות כיבוש הארץ נעדר זכרו של העם הגרגשי שנזכר לפני הכיבוש. חז"ל אמרו "הגרגשי ברח לאפריקי" (ירושלמי שביעית). והנה שני מקורות בלתי תלויים מעידים על כתובת בשפה הפיניקית על שני עמודי אבן בצפון אפריקה, בה כתוב: "אנו הכנענים שרדף אחריהם יהושע הלסטים", ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס מעיד שראה אותה, וכך גם ההיסטוריון יוחנן מאנטיוכיה, (דברי שניהם מובאים ע"י סוידאס במילונו), יוחנן לוי קובע כי המקורות בלתי תלויים (עולמות נפגשים הוצ' ביאליק תשכט' עמ' 60). במקום נוסף הזכירו חכמים מסורת על שבט כנעני באפריקה בימי אלכסנדר הגדול (סנהדרין צא.)
ואגב שעסקנו בדוגמא הזו של הכנענים בני אפריקה, נביא דוגמא מרשימה ביותר של דיוק קבלת חכמים, ידועה אגדת חכמים על מפגשו של אלכסנדר מוקדון עם שמעון הצדיק, ההיסטוריונים רגילים להתייחס אליה בזלזול: 1) הפגישה אינה מוזכרת בין קורות אלכסנדר, 2) ישנן סתירות במסורת, לפי יוספוס נכנס אלכסנדר לבית המקדש, ובתלמוד מוזכרת פגישה באיזור אנטיפטרוס, אלא שירושלים לא היתה כלל בדרכו של אלכסנדר (בין צור לעזה), ואנטיפטרוס לא היתה קיימת. אלו כמובן טיעונים בלתי מכריעים, (כותבי קורות אלכסנדר התייחסו בעיקר ליחסיו עם האימפריות הגדולות, והיהודים אינם מוזכרים כלל בין אלו) ואחרים כותבים:
- "בסיפורי התלמוד ויוסף בן מתתיהו יש כנראה גרעין היסטורי, מסתבר שבאמת נפגשו אלכסנדר והיהודים בקרבת המקום שיסד שם הורדוס את אנטיפטריס, שהרי שם עברה הדרך הצבאית… ואף זו עובדה הסטורית שהשומרונים וגם היהודים בירושלים יראו מפני חמתו של אלכסנדר והם השתדלו לפייסו… נראה שהיהודים הצליחו במעשיהם", (אברהם שליט, אנצ"מ ערך הלניזם כרך ב עמ' 817).
- "אחרי כיבוש צור התקדם אלכסנדר דרומה למצרים, נראים הדברים שנפגש אלכסנדר בדרכו במשלחת של יהודים ליד המקום שבו הוקמה העיר אנטיפטריס ע"י הורדוס המלך… מתקבל על הדעת שהתלמוד שמר בענין זה מסורת עם נכונה", (אנצ"ע ערך אלכסנדר מוקדון).
באופן כללי, ברור שההגיון מחייב שאלכסנדר בעברו בפחווה הפרסית יהודה, היה צריך ליצור איזה קשר עם מנהיגיה, בכדי לקבוע את בעלותו עליה. אך התבוננות בפרטים שבסיפורי חכמינו מראה כי בידינו גם להצליב מידע המוכיח כי חכמים שמרו את המאורעות במסורת על תאריכיהם ופרטיהם.
בתלמוד (יומא סט.) מסופר כי שמעון הצדיק יצא בראש משלחת לקבל את פני אלכסנדר, בפגישה שהתקיימה ע"י אנטיפטרוס חנן אלכסנדר את פניו, הכותים שרצו גם לשחר את פני אלכסנדר נכשלו בדבריהם, ואלכסנדר ציוה לרדפם ולהכניעם. אירוע זה התרחש בכא כסליו.
התלמוד בסנהדרין צא. מספר על שלשה ויכוחים שנערכו מול אלכסנדר: גביהא בן פסיסא התוכח עם הכנענים בני אפריקה, המצרים, והערבים, ובעקבות נצחונו בויכוח (שעסק בבעלות על א"י) ברחו הללו מן הארץ והשאירו את שדותיהם זרועות, ואילו היהודים זכו מן ההפקר בדיוק בשנת השמיטה (בה יש מחסור בתבואות), הדברים אירעו בכה' בניסן. ב'מגילת תענית' נוסף כי אלכסנדר ביקש להיכנס לבית המקדש וגביהא בן פסיסא כיבדו בנעלי זהב בהם יוכל להיכנס מבלי לבזות את המקום בנעילת הסנדל.
יש לציין כי מגילת תענית היא חיבור ששימר תאריכים בכפוף למנהג שכל תאריך שאירע בו אירוע משמח אין להתענות בו, ולשימור התאריכים במדוייק היה ערך פרקטי הלכתי.
