נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

כשארכיאולוגיה ומקרא מתנגשים – משה רט

כשמדברים על סתירות בין תורה למדע, מתכוונים בדרך כלל להבדלים בין התיאוריות הפיזיקאליות והביולוגיות המודרניות, לבין המתואר בפרשת בראשית

 

כשארכיאולוגיה ומקרא מתנגשים – משה רט

כשמדברים על סתירות בין תורה למדע, מתכוונים בדרך כלל להבדלים בין התיאוריות הפיזיקאליות והביולוגיות המודרניות, לבין המתואר בפרשת בראשית: גיל העולם, מוצא האדם, אבולוציה וכדו'. אולם ישנו תחום נוסף בו קיים חיכוך בין התורה (או התנ"ך) למדע, והוא המחקר הארכיאולוגי. בכל הנוגע למלכות יהודה וישראל, מימי דוד ושלמה והלאה, לא קיימים קשיים גדולים במיוחד; אמנם אסכולות ארכיאולוגיות מסוימות, כזו של אוניברסיטת תל אביב, טוענות שהממצאים בשטח אינם תואמים את המתואר בתנ"ך, אבל חוקרים מרכזיים לא פחות טוענים שדוקא ישנה התאמה מדויקת, וממצאים חדשים שמתגלים בשנים האחרונות מאששים עמדה זו. הקושי הגדול קשור דוקא לאירועים מרכזיים וחשובים יותר המתוארים בתורה, הלוא הם שעבוד בני ישראל במצרים, יציאת מצרים וכיבוש הארץ. גם החוקרים המצדדים בתנ"ך, נאלצים להודות שקשה ליישב את המסופר בו עם הממצאים בשטח, או ליתר דיוק, עם העדר הממצאים. לא נמצאו עד כה שום עדויות חיצוניות לתנ"ך, המתארות את שעבודם או נוכחותם של בני ישראל במצרים, את עשרת המכות, את יציאת מצרים, את המסע הממושך במדבר, ואת כיבוש הארץ בסערה בימי יהושע. האם יתכן שאירועים כה מרכזיים יתרחשו מבלי שיתועדו על ידי המצרים, הידועים בתיעודם הקפדני את דברי ימיהם? לא מדובר רק בחוסר ראיות, אלא שכל תמונת המצב האזורית העולה מהמקורות שהתגלו, המיוחסים לאותה תקופה, נראית שונה לחלוטין מהסיפור המקראי.

לכאורה, מציב הדבר קושי רציני עבור מאמיני המסורת המקראית. ברור אמנם שהארכיאולוגיה, בניגוד לפיזיקה, רחוקה מלהיות מדע מדויק; כמו כל תחום המתיימר לחקור את העבר, היא מתבססת בעיקר על השערות ופרשנויות של ממצאים, ולא על עובדות מוצקות. ניסיון לספר את דברי ימי העולם העתיק על פי הממצאים המעטים ששרדו ממנו, דומה לניסיון לשחזר תמונת פאזל בת אלפי חלקים על סמך כמה פיסות בודדות. כניסוי מחשבתי, נסו לדמיין לעצמכם איך יתארו הארכיאולוגים בעוד 3000 שנה את תקופתנו, אילו הממצאים שיגיעו לידיהם יהיו למשל אוסף עיתוני "הארץ", אוסף עיתוני "המודיע", וקורפוס כתבי הקודש הידוע "הארי פוטר"… (להמחשה מעולה ומשעשעת מסוג זה, כיצד יתייחסו היסטוריונים בעתיד ל"מיתוס" של הקמת מדינת ישראל, קראו את המאמר הבא של חגי משגב). תמיד יתכנו טעויות, ואכן תיאוריות ארכיאולוגיות קמות ונופלות חדשות לבקרים, לאורם של ממצאים חדשים שמתגלים. חלק מהמאמינים יכולים להרשות לעצמם לפטור את דבריהם של הארכיאולוגים בהינף יד, ולדבוק במסורת החיה על פני השערות החוקרים. אבל אחרים, המתייחסים לארכיאולוגיה ביתר רצינות, עלולים להרגיש שאמונתם מאוימת על ידי אותן תיאוריות. מהי אם כן הדרך להתמודד איתן?