הפרטים האלו נראים מבלבלים, אך הסדר ההיסטורי מוכיח את כולם עד האחרון, על מציאותם של כנענים אפריקנים כבר הראינו לעיל בסמוך. שני התאריכים (כא כסליו וכה ניסן) מעידים על שני אירועים נפרדים, ואכן ידוע כי אלכסנדר עבר בא"י פעמיים, בראשונה בין מלחמת צור לכיבוש מצרים, ובשניה בין שהותו במצרים לקרב ארבאלה שבין סוריה לבבל, קרב איסוס התרחש לפי דברי כל ההיסטוריונים ("אלכסנדר מוקדון", הוצ' הדר, ת"א תשלח) בשלהי הסתיו של שנת 333 לפנה"ס, ואילו היציאה ממצרים לכיוון הפרת היתה בין 5-7 של שנת 331 לפני הספירה. שלהי הסתיו הם החדש ה10 לערך, המצור על צור ארך שבעה חדשים, יש להוסיף עליו לפחות חודש של המלחמה לאחר ההבקעה, השלל והצבת נציבים לסיום הכיבוש, וכן הכנעת שאר ערי הפיניקים הסמוכות, על כך יש להוסיף את המסע מאיסוס למצרים שאם נלמד מן המסע חזרה ארך כשלשה חדשים, מלבד זמן ההתארגנות וקבלת ההחלטות. לפיכך אלכסנדר ירד מצור לכיוון מצרים לפחות שנה לאחר קרב איסוס, אך לא הרבה יותר מכך, שהרי שנה לאחר קרב איסוס אנו נמצאים כבר בסוף 332 לפנה"ס, ואילו בחמישי של 331 כבר עלה ממצרים, לאחר חדשיים של מצור על עזה, גם כאן יש להוציא את כל הזמן שמסביב למצור זה, ואת השהות הארוכה יחסית במצרים כולל הנסיעה לשיווא וכו'.
לפיכך ברור שאלכסנדר ירד לכיוון עזה ומצרים דרך מישור החוף בתחילת החורף של 332 לפנה"ס, ועלה לכיוון סוריה בחדש מאי 331 לפנה"ס, שני התיאורים שבאגדות חז"ל מתאימים בדיוק לזה, הפגישה הראשונה היתה כמובן בירידתו, הזמן המתאים לשגר אליו משלחת, (המישור הגדול בו הוקמה לאחר מכן) אנטיפטרוס (על חורבות העיר הקדומה אפק) על דרך החוף הוא המקום המתאים להיפגש, והתאריך מתאים. בחזרתו פנה אלכסנדר מזרחה, לאחר האירועים הרוחניים אותם עבר במצרים בהם נכנס לכל מקדש והתרפס לפני כל בעלת אוב מזרחית, אין ספק כי חפץ לבקר גם בבית המקדש של היהודים, ושם מתאים היה שישבו לדון לפניו בכל הויכוחים על הארץ, גביהה בן פסיסא שומר בית המקדש התערב וניצח בויכוח. מתאימה לכך העובדה כי הכותים לא היו בויכוח הזה, למרות שהם היו ראשי הטוענים לבעלות על חלקי הארץ, מכיון שהם הוכנעו במרד הקודם. (על המרד של הכותים בזמן הזה מספר גם קורטיוס רופוס, היסטוריה של אלכסנדר, ספר ד ח). והפרט המדהים מכל: חז"ל ספרו כי אותה שנה היתה שנת שמיטה, האביב (מאי) של שנת 331 לפנה"ס חל לפני 335 שמיטות (השנה הנוכחית, 2015, הינה שמיטה, 331+2015 הם 2345, כפולה של 335 שמיטות. יש לשים לב שאף שהשמיטה התחילה בשלהי 2014, בתשרי-ספטמבר, הרי לספירה הנוצרית לא היתה שנת 0, השנה ה1 לפני הספירה היא שנה לפני שנת 1 לספירה. ולכן יש לנכות שנה מן החשבון). חכמים לא יכולים היו לדעת משום מקור חיצוני על דרכו של אלכסנדר בהלוך ובחזור, תאריכי שתי הנסיעות האלו וכיוונם, ותאריך שנת השמיטה באותם ימים.
עתה, ברור שלא ייתכן שכל הפרטים והתאריכים האלו נולדו במקרה מתוך יצירת דמיון של האגדה, אלא הועברו במסורת על פה כצורתם במשך כחמש מאות שנה עד כתיבת התלמוד!
- "סנהדרין צא א. יש לעמוד בסיפור שם על פתיחת בית הדין הבינלאומי למשפט בין עמים בראשותו של אלכסנדר מוקדון… העלאת הבעיה מרמזת על לחץ מוסרי חיצוני באותה תקופה או על בידור פנים בית מדרשי ביחס לשאלות מוסר והגינות ביחסים כלפי אלה הנמצאים מחוץ לחברה הישראלית", (ע. קולא, משלב, גליון לו). כמובן שאין לחשוד את חכמים כמספרים מעשה שאירע, אין כאן אלא עדות על הלחץ המוסרי החיצוני באותה התקופה (איזו תקופה? הרי מן הכיבוש הרומי ב30 לפנה"ס לא היתה שום שאלה מוסרית של כיבושים) שחדר לבית המדרש..
שאול ליברמן כותב "לא מצאתי בכל הספרות התלמודית דברים שנאמרו נגד הגויים, שאין אני יודע מתוך ספרות הגויים עצמם, הספרות התלמודית לא הגזימה" (במאמרו 'כך היה וכך יהיה' קתדרה 17 תשמא).
מחקרים רבים נכתבו על האגדות וקדמותם, ולענינינו מספיקים כאן הדברים האלו להראות כיצד העבירו בישראל מסורות עתיקות מדור לדור, באגדה כמו בהלכה. עוד על האגדה ומשמעותה – במאמרים העוסקים באגדה.
המסורה
כמו כן ניתן להוכיח שהמסורה, וגם זו שבעל פה, משמרת בתוכה ידיעות מדוייקות והיגוי מדוייק שמקורו בזמן המאורעות. להלן דוגמאות מתוך ספרו של אהרן מרקוס 'ברזילי':
- מי לכד את שומרון? – מלכים ב יח יט ויהי בשנה הרביעית למלך חזקיהו עלה שלמנאסר מלך אשור על שומרון ויצר עליה וילכדה מקצה שלש שנים. וילכדה מנוקד בקובוץ תחת הד', מדוע וילכדוה? בכתובות האשוריות נתגלה מלך בשם "סרגון" שההיסטוריונים מהרודוטוס ועד סטראבוס לא ידעוהו, נזכר גם בישעיה ג א "סרגון מלך אשור", עוד נתגלה שם כי שלמנאסר מת בשנה השניה למצור על שומרון ושר צבאו סרגון הוא שכבש את שומרון, אם כן וילכדוה הם האשורים ללא מלכם שלמנאסר. (ברזילי, הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' 115).
- ירמיהו לט ג אנו קוראים: "ויבואו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך: נרגל שראצר סמגר-נבו שר-סכים רב-סריס נרגל שראצר רב-מג וכל שארית שרי מלך בבל". לאחר התחשבות במקפי החבור, נמנו כאן שמונה אנשים, כשביניהם שני נרגל ושני שראצר? עיון בטעמים יראה כי "נרגל שראצר סמגר נבו" הינם שם אחד, ו"שרסכים רב סריס" הוא השני, "נרגל שראצר רב מג" השלישי. כתבי היתדות מספרים כי הראשון היה חתנו של נבוכדנצאר, משמעות שמו: מגן לנסיך, והתוספת סמגר נבו משמעותה רב חסד ובאה כנראה להבדילו מעמיתו נרגל שראצר רב מג. רב מג פרושו קוסם ראשי. שרסכים האמצעי נושא גם את השם "נבושזבן" שפרושו נבו יציל. (ברזילי עמ' 116).
- נשיא ראש – יחזקאל לח ב "שים פניך אל גוג ארץ המגוג נשיא ראש משך ותובל" (שלשה פעמים בניקוד וטעמים שוים), כל אחד מבין כי "נשיא ראש" הוא תואר כבוד, אך הטעמים (זקף גדול על מלת נשיא) מיחדים את המלה נשיא כהקדמה לבטוי כולו. ואכן ראש משך ותובל הם: תובל ומשך ותירס (בראשית י ב) תירס הם הרוסים (קדמוניות היהודים, גזניוס, הרכבי חליפת מכתבים בין קורדובה ואסטרחאן מביא כנוי עתיק לרוסים "ראש", כבלועזית עד ימינו[6]).
- הניקוד באיוב מ ל "יכרו עליו חברים", מנוקד במסורה כ"חַבָּרִים", במקום הקריאה הרגילה "חַבֵרִים", מה שתואם לכינוי העתיק המוזכר באגרת מצרית מן המאה היא לפנה"ס של חַבָּרִים כסוחרים, מה שתואם להמשך הפסוק באיוב בו מוזכרים כנענים (ב. מזר, כנען וישראל עמ' 155).
הפרטים האלו אינם רשומים בפסוקים, לא הנקודות ולא הטעמים, הם הועברו במסורת על פה מדור לדור, והם אכן משמרים ידיעות מזמן המאורעות.
הערות:
[1]ספר אדם וחוה: חוה היתה קוראת לאדם מתחלה "אדון" (אדר"נ א). צואות בני יעקב: לוי מת בן קלז' (מדרש תדשא). אדם שכן ממזרח לג"ע (ב"ר כט א). אדם וחוה היו ערומים מן המצוה (ב"ר יט ו). את יוסף מכרו בעבור נעליים (צואת זבולון. תרגום יונתן). כליות יועצות טחול שוחק וכו' (צואת נפתלי. ברכות סא.). יצר טוב ויצר הרע. החזיר והשפן מראים עצמם טהורים (צואת אשר). עשרה נסיונות של אברהם (צואת יוסף. מסכת אבות). יוסף היה יפה מאד ודומה בזה ליעקב (ב"ב נז). צוואת משה: משה מכונה סרסור (כרגיל בחז"ל). חזיונות עזרא: בהמות ולויתן נשמרו לעת"ל (וכן חזון ברוך כט. וחז"ל ב"ב עח ובהרבה מקומות). בעקבות המשיח תהיה האמת נעדרת והצדק ייעלם והשכל יהיה בודד בחדרו (שם ד. מקביל למשנה סוף סוטה). הריק לריקים והמלא למלאים (שם ה. מקביל לברכות ו. ועוד כלי מלא הקב"ה ממלאהו). שם גם נקבע מנין שנים קבוע למשך ימות המשיח, ושביתת העולם בחלקו השביעי (סנהדרין צח). וכן: ג"ע וגהינום נבראו בימי בראשית (מסכת אבות). שבעה מדורים של יסורים. חזון ברוך: מספר על גניזת הארון (משנה יומא). ושם פ"ז: מלאכים אוחזים בלפידים שרפו את ביהמ"ק (פסק"ר כו). בפ"י: זריקת מפתחות ההיכל לשמים (תענית כט.). פנ"ז: אברהם קיים את התורה (יומא כח). פס"ג: חיילי סנחריב נשרפה נשמתם וגופם קיים (תנחומא פ' נח) ומספרם היה גדול בהרבה מהנזכר במקרא (סנהדרין צה:). ספר ברוך: פס"ד מנשה עשה צלם בעל כמה פרצופים (סנהדרין צה:). וכן: מנשה הושם בבבל בתוך מתכת לוהטת (סנהדרין קא: ועוד רבות). ובפע"ז: שלמה מלך על העופות (בכמה מקומות ובקה"ר ב כז). ברוך השני: פ"ד עץ הדעת היה גפן (ברכות פ"ו). קדמוניות המקרא: פ"ו כל פרטי מעשה אברהם וכבשן האש. פ"ח: איוב נשא את דינה (ב"ב טו.). פ"ט: החייאת הנקבות במצרים לזנות (שמו"ר א כב). פ"ט: חשבון ארבע מאות שנה מתחיל מברית בין הבתרים. פ"ט: משה נולד מהול (סוטה יב.). פי"ג: בסוכות נדונים על המים (ר"ה טז.). פי"ד: 210 שנות שעבוד. פט"ו: הענן הצל על בנ"י במדבר (ענני הכבוד). פט"ז: קורח התרעם על מצות ציצית. פי"ח: המלאך שנאבק עם יעקב היה צריך ללכת לשיר בשמים (בראשית