כדי לענות על כך, עלינו לחשוב לרגע על משמעות הדברים. נניח שהטענה היא שהארכיאולוגיה עומדת בסתירה חד משמעית עם המסופר בתורה. אין שום אפשרות ליישב ביניהן. רק אחת מהשתיים יכולה להיות נכונה, כך שאם מתברר שהארכיאולוגיה צודקת – פירוש הדבר הוא שהתורה שגויה. זוהי הרי הטענה של אלה המכחישים את המסופר בתורה על סמך הארכיאולוגיה.

אבל אם נקבל את טענת הסתירה החד משמעית הזו, הרי שהדברים אמורים לפעול גם בכיוון ההפוך. דהיינו, אם יתברר שהתורה צודקת – הרי שבהכרח הארכיאולוגיה שגויה. זו המשמעות הלוגית של סתירה מהסוג הנ"ל.

עכשיו נניח, באופן תיאורטי, שאכן יתברר פתאום שהתורה צדקה בתיאוריה. למשל, פתאום יתגלה בחפירות במצרים איזה גנזך עתיק ובו מסמכים רבים המתארים בפירוט את שעבוד בני ישראל ואת עשרת המכות. תיאורטית, הדבר אפשרי בהחלט; גם שוללי המקרא החריפים לא יכחישו אפשרות זו. פעמים רבות התגלו ממצאים ארכיאולוגים חדשים שהביאו למהפכים בתיאוריות הקודמות (כמו למשל גילוי שמו של דוד המלך בכתובת מישע ובמקומות נוספים, לאחר שכמה חוקרים כבר קבעו שהוא לא היה ולא נברא). נניח אם כן שדבר כזה אכן קרה: התגלו הוכחות חד משמעיות ליציאת מצרים, כמתואר בתורה. השאלה היא, מה יעשו הארכיאולוגים עכשיו?

אם הסתירה בין ארכיאולוגיה למקרא היא אכן חד משמעית, כפי שהציגו אותה שוללי המקרא, הרי שהמסקנה במקרה כזה היא לכאורה, שהארכיאולוגיה תובס בנוק-אאוט. כל הספרות הארכיאולוגית, כל הספרים והמחקרים הקשורים לתקופה המדוברת, יושלכו לפח בבושת פנים, והחוקרים יצטרכו לכתוב את הכל מחדש. כי הרי כאמור, אין שום אפשרות שהתורה והתיאוריות הארכיאולוגיות המקובלות יכולות לחיות בשלום יחד. האין זאת?

אבל האם זה אכן מה שיקרה? קרוב לודאי שלא. מה שסביר יותר שיקרה הוא, שהארכיאולוגים ישתדלו למזער נזקים, וינסחו מחדש את התיאוריות שלהן באופן שיכיר בקיומם של האירועים המקראיים – תוך כדי ניסיון לשמור על התאמה מירבית ושינויים מינימליים של התפיסות הקיימות. אחרי הכל, גם להן יש לא מעט ביסוס ומקורות; למה לזרוק הכל לפח, אם אפשר פשוט לשחק קצת עם התאריכים, לפרש אחרת את המקורות, להזיז קצת דברים לפה ולשם – והנה מתברר שהכל מתיישב לתפארת, והארכיאולוגיה יכולה להסתדר עם העובדות המקראיות, מבלי שתגורש כולה בבושת פנים. סביר גם להניח שבמקרה כזה, יצוצו פתאום כמה וכמה ממצאים, שדוקא יתאימו היטב לתיאוריה המעודכנת ויאששו אותה – ממצאים שעד כה זכו להתעלמות או נחשבו לקשיים חריגים.