רבה). פי"ח: פעור היה עצת בלעם (סנהדרין קו). פי"ט: המן לחם מלאכים (יומא עה.). פי"ט: שבירת הלוחות ביז' בתמוז (משנה תענית ד ו, לביאור המסורת של הבקעת העיר ביז' תמוז לעומת הכתוב ט' תמוז ראה א. וייזר ס' דים עמ' 263). פט"ז: ה' קבר את משה (מכילתא). פ"כ: אלדד ומידד נבאו משה מת ויהושע מכניס (במדב"ר טו יט). פס"ד: שאול בעלותו באוב התרעם כי סבר שמגיע יום הדין. תפלת מנשה: התהום חתום ע"י שם ה' (גטין נח). ה' מעניש לאחר המות בתחתיות הארץ. תוספת לאסתר: אסתר לא אכלה מאכלות אסורות אצל אחשורוש (מגלה יג.). אסתר כינתה את אחשורוש אריה (מגלה טו:). תוספת ג' לדניאל: מוזכר המעשה כולו בב"ר ס"פ סח. חכמת שלמה י: הים פלט את גופות המצרים (יונתן שמות טו ב). פט"ז: המן הוא מזון מלאכים (יומא עה:). שם: מכת ברד היתה נס בתוך נס (שמו"ר יב כד). פי"ח: שרו את ההלל בזמן יצי"מ (פסחים קיז.). חנוך: ירושלים היא אמצע העולם, כך גם ביובלות. חזיונות הסיבילות: נח התריע שנים רבות בפני דור המבול שישובו בתשובה (בראשית רבה). צוואת אברהם: המלאכים לא אכלו את הכיבוד שהגיש להם (ב"מ פו:).
ראה אורבך (חז"ל אמונות ודעות, עמ' 608) על המקבילה בין הבריתא הארוכה המתארת את "שבוע שבן דוד בא", לבין ספר חזון ברוך פרקים כו כט.
[2] רעיונותיו זכו לביקורת נוקבת, בעיקר בתחום האסטרונומי (גם בזה הביקורת של סאגאן היתה בחלקה שקרית ומסלפת, לכך הוקדש מאמר בכתב העת המדעי Physics Today ספטמבר 1980, עמ' 97 המציג את סילופיו של סאגאן, עליו סירב סאגאן להגיב), ומעט בתחום הארכיאולוגי, אך בתחום התיעוד ההיסטורי של קטסטרופות, שהוא התחום הממשי מכולם: עדויות כתובות על מאורעות, כמעט ולא זכה להתייחסות. ראה כאן. קארל סאגאן אף הודה שאין בידו הסבר משכנע להצלבת העדויות שהציג וליקובסקי (מצוטט במאמר הנ"ל).
[3]עד שכתב החזקוני "יש מפרשים שפסוק זה מן הפסוקים חסרי תיבה, וכן הפירוש: וישמע הכנעני מלך ערד ועמלק יושב בארץ הנגב", (במדבר כא א).
[4]השוואה בין אגדת חז"ל לאגדות עמי קדם אנו מוצאים לראשונה אצל הרמב"ם והרמב"ן:
"הענין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו. אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם… באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא בעבר הנהר… ומצינו בתלמוד (ב"ב צא א) כי אברהם נחבש בכותא… חקרנו וידענו על פי תלמידים רבים שהיו יושבי הארץ ההיא, כי כותא עיר גדולה בין חרן ובין אשור רחוקה ממדינת בבל… והענין המקובל הזה נמצא גם כן בספר קדמוני הגוים כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (ג כט), כי הזכירו בספר "עבודת האכרים המצרים" כי אברם אשר נולד בכותא", (רמב"ן בראשית יא כח).
- חטא דור המבול הוא לפי חז"ל: גזל אלימות ופריצות, בתורה לא נזכר הדבר, אך בטקסט המיסופטומי שפורסם לאחרונה (עולם התנ"ך עמ' 57) אנו מוצאים את תיאור דור המבול: "איש מתקומם על רעהו בכל מקום ניאוף".
- השאלות ששאלו אנשי דור המבול את נח לפי חז"ל מקבילים לקטעים מעלילת גלגמש (קאסוטו מאדם עד נח עמ' 17) וכן האגדה כי האריות שמרו על התיבה שלא יהפכוה דור המבול מקבילה לאגדות הבבליות.
- פילון מגבל מספר על מסורת פיניקית כי כרונוס ארב לאורנוס אביו וסירסו כדי שלא יוליד בן נוסף שישתלט עליהם (עולם התנ"ך בראשית עמ' 68) כן מספרת המיתולוגיה החיתית על כומרבי ואביו אנו והיונית על זאוס ואביו כרונוס. וזה מקביל לאגדת חז"ל (סנהדרין ע.) על מעשה כנען לנח, שסירסו כדי שלא יוליד בן רביעי.
- במגלה חיצונית לבראשית מקומראן אנו מוצאים כי אבימלך נשבע לאברהם שלא נגע בשרה, כפי החוק באשור התיכונה (עולם התנ"ך עמ' 134).
- חז"ל דרשו את השם "דמשק" שדולה ומשקה… (יומא כח. בשם רבי אליעזר). והנה הארמים כבר דרשו את השם דמשק מלשון השקאה (עולם התנ"ך עמ' 109).
- המסורת על חלונות הרקיע, אינה נזכרת בתנ"ך, אך "אפשר שמקרה הוא בלבד שהשם חלון המקביל לשם ארובה בכתבי אוגרית לא באה בהוראה זו במקרא, אבל הוא נשתמר כנראה מן התקופה הקדומה במסורת הלשונית העברית ונמצא בספרות חז"ל, בב"ר לא יב שהיו הענקים נותנים ידיהם על החלונות וסותמים אותם… עי' למשל ירו' ר"ה פ"ב ה"ה" (קאסוטו, אנצ"מ ערך ארובות השמים).
- הכרובים לפי חז"ל בעלי פני נערים (סוכה ה:) וכך העלו מן החוקרים החדשים על פי תמונות מצריות של כרובים בצורת נערים בעלי כנפיים (קאסוטו, אנצ"מ ערך כרוב).
- מרדכי בלשן (עזרא ב ב) דרשו חכמים כי הוא אדם אחד (מנחות סה.) וכן נתגלה שם כזה המורכב משתי מלים אלו בכתבים הבבליים (יעקב ליוור, אנצ"מ ערך מרדכי בלשן).
- על הפסוק "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציותה", אמרו חכמים "להיכן עבר? ערקומא דמיא עבר", (מגלה טו.). ערקומא דמיא – חפיר מלא מים, ואכן חפירות שושן הראו כי ארמון המלך – הבירה – היה מוקף חפיר של מים.
- פילון מגבל מספר על אבני בית אל שהיתה בהם נשמה (ליונשטם, אנצ"מ ערך פילון מגבל) מה שמזכיר את מסורת חז"ל על אבני בית אל שהתאחדו לאבן אחת מתוך רצונן לשמש את יעקב הצדיק (חולין צא:), נראה שפילון מגבל מספר גם על עקדת יצחק ומילת אברהם ומשפחתו.
- וליקובסקי (תקופות בתהו עמ' 96) משוה בין אגדת חז"ל כי מלכת שבא יצאה לא"י מחמת דבר אלהים שנשלח אליה לבין כתובתה של חתשפסות אותה הוא מזהה כמלכת שבא, וכן המאמר התמוה של חז"ל כי מלכת שבא גבר היתה, מובן היטב ע"פ התיאור שלה בכתובת הנ"ל כלובשת בגדי גברים ונוהגת כגבר (מקור נוסף לאגדה זו אפשר להביא מתהלים עב י). כן מספרת האגדה ויוספוס כי מלכת שבא באה לירושים בעקבות אורקל, מה שמוזכר גם בתחריט שלה שבמצרים.
- "ארכיאולוג אנגלי בשם Wooley Leonard קבע, שהמבול אירע בשנת 2,800 לפנה"ס. לאחרונה הוכיח Faulstich Gene מהמכון למחקר במדינת awoi, שהתאריך המדויק הוא 2,345 לפנה"ס, ובעזרת שיטות אסטרונומיות קבע את זמנו לחודש מאי באותה השנה. כבר חז"ל נגעו בשאלת העיתוי של המבול, ור' יהושע קבע שזמנו היה בחודש אייר (ר"ה יא, ע"ב). נמצא שממצאיו של Faulstich מתיישבים יפה עם דעתו של ר' יהושע" (מתוך מאמרו של פרופ' מ. קוה דף שבועי של אוניב' בר אילן 415 תשסב).
- מכל עמי העולם כולו, רק במיתוס הכנעני אין זכר למבול (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג עמ' 5), וזה תואם לאגדת חכמינו שבא"י לא ירד מבול (זבחים קיג).
- הנביא (ישעיה לז) מספר בלשון סתומה כי בא מלאך והכה את חיל סנחריב, ואילו חכמים הזכירו בכמה מקומות כי חיל סנחריב מתו "במבול של אש" (אגדת בראשית א, שוחר טוב, ילקוט ישעיהו ד תטו, ויק"ר ז. ראה תדא"ר יז). והנה הוכיח וליקובסקי בספרו 'עולמות מתנגשים' (ולאחר מכן ב'ארץ רעשה') כי באותו זמן אירעה קטסטרופה אסטרונומית שגרמה להתפרצות אש (וגם חז"ל קישרו את תזוזת מעלות השמש לאות רפואת חזקיה עם אותו היום שניגף סנחריב, סדר עולם כג). מעניין כי ציינו חכמים (ב"ר לה ב) שבדורו של חזקיהו לא נראתה הקשת, וגם זה יכול להיות תוצאה של זעזוע קוסמי והשלכותיו (יש קשר כנראה גם למיתת חיילי סנחריב שהורעלו ונשרפו מבפנים אך גופם נותר קיים כפי שאמרו באגדה, וגם הירודוטוס ובירוסוס מספרים על אירוע חריג שגרם למוות פתאומי של המונים, שאריות של אבק וולקני ודומיו נותרות באטמוספירה למשך שנים, ויכולות גם למנוע שבירת קרני האור והיווצרות קשת). עוד יש לציין לקישור שעורך וליקובסקי בין זעזוע טבעי זה ובין 'נדידת העמים' שאירעה אז כידוע, שמתאים למסורת חז"ל שבא סנחריב ובלבל את האומות. הוא ניצל את הסיבות הטבעיות לנדידה בכדי לחזק את אימפרייתו.
- "באגדת חז"ל נשתמרו סיפורים על כורש שיש בהן מן המשותף לסיפורים עליו שהיו להם מהלכים בעולם העתיק", (אנצ"ע ערך כורש).
[5]הרבה פרטים הנראים אגדתיים מעוגנים בידיעות שישנן בידינו. כך מה שסיפרו על לשונו של חוצפית המתורגמן – ראה בכתב העת בד"ד 8 עמ' 62 על מקורות רומיים לגבי אדם שהומת באצטדיון ולשונו נחתכה, מה שספרו (ע"ז יא:) על האמירה הרומאית בחגם "דחמי חמי ודלא חמי לא חמי", המדובר במימרא שהיתה נאמרת בחג רומי שנחוג אחת להרבה שנים ראה בד"ד שם עמ' 71.