למעשה, הארכיאולוגים שיצטרכו להתאים את התיאוריות שלהם לתורה, לא יצטרכו להתאמץ הרבה, שכן עבודה זו כבר נעשתה עבורם; חוקרים כמו עמנואל וליקובסקי ("תקופות בתהו"), יהושע עציון ("התנ"ך האבוד"), יוסף רוטשטיין ודניאל משה לוי ("מקרא וארכיאולוגיה") הציגו בספריהם תיאוריות המתבססות על תיארוך חלופי לשיטה המקובלת, לפיהן תזוזה קלה של כמה מאות שנים בלוח מובילה להתאמה מופלאה בין המקרא לממצאים הארכיאולוגים. לא רק שהשניים תואמים לפתע היטב אחד לשני, אלא שגם קושיות רבות וממצאים תמוהים בתיאוריות הקיימות, באים לפתע על פתרונם. למעשה, כשרואים את כרעי התרנגולת עליהם נשען התיארוך המקובל – שהוא הגורם הבלעדי האחראי לסתירות

הגדולות – וכשרואים עד כמה בקלות ניתן לערער עליו, ולהציג ראיות רבות לטובת תיארוך חלופי כלשהו – כל הקושיות מאבדות בבת אחת את כובד משקלן. תיאוריות ארכיאולוגיות, גם אם הן מקובלות ורווחות, אינן תורה מסיני (…), ולעתים תילי תילים של חפירות ותילים תלויים בשערה אחת שקל להזיזה. אמנם חוקרים אלה נמצאים כרגע בשוליים של החוגים הארכיאולוגיים האקדמאים, שכדרכן של כנסיות למיניהן, מסתכלים בבוז על כל מי שמגיע מבחוץ, ורואים בו כופר מסוכן (אם כי ספרם של לוי ורוטשטיין דוקא זכה לכמה הסכמות נלהבות של חוקרים מובילים בתחום); אבל אילו ייאלצו החוקרים להכיר באמיתותן של סיפורי התורה, סביר להניח שתיאוריות אלה יזכו לפתע לפריחה מחודשת ולהפיכה למיינסטרים, שכן הן מאפשרות לשמר את רוב החומר הארכיאולוגי תוך התאמה לתורה, מבלי צורך ברוויזיות מהפכניות יתר על המידה.

במלים אחרות, אם הארכיאולוגיה היא זו שתהיה מאוימת מפני התורה, התרחיש הסביר הוא שפתאום יתברר שהסתירות אינן כה נוראיות; שעם קצת רצון טוב, אפשר למצוא דרך ליישב בין השתיים, ואין צורך לדחות את האחת מפני השניה.

ולמה כל הסיפור התיאורטי הזה נוגע לנו? מסיבה פשוטה: ישנו כבר ממצא כזה, המעיד על אמיתותה של יציאת מצרים וכל הכרוך בה. קוראים לו התנ"ך.

הרי לפי מה שראינו לעיל, הסיבה לכך שהתיאוריות העכשוויות עומדות בסתירה לתנ"ך, אינה משום שהממצאים בשטח מחייבים סתירה חד משמעית לתנ"ך; עם קצת רצון טוב, ניתן ליישב ביניהם. אז למה לא לעשות זאת? מהסיבה הפשוטה, שאותם חוקרים פשוט אינם רואים בתנ"ך מקור רציני מספיק. הם מתייחסים אליו בספקנות ובביקורתיות, ואינם מוכנים לקבל את עדותו, אלא אם כן תגובה במקורות נוספים, כמו תעודות מצריות כלשהן. משום מה, תעודות כאלה תיחשבנה בעיניהם אמינות יותר מאשר התנ"ך.

אבל אין שום סיבה שלא לקחת את עדותו של התנ"ך ברצינות גמורה, כמקור היסטורי בפני עצמו. התנ"ך עצמו, בניגוד למיתוסים וסיפורי עמים כלשהם, מתייחס לאירועים שהוא מתאר כאל עובדות היסטוריות לכל דבר, ומקפיד למסור בפרטי פרטים את כל התאריכים, המקומות, השמות והשיחות הקשורות לאותם אירועים. בלי קשר לשאלת זמן כתיבתם וזהות כותביהם של ספרי התנ"ך השונים, מוסכם על הכל שהמסורת בדבר יציאת מצרים היתה קיימת בעם ישראל מזמנים קדומים ביותר, והיא מופיעה לאורך רבים מספרי התנ"ך. חוקרים כמו ג'יימס ק. הופמאייר, בספריו "ישראל במצרים" ו"ישראל הקדום בסיני", הראו כיצד השמות, המקומות והתיאורים בספר שמות תואמים במדויק את המציאות במצרים ובמדבר סיני באותה תקופה, ומראים על היכרות יסודית וקרובה עם העובדות, בניגוד למיתוסים מסוג "היה היה פעם". מי שטוען שהמסורת על יציאת מצרים חסרת כל בסיס עובדתי, חייב לענות ברצינות על השאלות הבאות: מי המציא מסורת בלתי מחמיאה כזו, לפיה ראשיתו של עם ישראל היתה כשבט עבדים רטנוניים וכפויי טובה? מה היה האינטרס שלו? איך הצליח לשכנע עם שלם לקבל את אותה מסורת? ומדוע היהודים – שטפשות בשום אופן אינה אחת מתכונותיהם האופייניות – שומרים עד היום, במשך אלפי שנים, על מערכת המצוות והטקסים המכבידה שנועדה להנציח את יציאת מצרים? למה בכלל התגבשה מערכת כזו?