"הסיפור שנמסר בצורת אגדה על ר' בנאה (ב"ב נח) ושלפיו הורה בפני השלטונות הרומיים שיש לפסול כדיין כל אדם שיצא חייב במשפט בדיני ממונות, מוצא את אישורו בביוגראפיה של הקיסר אלכסנדר סוורוס המספרת שהלכה מעין זו הנהיג הקיסר בהשפעת מה שהיה מקובל בין היהודים", (אנצ"ע ערך א"י עמ' 421).
חז"ל פסחים סח. זיהו את אלישע כבן משפחה מבשן (דה"א ה יב), ובספר המיוחס לאפיפניוס ישנה מסורת שהוא מעיר אבל מחולה שהיא באותו האיזור, והנה בכתבי אל עמרנא נזכרת עיר באיזור הבשן שאולברייט מזהה אותה עם תל אבל, (אנצ"ע ערך אבל מחלה).
במדרש אמרו שהמן לקח את עץ התליה מתיבת נח, והנה התברר כי מסורת עתיקה ביד אומות באיזור אררט החזיקה מבנה עץ מסויים לתיבת נח, והיו רגילים ליטול ממנה חתיכות עץ (בירוסוס הכשדי, המצוטט אצל יוסף בן מתתיהו). הרי נשתמרה הידיעה ההיסטורית על מנהג זה באגדת חז"ל.
חז"ל ספרו בהרבה מקומות על בית מדרשו של שם, מה שהיה נראה בעיני חוקרים רבים, וקויפמן בכללם כאנכרוניזם. אך המחקר הארכיאולוגי גילה כי תכונת הדת של בני שם מיסודה שונה משאר האומות והיה להם אל עליון אחד משותף מעל לכל, (פרופ' י.מ. גריניץ, יחודו וקדמות של ס' בראשית עמ' 77). הרי שבאמת היה בית מדרש מונותואיסטי שהחזיק באמונה זו בימי קדם, לפני אברהם אבינו. כמו כן בעיר העתיקה אבלה התקיימה תרבות קרובה לאמונה זו, כשמלכה נקרא עבר, והרבה שמות הדומים לשמות האבות נמצאו ברשימותיה (ראה להלן פרק ז סעיף א).
בהלכה "גוי ששבת חייב מיתה" אפשר שיש רמז לחג ה"שפט" השומרי הקדום.
דוגמא לזלזול שטחי באגדה: "החכמים שטיפחו את החזון המשיחי ברוח האפוקליפטיקה, היו אלה חכמים אשר בדרך של השלכת ההווה על העבר אמרו על בני ישראל במצרים: 'מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן'", (אורבך, חז"ל אמונות ודעות עמ' 614). אך אגדה זו היא פנינה יקרה בפרשנות התורה, שכבר הוכיחו אותה החוקרים באותות ובמופתים כי יש בתורה דברים שנכתבו ונמסרו בצורה מדוקדקת מלה במלה מתקופת האבות, ובפרט: קאסוטו קויפמן וגריניץ, (ראה למשל דברי פרופ' סגל באנצ"ע ערך בראשית: "יש להניח שהחומר הגלמי המונח ביסודם של ספורי הספר ניטל מתוך מסורת שהיתה חיה בישראל קודם כיבוש כנען… יש לשער שתחלת המסורת של ס' בראשית… הועברה דרומה ע"י אברהם").
ש"א ליונשטם כותב ע"פ מחקרי גרסמן כי "צורה מקורית יותר (מאשר בתורה) של סיפור הריגת הבנים נשתמרה אצל יוסף בן מתתיהו המספר שפרעה גזר על הזכרים כאשר בישרו לו אצטגניניו שעתיד להיוולד בבני ישראל בן שישפיל את מצרים", (ש"א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ' 6 הערה 2). לוינשטם אינו טורח לציין שאגדת חז"ל גם מספרת את הטעם הזה, ושכמובן ישנה אפשרות שאין דברי התורה סותרים טעם זה, למרות שמוזכר בה "פן ירבה". אך גם אם לא נאמר שהאגדה הזו "מקורית יותר", מראה המחקר כי היא מקורית ותואמת לפרטי המאורעות ההיסטוריים.
בהקשר למכת ערוב ברור לליונשטם (שם עמ' 37 הערה 38) כי הכוונה לחרק מטריד, כדעת רבי נחמיה במדרש רבה שמות יא ג. אך עובדה היא שכל האגדות והספרים החיצוניים כולל המקורות ההלניסטיים ויוסף בן מתתיהו מדברים על המון חיות מכל הסוגים שמלאו את מצרים. (וכן הפפירוס המצרי מספר כי חיות המדבר שותות מן היאור במצרים, ראה: ד.מ. לוי, מקרא וארכיאולוגיה, י-ם תשסח). על המדרש המספר כי נענשו המצרים בחיות טרף משום שהם הכריחו את בני ישראל לצוד להם חיות טרף, יודע ליונשטם לומר "שמא יש לשער שמשתקף במדרש זה ציד חיות טרף של הרומאים, אגב שמוש בשבויי מלחמה יהודיים". כנראה שזהו המקסימום שיכול להיות טמון באגדה לפי ליונשטם. אך גם רבי נחמיה עצמו אומר (מדרש תהלים עח) "ערוב מלמטה, דובים אריות וזאבים ונמרים היו", ואף שפסוק אחד בתהלים אומר "אמר ויבא ערב כנים בכל גבולם", (קה לא). הרי חברו אומר: "ישלח בהם ערב ויאכלם" (עח מה). ההסבר הוא כי המכות היו קטסטרופות שיש להן השפעה עצומה בהכרח על עולם החי שמסביב, היעדר מקורות שתיה גורם לעדרים שלמים לנוע ולצאת ממקומותיהן, ריבוי עצום של חרקים מטרידים מקפיץ ממקומם גם את החיות, וכן ריבוי פגרים. למן הרגע שהופר האיזון האקולוגי הדבר הראשון לו אנו מצפים הוא נדידה עצומה של בעלי החיים מן המדברות ומקומות המחיה לעבר מקומות ישוב, האגדה שימרה זאת בלי ספק. וגם מכת ערוב עצמה יכולה להיות תוצאה של הפרת איזון, כאשר חרק מסויים מתרבה בצורה בלתי נתפסת, מתכלים צמחים, מתרבים טורפיו, נשמדים המינים שהוא ניזון מהם, וכך הלאה. וכנראה שהיה קשר בין השלב של הופעת הערוב, לבין הופעת תערובת בעלי החיים.
[6]מה שלא מפריע לחוקר בן ימינו לכתוב: "השם ראש שבכתובים אלו נתפרש כשם פרטי בשבעים בסומכוס ובתיאודיטיון, אבל במקורות אין שום עם או ארץ בשם ראש", (גרשון ברין, אנצ"מ ערך ראש).
בנוגע לפסקה זאת ״בהקשר למכת ערוב ברור לליונשטם…״ ראוי לציין את הירודוטוס א 32
״הקבלה מעניינת למסורת חז"ל היא הכתובת הכנענית מצפון אפריקה, במלחמות כיבוש הארץ נעדר זכרו של העם הגרגשי שנזכר לפני הכיבוש. חז"ל אמרו "הגרגשי ברח לאפריקי" (ירושלמי שביעית). והנה שני מקורות בלתי תלויים מעידים על כתובת בשפה הפיניקית על שני עמודי אבן בצפון אפריקה, בה כתוב: "אנו הכנענים שרדף אחריהם יהושע הלסטים", ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס מעיד שראה אותה, וכך גם ההיסטוריון יוחנן מאנטיוכיה, (דברי שניהם מובאים ע"י סוידאס במילונו), יוחנן לוי קובע כי המקורות בלתי תלויים (עולמות נפגשים הוצ' ביאליק תשכט' עמ' 60). במקום נוסף הזכירו חכמים מסורת על שבט כנעני באפריקה בימי אלכסנדר הגדול (סנהדרין צא.)״
לא ציינת שלפי רוב הקדמונים אפריקא היא תוניסיה (ואכן כך נקרא האזור בעבר ; ולפי יוספוס אזור לוב, ראה קדמוניות היהודים א 133 וא 239). אם כן אפוא מדובר על הפיניקים בקרתגו וזאת ידיעיה היסטורית שהיא נחלת הכלל מימי קדם.
ואם בזה עסקינן, אז אשמח לדעת איך הנך מבין את הקטע הזה מתוספתא שבת פ״ח ר׳ נהוראי אומר אין לך אדם בכל הכרכים מתון [יתר מסדומיים] וכן מצינו שחזר לוט על כל המקומות ולא מצא מתונה כסדום שנא׳ (בראשית יג) אברם ישב בארץ [כנען] וגו׳ [ר״ש בן גמליאל] אומר אין לך בכל עממין מתון יותר מאמוריים וכן מצינו שהאמינו במקום [דגלו] לאפריקי ונתן להם המקום ארץ שיפה כארצם והיתה א״י [נקרית] על שמן.
תודה מראש.
תודה על הדברים
לגבי התוספתא, הכוונה כנראה שטבע האדם מושפע מהאקלים והתנאים של המקום
אכן אין קושי מיוחד, התבלבלבתי בגלל הנוסח. בדקתי עכשיו בתוספתא כפשוטה (שבת ז:כד) והנוסח שם קצת שונה והוא מביא את כל המקורות בנושא. הוא גם מסביר את הרישא : אין לך בכל עממין מתון יותר מאמוריים וכו׳. ודרכיהם אנו מכירים, ועכשיו צא ולמד מה היו שאר העממים, עיין מ״ש לעיל.
סליחה על ריבוי ההודעות, אני פושט עובר על כל החומר ההיסטורי-אגדי-אמוני בספרך תושב״ע.
בנוגע לנושא זה (היעלמות הגרגשים וההסבר בנתנו לה חז״ל), כדאי לעיין בספר ״מקום בפרשה״ (אליצור) על כי תשא, שמביא עוד פרטים וראיות מעניינים.
מאי משמע סליחה?
כל חומר שאתה משתף בו את הרבים – תבא עליך ברכה
״וכן ראה בתחלת ספר שלישי שמביא יוסף מספר קדמון שהיה במקדש שהכיל אגדות על המקרא״
אתה מתכוון למשפט הזה?
A writing deposited in the temple tells how God foretold to Moses, "So shall water be given from the rock."
משפט סתום כי זה מפורש בתורה ואכן ראיתי שפירשו שה״כתב״ הזה הוא חומש. כל זה לא מחוור בעיני. אשמח להתייחסותך. תודה מראש.
חלקים גדולים מהקדמוניות בנויים על התורה, ולא סביר שפתאום כאן הוא ייזכר שהתורה היא איזה כתובת שנמצאת במקדש
מן הסתם באותו ספר היתה הרחבה או הדגשה של הענין
פירוש אפשרי (והיחיד שמניח את הדעת) לפי התרגום שהבאתי אבל לא לפי זה שבידי. איזה תרגום הכי מדויק?
אין לי מושג איזה תרגום הכי מדוייק
בתרגום שליט כתוב: "ומסופר בספר המונח בבית המקדש, שאלהים הגיד למשה מראש כי עתידים המים לצאת מן הסלע באופן זה"
ולפי תרגום זה לא קשה מידי מעיקרא
דווקא כן כי לפי זה הספר לא הוסיף שום פרט על האמור בתורה. בתרגום לעיל מתרגמים ״איך הגיד למשה״.
משגיאות נקני, בבקשה
אני התכוונתי שיוסף בא לומר שהדבר הזה נאמר למשה מראש, הרבה זמן מראש, לא רק באותו זמן שהוצרך להכות
ובא לומר שמשה ידע לקראת מה הוא הולך ולא הוליכם כסומא בארובה במקום צמא מבלי לדעת מה יקרה
תודה
לא חכמה להוכיח מאי אלו שברי מסורות שנשמרו על המכלול. יש אין ספור אגדות על פרטי פרטים שאין כמעט סיכוי שהם יישמרו במסורת, וכמ"כ יש הרבה אגדות שבכלל אין אפשרות לדעת עליהם.
אם אתה מתכוין ב'להוכיח על המכלול' – לטעון שכל האגדות באו במסורת אלפי שנים, ברור שזו לא הטענה, אף אחד לא חושב כך
מה שזה מוכיח הוא, שהמסורת יכולה לשמר פרטים במשך דורות רבים מאד
ומובן שאם אנחנו מוכיחים כמות מסויימת, זה מוכיח שיש הרבה יותר, כי מתחת לכל קצה קרחון יש קרחון
נכון שכנראה יש עוד אבל בודאי שהם מועטים. סביר שישמרו כמה שברים אבל יותר מזה לא סביר. בעיקר כשמדובר על פרטים קטנים ובודאי בדברים שבכלל לא הייתה לבני אדם האפשרות לדעת עליהם.
איך זה ברור לך?
היכולת שלנו לאמת דברים מהעבר, היא אפסית, אין לנו למשל חצי אחוז מהנתונים שהיו, יש לנו חלק קטן מאד של אחוז מהנתונים
ואם אנחנו מוצאים מאה דברים שאמרו חז"ל והם מסורת – מבחינה סטטיסטית יש להכפיל את זה בפער שבין האחוזון שיש בידינו לבין מאה אחוז (למשל אם נניח שיש בידינו יכולת לאמת עשירית אחוז מאמירות העוסקות בעת העתיקה, אזי על כל אימות אחד, אנחנו יכולים להסיק שהיו עוד אלף שלו היו הנתונים בידינו היינו מאמתים.
ולכן אם אימתנו מאה אמירות חזליו"ת לגבי העת העתיקה – יש להסיק מזה שמבחינה סטטיסטית מאה אלף אמירות שלהם הינן היסטוריות.
דברים שלא היתה אפשרות לדעת, ברור מלכתחלה שלא נאמרו במסורת, כי לא היתה אפשרות לדעת, ובע"כ שנאמרו רק מסברא או מדרשות, אבל וכי יש הרבה דוגמאות כאלו?
הצחקת. האחוז שאומת לא מתקרב לאחד מאלף. וגם חלק ממה שכן זה רק באקראיות, שהרי ברור שמתוך רבבות המדרשים משהו יצליח.
עברתי בצורה אקראית על מדרש תנחומא פרשת ויצא ותגיד אתה אם דברים כאלה יכלו להישמר במסורת. יעקב בחלומו ראה את שרו של בבל מטפס שבעים עוקים בסולם, את של מדי חמישים ושנים ואת של יון מאה. עיני לאה היו רכות כי הבריות ייעדו אותה לעשיו. שיחה מפורטת של הגר עם המלאך.
שמח שהצחקתיך (כבר מזמן לא נפגשנו)
אך אם היית קורא את דברי טוב היית מבין את הכוונה
לא דיברתי על אחוז מהמדרשים, אלא על האחוז שביכלתנו לאמת מהאירועים של ימי קדם
כלומר אחוז הנתונים שידוע לנו עליהם משהו, בכדי שנוכל לאמת
אני סבור שאם דבר עובר במסורת זה לא משנה אם הוא קטן או גדול, הוא פשוט יכול לעבור במסורת
לא הרי המסורת על מלחמות נפוליאון כהרי המסורת על פיסות הגזר שהיה לועס בארוחת הבוקר. וכאמור אשמח להסבר לגבי הדוגמאות דלעיל שכמותם יש עוד אין ספור
אם יש אנקדוטה מעניינת, והיא עוברת במסורת, לא משנה אם היא קשורה למלחמה או לגזר
ברור שמסורת על אירוע היסטורי הרבה יותר אמינה, זה משום שאנחנו לא יכולים לבדוק ולדעת אם באמת הוא לעס את הגזר, כי זה היה בינו לבין חבריו
אבל מבחינת עצם קיום המסורת, אין שום אי סבירות שהיא תעביר פרט קטן, משום שהוא בעל ענין
בן גוריון פעם עמד על הראש בים, זה חמוד, ולכן זוכרים את זה, גם אם לא תהיה תמונה, לוי אשכול היה אומר בישיבות ממשלה 'קינדרלע'ך', וכן הלאה, אנשים מספרים גם פרטים קטנים
ההבדל הוא רק שקשה יותר לאמת, אבל אין אי סבירות שתהיה מסורת על זה
את הבקשה שלך לא הבנתי, נא להבהיר
"העיר לוד לא מוזכרת כלל בספרות הבית הראשון, ומוזכרת רבות החל מעזרא, חכמים אמרו (מגלה ד.) כי היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אלא שחרבה בימי פילגש בגבעה ונבנתה בימי שיבת ציון, ואכן היא מוזכרת כבר ברשימת כיבושיו של תחותמס הג' כRwtn."
לפי וליקובסקי לא מתאים