מיותר לומר, שגם אם אפשר להמציא השערות וסיפורי מעשיות רבים שיספקו הסבר לקיומה של אותה מסורת, הרי שאין להן שום בדל של ראיה, ארכיאולוגית או אחרת. אין שום מקור המעיד על כך שמישהו המציא אי פעם את מסורת יציאת מצרים, שלמישהו היה אינטרס בכלל להמציא כזו, ולגרום ליהודים לאכול מצות במשך שבוע כל שנה במשך אלפי שנים, ושהיו לו את האמצעים לכך. ובכן, אם אין פושע, אין מניע לפשע, ואין עדויות לפשע – המסקנה המתבקשת היא, שלא היה שום פשע. שהמסורת על יציאת מצרים נוצרה והשתמרה מהסיבה הפשוטה, שהיא משקפת את המציאות ההיסטורית. אין שום צורך בתיאוריות קונספירציה למיניהן, על זייפנים מתוחכמים שהעלימו את עקבות עצמם וזיופם.

אז למה מתנגדי המקרא אינם מודים בכך? כי כדרכם של אתיאיסטים למיניהם (גם אם לא כולם הם כאלה), הם מזלזלים באדם. הם חושבים שאבותינו הקדומים  היו אוסף של פתיים מפגרים, שקל לעבוד עליהם עם כמה סיפורי מעשיות מצוצים מן האצבע. הם חושבים שעם שלם (שכאמור, גם גדולי שונאיו לא האשימוהו מעולם בטפשות),יכול למסור את נפשו, כפשוטו, במשך אלפי שנים, על שימורה של מסורת שלא היתה ולא נבראה. הם מאמינים שחוקרים מודרניים, המלקטים שברי חרסים בני אלפי שנים, יכולים להכיר את העובדות על העולם העתיק טוב יותר מאלה שחיו סמוך לאותם אירועים ומקומות עצמם. הם מעדיפים את עדותו של לבלר מצרי אלמוני כלשהו, על פני אלה של מחברי ספרי התנ"ך – האישים שהיוו השראה רוחנית ומוסרית לכל התרבות המערבית, דתית כחילונית, והניחו את אבני היסוד שלה. עמדתם לגיטימית אולי, אבל היא מבטאת לא יותר מאשר השקפה אישית, לא "אמת מדעית" כלשהי.

מתברר אם כן, שההתנגשות האמיתית היא לא בין ארכיאולוגיה לתנ"ך. שני אלה יכולים דוקא להסתדר יפה אחד עם השני, אם רק יש מספיק מוטיבציה ורצון טוב לדאוג לכך. ההתנגשות היא בין אלה שמאמינים בתנ"ך, ורואים בו ובמסורת עדות אמינה ומבוססת, לבין אלה שמזלזלים בתנ"ך ורואים אותו מראש כאוסף סיפורי אגדות חסרות אחיזה במציאות. כל מי ששייך לקבוצה הראשונה, לא אמור להיות מוטרד מ"העדר ממצאים" ארכיאולוגים, שכן התנ"ך עצמו והמסורת המעידה על אמיתותו – הם הממצאים הטובים ביותר. מי שאינו סבור כך, הויכוח איתו מתנהל במישור אחר לגמרי, לא הארכיאולוגי אלא האמוני או ההשקפתי.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *